צל העקרות העיב יותר מפעם אחת על חיי אברהם ושרה. פרק ט"ז מוקד כולו לבעיה זו, אבל הדיה המרוחקים הגיעו עדינו, עשרות בשנים לפני כן, בשבת אברם ושרי בחרן. ננסה לשחזר את הדבר על פי רמזים בודדים שנותרו במקרא.

הרן, אחד מבניו של תרח שמת בחרן, הניח אחריו את לוט בנו, ואת שתי בנותיו - את מלכה ואת יסכה (יא, כ"ח-כ"ט), בדומה לאלמנה חשוכת ילדים, שאחי המת מצווה לשאתה, (נישואי ייבום) כך במקרה שלנו; גם לפי חוקי נוזי, מצווה האח לשאת את דודניתו לאישה. כך עושה נחור, בנו השני של תרח; אחרי מות הרן הוא נושא את מלכה בן הרן לאישה. (כ"ט) אברהם לוקח את לוט תחת חסותו, אבל אינו נושא את הדודנית השנייה, את יסכה לאישה. זאת ועוד: לא במקרה נמסרה לנו אז הידיעה על עקרותה של שרה (ל). לפי חוקי נוזי רשאי הבעל לדרוש, שאשתו העקרה תעמיד לרשותו אישה אחרת שתלד לו ילדים. אברהם אינו משתמש בזכות זו, אינו לוקח את יסכה לאישה. אינו מתחשב לא באחיו המת ולא במצבו המשפחתי כחשוך בנים והכול-למען שרה.

אמנם, לא שמענו, על הצעה כלשהי מצד שרה, את זה היא תעשה בהמשך הזמן (ט"ז, ב). לא כך הבינו חז"ל (מגילה י"ד ע"א); יסכה אינה אלא שרה. יסכה הוא שמה הפיוטי, שכן סכו ביופייה - ויראו אתה שרי פרעה (י"ב, ט"ו). ייתכן שהשפיעה כאן סמיכות השם יסכה - נסיכה - שרה. לפי חז"ל לקחו אברהם ונחור את שתי בנות הרן לנשים.

זירת ההתרחשות של פרק ט"ז היא הנגב; מפסוק ז ואילך משתנה הנוף, אנו מדרימים עם הגר עד לדרך שור היא סביבת קנטרה של ימינו. שור היא כנראה חומת המבצרים, שהקימו המצרים בגבולם המזרחי לבלימת כניסתם של נוודים עם עדריהם המורעבים בעתות בצורת.

בפרק זה מופיעות חמש דמויות: אברהם, שרי, הגר, המלאך והרך הנולד ישמעאל.

אמנם, הדמות המרכזית היא הגר, אבל לא בגללה אלא בגלל ישמעאל נכתב הפרק כי הוא הנושא העיקרי. מקבילה מעניינת נמצא בשמ"א א': גם שם מופיעות 5 דמויות: אלקנה, חנה ופנינה, הכוהן (המקביל למלאך של הגר) והרך הנולד שמואל. הדמות המרכזית היא חנה, אבל לא בגללה אלא בגלל שמואל נכתב הפרק. הוא הדין במגילת רות, היא הדמות המרכזית, אבל לא בגללה, אלא בגלל דויד, נינה, נכתבה המגילה.

החלק הראשון של פרקנו (ט"ז, א-ו) מגלה לנו את המתיחות השוררת באוהל אברם: שלש פעמים נתבשר על העתיד המזהיר של זרעו: א) ואעשך לגוי גדול י"ב, ב. ב) ושמתי את זרעך כעפר הארץ י"ג, ט"ז. ג) הבט נא השמיימה וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך ט"ו, ה.

בכל זאת לא נשתנתה תדמיתה של שרה, כפי שהכרנוה בי"א, ל: ושרי עקרה אין לה ולד. על אף ההבטחות הרבות, נשארו השניים חשוכי בנים.

ט"ז, א הוא מבוא לפרק ; הוא מכיל את הבעיה וגם מרמז על הפתרון. מחולק על ידי האתנח לשתי צלעות, המחוברות על ידי "ויו" "ולה". זו לא ו' החיבור, אלא ו' הניגוד: שרי אמנם עקרה, אבל לה שפחה והיא תפתור את בעיית העקרות. משום מה נמסר לנו מוצאה המצרי: ולה שפחה מצרית, מה החשיבות בכך? מילה בודדת זו - "מצרית" היא המפתח להבנת המתרחש. היא מזכירה לנו את אברהם, במקום אחר ובזמן אחר: הוא נבוך למראה עדריו המצטמקים מחמת הבצורת. בירידה מצרימה הוא מקווה למצוא פתרון וגאולה לעדריו הרעבים והצמאים. אבל הוא נחל אכזבה רבה, אמנם, את עדריו הציל, אבל סיכן את חייו, והגרוע מזה - את כבוד אשתו העמיד בסכנה.

שרי מקווה להבנות על ידי שפחתה המצרית, וגם היא תנחל אכזבה; לא רק שלא תיבנה, אלא גם יגרם לה עלבון קשה (ד-ה). אנו נזכרים בדברי האזהרה של ישעיהו ג', ג: והיה לכם מעוז פרעה לבשת, והחסות בצל מצרים לכלימה. בצדק קרא רבקשה למצרים: משענת הקנה הרצוץ, ל"ה ו. מצרים אינה פותרת שום פתרון לבעיות, המסתמך עליה אך אכזבות ינחל. מעשי אבות סימן לבנים.

בחלק הראשון של פרקנו (א-ו) שרה היא הסובלת, בחלק השני (ז-יד) הסובלת היא הגר, אבל התערבות אלוקית נמצאת רק בחלק השני.

ברדתה מצרימה הייתה שרי פסיבית לגמרי, לא שמענו שום תלונה מצדה. לא כן כאן: פה היא הרוח החיה, היא המכריעה. פעמיים היא מתערבת: פעם אחת בבקשה מאת אברהם: הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי (ב) ופעם שנייה בנוזפה באברהם: חמתי עליך (ה). בשרי פותח הפרק. שבע פעמים נזכר שמה. אברהם - שמונה פעמים. הגר אינה משתתפת בוויכוח, אישית היא מוזכרת, אבל לא בשמה הפרטי. בפיהם היא השפחה.

ממקורות נוזו אנו יודעים שאבות זהירים נהגו עם נישואי בנותיהם לתת להן אמה. במקרה של עקרות תינשא היא, רק בהסכמת הבת. הבנים שייוולדו מן הנישואין הללו ייחשבו כבני העקרה. כך נהג לבן, במוסרו את בלהה וזלפה כאמות לבנותיו לאה ורחל.

ממי קיבלה שרי את הגר? בוודאי לא בשעת נישואיה, שהתקיימו בחרן והרי הגר מצרית. ייתכן שפרעה נתנה לשרי, אם כי זה לא נאמר במפורש, אולי נוכל לשפוט לפי התנהגותו של אבימלך שהעניק לשרי מתנות (כ', ט"ז).

לא בלב קל מציעה שרה לאברם, וזה משתמע מן הפסוק הראשון שבפרקנו; שרי אמרה לאברהם, לעשות כפי המקובל בתנאים כאלה, אם נגזר עליה להיות עקרה, תבוא הגר במקומה (מוטיב דומה: אם לא שלה - יהודה במקומו; אם לא נעמי - רות במקומה).
שרי מביעה תקוות "אולי אבנה". שרי מכריזה שתכיר כבנה את הילד שהגר תלד. לפי החוק האשורי יורש בן השפחה, אם הוכר כשווה זכויות לבן הגבירה. מה שתכננה שרי, ביצעה רחל. בהיותה עקרה מסרה את שפחתה בלהה ליעקב, לאחר שזאת ילדה, היא מכריזה: "ויתן לי בן" (ל', ו) כך עושה גם לאה. בני בלהה וזלפה הושוו בזכויותיהם לבני הגבירות. שרה נהגה אחרת - ישמעאל הורחק "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני יצחק". (כ"א, י). רש"י מפרש את המלה "אולי" כלשון תפילה. העקרות דעתה, היא עונש על חטאותיה. היא תכניס צרה לביתה. הסבל שזו תגרום לה, יהיה כפרת עוון, ואז אולי תזכה גם היא להיות אם.

איך הגיב אברהם לדבריה? לא נאמר ויעש כן, אלא וישמע אברהם לקול שרי (הרמב"ן), שקל בדעתו, הבין מתוך קולה את המתרחש בלבה. על אף רצונה המפורש, לא אברהם אלא שרי לקחה את הגר (הרמב"ן). איך אפשר "לקחת" אדם שואל רש"י, אלא לקחה אותה בדברים, שידלה אותה, השפיעה עליה.

ההמשך של פסוק ב הוא פסוק ד: וישמע אברהם לקול שרי... ויבא אל הגר ותהר. פסוק ג שייך לעולמה הפנימי של שרי: הוא חושף את לבטיה הכמוסים; קל היה להציע, קשה לבצע. היא "שרי אשת אברהם" במו ידיה מוסרת את שפחתה ל"אברהם אישה". מה שהיא עושה עכשיו יכלה לעשות לפני כן, כי זהו המקובל בחברה: עשר שנים התלבטה במחשבותיה, עד שגמלה ההחלטה בלבה.

פסוק ד למרות קיצורו הוא דחוס פעולות: המגע עם הגר, ההריון, התנשאות הגר ועלבון שרי. הרישא: ויבא אל הגר ותהר, היא בהתאם לתוכנית שרי, הסיפא מביאה אתה תפנית בלתי צפויה מראש: ותרא... ותקל.

טעתה שרי בחישוביה: הגר אינה בלהה או זלפה, היא רואה את עצמה כיורשת את מקומה של שרי. מה שלא ניתן לשרי עד עכשיו, השיגה היא תוך זמן קצר. בעיות כאלה של הדחת מקום הגברת על ידי שפחה ידעה החברה למדי. אגור בן יקה מזהיר מפני ארבעה דברים העלולים להרגיז את הארץ, שאחד מהם הוא: שפחה כי תירש גברתה (משלי ל', כ"א-כ"ג).

ארבע האמהות הועמדו במתח נפשי ביחסיהן עם בעליהן: לאה המקופחת לא העזרה לפצות את פיה. בשקט סבלה. "ראה ה' בעניי", "שמע ה' כי שנואה אנכי". לאחר שנוכחה לדעת, כי טרם ראה וטרם שמע, השמיעה תפילה חרישית, אולי "הפעם ילווה אישי אלי" (כ"ט, ל"ב-ל"ד). רחל במר עליה נפשה, התפרצה בייאושה: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי (ל', א). רבקה לא התווכחה כלל עם יצחק. מה שמגיע לבנה, לפי מיטב מצפונה, השיגה מאחורי גבו. שרי במר נפשה מקיפה גלויות: היא מעמידה את עצמה מול הגר - מה נתתי לה אני ומה גמלה לי.

לא הגר אלא אתה, אברם, אשם בכול, שתיקתך היא הסכמתך. חמסי עליך היא מטיחה כלפיו, אבל בתוך לבה היא יודעת, שהיא יצרה את התסבוכת הזאת, לכן היא מרככת את האשמתה: "ישפוט ה' ביני ובינך". ויאמר אברהם אל שרי (ו): אברהם נכנע לה - מצדי תוחזר למצבה הקודם, הייתה שפחה ותשוב להיות כן. לפי חוקת חמורבי שפחה המתנשאת בתנאים דומים על גברתה, מוחזרת למצבה הקודם.

עכשיו מעומתות שתי הדמויות הנשיות: "ותענה שרי ותברח מפניה" (ו). מה עשתה שרי להגר? הכתוב מסתפק בביטוי סתמי: "ותענה", כמו שהסתפק בביטוי סתמי: "ותקל". איך זלזלה הגר בשרי, ואיך עינתה שרי את הגר? רש"י מבין "ותענה", שיעבדה אותה. כלומר - החזירה אותה למצב של שפחה, הטילה עליה את כל העבודות הקשות המוטלות על שפחה. לא כן הרמב"ן: מיררה את חייה, הציקה לה. בגלל זה מותח הרמב"ן ביקורת קשה על שרי: חטאה אמנו שרי בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו [לה] לעשות כן, ושמע ה' אל עוניה, ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי (הרמב"ן היה מודע לסבל שגורמים הערבים, צאצאי ישמעאל, לבני ישראל).

הגר לא פחות תקיפה משרי, היא לא תחזור להיות שפחה, לאחר שהייתה אשת אברם. היא מעדיפה לברוח למדבר, בודאי כוונתה להגיע לארץ מוצאה למצרים. החלטה נועזת בשים לב שהיא בהריון.

הדרך במדבר מובילה ממעין אחד למשנהו, והמרחק ביניהם הוא רב, צמאה ותשושה הגיעה הגר למים. "וימצאה מלאך ה'" ה- ויו ב"וימצא" הוא ו' הניגוד, אבל במצוקתה מצאה. פניותיו נעות בהדרגה מן הסתמי, השגרתי אל המפתיע. בראשונה היא שגרתית לגמרי "ויאמר": "אי מזה באת, ואנה תלכי" כלומר מאין ולאן? אברבנאל מבין את דבריו כמשפט תמיהה מה את עושה! מבית אברהם למדבר?! לא מפתיע אותה שהוא קורא לה בשמה: הגר שפחת שרי. בוודאי הכירה, שכן מרובים המבקרים בבית אברם. על שאלתו השניה "ואנה תלכי", אין היא עונה, בעצמה אינה יודעת. פנייתו השניה כבר במעוררת את תמיהתה: "ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה". מה הוא מציע לה, הרי בגללה ברחה! על כך אין היא עונה כלל. פנייתו השלישית מפתיעה עוד יותר - "הרבה ארבה את זרעך", מי הוא זה המבשר לה בשורה כזאת, אולי הוא ייצור עליון? היא שקועה בהרהורים ואינה עונה. בפניה הרביעית היא מופתעת עוד יותר, שכן הוא מגלה לה את סודה. רק היא יודעת על הריונה: "הנך הרה ויולדת בן". הוא גם מודיע לה מה השם שתקרא לבן, היא ולא אבי הילד. פה גילתה כבר את זהותו.

השם שתתן לבן ישמעאל - כי שמע ה' אל עניך, יזכיר לה את עוניה, את סבלה. בנה יהיה דומה לה, גם הוא יעדיף לשוטט במדבר, אבל בניגוד לה, לא יברח מאויביו, אתם ינהל קרבות בלתי פוסקים: ידו (תהיה) בכל, ויד כל (תהיה) בו, ובכל זאת "על פני כל אחיו ישכן", בקרבתם ישכון, ולא יברח כמותה.

כשם שלא שמענו על הופעתו של המלאך כך לא נשמע על היעלמותו, פתאום בא ופתאום נעלם. ברור לה מי הוא, אבל היא מחליפה את השליח בשולחו - את זה ששמע לתפילתה וראה את עוניה, היא מכנה אל-רואי. ההסבר שהיא נתנה לשם לוט ערפל: "הגם הלם ראיתי אחרי ראי". לפי רש"י, זה משפט תמיהה, הייתכן שגם במדבריות ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם ששם הייתי רגילה לראות מלאכים. שינויים רבים הוצעו, להסברת פסוק זה, והקל שבהם שנוגע רק בניקוד, הגם הלם ראית אחרי, רואי?! גם פה במדבר שמת את עיניך בי, הרואה אותי!

העין הזה בדרך שור אשר שם פגשה את המלאך, נקרא "באר לחי רואי", המוקדש לאל החי, הרואה אותי. על יד הבאר הזאת יפגוש יצחק את רבקה (כ"ד, סב). אחרי מות אברהם יגור שם יצחק (כ"ה, יא). יתכן שבאר זאת נהפכה לאתר מקודש לשבטי ישמעאל.

הגר חוזרת לאלוני ממרא, שכן בפרק כ"א אנו מוצאים אותה עם אברהם ועם שרה.

איך קיבל אברהם את סיפורה של הגר? האם הסכים לשם שהיא עתידה לתת לבנה? הרי הוא יהווה קטיגור נצחי, הרי כל אימת שישמע השם ישמעאל, ישמע כתב האישום נגד שרי: "כי שמע ה' אל עונייך". ובעקיפין גם נגדו! וכי הגר לא גרמה סבל לשרי "ואקל בעיניה", אחר ששרה העניקה לה את היקר ביותר שאישה מסוגלת להעניק לחברתה! לפני אברם שתי אפשרויות - יסרב לקבל את השם, או שלא יתערב כלל, תעשה כפי שנאמר לה. אברהם ילך בדרכו שלו: הוא בעצמו יכנה אותו ישמעאל. בניגוד להוראת המלאך: וקראת שמו ישמעאל - ויקרא אברהם שם בנו, אשר ילדה הגר, ישמעאל. לא הגר - אלא אברהם, הוא מצדיק עליו את הדין. הוא אשם בסבלן של שתי הנשים. (מפי משה יורגראו).

איך תגיב התורה על מעשהו של אברהם? האם נשארה אדישה כלפיו. ותתן לקטיגור להמשיך לקטרג עליו? בשעה שנתבשר אברהם ששרי תלד, השמיע תפילה: "לו ישמעאל יחיה לפניך" (י"ז, י"ח). לפי הרמב"ן חשש לחיי ישמעאל, עתה מה יהיה עליו, שמא נעשה מיותר עם הולדת יצחק. על זה באה התשובה: "ולישמעאל שמעתיך" (י"ז, כ), שמעתי את תפילתך אל פחד! ברכתי אתו, והפריתי אתו, והרביתי אתו. פה הסבר אחר לשם ישמעאל, נמחק ההסבר הראשון "כי שמע ה' אל עניך", ובמקומו נאמר "שמעתי את תפילתך".

השמות אברם, שרי ויעקב נשתנו או הוחלפו, כי בני אדם נתנום; לא כן ישמעאל, בו חל שינוי רק במשמעותו, כי ה' נתנו. אותו מצב חל גם בקשר לשם יצחק, גם הוא לא נשתנה, כי ה' נתנו, (י"ז י"ט). אבל במשמעותו חל שינוי. בהתבשר לשרה שעתידה היא ללדת, צחקה (י"ח, י"ב). היה זה צחוק של מבוכה ושל חוסר אמונה. איך אפשר בתנאים כאלה להיות אם! בהיוולד לה הבן, צחקה שוב, אבל הפעם זה צחוק אחר, צחוק של גיל ואושר - מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה (כ"א, ז) לא רק היא: "כל השמע יצחק לי" (כ"א, ו). כל הנוכחים ישתתפו באושרה. דייק אונקלוס: בי"ח, י"ב תרגם: וחייכת - חייכה, בכ"א, ו תרגם: יחדי לי מלשון חדוה.

תדמיתם של אברהם ושרה שונה: ברדתם מצרימה שרה ממלאת תפקיד שולי, אברהם הוא הרוח החייה, ואילו כאן שרה עצמאית, היא משליטה את רצונה, ואברהם הוא פסיבי. ברצון שרה הוא מעלה את הגר ממעמד של שפחה למעמד אשתו ובלחצה הוא מורידה למצבה הקודם.

נשתנתה גם תדמיתן של שלש הדמויות: בהתחלה שלושתן אינן מרשימות: הגר אינה מעריכה ששרה עשתה בשבילה, שרה מתאכזרת כלפיה תוך שתיקתו הגמורה של אברהם, בסוף הפרק שלושתן מתעלות שוב: הגר חוזרת, שרה מקבלת אותה ואברהם מצדיק עליו את הדין.

בין המאורעות שבפרק ט"ז לבין פרק כ"א עברו ט"ז-י"ז שנה: עם הולדת ישמעאל היה אברהם בן 86 שנים, וכעת, עם הולדת יצחק - בן מאה. את מספר השנים האלה חיים אברהם, שרה והגר ביחד. שום ידיעה לא נמסרה לנו על יחסיהן ההדדיים בין שתי הנשים. בוודאי התנהגו החיים על מי מנוחות, והנה קרה מקרה שהעלה שוב את המתח בין השתים, והפעם הסיבה היא אפיים של הילדים ועתידם. שוב אנו עדים לסצינה משפחתית בבית אברהם. על אף זהות המשתתפים הכול נשתנה.
שרה מראה מידה רבה של עצמאות כשראתה את ישמעאל "מצחק", לא ידוע מה טיב הציחוק, ועם מי ציחק, כשם שלא ידענו מה מסתתר מאחורי "ותקל" ומאחורי "ותענה", ישמעאל גדול מיצחק לא רק ב- 14 שנה, אלא גם באופי: הוא תוקפני, ידו בכול ויד כל בו, ויש חשש כי משנה לשנה תגדל הסכנה לבנה.

בהתאם למקובל, בן השפחה המאומץ על ידי אביו נעשה שווה זכויות עם בן הגבירה. שרה חוששת, שמא בבוא יומם ישתלט הבכור על המשפחה וינשל לגמרי את אחיו הקטן ממנו. לכן היא תובעת מאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה". היא אומרת מה שבלבה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". בפני מצב דומה אחר כך רבקה: מצבה יהיה חמור יותר, כי שני המתחרים יהיו בניה.
גם דמותה של הגר נשתנתה: אז היתה עצמאית וגאה, מרצונה הטוב ברחה, גם המדבר לא הבהילה. עתה היא מגורשת. אז פנתה למולדתה למצרים עתה היא מבוהלת ותועה בדרכים. אז הגיעה בעצמה למעיין, הפעם לא היתה מוצאת אותו ללא עזרת המלאך: "ויפקח אלוקים את עיניה, ותרא באר מים". ברוב ייאושה היא משכיבה את בנה המתעלף תחת שיח כי אין בכוחה לראות בגסיסת בנה, והיא גם מתרחקת מן השיח כמטווחי קשת. כל זה רק מגלה את מבוכתה ואת אי-יציבותה, שכן שכחה את בשורת המלאך: ועל פני כל אחיו ישכן.
נשתנתה גם דמותו של אברהם: אז לפני שש עשרה שנה עמדה לפניו אשה סובלת והוא נכנע לה: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך", עתה עומדת לפניו אשה תקיפה בדעתה, ולה לא יכנע; הוא מתנגד לפקודת הגרוש. לא רק כאבי הנער הוא מתנגד לגרוש, גם החוק הוא לצדו, שכן הגר היא אשתו וישמעאל הוא בנו החוקי. תשובתו של אברהם לא נמסרה לנו: נאמר רק: וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. כלפי חוץ ניהל את המאבק רק על אודות בנו; נזהר הוא מלפגוע ברגשותיה של שרה. את המתרחש בלבו מגלה הפסוק הבא: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך". הנער והאמה - "אמתך" - שניהם יקרים לו. למי עליו להכנע - לדרישת שרה או לשתיקת הגר? גם הפעם הוא נוקט בדרך משלו.

הוא לא יכנע לא לה ולא לה. הוא נכנע לקול ה': ויאמר אלוקים לאברהם שמע בקולה. קול ה' הוא שהכריע.

לפנינו עקדת יצחק בזעיר אנפין. חוטים דקים מחברים את שני המעמדות: וישכם אברהם בבקר, ויחבוש...וייקח...ויבקע, כאן: וישכם אברהם בבקר, וייקח...וייתן...וישלחה. שרה דרשה לגרש, אבל הוא משלח.

כדי למנוע מהגר השפלה נוספת, הוא משלחה בהשכמה. הוא מציידה מן הבא ביד, בלחם ובמים. מכיר הוא יפה את האזור. אלה יספיקו לה עד שתגיע למקום יישוב. לא הביא בחשבון שהיא תתעה. לא חסרו בעדריו חמורים או גמלים, בכל זאת לא ציידה בבהמת רכיבה, כי זאת עלולה להרחיקם ממנו, והוא לא רצה בכך.
גם הפעם מופיע כגואל: "וימצאה" "ויקרא". בפעם הראשונה נכנס אתה בשיחה ממושכת עתה אצה לו הדרך, אין לו פנאי לרדת ממרומים, מן השמים הוא קורא לה. כך יקרא מלאך מן השמים לאברהם ברגע קריטי. מה לך הגר? הוא שואל. אל פחד. את התרחקת כמטחווי קשת, כדי לא לשמוע את קול הנער, אבל ה' שמע את קולו, באשר (במקום) אשר הוא שם.
שבע פעמים מכונה ישמעאל בן אברהם; זאת גם דעתה של שרה: הבן שיוולד מהגר ייחשב לבנה. אבל גם חששה של שרה: "כי לא יירש עם בני עם יצחק" מעיד על מעמדו של ישמעאל המוגן על-ידי החוק, לכן היא דורשת להרחיקו, כדי שלא לסכן את מצבו של יצחק.

בכל הפרק, אין ישמעאל נזכר בשמו הפרטי; הוא נקרא בשמות המגלים את יחס הפונים אליו: שרה קוראת לו: בן האמה, לגבי אברהם הוא בנו, כשהוא משלחו, הוא הילד. המלאך קורא לו הנער. הכתוב מכנה אותו בן הגר. (גם דינה נקרא בשמות רבים: בת לאה, בת יעקב, הילדה, הבת, הנערה, האחות. האחים נקראים: בני יעקב, בני ישראל, אחי יוסף, אחי בנימין).

במסופר בפרק כ"א ישמעאל הוא בן 17-16 בל נתפלא שבלשון המקרא הוא ילד (יד), שכן רחבעם נועץ עם ילדים, (מל"א י"ב, ח-י) ילדים משכילים מתייצבים לפני נבוכדנצר (דניאל א', ד): גם המלה נער (י"ב) אינה מציינת גיל קבוע: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמ"ב, ב', יד) והכוונה לחיילים. משה הוא תינוק בן 3 חודשים ובת פרעה רואה נער בוכה (שמות ב', ו). אי-כבוד הוא רך בן יומו ונקרא נער (שמ"א ד', כ"א). יש לשים לב לדברי המלאך: כי שמע אלוקים אל קול הנער. לא שמענו את הנער בוכה, הגר היא שבכתה. כעת הנער הקורבן, בגללו הגרוש, לכן "שמע אלוקים אל קול הנער", לפני שש עשרה שנה הייתה הגר הקורבן, לכן שמע ה' אל עונייך.

התנהגותו של ישמעאל בבית אברהם היא ללא כל דופי. המדרש מטיח כנגדו האשמות כבדות, רש"י מביאן. אין להן שום אחיזה בכתוב. כוונת המדרש היא להצדיק את חומרתה של שרה. עדות הכתוב "כי שמע אלוקים לקול הנער" משחררת את הנער מכל אשמה. הוא משתתף עם יצחק בהלוית אביו. אחרי מות אברהם עובר יצחק לגור עם באר לחי ראי, אתר הקשור להגר.
גם תפקיד הבאר נשתנה. בפרק ט"ז המפגש עם המלאך על יד הבאר הוא מקרי. הוא עשוי היה להתקיים גם במקום אחר: בפרק כ"א תפקיד הבאר הוא גורלי. בלעדיו היה בא הקץ לשני הנוודים התשושים והצמאים. מפליא הדבר, שאז הודתה לה'. לעומת זה בפגישה השנייה אין הודייה לה'. הסיבה היא טיפוסית מקראית; אז שבה אל אברהם, התקרבה אליו, כעת היא עוזבת אותו ומתרחקת ממנו לגמרי. בין השיטין ניתן להרגיש בביקורת כלפיה: היא בכתה ולא הנער: ובכל זאת: וישמע אלוקים לקול הנער (י"ז) במאורע הקודם: כי שמע ה' אל עונייך, גם היא צמאה למים, ובכל זאת רק: ותשק את הנער.

ייתכן שפרקי הגר שימשו דגם לסופר אחר על בריחתו של אליהו למדבר באר שבע: הייאוש עד מות, ודברי העידוד מפי המלאך, מתוארים שם לפי המתכונת של הפרקים ט"ז, וכ"א בספר בראשית.