המאבק הפנימי בסיפור העקדה
קטעים
בראשית כ"ב
יוסף צמודי
בית מקרא, קב, ניסן תשמ"ב
נדפס ללא ההערות
בראשית כ"ב
יוסף צמודי
בית מקרא, קב, ניסן תשמ"ב
נדפס ללא ההערות
|
תמצית: המחבר מפעיל את עקרון המילה המנחה על סיפור העקידה, ומסיק מכך על הלך רוחו של אברהם ורגשותיו ביחס לעקידה. אינדקס: אברהם; יצחק; עקידת יצחק; בראשית; |
סיפור העקדה, הקצר והחידתי, העמוק לאין חקר, שמילותיו המדודות המגלות טפח ומכסות עשרה טפחים טעונות מתח כביר, והשתיקות שביניהן יוצרות חלל תהודה עצום, ספור זה זכה לפרשנות עשירה, רבת פנים וגוונים במשך הדורות, ועם זה נותרה עדין בקעה רחבה לפרשנים להתגדר בה.
אריך אוארבך בספרו "מימזיס" טבע את המטבע המוצלח "רקע אחורי" בהתייחסו למאפיין את דרך עיצוב הדמויות במקרא בכלל ודמות אברהם בסיפור העקדה בפרט. הרקע האחורי שבתודעת הגיבור איננו נמסר כמובן במישרין בסיפור. הוא שרוי באפלולית, ורק ראיית הסיפור בהקשרו הרחב עשוי להמחישו. ברקע האחורי של סיפור העקדה מצויים שורת הניסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם בגבורה, עומס הברכות שנתברך בהן, מכאוב הערירות, שפע ההבטחות שניתנו לו, אך מילויין נשתהה למועד ולמועדים; הבטחת הארץ והבטחת הזרע, שהיא גולת הכותרת לכל ההבטחות וכולן תלויות בה - כל אלה ניתן להן תוקף מוחלט בטכס החגיגי של הברית בין הבתרים. והנה לאחר שנפקד אברהם בבן אחרי צפייה ארוכה ונסערת ורבת מכאובים, בא הניסיון הנורא מכל: צו אלוקי אבסורדי לאין שעור שלכאורה שם לאל את כל ההבטחות, הופך ללעג את כל הברכות, מפר במחי יד את הברית בין הבתרים, מדהים באימת אכזריותו ורומס כל ניצוץ של תקווה ומרוקן את דרך חייו של אברהם משארית אחרונה של משמעות!
היש מה שישווה לדילמת האימים שהוצב אברהם בפניה? יכול היה להתייצב במרי גלוי כנגד הצו האלוקי, כשהוא חמוש היטב בטענות של צדק מוסר והגיון. לב האב לא היה נותר בודד במערכה זו, אך מחיר המרי הזה יהיה גדול מנשוא: אבדן אמונתו הגדולה שמכוחה נועד לסלול דרך חדשה של אור ותקווה בדברי הימים, אמונתו שפרחה ולבלבה בכל תפארתה עם כל ניסיון וניסיון.
ואבדן זה מכריע במשקלו את כל מה שזכה לו בדרכו הארוכה. "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהילים ע"ג, כ"ה). ואברהם יכבוש רחמיו על בנו יחידו, ידביר את ספקותיו הנוקבים, יבלום בכוחות על-אנושיים את רעמי מחאתו החותרת לפרוץ, יקבל עליו את ייסורי המכאוב שאין נורא ממנו, וידבק בעיניים עצומות באמונתו, תמצית כל חייו, מיטב חזונו, שבלעדיה כל עולמו כאין בעיניו. אם נגזר עליו לבחור בין אלוקים ובין העולם כולו, אין ניד של ספק במה יבחר אברהם, ולו גם יפקע לב הבשר מייסוריו!
והנה, מה ממאבק-אדירים זה בלב אברהם נמסר בסיפור גופו? לכאורה שום דבר, השלווה האפית שבסיפור מכסה כליל על התהומות שאין להם שיעור. באה רשימה יבשה של הכנותיו בדרך להר המוריה. שלושה ימים ארוכים לאין סוף של מסע, שבו דבר אינו מתרחש. דומיה שאין כבדה ממנה. היש דבר כלשהו שבכוחו להסיח את דעתו של אברהם מן השליחות הנוראה שהוטלה עליו? אברהם שותק את שתיקתו הכבדה, שאינה נפסקת אלא ברגע של הכרח גמור כמו בהוראתו לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור" וכו' ובתשובתו החמקנית לשאלה הנוראה בתמימותה של יצחק. שתיקה זו, ובנסיבות אלה, מטעינה את המילים המעטות מתח עצום ועומס משמעות נדיר, ואי אפשר שלא יסגירו, ולו גם ברמיזה קלה שבקלות, את רחשי לבו של אברהם ברגע האדיר והאיום שבחייו.
כבר עמדו רבים על נוסח ההוראה: "קח נא את בנך את יחידך" וכו' המקביל בתבניתו לנוסח הצו הראשון לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וכו'. ניסוח כזה מתאפיין בדרוג שבו, העולה למן התארים ה"אובייקטיביים" יותר: בנך, יחידך, שאף הם עמוסים מטען רגשי גדול, ועד לאלה הפורטים ישירות על הנימים האינטימיים ביותר של אהבת האב: אשר אהבת, את יצחק. שרשרת ארוכה זו משהה את המילים העיקריות של המשפט, המכות כברק את שומען הנדהם, מאחר ששום סימן אתראה לא קדם להן כדי להכין את לבו לצו; ומכאן, שאין לפרש ניסוח כזה, כאילו בא לרכך את אימת הצו ולהכין כביכול את אברהם בהדרגה. אדרבא, ניסוח כזה לא בא להקל על אברהם, אלא להפך, להכביד עליו ולעורר את כל כוחות ההתנגדות שבו.
מכל השתיקות המרובות בסיפור - המורגשת ביותר היא שתיקתו התהומית על הצו האלוקי המדהים. פה משאירנו הסיפור לדמות, איש כפי כוחו, את התהומות המסוערים בלב אברהם בלילה ההוא. ובבוקר משכים אברהם בהחלטה נחרצת ושוקע בעשייה קדחתנית של הכנות לדרך באין אומר ודברים.
מיום שנצטווה אברהם להקריב את בנו ועד בואו להר המוריה עברו שלושה ימים, ואם כי גדולה היתה תדהמתו, הרי היתה לה שהות מספקת להתפוגג, ואברהם נותר מפוכח וצלול-דעת מבוקר ההשכמה ועד למקום העקדה. ניתן לו שפע של פנאי להפוך ולחזור ולהפוך במחשבתו במצוות האל פעמים אין ספור ומכל כיוון אפשרי. אמנם אין לנו לצפות לכך, שהמספר המקראי יכניסנו בסוד מחשבותיו הפנימיות של אברהם בינו לבין עצמו, ועם זאת סערת המעמקים האדירה מעלה על פני השטח העליון כמה אדוות קלות שיוכלו לשמש לנו כרמיזות.
אף על פי שהכרעתו של אברהם לקיים את מצוות הא-ל הושגה כבר בשלב מוקדם, עם השכמת הבוקר הראשונה, הרי אין הסברה נותנת, שכל כוחות הנפש המתנגדים הודברו אחת ולתמיד, ושוב אין אברהם נתון עוד להשפעתם. לשם כך היה עליו להתגבר כליל על טיבעו האנושי, ואילו השיחות המעטות בהמשך מבליטות היטב את האנושי שבו.
מכאן, שאין עמידתו של אברהם בניסיון מצטיירת לנו כניצחון שהושג בפעם אחת, על ידי ריכוז כל להט אמונתו בנקודת מוקד אחת, אלא כמאבק מתמשך ונפתל של שלושה ימים רצופים, מאבק שחריפותו הולכת ומתעצמת עד לרגע הנפת המאכלת ממש.
מבובר למדנו דרכו של מקרא בהעברת משמעויות על ידי המלים המנחות מעבר למה שנמסר לנו במישרין במהלך הרצוף של עלילת הסיפור. והנה, פרשת העקדה מציגה בפנינו דוגמה מרהיבה של פעולת המלה המנחה.
פרט לחזרה המושכת ביותר את העין של "וילכו שניהם יחדו", ניכרות בפרק המלים המנחות "הנני" החוזרת שלוש פעמים, ו"המקום" - ארבע פעמים. הסיפור נחלק בברור לשני רבדים: רובד השיח (הדיאלוגים) ורובד הפעולה הבאים לסירוגין (קיים כמובן מימד נוסף, זה של המחשבות והרגשות, אך זה נסתר מאחורי שני הרבדים האמורים). המלה "הנני" מצויה ברובד השיח, ואילו "המקום" - ברובד הפעולה.
המלה "הנני" היא הראשונה שהשמיע אברהם בסיפור זה בתגובה לקריאת הא-ל, והיא היחידה שהשמיע בפרק זמן של שלושה ימים.
היא הושמעה בטרם נמסר לו צו הא-ל, ומשמעה הוא הבעת נכונות מראש למלא כל מה שידרוש הא-ל ממנו. הריהי מעין התחייבות מוקדמת מצד אברהם, כוללת בהיקפה, מוחלטת ללא סייג ומכוונת במישרין אל הצו האלוקי הטמון עדיין בחיק העתיד. זוהי מעין חתימה על "שטר פתוח" מתוך אמון ללא סייג.
התחייבות-מראש זו יחד עם התדהמה המוחלטת משקיעים את סערת ליבו, המבקשת לפרוץ אל תוך מעמקי נשמתו.
שתיקתו של אברהם רבת הרבדים, המלווה בעשייה נמרצת של הכנות למילוי מצוות-הא-ל - האם תתפרש לנו חד-משמעית כהסכמה מלאה, כאישור מלא לנכונות שהובעה ב"הנני", או שמא מסתירה היא גם מבוכה ואפילו מחאה כבושה עם רגשי פלצות?
לכאורה מעשיו מדברים בעדם, ואף על פי כן נותר מקום לספק, אם אברהם פועל בלב שלם; אם עדיין "הנני" עומד בכל תקפו ללא זעזוע.
בדיאלוג הקצר עם יצחק, כשהם נותרים לבדם, פונה הבן אל אביו: "ויאמר: אבי! ויאמר: הנני, בני!" שנית מופיעה המילה "הנני". לכאורה אין בה יותר מאשר נכונות לשמוע מה בפי בנו. וגם כאן אין אברהם מסוגל בשום פנים לנחש מה יאמר בנו. השאלה, הנוראה בתמימותה ובהבעת האמון ללא סייג שבה ובנסיבות אלה, עשויה לקרוע את לב האב.
אברהם אינו יכול לשקר ברגע שכזה, ובפרט כשהאמת בכל אימתה קרובה להתגלות; אך ודאי שאת האמת לאמיתה אינו יכול לגלות, והרי זו מבוכה זוטא, השתקפות בזעיר אנפין של מבוכתו הכבירה. אך הוא מבליג ומשיב בלשון דו-משמעית: "אלוקים יראה-לו השה לעלה, בני". זוהי עדות לשליטה עצמית המעוררת הערצה, אך יש בה יותר מכך, שוב הוא בבחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא", נבואה שסופה להתקיים באיל הנאחז בסבך בקרניו. אך זה עודנו נעלם בחיק העתיד.
הדברים האלה בניסוחם יש בהם משאלה, שהרי הם באים בלשון עתיד. אברהם, יודע, שהא-ל כבר בחר לו את העולה, ואף על פי כן הוא מדבר על בחירה שתבוא. האין הוא מביע כאן משאלה מעומק ליבו לבחירה אלטרנטיבית? ספק אם מודע אברהם למלוא משמעותם של דבריו, ויש בהם אירוניה שלא מדעת הדובר (אך שלא כבטרגדיה הקלאסית, הרי זו אירוניה של חסד!) ועם זאת הם מאפשרים הצצה של רגע לעומק ליבו של אברהם. שם כוחות ההתנגדות למצוות האל הם במלוא אונם.
ב"אלוקים יראה לו-השה לעלה, בני" נוכל לראות מקבילה מתואמת לדברים שאמר כמה פסוקים קודם לכן לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור, ואני הנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" גם שם ניבא ולא ידע מה ניבא. גם שם חשף את העמוקה במשאלות ליבו, אם כי לא בסגנון של משאלה, אלא כקובע עובדה.
ובין שני קטעים אירוניים אלה המסתירים ומגלים כאחד את צפונות ליבו, באה המילה "הנני" המכוונת ליצחק. ו"הנני" זו עומדת כנגד "הנני" הראשון. כאן הקונפליקט עולה כמעט על פני השטח. אם נפרש גם "הנני" זה כנכונות ללא סייג לגבי בנו, הריהו מתנגש בהכרח בחריפות גדולה עם "הנני" הראשון, שכן שתי ההתחייבויות מוציאות זו את זו, ומאחר שהראשונה נאמרה בטרם ידע למה נתבקש, ואילו זו נאמרת בידיעה מלאה, האין האחרונה דוחה את הראשונה? לפי ההקשר של "הנני" השני, שפורט לעיל, עולה הרושם, שתנועת ההתנגדות מן המעמקים גובר כוחה, ככל שהאב ובנו מתקרבים והולכים להר-המוריה.
ושוב נבלעים הדיה של השיחה מאחורי מסך של פעילות נמרצת הכרוכה במעשי העקדה עד לשלב האחרון האיום מכל: "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
ברגע קריטי זה קורא אליו מלאך מן השמיים: "אברהם, אברהם! ויאמר: הנני" וכו'. לא מקרה הוא, שברגע ההכרעה הסופית מופיעה שוב המילה "הנני". כשהיא נאמרת כאן, הרי היא נותנת תוקף מחודש ואחרון ל"הנני" הראשון, שרפה כוחו עם "הנני" השני, כאן רגע השיא של אביר האמונה, שנצרף לבו בלהבת אמונתו וגבר בכוחות אחרונים על הוויתו האנושית. החזרה המשולשת על "הנני" בנקודות הגורליות ביותר בסיפור מאפשרת לנו לחוש את מהלך המאבק שבמעמקים ואת עצמתו.
בעוד שב"הנני" חשים אנו את עצמת התנועה שממעמקי האישיות כלפי חוץ, הרי המילה השניה, "המקום" מציינת את במת החיזיון שבה יעמוד אברהם למבחנו האחרון. שלוש פעמים באה המלה לפני מעשה העקדה, ופעם אחת אחריו. המלה בהקשריה השונים מקרינה אימה גוברת והולכת בעצמתה ככל שהיא חוזרת ונשנית. לראשונה היא באה בפסוק ג', במשפט המסיים את פעולות ההכנה של אברהם: "ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים". עדיין המקום הוא בגדר המופשט, מעורפל מבחינת הרגשת הממשות שבו. בפעם השניה בפסוק ד' נאמר: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". תנועת עיניו של אברהם מציינת לא רק את נשיאת המבט מלמטה למעלה, אלא גם את תנועתה כלפי חוץ של תודעה המכונסת עד כה בתוך עצמה בהרהוריה הכבדים, וכן את הזעזוע שבמפגש הראשון עם המקום, היוצא מערפילי הדמיון וניצב במלוא ממשותו.
אם נפסקה לרגע הלמות לבו של אברהם, עדיין המקום נראה מרחוק. כל פסיעה קטנה הולכת וכבדה, כל רגע ורגע נטען במלאות של חיים, בריכוז חוויה שאין דומה לה, במיצוי מלוא תחושת היותו עדיין "ביחד" עם בנו; בצורך לחיות ברגעים המעטים שנותרו את מה שנדרשת לו תקופת חיים שלמה. אולי גם משום כך בא פעמיים הביטוי "וילכו שניהם יחדו", בשיא האהבה והקרבה שבין אב לבנו. המרווח הקצר בין "המקום" הראשון והשני, כשביניהם מפריד המסע בן שלושת הימים, מאפיין גם את המתח הגבוה שבסיפור, את הדריכות העצומה לקראת תכלית המסע, אך עם זאת הוא מגדיל את משקל "המקום" ויוצר רושם, שהוא שריתק אליו את מלוא חרדתו של אברהם בכל ימי המסע. אין גם להתעלם משינוי קל בניסוח. בפעם הראשונה והשלישית נוסף ל"המקום" משפט הלוואי "אשר אמר לו האלוקים", ואילו בשניה בא "המקום" ללא תאור נוסף, וכך נמסר רושם ההלם המשתק כל מחשבה נוספת, ואולי גם פרפור של מחאה, דבר התואם את מה שהעלה עיוננו בנסיבותיה של " הנני".
בפעם השלישית, בפסוק ח', בסמיכות ל"וילכו שניהם יחדו" אנו קוראים "ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים". סמיכות זו מוסרת לנו תחושה ברורה של המצב ושל האווירה ביתר דקות מכל תאור מפורש. בפעם הזאת הגיע אברהם אל התחנה האחרונה, פנים אל פנים עם ההכרעה הגדולה בכל מלוא מוראה. משפט הלוואי "אשר אמר לו האלוקים" מרמז על כל מה שמוטל עתה בכף; ועם זאת, בדומה לתאומו בפסוק ג', הוא מצביע בכוון ההתגברות על הספקות והלבטים, שאחר סימניהם ניסינו לעקוב. ומיד באה בתאוצה שורת פעולות נמרצות, ההכנה הסופית לעקדה, ששיאן בהנפת המאכלת.
הפעם הרביעית והאחרונה שבה מופיעה מילת "המקום" היא לאחר שהקריב אברהם את האיל תמורת בנו: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה..." "המקום" יוצא מסתמיותו האפלה על ידי מתן שם. בזה ניכר המרווח שמעבר לאימה הגדולה, ועם זאת הדי רטטיה עדין מורגשים בלואי "ההוא".
אריך אוארבך בספרו "מימזיס" טבע את המטבע המוצלח "רקע אחורי" בהתייחסו למאפיין את דרך עיצוב הדמויות במקרא בכלל ודמות אברהם בסיפור העקדה בפרט. הרקע האחורי שבתודעת הגיבור איננו נמסר כמובן במישרין בסיפור. הוא שרוי באפלולית, ורק ראיית הסיפור בהקשרו הרחב עשוי להמחישו. ברקע האחורי של סיפור העקדה מצויים שורת הניסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם בגבורה, עומס הברכות שנתברך בהן, מכאוב הערירות, שפע ההבטחות שניתנו לו, אך מילויין נשתהה למועד ולמועדים; הבטחת הארץ והבטחת הזרע, שהיא גולת הכותרת לכל ההבטחות וכולן תלויות בה - כל אלה ניתן להן תוקף מוחלט בטכס החגיגי של הברית בין הבתרים. והנה לאחר שנפקד אברהם בבן אחרי צפייה ארוכה ונסערת ורבת מכאובים, בא הניסיון הנורא מכל: צו אלוקי אבסורדי לאין שעור שלכאורה שם לאל את כל ההבטחות, הופך ללעג את כל הברכות, מפר במחי יד את הברית בין הבתרים, מדהים באימת אכזריותו ורומס כל ניצוץ של תקווה ומרוקן את דרך חייו של אברהם משארית אחרונה של משמעות!
היש מה שישווה לדילמת האימים שהוצב אברהם בפניה? יכול היה להתייצב במרי גלוי כנגד הצו האלוקי, כשהוא חמוש היטב בטענות של צדק מוסר והגיון. לב האב לא היה נותר בודד במערכה זו, אך מחיר המרי הזה יהיה גדול מנשוא: אבדן אמונתו הגדולה שמכוחה נועד לסלול דרך חדשה של אור ותקווה בדברי הימים, אמונתו שפרחה ולבלבה בכל תפארתה עם כל ניסיון וניסיון.
ואבדן זה מכריע במשקלו את כל מה שזכה לו בדרכו הארוכה. "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהילים ע"ג, כ"ה). ואברהם יכבוש רחמיו על בנו יחידו, ידביר את ספקותיו הנוקבים, יבלום בכוחות על-אנושיים את רעמי מחאתו החותרת לפרוץ, יקבל עליו את ייסורי המכאוב שאין נורא ממנו, וידבק בעיניים עצומות באמונתו, תמצית כל חייו, מיטב חזונו, שבלעדיה כל עולמו כאין בעיניו. אם נגזר עליו לבחור בין אלוקים ובין העולם כולו, אין ניד של ספק במה יבחר אברהם, ולו גם יפקע לב הבשר מייסוריו!
והנה, מה ממאבק-אדירים זה בלב אברהם נמסר בסיפור גופו? לכאורה שום דבר, השלווה האפית שבסיפור מכסה כליל על התהומות שאין להם שיעור. באה רשימה יבשה של הכנותיו בדרך להר המוריה. שלושה ימים ארוכים לאין סוף של מסע, שבו דבר אינו מתרחש. דומיה שאין כבדה ממנה. היש דבר כלשהו שבכוחו להסיח את דעתו של אברהם מן השליחות הנוראה שהוטלה עליו? אברהם שותק את שתיקתו הכבדה, שאינה נפסקת אלא ברגע של הכרח גמור כמו בהוראתו לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור" וכו' ובתשובתו החמקנית לשאלה הנוראה בתמימותה של יצחק. שתיקה זו, ובנסיבות אלה, מטעינה את המילים המעטות מתח עצום ועומס משמעות נדיר, ואי אפשר שלא יסגירו, ולו גם ברמיזה קלה שבקלות, את רחשי לבו של אברהם ברגע האדיר והאיום שבחייו.
כבר עמדו רבים על נוסח ההוראה: "קח נא את בנך את יחידך" וכו' המקביל בתבניתו לנוסח הצו הראשון לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וכו'. ניסוח כזה מתאפיין בדרוג שבו, העולה למן התארים ה"אובייקטיביים" יותר: בנך, יחידך, שאף הם עמוסים מטען רגשי גדול, ועד לאלה הפורטים ישירות על הנימים האינטימיים ביותר של אהבת האב: אשר אהבת, את יצחק. שרשרת ארוכה זו משהה את המילים העיקריות של המשפט, המכות כברק את שומען הנדהם, מאחר ששום סימן אתראה לא קדם להן כדי להכין את לבו לצו; ומכאן, שאין לפרש ניסוח כזה, כאילו בא לרכך את אימת הצו ולהכין כביכול את אברהם בהדרגה. אדרבא, ניסוח כזה לא בא להקל על אברהם, אלא להפך, להכביד עליו ולעורר את כל כוחות ההתנגדות שבו.
מכל השתיקות המרובות בסיפור - המורגשת ביותר היא שתיקתו התהומית על הצו האלוקי המדהים. פה משאירנו הסיפור לדמות, איש כפי כוחו, את התהומות המסוערים בלב אברהם בלילה ההוא. ובבוקר משכים אברהם בהחלטה נחרצת ושוקע בעשייה קדחתנית של הכנות לדרך באין אומר ודברים.
מיום שנצטווה אברהם להקריב את בנו ועד בואו להר המוריה עברו שלושה ימים, ואם כי גדולה היתה תדהמתו, הרי היתה לה שהות מספקת להתפוגג, ואברהם נותר מפוכח וצלול-דעת מבוקר ההשכמה ועד למקום העקדה. ניתן לו שפע של פנאי להפוך ולחזור ולהפוך במחשבתו במצוות האל פעמים אין ספור ומכל כיוון אפשרי. אמנם אין לנו לצפות לכך, שהמספר המקראי יכניסנו בסוד מחשבותיו הפנימיות של אברהם בינו לבין עצמו, ועם זאת סערת המעמקים האדירה מעלה על פני השטח העליון כמה אדוות קלות שיוכלו לשמש לנו כרמיזות.
אף על פי שהכרעתו של אברהם לקיים את מצוות הא-ל הושגה כבר בשלב מוקדם, עם השכמת הבוקר הראשונה, הרי אין הסברה נותנת, שכל כוחות הנפש המתנגדים הודברו אחת ולתמיד, ושוב אין אברהם נתון עוד להשפעתם. לשם כך היה עליו להתגבר כליל על טיבעו האנושי, ואילו השיחות המעטות בהמשך מבליטות היטב את האנושי שבו.
מכאן, שאין עמידתו של אברהם בניסיון מצטיירת לנו כניצחון שהושג בפעם אחת, על ידי ריכוז כל להט אמונתו בנקודת מוקד אחת, אלא כמאבק מתמשך ונפתל של שלושה ימים רצופים, מאבק שחריפותו הולכת ומתעצמת עד לרגע הנפת המאכלת ממש.
מבובר למדנו דרכו של מקרא בהעברת משמעויות על ידי המלים המנחות מעבר למה שנמסר לנו במישרין במהלך הרצוף של עלילת הסיפור. והנה, פרשת העקדה מציגה בפנינו דוגמה מרהיבה של פעולת המלה המנחה.
פרט לחזרה המושכת ביותר את העין של "וילכו שניהם יחדו", ניכרות בפרק המלים המנחות "הנני" החוזרת שלוש פעמים, ו"המקום" - ארבע פעמים. הסיפור נחלק בברור לשני רבדים: רובד השיח (הדיאלוגים) ורובד הפעולה הבאים לסירוגין (קיים כמובן מימד נוסף, זה של המחשבות והרגשות, אך זה נסתר מאחורי שני הרבדים האמורים). המלה "הנני" מצויה ברובד השיח, ואילו "המקום" - ברובד הפעולה.
המלה "הנני" היא הראשונה שהשמיע אברהם בסיפור זה בתגובה לקריאת הא-ל, והיא היחידה שהשמיע בפרק זמן של שלושה ימים.
היא הושמעה בטרם נמסר לו צו הא-ל, ומשמעה הוא הבעת נכונות מראש למלא כל מה שידרוש הא-ל ממנו. הריהי מעין התחייבות מוקדמת מצד אברהם, כוללת בהיקפה, מוחלטת ללא סייג ומכוונת במישרין אל הצו האלוקי הטמון עדיין בחיק העתיד. זוהי מעין חתימה על "שטר פתוח" מתוך אמון ללא סייג.
התחייבות-מראש זו יחד עם התדהמה המוחלטת משקיעים את סערת ליבו, המבקשת לפרוץ אל תוך מעמקי נשמתו.
שתיקתו של אברהם רבת הרבדים, המלווה בעשייה נמרצת של הכנות למילוי מצוות-הא-ל - האם תתפרש לנו חד-משמעית כהסכמה מלאה, כאישור מלא לנכונות שהובעה ב"הנני", או שמא מסתירה היא גם מבוכה ואפילו מחאה כבושה עם רגשי פלצות?
לכאורה מעשיו מדברים בעדם, ואף על פי כן נותר מקום לספק, אם אברהם פועל בלב שלם; אם עדיין "הנני" עומד בכל תקפו ללא זעזוע.
בדיאלוג הקצר עם יצחק, כשהם נותרים לבדם, פונה הבן אל אביו: "ויאמר: אבי! ויאמר: הנני, בני!" שנית מופיעה המילה "הנני". לכאורה אין בה יותר מאשר נכונות לשמוע מה בפי בנו. וגם כאן אין אברהם מסוגל בשום פנים לנחש מה יאמר בנו. השאלה, הנוראה בתמימותה ובהבעת האמון ללא סייג שבה ובנסיבות אלה, עשויה לקרוע את לב האב.
אברהם אינו יכול לשקר ברגע שכזה, ובפרט כשהאמת בכל אימתה קרובה להתגלות; אך ודאי שאת האמת לאמיתה אינו יכול לגלות, והרי זו מבוכה זוטא, השתקפות בזעיר אנפין של מבוכתו הכבירה. אך הוא מבליג ומשיב בלשון דו-משמעית: "אלוקים יראה-לו השה לעלה, בני". זוהי עדות לשליטה עצמית המעוררת הערצה, אך יש בה יותר מכך, שוב הוא בבחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא", נבואה שסופה להתקיים באיל הנאחז בסבך בקרניו. אך זה עודנו נעלם בחיק העתיד.
הדברים האלה בניסוחם יש בהם משאלה, שהרי הם באים בלשון עתיד. אברהם, יודע, שהא-ל כבר בחר לו את העולה, ואף על פי כן הוא מדבר על בחירה שתבוא. האין הוא מביע כאן משאלה מעומק ליבו לבחירה אלטרנטיבית? ספק אם מודע אברהם למלוא משמעותם של דבריו, ויש בהם אירוניה שלא מדעת הדובר (אך שלא כבטרגדיה הקלאסית, הרי זו אירוניה של חסד!) ועם זאת הם מאפשרים הצצה של רגע לעומק ליבו של אברהם. שם כוחות ההתנגדות למצוות האל הם במלוא אונם.
ב"אלוקים יראה לו-השה לעלה, בני" נוכל לראות מקבילה מתואמת לדברים שאמר כמה פסוקים קודם לכן לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור, ואני הנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" גם שם ניבא ולא ידע מה ניבא. גם שם חשף את העמוקה במשאלות ליבו, אם כי לא בסגנון של משאלה, אלא כקובע עובדה.
ובין שני קטעים אירוניים אלה המסתירים ומגלים כאחד את צפונות ליבו, באה המילה "הנני" המכוונת ליצחק. ו"הנני" זו עומדת כנגד "הנני" הראשון. כאן הקונפליקט עולה כמעט על פני השטח. אם נפרש גם "הנני" זה כנכונות ללא סייג לגבי בנו, הריהו מתנגש בהכרח בחריפות גדולה עם "הנני" הראשון, שכן שתי ההתחייבויות מוציאות זו את זו, ומאחר שהראשונה נאמרה בטרם ידע למה נתבקש, ואילו זו נאמרת בידיעה מלאה, האין האחרונה דוחה את הראשונה? לפי ההקשר של "הנני" השני, שפורט לעיל, עולה הרושם, שתנועת ההתנגדות מן המעמקים גובר כוחה, ככל שהאב ובנו מתקרבים והולכים להר-המוריה.
ושוב נבלעים הדיה של השיחה מאחורי מסך של פעילות נמרצת הכרוכה במעשי העקדה עד לשלב האחרון האיום מכל: "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".
ברגע קריטי זה קורא אליו מלאך מן השמיים: "אברהם, אברהם! ויאמר: הנני" וכו'. לא מקרה הוא, שברגע ההכרעה הסופית מופיעה שוב המילה "הנני". כשהיא נאמרת כאן, הרי היא נותנת תוקף מחודש ואחרון ל"הנני" הראשון, שרפה כוחו עם "הנני" השני, כאן רגע השיא של אביר האמונה, שנצרף לבו בלהבת אמונתו וגבר בכוחות אחרונים על הוויתו האנושית. החזרה המשולשת על "הנני" בנקודות הגורליות ביותר בסיפור מאפשרת לנו לחוש את מהלך המאבק שבמעמקים ואת עצמתו.
בעוד שב"הנני" חשים אנו את עצמת התנועה שממעמקי האישיות כלפי חוץ, הרי המילה השניה, "המקום" מציינת את במת החיזיון שבה יעמוד אברהם למבחנו האחרון. שלוש פעמים באה המלה לפני מעשה העקדה, ופעם אחת אחריו. המלה בהקשריה השונים מקרינה אימה גוברת והולכת בעצמתה ככל שהיא חוזרת ונשנית. לראשונה היא באה בפסוק ג', במשפט המסיים את פעולות ההכנה של אברהם: "ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים". עדיין המקום הוא בגדר המופשט, מעורפל מבחינת הרגשת הממשות שבו. בפעם השניה בפסוק ד' נאמר: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". תנועת עיניו של אברהם מציינת לא רק את נשיאת המבט מלמטה למעלה, אלא גם את תנועתה כלפי חוץ של תודעה המכונסת עד כה בתוך עצמה בהרהוריה הכבדים, וכן את הזעזוע שבמפגש הראשון עם המקום, היוצא מערפילי הדמיון וניצב במלוא ממשותו.
אם נפסקה לרגע הלמות לבו של אברהם, עדיין המקום נראה מרחוק. כל פסיעה קטנה הולכת וכבדה, כל רגע ורגע נטען במלאות של חיים, בריכוז חוויה שאין דומה לה, במיצוי מלוא תחושת היותו עדיין "ביחד" עם בנו; בצורך לחיות ברגעים המעטים שנותרו את מה שנדרשת לו תקופת חיים שלמה. אולי גם משום כך בא פעמיים הביטוי "וילכו שניהם יחדו", בשיא האהבה והקרבה שבין אב לבנו. המרווח הקצר בין "המקום" הראשון והשני, כשביניהם מפריד המסע בן שלושת הימים, מאפיין גם את המתח הגבוה שבסיפור, את הדריכות העצומה לקראת תכלית המסע, אך עם זאת הוא מגדיל את משקל "המקום" ויוצר רושם, שהוא שריתק אליו את מלוא חרדתו של אברהם בכל ימי המסע. אין גם להתעלם משינוי קל בניסוח. בפעם הראשונה והשלישית נוסף ל"המקום" משפט הלוואי "אשר אמר לו האלוקים", ואילו בשניה בא "המקום" ללא תאור נוסף, וכך נמסר רושם ההלם המשתק כל מחשבה נוספת, ואולי גם פרפור של מחאה, דבר התואם את מה שהעלה עיוננו בנסיבותיה של " הנני".
בפעם השלישית, בפסוק ח', בסמיכות ל"וילכו שניהם יחדו" אנו קוראים "ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים". סמיכות זו מוסרת לנו תחושה ברורה של המצב ושל האווירה ביתר דקות מכל תאור מפורש. בפעם הזאת הגיע אברהם אל התחנה האחרונה, פנים אל פנים עם ההכרעה הגדולה בכל מלוא מוראה. משפט הלוואי "אשר אמר לו האלוקים" מרמז על כל מה שמוטל עתה בכף; ועם זאת, בדומה לתאומו בפסוק ג', הוא מצביע בכוון ההתגברות על הספקות והלבטים, שאחר סימניהם ניסינו לעקוב. ומיד באה בתאוצה שורת פעולות נמרצות, ההכנה הסופית לעקדה, ששיאן בהנפת המאכלת.
הפעם הרביעית והאחרונה שבה מופיעה מילת "המקום" היא לאחר שהקריב אברהם את האיל תמורת בנו: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה..." "המקום" יוצא מסתמיותו האפלה על ידי מתן שם. בזה ניכר המרווח שמעבר לאימה הגדולה, ועם זאת הדי רטטיה עדין מורגשים בלואי "ההוא".
