א. מה אירע ליוסף בבור?

בתחילת "סיפורי יוסף" השמיע הכתוב את גיבורם מספר את חלומותיו, והוא נער מתנשא, כעדות חלומותיו. אחרי כן הראהו בשתיקתו מאז הושלך לבור עד שהשמיע את דבריו אל אשת פוטיפר, המפתה: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת? וחטאתי לאלקים"! ואת דבריו "אל שר המשקים" ואל שר האופים "... הלוא לאלקים פתרנים!" ואת דבריו אל פרעה "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה!" "את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה", "אשר האלקים עשה הראה את פרעה" "כי נכון הדבר מעם האלקים, וממהר האלקים לעשתו".
דומה שהחזרה המרובה - שבע פעמים! - על השם "אלקים" בדברי יוסף אחר שנמכר לעבד במצרים, יותר משהיא באה להדגיש את האמונה המקובלת גם על בני ישראל וגם על המצרים, שהכול מאלקים (ו"אלקים" הוא שם כללי לאלוקות), היא באה לתאר את דמותו של יוסף, איך השתנה במשך שתיקתו הממושכת, שלפניה חלם חלומות גדלות, ולאחריה נשא את שם אלקיו על פיו, ואמר "בלעדי"¹.
ושים נא לב, שבתחילה אמר פרעה ליוסף "... תשמע חלום לפתור אתו", אבל אחר שמעו את דבריו, ובהם החזרה המרובה על השם "אלקים", אמר לו "... אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת..." כי הושפע מן האווירה הדתית, שיוסף יצר סביבו.

ב. מה אירע ליוסף בראש הפסגה?

הנה ההתנשאות הורידה את יוסף אל הבור; והענווה העלתהו מן הבור אל פסגת חלומותיו: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, וייתן אתה על יד יוסף, וילבש אתו בגדי שש, וישם רבד הזהב על צווארו, וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו לפניו אברך, ונתון אתו על כל ארץ מצרים".

וראה מה אירע לו בפסגה: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח, וייתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאישה, ויצא יוסף על ארץ מצרים" והנה יוסף אחר: שמו מצרי, ואשתו מצריה, והיא בת כהן און (באון, היא הליופוליס, היה מרכז הפולחן לאל השמש אתון-רע), ואחר שנולדו בניו גילה לנו מה בלבו: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי; ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי". עם הגיעו לגדולה בארץ, שהיה בה עבד (="הפרני אלקים בארץ עניי"), שכח את ימי הצרה שבבית אביו (="נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"), כלומר הוא שכח את בית אביו. הנה רחק יוסף ממקורו.
עד יתקרב בבוא אחיו אל ביתו.

ג. למה התנכר יוסף אל אחיו?

בראות יוסף את אחיו וידבר אתם קשות וגו', "ויאמר אליהם יוסף: הוא אשר דברתי אלכם לאמור: מרגלים אתם! בזאת תבחנו... בבוא אחיכם הקטן הנה..." "ויבחנו דבריכם האמת אתכם; ואם לא - חי פרעה כי מרגלים אתם!"

בני יעקב הנדהמים הבינו את דברי האיש כמשמעם הגלוי: טענת חפותם מאשמת ריגול תוכח על ידי אימות טענתם, שיש להם אח קטן את אביהם, אבל אנחנו הקוראים יודעים שכל מטרתו של יוסף הייתה להתנקם בהם², לגמול להם על הרע שעשו לו מחד, ולהביא אליו את אחיו הקטן, האהוב עליו; וכי אמר "בזאת תבחנו" בשקר - שהרי ידע כי כנים הם בדבריהם, שאינם מרגלים! - כפי שאמר "מרגלים אתם!" בשקר. האמנם?

בעמוד האחים שנית לפניו, ובנימין איתם, הם למדו מהתנהגותו של האיש, שאמנם עמדו בבחינה: הנה הוא לא הזכיר עוד את עניין הריגול, אלא הפתיעם בקבלת פנים חמה, עד שתמהו איש אל אחיו, מהו שזיכה אותם בכבוד זה לסעוד עם משנה למלך מצרים, ואם בתחילה הייתה תמיהתם חרדה, ככתוב "וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף...", הרי בסוף האירוע נרגעו: "וישתו, וישכרו עמו". כך האחים.

ואנחנו הקוראים למדנו מהתנהגותו של יוסף, שנכון שיערנו: משראה איתם את בנימין הוא כמעט יצא מכליו מרוב אהבה אליו, עד כדי לעורר חשד בעיני אחיו, שלא בחינת דבריהם - אם אמת דברו - הייתה חשובה לו, אלא הפגישה איתם, ובמיוחד עם בנימין: הנה בירכו "אלקים יחנך, בני!" ומשנכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות, מיהר "ויבא החדרה ויבך שמה" והזמינם לסעוד עמו, "וישתו וישכרו עמו"; ובעת הסעודה נשא משאות מאת פניו אליהם - והם יושבים לפניו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו³ "ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות", אף על פי שהצעיר היה מרוחק ממנו מכל אחיו, כמסתבר, וברור לנו, שבזה פסק להינקם מהם, וכי הגיעה שעתו להתפייס עימם.

אבל בקריאה שנייה מתברר לנו, שיוסף בכל זאת שלט על רגשותיו, וכי התנהג באיפוק וכי כבש את רחמיו אל בנימין בלבו, כדי שלא תתגלה אהבתו התמוהה אליו. וכי דברו "אלקים יחנך, בני!" יכול להתפרש כברכה מקובלת, שאומר גדול לקטן בזמן שמציגים אותו לפניו. ורק הפליית אחיו הקטן לטובה בעניין "משאת בנימן" שהייתה גדולה ממשאות כולם חמש ידות, הייתה גלויה וניכר שלא נעשתה בצורה ספונטנית אלא בשיקול דעת, שהרי בבכור החל ובצעיר סיים, ורק אז התבררה האפליה. ולמה עשה כן?

אמר ספורנו על "ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות": "לראות אם יקנאו בו". עתה עולה על דעתנו, שבחינת האחים - אם כנים הם - רק מתחילה עתה בבוא אחיהם הקטן הנה. מסתבר שכדי לסלוח לאחיו את חטאם צריך הוא להעמידם בניסיון של "מכירת בנימן", שתהיה מעין מהדורה שנייה של "מכירת יוסף", לראות איך יעמדו בו. וב"משאת בנימן" החל, המקבילה ל"כתונת הפסים" של יוסף, והמשיך במעשה בגביע הכסף.

אכן "לראות איך יעמדו בו" בניסיון, ולא "להכביד עליהם כדי למרק את רעתם ולשוב לעשותם אנשים" (צבי אדר, ספר בראשית - מבוא לעולם המקרא, עמ' 109), וגם לא "להביאם בהתנכרותו ובתחבולותיו... לידי הרהורי תשובה, לידי חרטה על שעבר עד לידי תשובה גמורה..." (נחמה לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 328). יוסף בחן את אחיו אם השתנו, ולא חינך אותם שישתנו.
אנחנו הקוראים כבר נרמזנו לפני כן, שעוון מכירת יוסף לעבדות רבץ על מצפונם של אחיו כבר בתחילת רדתם מצרימה. כתוב: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר יעקב לבניו: למה תתראו?" הביטוי "למה תתראו?" קשה. פירשוהו: "למה תראו עצמכם...; למה יהיו הכל מסתכלים בכם...; למה תהיו כחושים ברעב...?" (רש"י); "אל תהיו מריבין זה עם זה" (אבן עזרא); "למה תביטו זה אל זה?" (ספורנו). ואנו שמנו לב, שהכתוב פתח בתיאור מצב: "כי יש שבר במצרים"; ובתיאור השפעת מצב זה על יעקב ועל בניו; הבנים התראו, הביטו זה אל זה (כפירוש ספורנו). ומסתבר שהצורך לרדת מצרימה לשבור בר ממצרים היה ברור להם עוד לפני שאביהם פנה אליהם בעניין זה; ועוד מסתבר שנזכרו ביוסף, שמכרוהו למצרים, לכן הביטו זה אל זה. ויעקב אמר: "למה תתראו? ... רדו שמה ושברו לנו משם, ונחיה ולא נמות!".

וכתוב: "וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים". "ולא כתב בני יעקב (כמו בפס' א). מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחווה ולפדותו..." (רש"י)⁴.

ובבוא אליהם הצרה מידי השליט ביטאו האחים את הרהורי החרטה שלהם בקול: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על כן באה אלינו הצרה הזאת!". ויוסף שמע דבריהם, "ויסב מעליהם ויבך", ובכל זאת ביקש לנסותם בסיטואציה של "מכירת יוסף" במהדורה שנייה, כאמור, בה ישחק בנימין אחיו - בנה של רחל - את תפקידי יוסף. והתחיל ב"משאת בנימן", המקבילה ל"כתונת הפסים" שלו, והמשיך במעשה בגביע הכסף.

ד. המעשה בגביע הכסף

"ויצוו את אשר על ביתו לאמור: מלא את אמתחת האנשים אכל כאשר יוכלון שאת, ושים כסף איש בפי אמתחתו, ואת גביעי - גביע הכסף - תשים בפי אמתחת הקטן, ואת כסף שברו. ויעש כדבר יוסף, אשר דבר".

וברור לנו, שהוא -

"עשה זאת משום שרצה להעמיד את האחים בניסיון, אם יעזרו לבנימין, כשיתפס בגנבה... או יעזבוהו לנפשו..." (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים [תרגם א' שליט], עמ' 51-50);

משום שרצה ליצור מצב דומה למצב, שבו התאכזרו האחים לו עצמו, ליוסף, ולראות אם השתנו עתה.
כדי להעמיד את האחים בניסיון, די היה, כמדומה, בהטמנת הגביע "בפי אמתחת הקטן", ולמה אמר גם לשים "כסף איש בפי אמתחתו"?⁵ אפשר כדי להעליל עליהם שגם את הכסף גנבו? אבל להלן נראה, שאין כל התייחסות ל"כסף איש בפי אמתחתו", כאילו לא היה כלל. ואף על פי כן לא די היה בהטמנת הגביע בלבד, ועוד נראה, של"כסף איש בפי אמתחתו" היה חלק חשוב בניסיון.

נתאר נא לעצמנו את כל המעשה בלא שימת כסף איש בפי אמתחתו. האנשים בדרך, חמוריהם טעונים אוכל "כאשר יוכלון שאת", ולבם טוב עליהם, לאחר ששתו ושכרו עמו אמש. והנה משיג אותם "אשר על ביתו", וטענה חמורה בפיו: "למה שילמתם רעה תחת טובה?". האחים אינם יודעים, כמובן, מהי הרעה, אבל האיש מעמיד פנים שהוא יודע, שהם יודעים, לכן פתח בהאשמה כללית - "למה שילמתם רעה תחת טובה?" - ועם זה דאג להבינם במה מדובר: "הלוא זה אשר ישתה אדני בו, והוא נחש ינחש בו...!". גם עכשיו לא הזכיר "הגביע"⁶, ולא אמר להם שגנבוהו, אלא "הרעתם אשר עשיתם" - כי הוסיף להעמיד פנים שמעשה הגניבה ידוע להם, לכן אינו צריך לפרטו לפרטים. אבל מכיוון שידע, שבאמת אינם יודעים, רמז להם: "זה אשר ישתה אדני בו, והוא נחש ינחש בו". והאחים אמנם נרמזו, שמדובר בכלי שנגנב, וכי הכלי יקר - שהרי בגלל ערכו נגנב - אלא שלא ידעו שמדובר בגביע כסף דווקא, לכן השיבו: "...חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה... ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב..."?⁷.

ועוד אמרו, בהיותם בטוחים שנקיים הם מעוון: "אשר ימצא אתו מעבדיך - ומת...". הנה בלא יודעין הם זוממים להמית את אחיהם הקטן, את בנימין, כפי שהתנכלו "אתו (את יוסף) להמיתו"! השיב להם האיש: "גם עתה כדבריכם כן הוא", והזכיר להם - בסמוי - את דבריהם "ועתה לכו ונהרגהו..."⁸. והוסיף: "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד, ואתם תהיו נקיים", והזכיר להם - בסמוי - את דברי יהודה אל אחיו: "לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא". והם לא נרמזו, לפי שעה. "וימהרו ויורדו איש את אמתחתו ארצה" - והם בטוחים, שנקיים הם מעוון. "ויפתחו איש אמתחתו".

"ויחפש, בגדול החל ובקטן כלה. וימצא הגביע באמתחת בנימן". עתה ראו האחים, שטעו בו באחיהם הקטן, כי הנה הוא "גנב בן גנבת"⁹. ורק בנימין יודע חפותו. ואיך ינהגו עתה האחים? מסתבר שיקיימו את התחייבותם "אשר ימצא אתו מעבדיך - ומת..." בתיקון הגואל "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד, ואתם תהיו נקיים". כך היו אולי נוהגים האחים, ויוסף לא יכול היה לשפוט את התנהגותם זאת, שהרי המצב עתה אינו דומה למצב של אז, כי בנימין "אשם", ואילו יוסף לא הואשם אלא בהיותו בעל החלומות.

אלא שלא כך היה המעשה, כמסופר, אלא כך:

"וימהרו ויורדו איש את אמתחתו ארצה" - והם בטוחים, שנקיים הם מעוון. "ויפתחו איש אמתחתו" - ולעיניהם נגלה הכסף. הם ראוהו ושתקו - ושתיקתם תוארה על ידי שתיקת הכתוב - וביטחונם נתערער בהם מחד, ומאידך ידעו, שמזימה נרקמה נגדם, וכי יד האיש במזימה10. והנה נמצא הגביע באמתחת בנימין. עתה ידעו האחים, שהגביע הוטמן באמתחתו כפי שכספם הוטמן באמתחותיהם, וכי בנימין נקי גם הוא מעוון11. והם עמדו במבחן: "ויקרעו שמלתם... וישבו העיר".

עמדו האחים מול האיש, והם יודעים, ששאלתו "מה המעשה הזה אשר עשיתם?" אינה אלא העמדת פנים, אבל אינם יודעים למה יעמיד פנים. ואת טענת יוסף "הלוא ידעתם, כי נחש ינחש איש אשר כמוני!"¹² יבטל יהודה ויאמר: "מה נאמר לאדני, מה נדבר, ומה נצטדק?". כנגד "הלוא ידעתם" וכנגד "כי נחש ינחש איש אשר כמוני" יאמר: "האלקים מצא את עוון עבדיך" - האלקים מצא, ולא אתה ניחשת; את עוון עבדיך - "כי עוון היה לנו (בשכבר הימים), וכאילו נשכח ואיננו, והיום נמצא" (אבן-עזרא) - ולא את גניבת הגביע.
אחרי כן ייגש יהודה ויאמר: "בי אדני", וגו'.

ה. נאום יהודה

בנאומו סקר יהודה באזני אדני הארץ את האירועים מתחילתם: "אדני שאל את עבדיו..." - ושינה פרטים הידועים לנו מן הכתוב; ותיאר את הסכנה הצפויה לאביו ואת אחריותו לשלומו: "ועתה כבאי אל עבדך אבי..."; והציע עצמו לעבד תחת בנימין: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני...". ושאלה היא, למה שינה יהודה פרטים, שידועים היו גם לאדוני הארץ, שהאזין לסקירתו.
וכבר נאמרו דברים בשאלה זאת.

מפתיחת הנאום "בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל ייחר אפך בעבדך..." למד רש"י, "שדיבר אליו קשות"¹³. אבל שאר המפרשים ראו בדבריו דברי פיוס דווקא ולא דברים קשים. הנה אמר שד"ל על דברי יהודה "אדני שאל את עבדיו לאמור: היש לכם אב או אח?": "באמת לא שאל אותם כך, אך אמר להם מרגלים אתם... ויהודה לא רצה להזכיר מאומה ממה שדיבר (יוסף) איתם קשות, והחליף (=ושינה) הסיפור מעט בחכמה ובתבונה". ועל דברי יהודה בהמשך "ותאמר אל עבדיך: הורידהו (את בנימין) אלי, ואשימה עיני עליו!" אמר שד"ל: "והנה גם כאן התחכם יהודה ולא הזכיר, שמה שרצה יוסף שיביאו את אחיהם הקטן היה כדי לברר אם כנים דבריהם, והזכיר העניין כאילו דרך חיבה ביקש לראותו". והרמב"ן אמר: "לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בסיפור מה שהיה כבר ביניהם", והשיב מה שהשיב. ואומר אני, שמתוך נאומו של יהודה ומתוך מה שקדם לו נוכל לדעת, למה סיפר יהודה מחדש את מה שהיה כבר ביניהם.

בעת שניגש יהודה אל יוסף לדבר אליו, הוא ידע לא רק שבנימין נקי מאשמת גניבת הגביע אלא גם שהשליט יודע את חפותו, אלא שלא ידע למה טפל עליו אשמה זאת. והבין, שגם דבריו "מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם!" לא שיקפו את דעתו עליהם; ממילא מובן, שהוא לא דרש להביא אליו את בנימין כדי להוכיח את כנות דבריהם, שהרי ידע שאינם מרגלים!. לכן במקום לומר לאיש "אתה שיקרת פעמיים" שיחזר יהודה באזניו את האירועים כפי שהיו באמת, עד כמה שיכול היה לדעת אותם. והוא לא הזכיר כמובן, את עניין הגביע, ולא את עניין המרגלים, אלא התחיל ב"אדני שאל את עבדיו לאמר: היש לכם אב או אח...?" כאומר: מלכתחילה לא התעניינת אלא בשאלה זו בלבד. והוסיף בהמשך: "ותאמר אל עבדיך: הורדהו (את ילד הזקונים הקטן) אלי, ואשימה עיני עליו!..." כאומר: לא הצורך להיווכח אם כנים אנחנו הניע אותך לתבוע את הבאת אחינו, אלא רצונך לשים עיניך עליו. וגו'.

"... ואחרי אשר הגיע יהודה - המייצג כאן את כל האחים - למדרגה כזו שלא יוכל לשוב אל אביו בלי בנימין ושהוא נותן נפשו עליו, כופר המעשה הראשון אשר עשו האחים לאחיהם האחר - ועתה יכול יוסף להתוודע אל אחיו" (נחמה לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 352).

ו. למה אימץ יעקב את אפרים ומנשה?

פגישת יוסף עם אחיו זעזעה את שלוותו בראש הפסגה, כפי שראינו. היא שינתה גם את אורח חייו, ואולי גם את השקפתו, שבאה לידי ביטוי בדבריו "נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי... הפרני אלקים בארץ עניי"?

הנה הוא ביקש להודיע לאביו: "כה אמר בנך יוסף: שמני אלקים לאדון לכל מצרים. רדה אלי, אל תעמד! וישבת בארץ גושן, והיית קרוב אלי... וכלכלתי אתך שם... והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים, ואת כל אשר ראיתם, ומיהרתם והורדתם את אבי הנה" יוסף אדון לכל מצרים ישב כבוד בארמונו, ויעקב וביתו יהיו קרובים אליו בארץ גושן. ההיו קרובים אליו?

כשנאמר ליוסף, שיעקב וביתו באו לארץ גושן, "ויאסור יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גשנה. וירא אליו, ייפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד", ולא שהה עמו, וחזר אל ארמונו להיות אדון על כל ארץ מצרים"14. ורק כעבור שבע עשרה שנים, כשקרבו ימי יעקב למות, לקח יוסף את שני בניו עמו, את מנשה ואת אפרים, ובא עמהם אל אביו. ולא סופר אם ביקר אצלו במשך כל התקופה הזאת. אבל מן הכתוב "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?" נבין, שאת פניו לא הכיר אלא עתה15. הנה גדלו השניים כנסיכים בבית האדון לכל מצרים, והם רחוקים מבית יעקב.

וכי למה אימץ יעקב את שני בני יוסף - את אפרים ומנשה - שיהיו לו כראובן ושמעון¹⁶? הלא משום ש"איבד" את יוסף, משום שראה את יוסף "מצרי" לכל דבר, שלא ישוב עוד להיות "בן יעקב" העומס על גבו את היעוד של "בני ישראל"?¹⁷.

ולמה יראו אחי יוסף, אחר שמת אביהם, "ויאמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה, אשר גמלנו אתו", ויאמרו: "הננו לך לעבדים" - הלא משום שלא היה כאחד מהם במשך שבע עשרה שנות שהותם בארץ גושן? הוא אמנם דאג להם וכלכל אותם עם אביהם, אבל לא היה עמהם!

ז. מה אירע ליוסף בימי אביו האחרונים?

יוסף הגיב על שמועת יראתם בבכי: "ויבך יוסף בדברם אליו... ויאמר אליהם יוסף: אל תיראו...!". דומה שימי שהותו של יוסף בבית יעקב אביו, שהיו ימי יעקב האחרונים, והתעסקותו בקבורת אביו קירבו את יוסף אל אחיו בני ישראל.

הכתוב הרבה לתאר את שהתרחש בעת שהותו שם: איך שמע מפי אביו ישראל, שהתחזק בחוליו וישב על המיטה, אומר אליו: "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען, ויברך אתי, ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים, ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם". והרי גם הוא זרעו אחריו! אלא שיעקב התעלם ממנו והמשיך: "ועתה שני בניך... לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי..." ואיך שמע מפיו על מות רחל אמו בארץ כנען בדרך, "ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם". ואיך ראה את אביו מנשק ומחבק את שני בניו, ושת ידיו על ראש אפרים ועל ראש מנשה ומברכם "... המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק" - בהם ולא בו! ואיך השביעו לשאתו - אחר מותו - ממצרים ולקברו בקבורת אבותיו שבארץ כנען¹⁸.

ועוד תיאר הכתוב בפרוטרוט את התנהגותו של יוסף אחר שיעקב אסף את "רגליו אל המטה וייגוע וייאסף אל עמיו: ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו ויישק לו. ויצוו יוסף... לחנוט את אביו¹⁹ ויעברו ימי בכייתו... ויעל יוסף לקבר את אביו, ויעלו אתו כל עבדי פרעה... וכל בית יוסף, ואחיו ובית אביו... ויקברו אתו במערת שדה המכפלה..."

ואנו מתרשמים מן התיאור המפורט, שימי שהותו בבית אביו, שהיו ימי יעקב האחרונים, ומסעו אל ארץ כנען קירבו את יוסף אל אחיו בני ישראל ועוררו אותו להיות חוליה בשרשרת הדורות, המקשרת את ההבטחה עם ההגשמה.

אמנם כתוב, שיוסף שב מצרימה אחרי קברו את אביו, וכי שב אל מעמדו הקודם, והוא מעמד רם שאין רם ממנו, כמדומה. אבל בקרוב ימיו "... וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקד יפקד אלקים אתכם, והעלתם את עצמתי מזה".

יוסף ידע את המנהג המקובל בקרב בני מעמדו אצילי מצרים: אחר מותו יחנטו את גופו וישימוהו בארון, ויוליכוהו בתהלוכה מפוארת ממקדש החניטה אל מקדש הקבורה ואל קברו, שבנה לו במשך כל שנות שלטונו, "לחיות" שם חיי נצח של שאול. והקבר מפואר, כיאה למשנה מלך מצרים²⁰.

והנה בקשתו "והעלתם את עצמתי מזה" מעידה על יוסף, שחל מפנה ביחסו אל מקומו, וכי עזב את הגדולה בנכר כדי לעלות מזה ולהסתפח אל גורל עמו.

הערות:

1. בספרו יוסף ואחיו תיאר תומאס מאן (תירגם מ' אבי-שאול, הוצ' ספרית פועלים, 1957) בהרחבה - וכיד דמיונו עליו - איך נפקחו עיניו של יוסף בבור לראות את אשר עולל: "... הפעם טולטל יוסף בכוח אלים כל כך, עד שנפקחו עיניו וראה את אשר עולל - וראה, שהוא הוא שעולל את הדבר... הן (מחשבותיו) לא היו כלל ועיקר אצל ההווה האיום בלבד, אלא רפרפו אחורה בחיפזון רב על פני ימי העבר, בהם הוכן כל זה באורח נסתר מפני בטחונו השאנן בעצמו..." (עמ' 381).
2. "הסיפור כולו סובב על שתי נקמות: נקמת האחים ביוסף וביעקב ונקמת יוסף באחים (צבי אדר, סיפור יוסף והוראתו, עמ' טו), אלא שאין נקמתו של יוסף דומה לנקמתם של האחרים. "נקמתו של יוסף פחות ברורה, אך יותר מעניינת ועמוקה. הוא מבקש לנקום בהם ואפילו לענותם גם כדי לפצות את עצמו וגם כדי להביאם למרוק חטאתם... מגמתה הסופית כאן - מרוק העוון על ידי יסורים, עונש על חטא" (עמ' טז).
3. כתוב: "וישבו לפניו הבכר כבכרתו והצעיר כצעירתו, ויתמהו האנשים איש אל רעהו". מקובלת הסברה, שיוסף ציוה להושיבם כך (ראה רשב"ם למשל), ויתמהו האנשים מנין ידע האיש את סדר הולדתם. ונראה יותר, שמעצמם ישבו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, כי זה היה מנהגם. ותמהו איש אל רעהו על כל המעמד הזה, על שהם אוכלים צהריים על שולחנו של המשנה למלך מצרים.
4. פירושו של רש"י מבוסס על המדרש "וירדו אחי יוסף - בני ישראל צריך המקרא לומר! אלא בתחילה לא נהגו בו אחווה ומכרוהו, ולבסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו? וכשאמר להם אביהם לירד למצרים נתנו כולם דעת אחת להחזירו" (בר"ר מקץ צ"א, ו). ועוד דרשו את "וירדו אחי יוסף עשרה": "... ממשמע שנאמר אחי יוסף איני יודע שהם עשרה? אתמהא! אלא תשעה חלוקים (צ"ל: חלקים) לאחווה, ואחר לשבור בר" (שם ב), כלומר "בכוונת ירידתם היה תשעה חלקים לאהבת יוסף ולפדותו, אם ימצאוהו, או ימסרו נפשם עליו; וחלק אחד מכוונתם היה לשבור אוכל" (פירוש "מתנות כהונה").
5. וכבר תמהו תמיהה זאת, ראה ספורנו: "שים כסף איש בפי אמתחתו - בידיעתם, שתאמר להם...". וראה E. A. Speiser בפירושו לבראשית: "ושים כסף איש בפי אמתחתו" שבפס' א ו"את כסף שברו" שבפס' ב הם תוספות, שאינן שייכות לעניין (ולמה נוספו?), שהרי בפס' יא-י"ב אין מזכירים עניין זה כלל.
6. ראה רמב"ן.
7. ויונתן תרגם: "מנין דכסף או מנין דדהב", דהיינו כלי כסף או כלי זהב.
8. הרבה התלבטו המפרשים בפירוש הכתוב "גם עתה כדבריכם כן הוא". ואומר אני, שהוא דיבור הרומז לדבריהם בעת מכירת יוסף, כמוסבר למעלה.
9. וראה מדרש אגדה בתנח' מקץ: "וימצא הגביע באמתחת בנימין, היו אחיו עומדים ומחבטים לבנימין על כתפיו, ואומרים לו: גנב בנה של גנבת, ביישתנו!..." (כפי שהובא בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי).
10. גם אשר על ביתו ראה את הכסף בכל אמתחת, אלא שהוא לא התעניין בו, שהרי הוא לא טען כי גם כסף נגנב מבית האיש.
11. וכן דברי אברבנל: "... עוד נשאר ספק בלבו (של יוסף), אם היה להם אהבה עם בנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בניסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו; אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו, שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כוחם לא לשנאתם אותו, כי אם לבשתם מדרך המעשה. הנה מפני זה ציווה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם, שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה, אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו, ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים".
12. טענת יוסף "הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" סותרת את טענתו הקודמת "הלוא זה... והוא ינחש בו", דהיינו בגביע. והנה הגביע איתם, איך יכלו לדעת שאיש כמוהו ינחש גם בלא גביע? וברור שדיבורו זה הכשילו שלא בכוונתו, הנה אין פשע מושלם.
13. ולדיבור המתחיל "אדני שאל את עבדיו (לאמור: היש לכם אב או אח?)" (י"ט) הביא רש"י מדרש מבר"ר להראותו מדבר אליו קשות: "מתחילה בעלילה באת עלינו. למה היה לך לשאול כל אלה? (שמא) בתך היינו מבקשים, או אחותנו אתה מבקש?".
14. "יוסף מגן על אחיו ובית אביו ודואג לכך, שיחיו בשלווה לעצמם, אך הוא אינו חי עמהם אלא בקרב המצרים, וחייו מלאים פעולה מדינית גדולה" (צ' אדר, ספר בראשית, עמ' 113).
15. הדעה המקובלת היא, שיעקב לא הכירם, מפני שעיניו כבדו מזוקן ולא יכול לראות היטב (י) (רשב"ם, אבן-עזרא, שד"ל ועוד). אך ראה כנגד זה את תחילת פס' ח: "וירא ישראל את בני יוסף", ואת פס' יא: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פיללתי, והנה הראה אתי אלקים גם את זרעך". הנה הוא מתפעל מכך, שזכה לראות - ובפעם הראשונה, כמסתבר - את בני יוסף.
16. כתוב: "ועתה שני בניך, הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה, לי הם: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך, אשר הולדת אחריהם, לך יהיו; על שם אחיהם יקראו בנחלתם".
17. הפירוש המקובל של "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" הוא: "... לעשותך (את יוסף) בכור, ליטול פי שניים שבטים, ולכך שני בניך ייטלו כנגד ראובן ושמעון" (רשב"ם), ובאמת לא יוסף מושווה לראובן הבכור, אלא אפרים, לאחר שיעקב אימצו, יחד עם מנשה אחיו, במקום יוסף, לאמור: אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון: אפרים בכור, ומנשה שני לו, והכתוב בהמשך "ומולדתך, אשר הולדת אחריהם, לך יהיו" (ו- 1) מעיד, שיוסף ובניו האחרים הם מחוץ לבית יעקב.
והנאמר להלן "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (ו- 2) - אם הוא מדבר על הנולדים אחריהם, כדעה המקובלת, הרי הוא סותר את הרישא של הפסוק: אם הם "לך יהיו", איך על שם אחיהם יקראו בנחלתם? ונראה לי, שהוא חוזר אל הפסוק הקודם ומדבר על אפרים ומנשה, שכמו אחיהם ראובן ושמעון יקרא שמם על נחלתם.
18. המסופר במ"ז, כ"ט-ל"א הוא סוף המעשה, ועיקרו: אחר שבירך את בני יוסף ואת שבטי ישראל - והוא עדיין ישוב על המיטה - השביע את יוסף והשתחווה ממקום שבתו, וציווה את שאר בניו. ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף את רגליו אל המטה, וייגוע וייאסף אל עמיו".
לבעלי המקורות ברור, שבמ"ח, א-ב מתחיל מקור חדש: במ"ז, כ"ט-ל"א קרא ישראל ליוסף ונתן לו הוראות בעניין קבורתו; וכאן נודע ליוסף על מחלת יעקב והוא בא אליו וגו'. כאן מתחיל אפוא הסיפור האלוהיסטי וגו'.
19. יוסף ציווה לחנוט את אביו כמנהג חשובי מצרים, וגם כדי לשמר את גופתו למשך ימי בכייתו שבעים יום - ולמשך ימי מסע הקבורה לארץ כנען.
20. חניטת יעקב הייתה, כמובן, בלא בניית קבר כדוגמת הנהוג במצרים. אבל בבקש יוסף רשות מפרעה לקבור את אביו בארץ כנען, הוא שם בפי יעקב דברים, שלא אמרם: "אבי השביעני לאמור: הנה אנכי מת, בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען - שמה תקברני" (נ', ה) כנגד: "... אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותיי, ונשאתני ממצרים וקברתני בקרבתם. באמת לא כרה לו יעקב קבר בארץ כנען אלא שיוסף דיבר אל פרעה לפי תפיסת המצרים את מנהגי הקבורה. וראה נ' לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ' 381-380.

---