מהשוואת שתי הברכות ניכרים ההבדלים הבאים:
1. ברכה א' מקורה בא-ל, לעומת ברכה ב' שהיא ברכת יצחק ¹².
2. ברכה ב' בכללותה קצרה מברכה א'.
3. הנכסים החומריים המובטחים בברכה ב' מועטים מאלה שבברכה א'.
4. חלק ג', הכולל את הברכה הרוחנית, חסר בברכה ב'.
5. חלק ב', הכולל את הנכסים השלטוניים, הוא אמביוולנטי: מחד גיסא - "ואת אחיך תעבד", ומאידך גיסא - "ופרקת עלו מעל צוארך".

מהשוואת הברכות אנו רואים כיצד התאמץ יצחק להניח את דעתו של עשו. חלק א', כולל נכסים חומריים, ואין כל קושי לברך בם את שני הבנים; "טל השמים ומשמני הארץ" הם כה רבים עד שיכולים הם להספיק גם ליעקב וגם לעשו, ולכן אפשר לחזור עליהם ולתיתם פעמיים. אי הזכרת "רב דגן ותירש" בברכה ב' היא לא משמעותית, שהרי שפע היבול הוא תוצאת שפע המשקעים. חלק ג' הוא רוחני מוחלט ואין אפשרות לעקוף אותו, ולכן הוא חסר בברכה השניה. חלק ב', הבא לקבוע את יחסי יעקב ועשו בעתיד גם הוא לכאורה מוחלט: יעקב אמור להיות השליט, ועשו אמור להיות הנשלט, העבד. אולם כאן מוצא יצחק לעשו פתח כפול: א. לעשו ניתנת הזכות להתנגד לשלטונו של יעקב - "ועל חרבך תחיה" (פס' מ); ב. ניתנת לו גם נבואה, או עצה, מתי ישתחרר מעולו של יעקב - "והיה כאשר תריד" (שם).

רבות התחבטו המפרשים בפירוש המלה "תריד". ממבנה ניסוח לשון הכתוב ברור, שנושאו של הפועל "תריד" הוא עשו. ברוח זו מתרגם רבנו סעדיה גאון: תריד = תסתולא, כלומר: תשתלט, תתגבר. תתחזק, כאילו תריד = חרדה. בעקבותיו מפרש ר' אברהם בן עזרא בפירושו הראשון: תריד = תרדה. אחרים פירשו תריד = תבכה, על פי הכתוב בתהילים נ"ה, ג: "אריד בשיחי ואהימה", כך רש"י, ראב"ע בפירושו השני (בשם "ויש אומרים), ורמב"ן. המשותף לכולם הוא - תחזית למאבק בין יעקב לעשו ובין זרעו של יעקב לזרעו של עשו, מאבק שעתיד להימשך עד שתיווצר מציאות חדשה, שונה, ובה יוכל עשו לגבור על יעקב. שינוי המציאות יבוא או על ידי התחזקות צבאית בלתי מוסברת של עשו ¹³, או כתוצאה מחזרה בתשובה של עשו ¹⁴.

פירושים אחרים, בעיקר מדרשיים, תולים את התחזקותו של עשו בחטאיהם של ישראל. כך למשל, אונקלוס: "ויהי כד יעיברון בנוהי על פיתגמי אוריתא" ¹⁵ (= והיה כאשר יעברו בניו על דברי תורה), ובעקבותיו רש"י ¹⁶; תרגום יונתן: "ויהי אין רשיעי" וגו' ¹⁷ (= והיה כאשר יחטאו). כך גם ר' יוסי בן חלפתא: "אם ראית את אחיך פורק עולה של תורה - גזור עליו שמדים ואתה שולט בו" ¹⁸. אולם לפי פירושים אלה הפועל "תריד" איננו עשו אלא יעקב, ומשמעות הפירוש למבנה התחבירי של הפסוק הוא שינוי הנושא שתי פעמים(!) בפסוק אחד - תחילה עשו, אחר כך יעקב, ולסיום הפסוק חזרה לעשו - תופעה שאיננה מקובלת בלשון המקרא ומכבידה מאד על פשוטו של מקרא.

לפי כל הפירושים שהבאנו לעיל צופה יצחק ריב אחים נצחי בין שני בניו. קשה להבין התנהגות של אב, הרואה עתיד כזה צפוי לבניו, ולא זו בלבד שאיננו מנסה למונעו, אלא, לכאורה, אפילו מעודדו ¹⁹! לכן נראה לי להציע פירוש אחר לפועל "תריד", והוא: לנדד, ללכת ממקום אחד למקום אחר (עם הצאן או גם בלעדיו) ²⁰. יצחק אומר אפוא לעשו: אם רוצה אתה לא להיות עבד לאחיך - תצטרך כל חייך לחיות על חרבך, אך גם זה לא יעזור לך, כי "ואת אחיך תעבד"; המלחמה תהיה אפוא בלתי פוסקת, וחסרת תועלת. מה הפתרון? "והיה כאשר תריד" - ואולם (ו"ו הניגוד), אם תלך מארץ כנען אל ארץ אחרת, תפרק את עולו של יעקב מעליך, כי בארץ אחרת שאיננה נחלתו לא תהיה ליעקב שליטה על עשו. לפי עצה זו גם יימנע ריב האחים הנצחי; לפי פירוש זה אין תמיהה על הפסיביות וההשלמה שבהן צופה האב על מלחמת האחים הנצחית בין בניו. יצחק מציע פתרון, דומה לפתרון שהציע אברהם לריב שבין רועיו ובין רועי לוט (בראשית, י"ג, ח-ט), והוא הפרדת כוחות, ניתוק-מגע גיאוגרפי.

עשו אכן קיבל את העצה. בשוב יעקב מגלותו-מאונס בבית לבן וברצותו להתפייס עם עשו אחיו הוא שולח אליו מלאכי שלום לא לארץ כנען אלא "ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית ל"ב, ג), וכשהתורה מונה את רשימת צאצאי עשו לדורותיהם (בראשית פרק ל"ו) היא כותבת במפורש: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" ²¹. כפי שמשתמע מתחילת פרק ל"ב, קדמה הליכת עשו לאדום לשובו של יעקב מחרן, והיא אירעה בשעה שיעקב עדיין גולה היה בארצו של לבן ובכלל לא היה בארץ כנען! לא היה כל גורם מעשי שיאלץ את עשו לעזוב את כנען "מפני יעקב אחיו" ²¹. אין לנו אלא לפרש, שביטוי זה מתייחס לברכות. כשראה עשו, כי בסיומה של פרשת הברכות "ברך יצחק את יעקב" ²² ונתן לו גם את "ברכת אברהם" (בראשית כ"ח, ד), הבין עשו שאין מקום בשבילו בארץ כנען, כיון שזכות הבעלות עליה ניתנה ליעקב, ואם יישאר בה נגזרת עליו עבדות או מלחמת-נצח, קיבל עשו את עצת אביו יצחק ורד מאחיו, כלומר: נדד, הלך אל ארץ אחרת.

התורה איננה מסתפקת בציון סיבת הנדידה בניסוח כללי, אלא בפסוק שאחריו היא מנמקת בפירוט את הנדידה: "כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם" ²³. הנימוק מזכיר את סיפור היפרדות לוט מאברם: "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו" ²⁴. הפסוקים שווים בתיאור הנסיבות וכמעט זהים בניסוחם, אולם בענייננו אין הנימוק שבפסוק מתאים להשתלשלות האירועים. גורם צפיפות שטחי המרעה יכול היה להתאים לתקופה שאחר שובו של יעקב מפדן ארם; ואולם הליכתו של עשו לאדום קדמה הרבה לשובו של יעקב, והיא אירעה הרבה לפני שעלה על דעתו של יעקב לחזור לכנען.

חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, ניסו ליישב את הקושי בדרך מדרשית-היסטורית: "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו - ר' אלעזר אומר: מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך" (בראשית ט"ו, יג) ²⁵. כלומר, עשו רצה להתחמק מן הגזירה שהוטלה על זרעו של אברהם בברית בין הבתרים והחליט להסתלק מן החובות ומן הזכויות גם יחד. ובמקום אחר: "לא הלך אלא להטמין עצמו בשעיר עד שישתעבדו ישראל במצרים, אחר כך בא עליהן, שנאמר 'ויבא עמלק' (שמות י"ז, ח) שהוא בן בנו של עשו" ²⁶. רמב"ן מנסה ליישב את הקושי על ידי מתן משמעויות נפרדות למונחים "עיר" ו"ארץ". הוא טוען, שהביטוי "ארץ מגוריהם" (פס' ז) פירושו "עיר מגוריהם" והכוונה ל"חברון" בלבד, ולא ארץ כנען כולה, אשר "תשא כזה וכזה אלף פעמים"; אבל בראות עשו "כי לא יוכל לעמוד בעירו ובמקומו עזב את כל הארץ והלך לו" ²⁷. אין בדברי רמב"ן נימוק לעזיבת כל הארץ ולא הסבר לעניין סדר האירועים כפי שהראינו לעיל. גם המשחק הלשוני במונחים "עיר" ו"ארץ" צריך עדיין לראייה.

תוספת הסבר זו, לדעתי, היא מפני שהתורה "חסה" על כבודו של יעקב. בכל פרשת הברכות אין אף לא ביטוי אחד של ביקורת על התנהגותו של יעקב ²⁸. רק יצחק מעיר פעם אחת "בא אחיך במרמה" (פס' לה), וגם מרמה זו יש המפרשים אותה ברוח חיובית, כפי שהראינו לעיל. גישה זו באה לביטוי גם בפרק ל"ו. התורה רוצה להצניע את מעשה המרמה, במיוחד אחרי שהאחים כבר התפייסו ביניהם ²⁹, והיא מציירת תמונה רוגעת של היפרדות ברוח טובה, כמו היפרדות לוט מעל אברם שבאה בהשפעת דברי אברם: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך". (בראשית י"ג, ח) דמיון הניסוח של הפסוקים ל"ו, ל"ז; י"ג, ו' מחזק את פירושנו.

עשו קיבל אפוא את עצת אביו. הוא אפילו מוותר על הרצון לחפש הזדמנות נאותה כדי להרוג את יעקב ³⁰; במקום זאת הוא מתפייס עם יעקב ואפילו מחבקהו ומנשקהו, אולם ממהלך ההיסטוריה אנו יודעים, שגם חיזיון הבלהות של יצחק על ריב אחים נצחי, התקיים אף הוא, כפי שמעידים מקומות רבים, הן בסיפורי נביאים ראשונים והן בדברי נבואות וקינות. השנאה בין האחים עצמם נסתיימה אמנם בשביתת נשק ובהפרדת כוחות, אך לא בשלום, והיא עברה לצאצאיהם תוך פריעת חשבונות הדדית ³¹.

הערות:

1. למשל: רש"י, שם, על פי בראשית רבה ס"ז: "הסכים וברכו מדעתו", וראה שם דברי ר' אלעזר: "שלא תאמר אילולי שרימה יעקב אבינו באביו לא נטל את הברכות, ת"ל 'גם ברוך יהיה'". ראה גם מדרש לקח טוב, מהדורת שלמה באבער חלק א', עמ' 136: "מרצוני".
2. ראה רמב"ן שם: "גם ברוך יהיה - על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שבירך אותו ידע ברוח הקודש שחלה ברכתו עליו".
3. בראשית כ"ה, כח: "ויאהב יצחק את עשו".
4. כגון: אונקלוס - "בחוכמה", וכמוהו ר' יוחנן - "בחכמת תורתו" (ב"ר, ס"ז), וכמוהו במדרש הגדול - "בחכמה" (מדרש הגדול, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה, בראשית עמ' תפב). ראה גם דברי ר' אלעזר, הערה 1 לעיל.
5. רמב"ן בפירושו לפסוקנו מסתפק ברמיזה בלשון עקיפה, אולם ראב"ע כותב במילים מפורשות: "במרמה - שלא דיבר אמת".
במדרשים רבים מובעת ביקורת גלויה וקשה על התנהגותו של יעקב בעניין הברכות. ראה למשל ב"ר, עמ' יז.
6. ראה רמב"ן לפסוק לג: "וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד לבנו האהוב ברכתו לעולם".
7. כך כדעת רוב המפרשים, וכפי שגם נראה מפשוטו של מקרא, ושלא כדעת אברבנאל, המפרש, שברכת "ויתן לך" כללה גם את ברכת הזרע וירושת הארץ, וקשה לו לפרש, מדוע היה צורך לחזר עליהן בפרק כ"ח, פס' ג-ד, ודבריו בעניין זה דחוקים.
8. דיונים מפורטים בנושא זה ראה: נ. לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 193-190; י. יעקבסון, בינה במקרא, תל-אביב, תשי"ג, עמ' 35-33; י. מ. עמנואלי, ספר בראשית, תל-אביב, 1978, עמ' 375.
9. על פי אונקלוס - שבקת, וכמוהו גם ראב"ע. השוה גם ב"ר ס"ז: "אצלת מן הנצולת", כלומר מן השארית.
10. כך לפי אונקלוס ורש"י, אולם לפי תרגום יונתן נשמעת בדברים אלה נימה של קוצר רוח, של רצון להיפרד ממטרד. לתרגום המילולי של הפסוק הוא מוסיף: "ואיזיל ותטרד מני" (= ולך הסתלק ממני), ורק אחר כך ממשיך בתרגום המילולי של סוף הפסוק.
11. במדרש לקח טוב: "גם אני יודע שהברכה ליעקב, ומכל מקום - ברכני".
12. כדברי עשו: "הלא אצלת (כלומר, אתה, אבי) לי ברכה" (פס' לו).
13. רס"ג, ראב"ע (פירוש ראשון).
14. רש"י, ראב"ע (פירוש שני), רמב"ן.
15. על פי מהדורת ברלינר, ברלין, תרמ"ד.
16. למעשה, רש"י כמעט מצטט את דברי אונקלוס.
17. על פי מהדורת גינזבורגר, ברלין, תרס"ג.
18. ב"ר, ס"ז, ו, ובשינוי קל בלקח טוב, עמ' 137.
19. ראה למשל בבלי, שבת, פ"ט ע"ב: "דרש רבא, מאי דכתיב 'לכו נא ונוכחה יאמר ה' (ישעיה, א', יח) ...לעתיד לבוא יאמר להם הקב"ה לישראל, לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם, ויאמרו לפניו אצל מי נלך ...אצל יצחק שבירך את עשו 'והיה כאשר תריד' ולא ביקש רחמים עלינו".
20. ראה גם מילון בן-יהודה עמ' 6469 ערך "רוד": "הלך לו, התהלך". כדוגמאות הוא מביא את הפסוקים הבאים: א. ירמיה ב', לא: "מדוע אמרו עמי רדנו"; ב. הושע י"ב, א: "ויהודה עד רד עם אל". נראה לי, שלדוגמאותיו יש לצרף גם את פסוקנו.
21. שם שם, ו.
22. כ"ח, ו; הכוונה לברכות שב - כ"ח, ג-ד.
23. שם, ל"ו, ז.
24. שם, י"ג, ו.
25. ב"ר, פ"ב, יד.
26. מדרש הגדול, בראשית, עמ' תכט.
27. רמב"ן לבראשית ל"ו, ז ד"ה "ולא יכלה".
28. לעומת זאת, במדרשים יש ביקורת רבה, ראה לעיל הערה 6. גם בדברי נביאים יש לפעמים ביקורת על התנהגותו של יעקב, ראה למשל הושע י"ב, ד: "בבטן עקב את אחיו", כחלק מתוכחתו של הושע את אפרים.
29. בראשית ל"ג, ד: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו". ובהמשך שם, שם, י: "ותרצני".
30. שם, כ"ז, מא.
31. על הפסוק: "ויצעק צעקה גדלה ומרה" (כ"ז, לד) נאמר במדרש (ב"ר, ס"ז, ד): "והיכן נפרע לו - בשושן הבירה, שנאמר, 'ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר, ד', א).
על הביטויים הספרותיים לפריעת חשבונות הדדית זו ראה ספרו של ב"צ לוריא, ספר עובדיה ודברי הנביאים על אדום, ירושלים, תשל"ב.