ויכוח זה קשה עלי מאוד. זהו ויכוח נוקב מאד ויש לנהל אותו במידה מכסימאלית של כנות, כפי שהרב ברויאר הרצה במידה מכסימאלית של כנות. כנות זו מחייבת אותי לומר לכם, שאינני מגדיר את עצמי כיהודי אורתודוכסי, אלה דבריו של יהודי החושב את עצמו לשומר מצוות והמשתדל להיות ירא-שמים, אבל היודע יותר מדי על עצמו ועל היהדות החרדית מכדי שיוכל להתיימר להיות יהודי אורתודוכסי, ושמא לא תהא זו אף התיימרות בעיניו.

אתחיל בביקורת אימננטית של דברי הרב ברויאר, ואסיים בביקורת שמעבר לעמדתו.
אשר לביקורת האימננטית - חז"ל עצמם משאירים מקום לאפשרות שמשה רבנו לא כתב את כל התורה כולה: "יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה" (בבא בתרא י"ד, ע"ב). על שום מה? רש"י מפרש: "מן וימת משה עד סוף הספר". מסתבר שלפחות במקרה זה לא גרסו שמשה כתב גם על מיתתו שלו, אלא הסיקו מקושי שכלי, ואולי אף רגשי, מסקנה טקסטואלית.

אך מבחינה דתית חשובה יותר תזה אחרת של הרב ברויאר: לפיה תוכנה של תורה כאילו אירלוונטי לגבי קדושתה. פירושו של דבר שאילו היה כתוב בתורה: רצח, גנוב, נאף, היינו מצויים לקיים אותה גם בצורה זו. ושוב יש לשאול: אילו היה הדבר כך, מה ראו חז"ל להקשות על שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה? כלום לא היה יכול משה לקבל גם אותם בהר סיני ולהעתיקם על ספר כמו את שאר ארבע המקורות או הסגנונות, וכמו את שאר הסתירות והקשיים המצויים בהם? לאמיתו של דבר יש אצל חז"ל וגם אצל הרמב"ם אותו פתוס שבחיפוש הפשט שהרב ברויאר איננו מודה בו; אותו פתוס המלווה את פירושו של רש"י האומר לאחר הדורש "ואני ליישב המקראות של אופניהם ועל סדרם באתי" (שמות, ל"ג, י"ג). פתוס זה נובע, כנראה, מאמונתם של חכמים שיש דוקא משמעות דתית עמוקה לתוכנה של התורה.

כששמעתי את דבריו של הרב ברויאר עלו על דעתי דברים שכתב דודו הגדול הרב יצחק ברויאר זצ"ל בספר "שעפפונג אונד נאטור" ("בריאה וטבע"). הזכרת דבריו כאן לגיטימית משום שבפרק ה' של אותו ספר אומר המחבר מבחינה מתודית כמעט אותם דברים על הבריאה ששמענום היום על התורה. הרב יצחק ברויאר היה קנטיאני, ויחד עם זאת האמין בבריאת יש מאין, וכך נאלץ היה להעתיק את הכרתו הקנטיאנית מן העולם שלפני הבריאה, כביכול, אל העולם שלאחר בריאתו, מן העולם בחינת תהליך תבונתי אל העולם בחינת הוויה נבראת, במילים אחרות: הוא המליך על העולם בחינת הוויה את צורות ההסתכלות ואת הקטיגוריות הקנטיאניות. אבל הוא אומר בהקדמה לאותו ספר: "לא אדבר על פונקציה אחרת של שכל האדם - הבנת התורה".

בניגוד לדודו שהתנגד באורח נמרץ למשנתו של הרב קוק זצ"ל, בא הרב ברויאר לתלות בה את גישתו. יצחק ברויאר ביקר את הרב קוק חריפות על אשר העז לתבוע את קידוש החולין, והחולין הציוניים בכלל. ואמנם, במה היתה גדולתו של הרב קוק, ובמה ייחודו לעומת כמעט כל גדולי ישראל בדורות האחרונים? רובם ככולם אמרו: הבו לנו יותר קודש! והרב קוק אמר: הבו לנו יותר חולין! וזאת משום שמכוח תוספת החולין ייגאל עם ישראל מן האנמיה שלו, מחוסר הדם בו לקה משום שהוא זקוק לאותה ארציות שאפשר יהיה לקדשה. לפי דבריו של הרב ברויאר משמשת קונספציה ציונית-דתית מובהקת זו כבסיס לפרשנות המקרא שלו. אך נראה לי שבטחונו המוקדם של הרב ברויאר שלכל קושיא מוכן תירוץ שולל מראש חתירה של אמת אחר החולין, רוצה לומר: אחר הביקורת והספיקות הנובעות ממנה. המקדים תשובה לשאלה - שאלתו מדומה.

כמו כן אינני יכול להסכים לדברי הפרופ' י. לייבוביץ לגבי ההיסטוריה. הם בלתי מובנים לי באותה מידה שדברי הרב ברויאר בלתי מובנים לי. כיצד אפשר לטעון שתורת ישראל היא אינדיפרנטית להיסטוריה? ואמנם, לא תמיד היתה זו דעתו של פרופ' לייבוביץ שדיבר פעם על "שר ההיסטוריה" כ"אלוהיה של אומה זו" (בכינוס על "חינוך האזרח בישראל" תשי"ג). אז צדק, אך כיום אין הצדק אתו, שכן תורתו של "קורא הדורות" שאנחנו מברכים עליו "ברוך משנה עתים" - תורה זו המתחילה בגן-עדן האבוד והמסתיימת בגאולה העתידה לבוא; תורה זו המתרחשת כולה במימד הזמן - היתכן שהיא אדישה להיסטוריה?!

אינני חוקר מקרא, אינני תלמיד חכם, אבל אני מורה בישראל. ואני רוצה לחנך יהודים נאמנים עד כמה שאפשר. זאת אוכל לעשות רק בנפש אחת ובלתי מחולקת; בנפש קרועה, אמנם, אבל בלתי מחולקת לשני תחומים שאינם יונקים זה מזה. הניגודים שבין אמונה ומדע, בין "ספר תולדות האדם" לבין תולדות האדם עצמן מביאים לקרע. עם הקרע, ללא גשר מלאכותי, ללא הרמוניזציה, אוכל לחיות ולחנך. וההפרדה בין שני תחומים נפרדים שאין ביניהם מתח של קרע, אינה אלא הרמוניזציה בסימן שלילי והוא הדין לגבי הקרע בין נבואות העתיד לבין ההווה הנורא שלנו.

ומה הבסיס האמוני המאפשר לי לומר לכם את הדברים הללו? הרב ברויאר אמר שלא היה עוד חכם בישראל שהודה בניגוד בין הפרק הראשון והפרק השני שבספר בראשית. ברם, היה היה חכם בישראל, ושמו פרנץ רוזנצוויג זצ"ל, שאמר שהפרק הראשון מתאר את הבריאה מלמעלה, מצד ה', בעוד שהפרק השני משלימו על ידי תיאוריה מלמטה, מצד האדם, זוהי דוגמא לכך, כיצד אני מנסה להאמין. אני מאמין בכך שדברי אלוקים חיים הם קריאה לנו, שהם נאמרו לנו ומחכים לתשובתנו, ושתשובה זו שונה היא בכל דור ודור.

אשרי מי שדברי תורה יהיו בפיו כאילו ניתנו היום.