אכן, כולנו חייבים להתייחס לדברים ששמענו מפי הרב ברויאר בדרך-ארץ, ואני מודה שאני מתיחס אליהם גם מתוך קנאה מסוימת, אני רואה לפני אדם שעסק בשני התחומים גם יחד - הוא עיין בתורה שבכתב ושבעל-פה. וכן עסק בעמקנות בניתוח המדעי של המקורות, והעלה בידו הרמוניה, לפחות לגבי עצמו. אני מצטער לומר שאני לא הגעתי למידה זו.

מכל מקום נדמה לי שחייבים אנחנו לומר לרב ברויאר למה אין דבריו מתקבלים על דעתנו. נדמה לי שמר אוריאל סימון הגדיר יפה מאד את הבעיה: יש בפנינו סתירה בין המתודה שעל פיה אנחנו בודקים במדע, ובין הגישה הכללית הדתית שלנו שמתבטאת בכך שאנו רוצים בחיים דתיים המבוססים על תורת המסורת היהודית. והנה הדברים האלה, קשה מאוד ליישבם, ואין הענין נוגע רק לביקורת המקרא. אנחנו, שעוסקים בענינים מדעיים ועוקבים אחרי התפתחות דברים ותולדות הדת היהודית, מגלים דברים שלפי מיטב הבנתנו לא כך הובנו על ידי הקדמונים, ואם אנחנו ניזקק לפירושים כאלה כפי שהרב ברויאר נזקק להם, לא נוכל אפילו להסתפק בתחום בקורת המקרא.

אם חוקר דגול, שהוא בעצמו דוקא אורתודוכסי, מגלה שיש התפתחות במידות שהתורה נדרשת בהם, ומגיע למסקנה שיש כאן דרגות, שאולי בתקופה מסוימת המידות האלה לא היו בשימוש - הרי הוא הורס בזה יסוד הקיים בכל קונסטרוקציה של המקורות שעל פיהם אנחנו פוסקים הלכה. מצד מסוים עקירה כזאת חמורה יותר מאשר גילוי של מלכי אדום במקום שלכאורה לא היו מבקשים אותם, כי זה יכול להיות ענין של חוסר כרונולוגיה אבל אינו נוגע לחיי המעשה הדתיים. כלום נתרץ גם קושיות מעין אלו על פי הקבלה. למה אמרו חכמים שדברים נדרשים על פי גזירה שווה בשעה שמתברר שגזירה שווה בעצמה היא התפתחות מאוחרת. ללכת באופן זה לאורך כל החזית - בלתי אפשרי.

הרב מ. ברויאר השתמש בביטוי "אוטנטיות של הקבלה". ופרופסור ליבוביץ אומר שאם הדברים נעולים לאחד, נעולים הם גם לשני; או, פתוחים לאחד - פתוחים גם לשני. הרב ברויאר, לפי הבנתי, לא רצה לנעול לפנינו את הדרך שהוא הולך בה. הוא רצה לנעול את הדרך לבדיקת הקבלה בדרך המתודית שבה הוא מקבל את ביקורת המקרא. וזה דבר תמוה. אם רשאים אנחנו לדרוש את המקרא על פי המתודה המדעית, כל שכן שניזקק לדרוש את תורת הקבלה על פי המתודה ההיסטורית. והרי נתגלה לנו שתורת הקבלה שהרב מ' ברויאר נשען עליה, היא התפתחות מאוחרת. אך לביקורת תורת הקבלה איננו נכנסים, ואם כן, אנו יכולים לעשות דבר הרבה יותר פשוט, - ומה שאנחנו באמת עושים ברוב דברינו - אנחנו נחסום בפנינו את הדרך של חקירת המקרא, ע"י גישה ביקורתית. ולצערי, כל החינוך הדתי מבוסס על כך, שאמנם עוסקים בהיסטוריה ועוסקים בחקירה וגם מרשים, כל אחד לפי דרכו, לעצמו, דעות מסוימות, אבל מעולם אין קובעים, לפחות לא באופן רשמי, מה מותר ומה אסור ואין זה מחמת פחד בלבד. כי לאמיתו של דבר אין אנחנו חיים מפי המקרא, כי דת ישראל כפי שאנחנו רואים אותה אינה מבוססת ישר על המקרא; אלא אנחנו קוראים את המקרא בעיני המאוחרים - לפחות כך עושה יהודי פשוט כשאיננו עוסק בחקירה. ואמנם מבחינה מדעית - ובזה אני חוזר לראשית דברי - יש בזה משום סתירה, כי אנחנו נוקטים כאן שתי מידות. ואנחנו יודעים שאילו קבלנו על עצמנו את עול המתודה באופן עקבי, כי אז גם בענינים אלה היינו מוכרחים להגיע למסקנות הסותרות את הקונסטרוקציות של שלד ההיסטוריה ושל מבנה ההלכה.

נתברר כי אף אחד מן הדוברים לא ראה אפשרות לתמוך ברב מ' ברויאר ואף על פי כן אני אומר: אשרי וטוב למי שמצא את דרכו.