הקדמת הרמב"ן לבראשית דנה בנושאים אחדים, ולצורך הלימוד ניתן לחלקה לשבע פסקאות, אף שהנושא המרכזי המשותף למרבית הפסקאות הוא "מעלות התורה". להלן אציין ביאורי לפסקה הראשונה של הקדמת הרמב"ן. במאמר זה לא אתייחס לדברי פרשני-על, למעט ביאורו של הרב ח"ד שעוועל, ואזכורים ספורים הנזכרים בדבריו.

שלוש מטרות בביאורי זה:
האחת, עיון בדברי הרמב"ן כפי שהם, ללא התייחסות למפרשיו, וליבון קשיים העולים מדבריו, הבהרת דבריו וניסיון להבין את כוונתו בכתיבת הדברים.
השנייה, הרחבת דברי הרמב"ן כדי שיובנו על בוריים;
והשלישית, בירור כוונת הרב שעוועל וביאור סתירות העולות מדבריו. ביאורו של הרב שעוועל, הוא תמציתי ורב בו הסתום על הגלוי. הרב שעוועל כיוון לביאורים נשגבים, ולעתים אף עיון מרובה ומדוקדק אינו מבטיח שנצליח לחשוף את כוונתו.

פסקה ראשונה:

משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה. והקרוב, שכתבו בהר סיני, כי שם נאמר לו "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם". כי לוחות האבן, יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות, והמצוה, מספר המצוות כולן, עשה ולא תעשה, אם כן והתורה, יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה האנשים בדרך בעניין האמונה. וברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים, כאשר אמר, "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם וגו'". וזה כדברי האומר, תורה מגילה מגילה נתנה, אבל לדברי האומר, תורה חתומה נתנה, נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטוה "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", וצוה "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם וגו'".

הקדמת הרמב"ן היא הקדמה ארוכה. הפסקה הראשונה היא תמציתית ביותר וטעונה עיון רב שכן היא מכילה רעיונות רבים, פסקה זו מתייחסת למגוון נושאים וחשיבותה רבה בשל חשיבות הנושאים המועלים בה. בששת הפסקאות הנותרות הרעיונות מפורטים באריכות, והן מכוונות אל רעיון מרכזי אחד: "מעלות התורה".

מי כתב את ספר התורה?

הנושא הראשון הנדון במשפט הראשון של הפסקה הראשונה מתייחס לשאלה, מי כתב את ספר התורה ובאיזה אופן נכתב. נושא זה הוא בעל חשיבות רבה, והוא מודגש כבר במשפט הראשון של הפסקה הראשונה ושב ומופיע בשנית במשפט האחרון של הפיסקה השנייה. כפי הנראה, רמב"ן יוצא כנגד הדעה המובאת בגמרא ששמונת הפסוקים האחרונים בתורה נכתבו על ידי יהושע. בבבלי דנים בשמונת הפסוקים האחרונים שבתורה (דברים לד, ה-יב) הפותחים במילים "וימת שם משה" - כיצד ייתכן, שמשה מת והוא בעצמו כתב "וימת משה"?

לדעת ר' יהודה, משה כתב התורה כולה למעט שמונת הפסוקים האחרונים, ופסוקים אלה כתבם יהושע (ויש הסוברים, כי אלה הם דברי ר' נחמיה) ולדעת ר' שמעון, "עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע". ר' שמעון מסתמך על הפסוק "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה'"... (דברים לא, כו), כלומר, כבר בפרקים הקודמים נאמר, שספר התורה הוא שלם, ואין מוסיפים עליו. דברי הרמב"ן "משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה" קובעים שהרמב"ן הכריע כרבי שמעון והתוספת "מפיו של הקב"ה" רומזת לדברי רבי שמעון "עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב"....

רמב"ן אינו מתייחס כלל לדיון בדבר שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, ומובן מאליו שאין לו כל התייחסות לעניין כתיבתם "בדמע" והאופנים השונים להבנתו, שכן ברור לו, שהתורה כולה נאמרה בתחילה על ידי בורא עולם ומשה רבינו, אדון הנביאים, כתב את התורה מפיו של הקב"ה. קביעה זו בפתיחת ההקדמה מעידה על קדושתה היתרה של התורה כולה, ולפיכך אין לגרוע ממנה שום פסוק. רמב"ן הכיר את דברי הגמרא ומהניסוח של משפט הפתיחה ניתן להבין: אכן יש מחלוקת באשר לזהות מחבר או מחברי התורה ולאופן כתיבתה; אבל אני קובע, שאין מקום למחלוקות אלו כלל, שכן התורה כולה נאמרה על ידי הבורא ומשה כתב התורה כולה מפיו של הקב"ה.

רמב"ן דוחה את הסברו של רבי יהודה ומאמץ את דעת רבי שמעון, שכן לדעתו המקראות עצמם מכריעים כך, והמעיין בפירושו לתורה ימצא שם דברים מפורשים. רמב"ן בפרשת "כי תשא" מסביר את הסתירה שבין המקראות השונים. בשמות נאמר "ויאמר ה' אל-משה, פסל-לך שני-לחת אבנים כראשונים וכתבתי על-הלחת את-הדברים אשר היו על-הלחת הראשונים אשר שברת" (לד, א); ובהמשך הפרק, נאמר "ויאמר ה' אל-משה כתב-לך את-הדברים האלה כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת-ישראל. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על-הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (כו-כח) - ומסביר הרמב"ן, "וטעם 'ויכתב על הלוחות' ויכתוב אלקים על הלוחות פירושו ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר וכתבתי על הלוחות" ומה שנאמר "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה", מתייחס לספר הברית בלבד.

בפסוק "ויכתב על הלוחות" לא מפורש הנושא, וניתן להבינו באופן דו-משמעי, ה' או משה, בשל שני הנושאים הנזכרים לפניו: "ויאמר ה' אל משה..." (כז) הנושא הוא ה' "ויהי-שם עם-ה'" (כח) הנושא הוא משה; "אך מהו הנושא של ויכתב על-הלחת"...? זהות הנושא יכולה להתייחס או לה' או למשה. רמב"ן מבאר: "פירושו ה', ולא יחזור למשה, כי כן אמר וכתבתי על הלוחות"; והוא מוסיף הוכחה נוספת מספר דברים: "ואפסל שני-לחת אבנים כראשונים, ואעל ההרה ושני הלחות בידי ויכתב על-הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל, ויתנם ה' אלי". המילים "כמכתב הראשון" מוכיחות בעליל שאף הלוחות השניים נכתבו באצבע א-לוקים. מפירושי הרמב"ן מתברר, שהלוחות, הן הראשונים והן השניים, נכתבו באצבע א-לוקים. אולם את התורה כתב משה, כנאמר "ויכתב משה את כל דברי ה' (שמות כ, ד). אולם קשה לרמב"ן שהרי הכתוב מצהיר: "... ואתנה לך את-לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כד, יב); לפיכך מסביר רמב"ן ש"ואשר כתבתי יחזור על הלוחות". נמצא שלדעת הרמב"ן הכתיבה על-ידי ה' מיוחסת ללוחות בלבד, והוא מסרס הפסוק ומפרשו: ואתנה לך את לחת האבן - אשר כתבתי - והתורה והמצוה להורותם; אולם את התורה כולה כתב משה רבינו - "מפיו של הקב"ה".

הרב שעוועל מסביר את המילים "מפיו של הקב"ה": "אע"פ שלשונו בגוף שלישי ולא כמדבר בעדו". על סמך קביעה זו שה' אומר ומשה אומר וכותב, היינו מצפים שהדברים יאמרו בגוף ראשון, אך לא כן הדבר, ואף על פי כן הדברים נאמרו מפי ה'; למרות שדבר ה' נמסר לנו בגוף שלישי, "ויאמר ה"', ולא בגוף ראשון - ואצוה, ואומר. אזכור קצר זה של הרב שעוועל מובא בפרוטרוט בדברי הרמב"ן בפסקה השנייה.

היכן ומתי נכתבה התורה?

בפסקה זו מופיעים שני משפטים סותרים: "והקרוב, שכתבו בהר סיני"... ובהמשך "וברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף סיפור המשכן"... הרב שעוועל בפירושו מציין שני תירוצים לסתירה פנימית זו: האחד בשם שטיינהארט ש"כתבו בהר סיני" פירושו "במדבר לפני ההר". שטיינהארט מתבסס על פירוש הרמב"ן לפסוק "אשר צוה ה' את משה בהר-סיני": "בהר סיני - במקום הזה לפני הר סיני, והוא באהל מועד". כלומר, לא בהר ממש כתב את התורה, אלא ברדתו מן ההר כתב את התורה.

הסבר השני הוא של הרב שעוועל: "והקרוב, שכתב זה בהר סיני, ר"ל ששמע מפי הקב"ה בהר ונצטוה בסיני לכתוב זה וקיים צוויו ברדתו מן ההר, כמ"ש רבינו להלן 'וברדתו מן ההר כתב'". כלומר, לפי הרב שעוועל סתירה פנימית זו היא סתירה לכאורה בדברי הרמב"ן, הואיל וכל משפט מתייחס לשלב שונה שהתבצע במקום שונה: בהר סיני משה שמע מפי ה' את הציווי לכתוב את התורה ששמע בהר, וברדתו מן ההר קיים משה את הציווי וכתב את התורה ששמע.

לדעתי, שני הסברים אלה לסתירה פנימית זו כבודם במקומם מונח, אולם יש להתייחס להקשר הכולל בפסקה הראשונה. עיון מדוקדק בדברי הרמב"ן מעלה שדעת הרמב"ן היא אחת: "והקרוב" משמעו, הדעה הקרובה אלי, ההסבר הנראה לו, לרמב"ן, "שכתבו בהר סיני"; ונימוקו "כי שם נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם..." (שמות כד, יב) כי לוחות האבן, יכלול... והמצוה, מספר המצות כולן, עשה ולא תעשה, אם כן והתורה יכלול הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה האנשים בדרך בעניין האמונה; לדעתי, במקום זה אחר "בעניין האמונה", יש לשים נקודה ולא פסיק, הואיל וכאן באה לידי סיום דעת הרמב"ן. לאחר הבאת דעתו הנחרצת בפתח דבריו באשר למיקום כתיבת התורה, מביא הרמב"ן מחלוקת בגמרא שבה מצויינות שתי דיעות שונות ואין הוא מנסה להכריע ביניהן. אין הוא שולל שתי דיעות שונות אלה, ועל כן הוא מציינן, אולם בפתח דבריו ציין את דעתו ועל כן אין כאן שום סתירה.

ניתן להוכיח את סברתי על פי שני משפטים הכתובים בהקדמה: (א) "והקרוב שכתבו בהר סיני... אם כן והתורה יכלול הסיפורים מתחילת בראשית כי הוא מורה האנשים בדרך בעניין האמונה". (ב) "וברדתו מן ההר כתב מתחילת התורה..." שני משפטים אלו באים להדגיש שכתיבת התורה הייתה מ"בראשית", אך מקום הכתיבה שונה בהם. לו רצה הרמב"ן להדגיש את המיקום השונה של כתיבת התורה, היה מקום לציין עד היכן כתב בהיותו "בהר סיני" ומהיכן החל לכתוב "ברדתו מן ההר". לפיכך שימת נקודה בסוף משפט הראשון תסיים את דעת הרמב"ן, ותחילת המשפט השני, כאמור, היא פירוש הרמב"ן לנאמר בגמרא. מובן, שרמב"ן מפרש את שתי הדיעות שמובאות בגמרא ומציג אותן בשילוב פירושו לדעות אלה.

ואמנם בגמרא מובאת מחלוקת בדבר: "אמר רבי יוחנן משום ר' בנאה, תורה - מגילה מגילה ניתנה, שנאמר 'אז אמרתי הנה-באתי במגלת-ספר כתוב עלי' (תהלים מ, ח). רבי שמעון בן לקיש אומר, תורה - חתומה ניתנה, שנאמר 'לקח את ספר התורה הזאת' " (דברים לא, כו). ומסביר שם הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) באשר לציטוט מתהלים: "שאמר דוד המלך על עצמו שיש פרשה בתורה ["מגילת ספר"] שנרמז בה עניינו ["כתוב עלי"], משמע שכל חלק בתורה הוא מגילה לעצמה". ובאשר לציטוט מספר דברים פירש: "הרי שספר שלם ניתן". והסבר מפורט ניתן למצוא שם בפירוש רש"י: "מגילה מגילה ניתנה": "כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה, ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן". "חתומה ניתנה": "לא נכתבה עד סוף מ' שנה לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן, והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן".

נמצא שבגמרא ניתנות שתי תשובות לשאלה היכן נכתבה התורה. האחת, התורה נכתבה מ'בראשית' עד "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות לד, כו), וזוהי המגילה הראשונה. בהמשך מסעם של בני ישראל נמסרו למשה הפרשיות הנותרות ומשה כתב כל פרשה בפני עצמה. איגודן יחדיו נעשה בסוף שנת הארבעים למסע בני ישראל. כלומר, התורה נכתבה במספר מקומות החל בירידת משה מן ההר וכלה בסוף מסע בני ישראל.

לפי הגישה השנייה, כל התורה נכתבה טרם הכניסה לארץ ישראל בהיותם בעבר הירדן המזרחי, בערבות מואב. עיתוי מדויק זה של הכתיבה מנוסח בהקדמתו על-פי פירושו לגמרא, "כשנצטוה כתבו לכם את השירה הזאת..." נמצא שהרמב"ן מביא שלוש אפשרויות לזמנה של כתיבת התורה: לדעתו, התורה נכתבה בזמן מתן תורה. אפשרות שנייה עם הירידה מההר ועד לפטירת משה ע"ה; ואפשרות שלישית - טרם כניסתם לארץ.

רובד גלוי ורובד סמוי

שלוש השאלות - מי כתב את התורה, היכן ומתי - הנידונות בהקדמתו של הרמב"ן הם הרובד הגלוי של דבריו בפסקה הראשונה. אולם הרב שעוועל בפירושו מתייחס לרובד נוסף העולה מפירוש הרמב"ן בפסקה זו. עיונו מופנה להסתעפויות רבות הנובעות מעיונים מעמיקים בדברי הרמב"ן ובפירושיו לתורה, כך שמשמעות הדברים עבור הקורא הוא דיון מעבר לדברי הרמב"ן בהקדמתו והעלאת רעיונות נוספים העולים מלימוד מקיף ונרחב של פירושי הרמב"ן לתורה, המסייעים להבין את הנאמר בהקדמה. מדברי הרב שעוועל עולה שיש רובד סמוי לדברי הרמב"ן בפיסקה זו, והוא מגלה רובד זה ברבים בעזרתם של פירושי רש"י והמדרשים. הרובד הסמוי מברר: מתי נכתבה התורה ומה כתב בכל עת מהעתים המצויינים בפירוש.

בספר שמות נאמר: "ויצעק אל-ה' וירהו ה' עץ וישלך אל-המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (טו, כה), ומפרש שם רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת ופרה אדומה ודינין". רש"י בהסתמך על מסכת סנהדרין, מבאר שלפני מתן תורה ניתנו לבני ישראל מצוות אחדות (מ, ע"א) ואכן בדברים נאמר: "שמור את-יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלקיך" (ה, יב), ומפרש שם רש"י: "קודם מתן תורה במרה". רמב"ן מקשה שם על דברי רש"י, ושואל מדוע לא פורשו כאן החוקים ומשפטים; על כן הוא חולק על רש"י וסובר שחוק ומשפט הם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, היינו הנהגות וישוב המדינות. "ושם נסהו" - זהו ניסיון מים מרים, כמו "ויענך וירעיבך ולמען נסותך ולהטיבך באחריתך" (דברים ח, ט). לפיכך לפני קבלת תורה לא שמע משה מפי ה' מצוות, אלא מנהגים וחוקים ותוכחות מוסר.

אחר מתן תורה מסופר "ויכתב משה את כל-דברי ה'" (שמות כד, ד) ושלושה פסוקים אחר כך "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר-דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות שם, ו); אולם בהמשך נרמז שהקב"ה בעצמו כתב את התורה:

"ויאמר ה' אל-משה... והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (כב, יב). עודנו תמהים מי כתב את התורה - הקב"ה או משה - בא הכתוב השלישי וחוזר על הראשון: "ויאמר ה' אל-משה כתב-לך את-הדברים האלה, כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת-ישראל" (שמות לד, כז). אחת התשובות שמציע רמב"ן, איש הקבלה, לסוגיתנו מובאת בפירושו: "ועל דרך רבותינו יתכן כי יהיה רמז שהייתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם כאשר הזכרתי בתחילת ספר בראשית". אם כן אין כאן כל קושי, הכל היה כתוב מקדמת דנא, וה' אמר למשה לכתוב: "ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם" (דברים ה, כח).

לדעת הרמב"ן, פרק כ"ד שעניינו ספר הברית אינו רומז על הכתיבה של התורה מ"בראשית" ועד סוף סיפור המשכן, אלא ספר הברית הוא ספר החוקים והמשפטים שבפרשת משפטים, שנאמרו אחר מתן תורה. "אחר מתן תורה בו ביום ה' חזר והזהיר על עניין עבודה זרה וכן צוהו את פרשת משפטים. אחרי כן סיפרם לעם "ואז כתבם משה והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטוה חקים ומשפטים ותורות... ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו". מעשה הברית התרחש למחרת מתן תורה ובו ביום עלה משה אל ההר ונתעכב שם 40 יום, אם כן, הרישום בתורה הוא על פי סדר ההתרחשות. רמב"ן מוסיף שקיימת מחלוקת במכילתא בענייננו.

אולם הרב שעוועל מבאר את דעת הרמב"ן בצורה שונה: "ברור שכוונת רבינו לאחר ירידתו השלישית והאחרונה מן ההר, בהורידו הלוחות השניות, היינו ממחרת יום הכיפורים... ואז כתב מתחילת התורה עד סוף סיפור המשכן, וכנראה שהוא ספר הברית השני שהזכירו רבינו בפרשת תשא (לד, כז) ועליו נאמר שם: 'ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וגו'.

ואכן על הפסוקים "לא תבשל גדי בחלב אמו", ו"ויאמר ה' אל משה כתב-לך את-הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת-ישראל" (שמות לד, כו-כז) מבאר שם הרמב"ן: "צוה שיכתוב ספר הברית ויקרא אותו באזני העם ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע, כאשר עשו בראשונה כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות ואין ספק שעשה כן". אם כן, זהו ספר הברית השני. על פי הבנת הרב שעוועל את דברי הרמב"ן, מסתבר שבמדבר סיני ניתנה התורה "מבראשית" ועד "לא תבשל גדי בחלב אמו..." (שמות לד, כו) ולאחר מכן נצטרכו בכתיבת ברית: "אבל הוא יתברך נצטרך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם וכתב המחילה והתנאין" (רמב"ן שם, שם), אולם סברה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי הרמב"ן, "והקרוב, שכתבו בהר סיני".

לדעתי, רמב"ן לא התכוון כלל לכל הדיונים והסוגיות שמעלה הרב שעוועל מפירושי הרמב"ן. במקום שרמב"ן רצה להאריך - הוא אכן האריך ופירט רבות, ובמקום שלא חפץ בכך - לא האריך ולא פירט. דבר זה בא לידי ביטוי בהקדמה. בפסקאות הבאות רמב"ן מאריך ואף מצטט שמונה שורות מן הספר המתורגם "חכמתא רבתא" ולאחר מכן מתרגמו מילולית לעברית. הקורא פסקאות אלו יבחין בסגנונו המאריך והמפרט של הרמב"ן. אולם פסקה הראשונה היא קצרה, והיא בגדר קביעת הדעה הסופית שבה באים לידי ביטוי הרעיונות הקרובים ביותר לדעת הרמב"ן אשר הנם תוצאה של ליבון הדיונים הפרשניים, אשר רמב"ן בירר בינו לבין עצמו טרם כתיבת ההקדמה. ואכן רמב"ן בפתח דבריו בהקדמה מציין: "והקרוב"... כלומר, הדעה הנראית לי ביותר. אין הרמב"ן מתכוון להתייחס לדיונים הפרשניים וללבנם בפירושיו, והרוצה לעסוק בדיונים פרשניים וללמדם - יפנה לפירושיו לתורה.