"לעורר חסד: עליון להתפלל עבור כלל ישראל" (כדבריהם).

"הוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם".

"זה היום קווינו לו, נגילה ונשמחה בארץ חמדתנו, חמדת הלבבות, משוש הרעיונות, הקדושה בכל מיני קדושות וכל מיני פירות ושאר תענוגי בני אדם וכל חשק המצוות התלויות בה",

"ואבשר אותם שבאנו אל אה"ק צפת ובב"א [ארץ הקודש עיר הקודש צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן]... יותר משלש מאות נפשות עם רבנו הגדול... מוהר"ר מנחם מנדל נ"י, וכולם שלמים בגוף ובממון... ומצאנו בו בתים הרבה גדולים וטובים מאין יושב... ומה מאד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', אבל מגודל שבר רעבון בתי העניים והאביונים... הוכרחתי לנוד מקיני להשמיע על השקלים. מי האיש הירא את דבר ד' [יזדרז] להמציא מזור ותרופה לקהל קדש צפת ובב"א, כי תם הכסף ולא נשאר בלתי אם גוויתנו, כי העניים אשר עברו חלוצים לפנינו, המה היו בעוכרינו בכל מדרך כף רגלנו, כי מעיר קושטאנדינא והלאה חלו כולם עלינו.. והוצאנו עליהם לאלפים בהוצאות הספינות וכופרי נפשות ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם... והנה עדי בשחק... שלא רציתים ולא החזקתים מעולם את מי אשר אין בידו להשיג לעלות, כי רובם לא הכרנו כלל, כי אם העפילו לעלות בהתלהבות לבס לעלות לארץ הקודש..."

"והנה המקום רחבת ידים ואפשר להתפרנס לכשתתיישב, אבל אין [העולים] מכירין בלשון ומנהגי המדינה... ברוך ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לאה"ק חסיד מתפלל במחנה המעצר בקפריסין ביום ה' אלול תקלזיי"ן בשלום... ואי אפשר שיחזיקו המועטים את המרובים בא"י... ואנחנו נלאינו נשוא, לזאת נשלחנו אני ורעי [ר' שלמה סג"ל]... ובעזרת ה' אשר נשאנו חן בעיני הגבירים הרמים... בעיר קושטא... והיינו בבית כל הגדולים, גם בבית השר הגדול ר' ברוך זונאנו, וגם בבית הועד ומעמד כל השרים והחכמים בכבוד, ולא נעשה ככבוד הזה לשום שליח, ונתנו לנו שלשת אלפים אריות [גרושים]". לכן אחינו בני ישראל... הלוא לכם ולנו לבנות בית אלוקינו, ועל, כל ישראל להתחזק בישיבת ארץ-הקודש... עורו והתעוררו למצווה רבה כזו להחלות עם רב מישראל... למען ישבר על אדמת הקודש לעורר חסד עליון... ע"כ עושו חושו לעשות מעמד ומצב לגבות נדרים ונדבות..."

"נאמן עלי אבא שבשמים, אשר לא הייתה ידי עימהם [עם העולים העניים שנסתפחו בדרך]... ורובם אשר לא ידעתי ושמעתי כלל. והנה אני בעניי הכינותי בעזרת ה' די סיפוקי, ואשר אתי יש מהם בעלי יכולת וטובי לב, אבל כשל כוח הסבל, נלאינו נשוא, וכבר הוצאנו עליהם למאות גדולים, אבל אין הבור מתמלא מחולייתו, ומה גם שכעת אין שום אחד משתכר עדיין שום פרנסה בשביל גירות הלשון ומנהגיהם... הוכרחנו לשלוח... את הרב הישיש מו"ה ישראל פאלצקער-, ואם היו נותנים לו עשרת אלפים בחודש חליפות יציאת א"י הקדושה, היה בז לכל דבר, אבל ההכרח הביאנו לכך..."

"את שלום אחי אנכי מבקש... אם חטאתי נגד כבוד ד' ונגד כבודם כבוד מלכים, אשור על האנשים ואומר: חטאתי וישר העוויתי ולא שווה לי, ואחלה את פניהם עד בוש... וכמו כן יעשו גם הם שלא להיות ח"ו אכזרים לעבור על המידה".

"ועתה אליכם אישים המצווה הזאת להיות בברית אתנו החיים והשלום. ואחרי אשר יהיו מאשרי העם הזה מתמים, בודאי אחריהם ילכו כל ישרי לב... הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ומדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו... אל נא אחי תרעו. הנה עד היום ד' ביניכם ובינינו אשר בגדתם בנו וכי אנו אנשי בריתכם... ובכל זאת שכחנו כל אלה, ומצדנו לא יבצר ח"ו, והננו מוחלים כולם במחילה גמורה שרירה וברה לכל מי שהקניט איש אישו בין בגוף ובין בממון, ואין אנו מבקשים רק שלום כולנו פה אחד... ומעתה, אלופינו אדונינו, אחינו בשרינו, מה שעבר אין והיה כלא היה, אבל אנו מתפללין על העתיד... ולא יחלקו עוד ולא יחצו..."

"זאת אשיב אל לבי להשיב מפני הכבוד לכל שואל ומבקש לשכון כבוד בארץ הקדושה, מודעא רבה לידע ולהודיע את הארץ מה היא:
"אמרו רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב, בפסוק רצית ה' את ארצך וכו' [תהלים, פ"ה, ב']: הקדוש ברוד הוא הופך ומהפך ומסתכל ונותן עיניו בה עד שתרצה את מעשיה. הנה כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנין יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדייר ליה בה ורצה את עפרה ואת עפרה יחונן ואוהב חורבות שבארץ-ישראל מפלטין שבחוץ לארץ, ופת חריבה וכו' וכיוצא בהם. ולא לקלים המרוץ, לא יום ולא יומיים, לא חודש ולא שנה, כי אם ברבות השנים, עד יעברו ימי הקליטה, קולטתו בחיים, ישב עולם לפני אלוקים, כמה שכתוב: איש ואיש יולד בה [תהלים, פ"ז, ה'], רצה לומר: כל הבא אל הקודש צריך מחדש עיבור ויניקה וקטנות וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשה.

"הנה כי כן, מאן דאתי ואייתי [מי שבא והביא] תלמודו בידה במה שהורגל כל אחד ואחד לפי מידותיו, לא מתדר ליה. בתחילה כאן, ממש דעתו מטורפת עליו, טרוף יטרף באין פנות אל המנוחה ואל הנחלה, יעלה שמים ירד. תהומות כאוניה המטורפת בים, ומטריד את אחרים בענייניו ובמעשיו והנהגותיו, הי תורה והי מצווה, מה דהווה לא הווה, עד. ישים תהילה בארץ. והשם יתברך מראה לו פנים, אז ישקוט וינוח לו. והוא הדבר שאין לו קצבה. אורך הזמן ואיך וכמה ומתי, לכל אחו לפי ענייניו ולפי מעשיו ולפי שורש נשמתו. אשר על כן הבא לגשת אל הקדש פנימה [לעלות לארץ-ישראל], יזמין עצמו לכל האמור, ויבחין בנפשו אשר לו כוח לעמוד בכל אלה, דלא לגזזו אודני מיניה, וישער בעצמו שעל כל פנים רוב מידותיו מתוקנים, והוא ימשול בם, אז ילך לבטח דרכו בעצת גדולי העצה אשר עימהם. והשומע ישכן בטח ושאנן".

"וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שעמד על אדמת הקודש, אי-אפשר לשער ואי אפשר לבאר אפי' קצהו, כי אמר: מיד כשהלך ד' אמות בארץ-ישראל פעל מה שרצה להשיג".

"המקום שלי הוא רק ארץ ישראל";
לאן שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל".

"שכל החיים שיש לו היא רק מישיבתו בארץ ישראל, וכל מחשבה ודעה שיש לו היא רק מכוח ישיבתו בארץ ישראל, כי עיקר המוח והחכמה היא בארץ ישראל".

"יש שנדמה להם שרוצין ונכספין מאד לבוא לארץ ישראל אם היו יבולים ליסע לשם בהרחבה אבל לא בצער ודוחק, ובאמת אין זה רצון שלם, כי מי שרוצה לבוא באמת לארץ ישראל צריך לילך גם רגלי".

"על ידי בנין שבונה בארץ ישראל זוכה להתנשאות";

"היא בחינת אמונה, בחינת ארך-אפים";
"בארץ-ישראל הלחם מוטעם כל-כך עד שנכללת בו כל מתיקות הטעמים שבכל המאכלים שבעולם";
"מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא, אי-אפשר כי אם על ידי ארץ-ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות".