|
תקציר: האנטישמיות פושטת צורה ולובשת צורה לאורך ההיסטוריה של העם היהודי והגורמים לעלייתה. מילות מפתח: אנטישמיות, גזענות, נאמנות כפולה. |
|
|
|
השם אנטישמיות הוא צעיר למדי. רק במחצית השנייה של המאה הקודמת הוא הומצא ע"י עתונאי גרמני ונתפשט עד מהרה בעולם כולו. לא כן התופעה גופא שימיה הם כנראה כימי קיומו של עם ישראל, ועל כל פנים אמת מידה של אלפי שנים יפה לה. שעבודם של בני ישראל בארץ מצרים הוא המקרה הראשון בממדים רחבים של שנאת ישראל ורדיפתם לפני למעלה מארבעת אלפים שנה, וכמעט באותו זמן נעשה גם הניסיון הראשון על-ידי בלעם בן בעור להגדיר המיוחד בחיי ישראל כיסוד שממנו צומחת השנאה. מן הזמן ההוא ועד היום לא פסק מסע הצלב על צורותיו השונות ולא פסקו הניסיונות להסביר סיבותיו, בין שעל ידי היהודים נעשו או על-ידי אומות העולם. הניסיון של בלעם היה לא רק הראשון מבחינה זמנית, אלא כנראה הקולע ביותר. עם שהוא לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (במדבר, כ"ג, ט'), חזקה עליו שפרשת היחסים בינו לבין השאר לא תוכל היות פרשה רגילה. יש שתוך כדי כך יצמח רגש הערצה; הן גם בלעם לא ידע אם לקלל את ישראל או לברכם, והתופעה של אהבת ישראל (פילושמיות) גם היא תולדותיה הן תולדות אלפי בשנים. בכל זאת הרבה יותר ניפוצה השנאה. הזר הוא אויב למחצה בכל חברה פרימיטיבית (לא מעט מרגש זה נשאר עד היום) ואילו במקרה זה הזרות לאמתו של דבר הייתה כפולה: לא זו בלבד שהיהודים הורגשו כגוף זר במשפחת העמים, אלא הזרות היה לה כאן טעם מיוחד שאין למצוא כמוהו ביחסי שאר העמים. בהגדרת מיוחד זה נתפלגו הדעות. שונאי ישראל בקרב היוונים או הרומאים או עמים אחרים בימי קדם נאחזו בכל מיני טענות, תכופות מגוכחות או בלתי-הגיוניות, בכדי לנמק תעמולתם; לרוב לא הוברר להם עצמם היסוד שממנו נבעה תגובתם. בדרך נכונה ביותר, אמנם גם היא מבוססת ברצון רע שנהפכה לרועץ לעם היהודי, בחר אחד מאבותיה הרוחניים של האנטישמיות בימים ההם, המן בן המדתא האגגי, כאשר העביר למלך אחשורוש את דיבת העם שדתיהם שונות מכל עם ודתי המלך אינם עושים (מגילת אסתר ג', ח'). כאן מודגשת בצורה ברורה ביותר אמונת היהודים כמקור הרע. לא האמונה בכלל שכן כל עם יש לו אמונה משלו, אלא אמונתם הם השונה מאמונות הגויים. המן אמר מה שאמר בימים שבהם הרגשתו הדתית של האדם הייתה בחינת דבר מובן מאליו; זה היה כבר אחרי המהפכה הנפשית העצומה שעברה על האנושיות כלפני ארבעת אלפים שנה וריכזה אותה סביב מושגי דת כעיקר גדול בחיים. דווקא על רקע זה בלט כפלים ושלוש המיוחד באמונת ישראל בהשוואה עם שאר העמים שמספרם בגבולות האימפריה הפרסית בודאי היה לא קטן. לא רק אמונתם באל אחד היא שהבליטה שוני זה; הן נטיות מונותאיסטיות נודעו כבר יפה בימים ההם. הרבה יותר בלט האופי של האמונה הישראלית, בה מושגי דת, מוסר וחברה נתמזגו לדבר שלם שאין להפריד בין דבקיו. אמונה שמחיוב החיים הובילה להכרת זכויותיו של האדם וממנה לחיוב זכויותיו של האדם השני, ואשר תוך כדי גישה זו הכריזה על אהבת אלוהים שהוא המנצח העליון על יחסי אדם ואדם - לא הובנה על-ידי הגויים ולא נתקבלה על דעתם. אחדות זו של הכרה ושל חיים הייתה רחוקה מתפישתם, ויש שערערה השקפת עולמם. המן נאחז בסימן חיצוני - אמנם אף הוא רחוק מלהיות חיצוני בלבד - בכדי לדרוש התערבותה של המדינה נגד היהודים על חטא סירובם לקבל מרות המלך בענייני אמונה; אולם כיסוד לגישה זו שמשה ההרגשה שאמונה זו לכשעצמה היא בחינת יוצא דופן ולפיכך מוטב לחסלה בכוח הזרוע. |
|
כך נסללה הדרך לקראת הסוג הראשון של אנטישמיות שהיה עתיד לתת אותותיו האכזריים במשך מאות ואלפי בשנים: האנטישמיות הדתית. סימניה הנאמנים הוכרו כבר בימי האלילות (כאן שייכת פרשת המן ואחשוורש, וגם רדיפות היהודים באימפריה הרומית לבשו תכופות אופי דתי), אולם לתופעה רחבת ממדים והרת הרס נהפכה רק בעולם הנוצרי עד שהמושגים של אנטישמיות דתית ואנטישמיות נוצרית כמעט שנהפכו לשמות נרדפים. אמנם גם בעולם המוסלמי שנתגבש כעבור כמה וכמה מאות שנים סבלו היהודים לא מעט על חטא אמונתם; אולם סבל זה היה לאין ערוך קטן ממצוקתם בארצות נוצריות, ונוסף על כך הם לא היו גלמודים בו. האיסלאם הטיל על מצדדיו להשמיד את עובדי האלילים, ואילו המאמינים באל אחד, אולם לא באללה ובמוחמד נביאו דינם כאזרחים מסוג שני שיש לסבל אותם ובו בזמן לצמצם זכויותיהם. מבחינה זו לא היה אפוא, כל הבדל בין היהודים לבין בלתי-מוסלמים אחרים, ויש שגורלם תחת שלטון האיסלאם היה טוב מגורלם של הנוצרים. לא כן בעולם הנוצרי. הכנסייה הנוצרית אף מבחינה עיונית הייתה לאין ערוך פחות סובלנית מאשר האיסלאם שכן לא הסכימה להכיר בכל אמונה אחרת פרט לאמונתה היא; וגם למעשה היא עלתה באכזריותה בהרבה על האיסלאם. אמנם לא רק היהודים הוכרו כאויביה; היא קמה גם נגד בני אמונות אחרות, ואף בשורותיה היא ידעה לדכא ללא רחמים בני כיתות בעלות עקרונות מיוחדים משלהם. בכל זאת היהודים הוכרזו עד מהרה כאויב מספר אחד, כי עלו במספרם היחסי, ותכופות אף המוחלט על בני אמונות אחרות שישבו בין הנוצרים, ולפיכך היה להם לרועץ העיקרון של אמונה אחת בארץ אחת (religio eius regio cuius), שנהפך לאחד מעקרונות היסוד בעולם הנוצרי, אף אם להלכה הוכרז עליו עם סיום תקופת ימי הביניים. ועוד נתווסף גורם שני שמלכתחילה נהפך לאחד העיקריים במסע הצלב של הנוצריות נגד העם היהודי וכוחו הפרוע נשאר במידה לא קטנה עד היום; הלא היא ההנחה שלפיה, היהודים אחראים למותו של ישו הנוצרי, ולפיכך מצווה לנקום בהם נקמת דמו. כתוצאת פעולתם של גורמים אלה באה פרשת הסבל היהודי בעולם הנוצרי שלא רבות הדומות לה באכזריותן. מספר היהודים שנרצחו על ידי הנוצרים אפשר בלי ספק להעריך במאות אלפים ואף במיליונים, ואילו הונם שנגזל אינה ניתן להערכה כלל; ושוב פרשה בפני עצמה מהוות רדיפות היהודי בצורות אחרות, כגון שלילת זכויותיהם, כליאתם בגיטאות, דיכוי כבודם האישי והלאומי, תעמולת שטנה בלתי-מרוסנת נגדם, ועוד. קיימות אמנם הנחות ביחס לדמותה של האנטישמיות הנוצרית המנוגדות כאילו למה שנאמר עד כה. הפשוטה ביותר היא ההנחה האומרת שאין לדבר על אנטישמיות נוצרית, יען כי האנשים שקמו על אחרים לדכאם ולהשמידם היו רחוקים מעקרונותיו של ישו הנוצרי כמרחק השמים מן הארץ. על יסודות מחשבתיים מסוג זה קמה התיאוריה, שלפיה הנוצרים שונאים את היהודים לא על שרצחו כאילו את ישו הנוצרי, אלא יען כי נתנו אותו לעולם. תיאוריה זו שאביה הוא הסופר היהודי-אמריקני מוריס סמואל, יש בה בלי ספק מידה לא קטנה של אמת פסיכולוגית; יש בכל זאת להיזהר שלא ללכת שולל אחרי ההנחה כאילו תורתו של ישו הנוצרי היה בה משום פרי פחות או יותר הגיוני של השקפת עולם יהודית, שכן הנחותיו סותרות בכמה וכמה מובנים עקרונות היסוד של היהדות. |
|
איך שלא יהיה, אין ספק ביחס לממדיה של האנטישמיות הדתית כאחד מגורמי ההרס לא רק בהיסטוריה היהודית, אלא בתולדות החברה כולה. גורם זה מורגש בארצות מסוימות עד היום, אף אם הוכרזה בשנים האחרונות מלחמה גלויה נגדו מצד הכנסיות גופא ועוד ידובר על כך להלן. אולם על ידו פעלו אם מלכתחילה או כעבור זמן מה כמה וכמה אחרים ואלה יש שעלו עליו בכוחם או דחו אותו הצידה לגמרי. גורם מסוג זה בעל השפעה לא קטנה כבר בימי הביניים וכוחו עלה מאד בדורות הבאים, הייתה האנטישמיות הכלכלית. הגבולות בינה לבין האנטישמיות הדתית לא תמיד היו ברורים די צרכם. רדיפת היהודים על חטא אמונתם ממילא גרמה לדחיקת רגליהם בחיים הכלכליים והכריחה אותם להצטופף במקצועות מסוימים בלבד; תוך כדי כך גדלה שוב המתיחות ביניהם לבין סביבתם הנוצרית, שנהפכה עד מהרה לגורם בפני עצמו. כמו כן נהפכה האנטישמיות הכלכלית למכשיר חשוב בימי הלאומנות הגוברת; דחיקת רגליהם של היהודים מן החיים הכלכליים לטובתה של אוכלוסיית הרוב הוכרזה אז כאחת הסיסמות העיקריות. אמנם גם יוזמתם הרבה של היהודים בחיי הכלכלה עוררה או הגבירה בהרבה תעמולת השטנה נגדם, כפי שקרה בעיקר בתקופת הליברליזם והקפיטליזם החל במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. גם כאן יש שרגש ההערצה נתמזג בשנאת מתחרים לתופעה שלמה. תשמש כדוגמה טובה תורתו של הכלכלן והסוציולוג הגרמני ורנר סומברט שספרו הידוע על חלקם של היהודים בחיי הכלכלה לכאורה כולו הוא שיר הלל ליוזמתם ולמעוף שבפעילותם הכלכלית, ובו בזמן מבצבצת מבין השורות שנאה לעם שידע ככה לסלול דרכו קדימה. לא מקרה הוא שחוקר זה כעבור זמן מה נצטרף למחנה שוטני ישראל בצורתו הגסה ביותר. ושוב פרק בפני עצמו, בלי ספק אחד הקשים מהווה האנטישמיות הלאומנית. הלאומיות המודרנית בהתגבשותה בעיקר במאה הקודמת תחילה נאחזה ברעיון ההתקדמות החברתית ויצאה חוצץ נגד כל צורות של שעבוד ושל תעמולת שטנה אם ביחסי אומה ואומה או ביחסי אדם ואדם; לפיכך היא שמשה גם גורם חשוב למדי בשחרורם האזרחי של היהודים, ושוב לא קטנה הייתה ההשפעה שהשפיעה בתנועת התחייה היהודית. לא כן בהמשך הימים כאשר נתערערו היסודות המוסריים של הלאומיות האירופית, עד שנתדרדרה יותר ויותר בתהום הלאומנות, שראתה תפקידה בכך לדאוג לטובת אומתה היא בלבד מבלי שים לב לזכויותיהם של אחרים ולעקרונות המוסר בכלל. עמים שרק תמול שלשום נאבקו לשחרורם מעול זרים, נהפכו הם עצמם לנוגשי המיעוטים בקרבם; כאן זכתה להגשמתה המימרה העברית העתיקה על "עבד כי ימלוך". מעמסתה של תמורה זו נפלה בראש וראשונה על היהודים. מאבקם על זכויותיהם הלאומיות שהתנהל בעיקר במזרח אירופה, הוכתר כאילו בניצחון עם סיום מלחמת העולם הקודמת ועם חוזי השלום הרבים שהכירו בזכויותיהם של המיעוטים הלאומיים ואף הקימו מנגנון מיוחד להבטחתן; אולם הלאומנות הגוברת ביטלה עד מהרה הישגים אלה. היא פנתה אמנם נגד המיעוטים בכלל, אולם פגעה בעיקר ביהודים שבגלל פיזורם הרב יכולתם להגן על עצמם ממילא הייתה מוגבלת. האנטישמיות הגסה ברוב הארצות במזרח אירופה (בראש וראשונה בפולין, הונגריה ורומניה) הייתה במהותה תגובת שטנה לאומית אף אם לא חסרו בה גם סימני מתיחות דתית וכלכלית. |
|
החוליה האחרונה והאכזרית בשרשרת השנאה הייתה בכל זאת עתידה לבוא רק כעבור זמן מה. אמנם גם היא נולדה כבר במאה הקודמת, ועוד יותר במעבר בין מאה למאה. הצרפתי גובינו והאנגלי שנתבולל בגרמנים הוטסון סטוארט טשמברלין נתנו הדחיפה הגדולה לקראת הגזענות שנזדווגה עד מהרה בלאומנות לאחדות שלמה ונהפכה לאחת התופעות הקשות לא רק בתולדות העם היהודי, אלא בתולדות החברה כולה. מן ההנחה שלפיה יש גזעים "משובחים" בעולם ולעומתם אחרים פחותים בערכם, הובילה דרך ישרה להנחה שנייה על זכותם של הגזעים המשובחים להשתלט על אחרים, לשעבדם ואף להשמידם. הגרמנים הם שהכריזו על עצמם כעל "גזע האדונים", ואילו היהודים היו בעיניהם כגזע הנמוך שמצווה היא לנהוג בו לפי מידת האכזריות הגדולה. כהמן בן המדתא האגגי בזמנו אף הגרמנים הגיעו להכרה שלא "שווה להניח את היהודים", אם כי לא האמונה הייתה הפעם בעיניהם העיקר, אלא הגזע. לא חדשה הייתה האנטישמיות על אדמת גרמניה; אין כנראה עם בעולם שמלכתחילה ידע לשמור על מסורת השנאה כעם הגרמני. כבר בראשית ימי הביניים כאשר רק נתגבשה האומה הגרמנית, היא הצטיינה באכזריותה המיוחדת בפרשת יחסיה כלפי היהודים, ומן הזמן ההוא התעמולה האנטישמית לא ירדה שם מן הפרק. בכל זאת רק עם צמיחת הגזענות הגיעה השטנה לשיא שלא נודע כמוהו בדורות הקודמים. המפלגה הנאצית שעלייתה התחילה כבר בשנות העשרים של המאה הנוכחית ואשר הצליחה לרכז סביבה מיליונים אוהדים ולהעביר השלטון בידיה, כרכה מלכתחילה גזענות, לאומנות ואנטישמיות פראית לדבר שלם. היא לא נרתעה בפני המסקנות הקיצוניות ביותר במערכתה נגד היהודים, תחילה בגרמניה גופא ואחרי כן גם בארצות שנכבשו על ידה. ביטול זכויותיהם של היהודים, דחיקת רגליהם מכל שטחי החיים הכלכליים, החרמת רכושם, כליאתם בגטאות ובמחנות הסגר ועבודה בכפייה, גירושם ממקומותיהם, ולבסוף השמדתם ההמונית, באו בקצב מהיר בזה אחר זה. שישה מיליון יהודים נרצחו על ידם, עד שבא חורבנם במלחמת העולם השנייה. ניסיונות רבים נעשו בכדי להסביר מה שקרה בשנים ההן, הטראגיות ביותר בתולדות העם היהודי. יש הטוענים שגזענות ולאומנות בלבד, אפילו בצורתן המטורפת למחצה בימי המשטר הנאצי, אין בהן בכדי להסביר פשעים שלא נודעו כמוהם בתולדות החברה. הללו מנסים לגלות הקשרים הקיימים בין המשטר הטוטליטרי לבין גורלם של היהודים; לדעתם כל משטר המבטל חופש האדם ומדכא עד עפר כבודו, סופו לההפך למשטר אנטישמי, כי נוח לו להפנות נגד היהודים את האינסטינקטים הרעים של ההמון, המשמשים כיסוד לקיומו הוא. מכאן הקשר השני בין תופעת ההמון לבין שנאת ישראל. ההמון הוא אחת התופעות המוזרות והשליליות בחברה האנושית. לפי חוק הברזל של "השוואה למטה" לא הטובים בהמון, ואף לא הבינונים, אלא הגרועים בו קובעים תגובתו. לפיכך כה תכופים הם המקרים של פשעים שמקורם בתגובת ההמונים. גם בתולדות האנטישמיות רב חלקו של ההמון שכן הוא שפנה לרוב נגד היהודים מתוך האכזריות הגדולה. רצח עשרות אלפים בימי מסעי הצלב, גזירת ת"ח, הפרעות ברוסיה, כל אלה הן דוגמות בולטות של מה שקרה ליהודים בידי ההמון. והנה גם תופעה זו זכתה לממדים ביותר בימי השלטון הנאצי. הוא שהצליח באמצעי הטכניקה המודרנית להפוך את ההמון לעניין כמעט רגיל בחיי הגרמנים, עד שחלקים גדולים של אומה זו ממילא נגררו אחרי האינסטינקטים הרעים, ולא נרתעו בפני כל פשע. מניצחון ההמון הובילה דרך ישרה לחורבן יהדות אירופה. עוד כדאי להזכיר הנחתם של הנאצים גופא שלפיה מסע הצלב נגד היהודים על אף אכזריותו הפראית לא היה בו אלא אמצעי, אחד החשובים בכדי להשתלט על העולם. האנטישמיות, כפי שהכריזו בגלוי, הייתה להם בחינת חומר מפוצץ שבו אמרו להרוס יסודות החברה ולשעבדה. תנועת הדוגלת בסיסמות כאלה, חזקה עליה שלא תתחשב במספר הקרבנות, נהפוך הוא כלעומת שיעלה המספר, כן תתקרב למטרתה. יהיו דברי הסבר אשר יהיו, דבר אחד על כל פנים ברור והוא שבנאציזם הגרמני האנטישמיות הגיעה לשיאה. ושוב הוברר ביתר שאת בימי הזוועה של משטר זה, ששנאת ישראל ניזונה נוסף על הסיבות שעליהן דובר עד כה, גם מן העובדה של היות היהודים פזורים בין הגויים, ושל היותם מעוט בכל המקומות. הכלל הפסיכולוגי שלפיו המיעוט אף פעם אינו צודק ושאין להתחשב בזכויותיו, זכה כאן לביטוי האכזרי ביותר. אמנם כשם שהאנטישמיות הייתה במאות ובאלפי השנים הקודמות אחת התופעות הנפוצות בחברה, כן נודעו המאמצים להתגבר על מארה זו. המאבק בה לבש לרוב צורה של פעילות הסברתית בלבד, ורק במאה הנוכחית נעשו ניסיונות רציניים להתחקות על שורשיה הפסיכולוגיים, כלומר לראות בה מחלה הזקוקה לטיפול מיוחד, ומן הצד השני לצאת חוצץ נגדה באמצעים חוקיים ומינהלתיים. המדינה הראשונה שבה האנטישמיות הוכרזה כפשע, הייתה ברית המועצות מיד אחרי הקמת המשטר החדש בארץ זו. אחרי כן נתקבלה הדרך גם בארצות אחרות; בייחוד רבו המאמצים וההישגים בשטח זה בארצות הברית. ואילו היהודים עצמם ניסו אף הם להגן על כבודם ועל חייהם בדרכים שונות, החל בדרך הסברתית שלבשה אמנם תכופות הצורה הטפלה של אפולוגטיקה (כלומר מאמצים לסתור טענותיהם של שוטני ישראל), ובבריחה מחמת המציק (מכאן התופעה - אחת האפיניות בתולדות ישראל - של נידודים בלתי-פוסקים, ששנאת ישראל לרוב משמשת כיסוד להם) ועד ההגנה העצמית על צורותיה השונות. גם הציונות קמה במידה לא קטנה כתוצאת ההכרה שהדרך היעילה בכדי להתגבר על מארת האנטישמיות היא להחזיר את היהודים למולדתם ועל ידי כך לגאול אותם מן המצב של היותם תמיד מעוט התלוי ברצונם הטוב או הרע של שכניהם. |
|
הדברים שנאמרו עד כה, רובם נאמרו מבחינת היסטורית בלבד, ואין בהם בכדי להסביר הנעשה בימינו. בדברי ימיה של האנטישמיות מהווה תקופת המשטר הנאצי מפנה גדול. לא זו בלבד שאז הגיעה תנועת השטנה לשיא, אלא היא עצמה נשתנתה מיסודה עם גמר התקופה ההיא. המתרחש כיום יש לו אופי מיוחד משלו, שלא קל להשוותו עם מה שהיה קודם, תהיה הערכתו אשר תהיה. לא קל ראשית כל להסביר עצם קיומו. עם מיגור משטר הרשע במלחמת העולם השנייה ההרגשה תחילה הייתה, בקרב היהודים ובמידה לא קטנה גם בקרב אומות העולם, שתולדות האנטישמיות כבר נסתיימו. כה רבה הייתה זוועת מעשיהם של הנאצים, שכל אדם בעל הרגשה אנושית צריך היה לכאורה להירתע בפני תופעות מסוג זה להבא ולצאת חוצץ נגד תנועה העלולה להולידן; ונוסף על כך הרי הוכרז לא פעם על ידי מעצמות ההסכם וע"י העמים שנלוו להן שאחד התפקידים העיקריים, עבורם הם נלחמים הוא להקים משטר בעולם בו לא יהיה מקום לתנועת שטנה ולשעבוד האדם על חטא מוצאו או אמונתו. ושוב היו אשר הניחו שהעובדה ההיסטורית של חידוש הריבונות היהודית עתידה אף היא להשתיק תנועת השטנה המופנית נגד העם היהודי. מהשליות אלה לא הרבה נשאר בימינו. האנטישמיות לא זו בלבד שלא נעלמה ונהפוך הוא, לא הייתה כנראה תקופה בתולדות החברה בה היא נפוצה כפי שהיא נפוצה כיום; לפיכך גם הצורך להלחם בה לא זו בלבד שלא ירד, אלא עלה בהרבה. בכל זאת קיימים כמה וכמה הבדלי יסוד בין מה שקרה בדורות הקודמים לבין התפתחות העניינים בימינו, וכדאי להקדיש להם הערות מספר. ננסה ראשית כל לסכמם. על ממדי התנועה הרחבים כיום מכפי שהיו אי-פעם בתולדות האנטישמיות, כבר דובר. הגל האנטישמי שנתעורר בסוף שנת 1959 הקיף לפי חשבונותיו של המכון לחקר העניינים היהודיים בניו-יורק ארבעים ארצות, ואילו מספר התקריות האנטישמיות נתקרב אז לאלפים וחמש מאות; ואף רשימה זו רחוקה מן השלמות הדרושה, שכן לא נכנסו בה הארצות בהן לא קרו התפרצויות בזמן ההוא, אולם ההפליה האנטישמית נודעה שם יפה, כגון ברית המועצות או ארצות הברית. לארצות שנודעו כארצות טיפוסיות של אנטישמיות כבר בשנים הקודמות כגון ארצות מזרח-אירופה (פרט לברית המועצות), גרמניה או דרום-אמריקה נתווספו עכשיו אחרות בהן תעמולת השטנה לא נתנה אותותיה בשנים הקודמות, ביניהן גם ארצות מערב אירופה ואף ארצות רחוקות כגון אוסטרליה או המזרח הרחוק. היו - ויש - כאן מקרים שלכאורה לא קל להסבירם לפי ההגיון המקובל. העובדה שברית המועצות, הארץ הקלאסית של מאבק באנטישמיות עוד לפני שנים מספר, תופשת היום אחד המקומות בראש בהפליה האנטי-יהודית, או שהארצות הערביות, בהן שנאת יהודים בצורה גסה לא נודעה בשנים הקודמות, נהפכו היום למרכזי התעמולה האנטי-יהודית או שסימני אנטישמיות נתגלו בארצות טיפוסיות של ליברליזם במובן הטוב של המלה כגון הארצות הסקנדינביות - כל אלה אין להסבירם בדרכים פחות או יותר שגרתיות. ושוב לא קל להסביר העובדה שהאנטישמיות נפוצה היום בעולם על אף מספרם הזעום של היהודים. הקשר בין מספר היהודים לבין תעמולת השטנה, כלומר שעם עליית מספרם גוברת התגובה נגדם, כאילו נפסק. תעמולת השטנה מתנהלת כיום בתוקף רב דווקא בארצות שבהן מספר היהודים ירד לממדים של מה בכך, כגון פולין או גרמניה, או היה שם תמיד מוגבל מאד. אפילו בארצות בעלות אוכלוסייה יהודית ניכרת, התעמולה נותנת סימניה העיקריים לא במחוזות בעלי ישוב יהודי צפוף, אלא דווקא באחרים, שהיהודים שם בטלים בשישים, כגון מחוזות הדרום של ארצות הברית. תופעה זו של "אנטישמיות ללא יהודים" בודאי אומרת דרשני. נפסק גם הקשר בין גורמים חיצוניים לבין מתיחות אנטישמית. הורגלנו בשנים ובדורות הקודמים שתעמולת השטנה גדלה בתקופה של קושי כלכלי או מדיני, ואילו בתקופות רגילות היא יורדת בהרבה. לא כן היום. השעבוד המדיני פסק במידה רבה עם מיגור הפשיזם והנאציזם במלחמת העולם, ועם המאבק לשחרור המושבות (תהליך ה"דיקולוניזציה") שהתחיל מיד לאחר כך; גם המצב הכלכלי בעולם נשתפר בהרבה אחרי המלחמה, והעוני ההמוני, בעיקר בארצות מזרח-אירופה ששימש קרקע פורייה לתעמולת שטנה בשנים הקודמות, כמעט ונעלם. האנטישמיות היום חודרת אפוא לחוגים רחבים של האוכלוסייה כאילו ללא סיבה של ממש. תוך כדי כך לא קל גם להסביר אופיה. החלוקה לסוגים שונים של אנטישמיות שעליה דובר לעיל, אין לה מקום בימינו. אין בודאי לדבר - פרט למקרים בודדים - על אנטישמיות דתית, כי כאמור הכנסיות הדתיות עצמן נתגייסו למלחמה בה; אין לדבר כמו כן על אנטישמיות כלכלית או לאומית במובנה הרגיל או הגזעי. משהו מכל הסוגים מבצבץ פה ושם, אולם לא הוא העיקר; התופעה במהותה היא מסוג אחר שטרם נודע בשנים הקודמות. |
|
כזו היא חידת האנטישמיות בימינו, בלי ספק אחת הגדולות בתולדות החברה. האפשר להסבירה? אכן ניסיונות של הסבר בודאי שאינם חסרים. יש המנסים בראש וראשונה להסביר הסוד של שנאת ישראל אחרי הזוועה של ימי היטלר, ואחרי הקמתה של מדינת ישראל. אלה מצביעים על העובדה שתעמולת השנאה באה תכופות (לדעתם אפילו לרוב) לא לפני מעשי אלימות נגד היהודים, כי אם אחריהם, כאילו בכדי להצדיקם; לפיכך יש לה בודאי מקום גם בימינו. כמו כן הם אינם מוכנים לראות הסתירה הקיימת כאילו בין תחיית הריבונות היהודית לבין עליית האנטישמיות בעולם. האנטישמיות הייתה בודאי נעלמת, לו נתרכזו היהודים כולם או רובם במדינתם; אולם דבר זה לא נתקיים, בני האומה רובם עדיין יושבים בגולה, ולפיכך המתיחות ביניהם לבין אומות העולם לא ירדה, ויש אפילו שהיא עלתה או עלולה לעלות בעטיה של הבעיה של נאמנות כפולה שלא מעטים מבין הגויים נוטים לראות בה בלתי-נורמליות חדשה נוסף על אלה שנודעו עד כה במעמדו של העם היהודי. עד כאן הגורמים הקשורים בבעיית היהודים. ויש לעומתם המגבירים האנטישמיות גם ללא קשר בלתי אמצעי בבעיה זו. אם נפוצה היום האנטישמיות בעולם, הרי אין זו אלא אחת התוצאות של העובדה שהפשיזם והנאציזם שניהם לא נעלמו, ושהזרמים הניאו-פשיסטיים וניאו-נאציים על שמותיהם השונים רואים בתעמולה אנטישמית אמצעי מנוסה בכדי לחזק מעמדם. לפיכך מספר היהודים הוא ללא ערך מבחינה זו; האנטישמיות משמשת כמכשיר בלבד שתפקידו להקים אוירה של תוהו ובהו בארצות שונות וע"י כך לאפשר לקבוצות מסוימות לתפוש בידיהן את רסן העניינים ולהקים משטר ההולם רוחן. קבוצות מסוג זה מצליחות לפעמים קרובות להקים גם ארגוניים בינלאומיים משלהן, מה שמסביר התפשטותה של האנטישמיות בארצות שבהן היא לא נודעה בשנים הקודמות. יש אגב בהתפשטות זו לא מעט מהשפעה סטיכית של המאורעות בארץ אחת על מצב הרוחות בשאר הארצות ("תגובת שרשרת", reaction Chain כפי שקוראים לזה באנגלית), שהיא תופעה ידועה למדי ומבוססת בגורמים פסיכולוגיים. לא מעטים גם הניסיונות להסביר הנעשה בארצות בודדות. הקפיצה המוזרה בברית המועצות ממעמד הגורם הראשי במלחמה באנטישמיות למעמד של מדינה בה ההפליה האנטי-יהודית בולטת על כל צעד ושעל מסתברת לדעת רבים וכן שלמים בכוון הלאומני הרוסי שגבר שם בזמן האחרון או באכזבת השלטון המועצתי שלא הצליח לנתק הקשרים בין יהודי ברית המועצות לבין בני אומתם בארצות אחרות ולהפכם לאומה מועצתית בפני עצמה. יש גם הרואים סיבת תמורה זו במתיחות ביחסי ברית המועצות ומדינת ישראל המשפיעה ממילא השפעתה במצבם של יהודי ברית המועצות, שכן השלטונות המועצתיים נוטים לכאורה לחשוד בהם שהם קשורים קשרי רגש במדינת ישראל. הפרשה הישראלית מסבירה גם שנאת היהודים ורדיפתם בארצות ערב (במידת מה גם בארצות מוסלמיות אחרות), כי מדינות אלה רואות בישראל אויב מושבע ותוך כדי כך נוקטות מידה של חשדנות או איבה גלויה כלפי היהודים בכלל. לא כאן המקום לברר נכונותן או אי-נכונותן של התיאוריות השונות. יש ביניהן המתקבלות בדרך כלל על הדעת ויש העשויות לעורר ספקות, כגון התיאוריה על אנטישמיות הבאה אחרי מעשי אלימות נגד היהודים; אף נניח שמסתתרת בה אמת פסיכולוגית מסוימת, הרי קשה לקבלה ביחס לזוועות המשטר הנאצי שהסעירו דעת הקהל בעולם כולו וגייסו אותה נגד תופעות מסוג זה; או התיאוריה על הנאמנות הכפולה, המשמשת כאילו אחד הגורמים החשובים בהתפשטות האנטישמיות בימינו ואילו למעשה השפעתה כמעט ואינה מורגשת פרט למקרים בודדים. יש אמנם לרוב גרעין של אמת בכל אחת מן התיאוריות, אולם כולן יחד אינן מספיקות בכדי להסביר תופעה כה מוזרה כהתפשטות האנטישמיות בימינו, שהיא תופעה בלתי-נורמלית ביסודה והצומחת מתוך בלתי-נורמליות בסדרי החברה. ואכן אין ספק ביחס לקיומה של בלתי-נורמליות זו, שבסימניה הנאמנים אנו נתקלים על כל צעד ושעל; יספיק להזכיר המלחמה הקרה בין שני הגושים בעולם או המהפכות והמהומות הבאות בזו אחר זו בארצות שונות. התקופה הנוכחית היא תקופת מעבר, אחת הבולטות והגורליות בתולדות החברה. נתערערו היסודות שעליהם הוקם בנין החברה במאות ובאלפי השנים הקודמות: המשטר הפטריארכלי תחילה והמשטר הליברלי כעבור זמן מה; נסתיים בכישלון מוסרי ומדיני האינדיבידואליזם, ששלט במאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית, ואילו האוניברסליזם (שלטון הקיבוץ) שבא אחריו גרם לחורבן מוסרי ופיזי, אחד הגדולים בהיסטוריה; נסתיימו ימי האימפריאליזם והקולוניאליזם, אולם העולם החדש העתיד לקום על חרבותיהם מתגבש רק לאט ואפיו החברתי והמוסרי טרם הוברר; הניסיונות להקים חברה חדשה במקום זו שהייתה קיימת עד כה, כגון הסוציאליזם, הסולידריזם או המשק הקואופרטיבי רובם לא זכו להגשמה בממדים של ממש, ולא הביאו הברכה המקווה. באווירה זו של חורבן הערכים שעליהם נתבססה החברה עד כה ושל אי-בטחון לקראת הימים הבאים, יש בודאי מקום לתופעות פחות או יותר בלתי-נורמליות, והאנטישמיות היא אחת הבולטות ביותר; נאחזים בה יחידים או קבוצות שנשארו כאילו ללא קרקע תחת רגליהם, ותעמולת השנאה משמשת להם כעין "תחליף" לתוכן החיים שהלך לאבוד או נתערער ביסודותיו. על תופעות מסוג זה אין להתגבר בדרכים הרגילות של הסברה וחינוך. אכן יש המנסים להתקדם בהן גם בימינו, אולם התוצאות לרוב הן עלובות למדי ואינן מצדיקות גודל המאמץ שהושקע בהן. רק עם הקמת מציאות חברתית ומוסרית חדשה בעולם תעלם מפלצת זו של שנאה המחוסרת יסודות של ממש; ועד הזמן ההוא כנראה הדרך של תחוקה ושל אמצעי לחץ מצד המוסדות הממונים על בטחון פנימי ועל יחסים הוגנים בין אדם ואדם היא היעילה ביותר. |
|
יש בשרשרת זו של תגובת הציבור למארת השטנה ושל תכניות לקראת הימים הבאים חוליה הראויה שתודגש במיוחד, עד שאנו באים לסכם הנאמר במאמר הנוכחי. דובר על חלקה הרב של הכנסייה הנוצרית (או יותר נכון של הכנסיות הנוצריות שהרי הכנסייה המקורית נתפלגה בהמשך הימים לכמה וכמה חלקים בלתי-תלויים אחד בשני) בתנועת השטנה האנטי-יהודית שבה הנוצריות תפשה מקום בראש במשך מאות ואף אלפי בשנים, ולא מעט מזה נשאר עד היום. והנה הדבר המעניין הוא שדווקא גורם זה שממנו היהודים סבלו ביותר בדורות הקודמים נהפך בימינו לאחד העיקריים במאבק נגד האנטישמיות, כוחה ההורס של הכנסייה ירד במידה רבה כבר בסוף המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה עם ההפרדה בינה לבין המדינה, ששללה ממנה האפשרות לנצל מנגנון המדינה למזימותיה. מן הזמן ההוא רמתה המוסרית עלתה בהרבה, ורק בארצות מעטות נשאר מעמדה הקודם כגורם רב ערך בתעמולה האנטישמית (דוגמות קלאסיות של ארצות אלה באירופה היו רוסיה הצארית ופולין); לעומת זאת בשאר הארצות מסתייגת הכנסייה לרוב מן האנטישמיות בצורה פחות או יותר ברורה. ולא די בכך. בימי הדיראון שבאו על אירופה עם הקמת המשטר הנאצי וכיבושיו, הכנסייה (הפרוטסטנטית וגם הקתולית) לא זו בלבד שלא נצטרפה למחנה השוטנים, אלא הייתה אחד הגורמים המעטים שניסו בלב שלם להגיש עזרה לנענים; ואילו אחרי המלחמה הכנסייה הנוצרית על כל חלקיה נתגייסה למלחמה גלויה באנטישמיות. ההתחלה נעשתה על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית שבועידתה העולמית בשנת 1948 קראה למצדדיה לצאת חוצץ נגד תעמולת השטנה, וחזרה ביתר תוקף על החלטה זו בועידת ניו-דלהי בשנת 1961, לאחר שבינתיים נצטרפו לארגון העולמי שלה, המועצה העולמית של הכנסיות (Churches of Coun WOrld) גם חלקים גדולים של הכנסייה הפרוטסטנטית במזרח-אירופה. הועידה דחתה את האנטישמיות מתוך שאט נפש כחטא כלפי אלוהים וכלפי האדם, שמחובתו של כל נוצרי להתרחק ממנו. גם הכנסייה הקתולית עומדת לקבל החלטה דומה במועצתה העליונה (המועצה האיקומנית) שכינוסה נפתח באוקטובר שנת 1962. ועדה מיוחדת מטעם האפיפיור מכינה נוסח החלטה זו ובו בזמן היא מבררת הדרכים של תיקון הפולחן הקתולי ושל ספרי תפילה ולימוד שבהם משתמשים במוסדותיה בכדי להשמיט משם כל העלול לפגוע בכבוד העם היהודי או לגייס נגדו את דעת הקהל הנוצרי. תופעות אלה הן בלי ספק מן המעודדות בימינו. ושוב כדאי להזכיר מאמציהם של מדינות רבות ושל מוסדות בינלאומיים להשתיק את התעמולה האנטישמית, ולבטל ההפליה הקיימת בשטחים שונים של החיים. ואשר לתגובת העם היהודי עצמו, הרי נשארה בלי ספק בכוחה הדיאגנוזה הציונית שלפיה התרופה היעילה נגד מארת האנטישמיות היא ריכוז היהודים בארצם, שאז איש לא יעמוד עליהם להציק להם או לכלותם. ושוב עומדת בכוחה הדיאגנוזה השנייה האומרת ליהודים להגן על עצמם בפני התקפת האיבה, ולא להרשות שכבודם ודמם יהיה הפקר בעיני השוטנים לסוגיהם. מדיניות זו - נוסף על המאמצים הפומביים שהיהודים שותפים בהם - עשויה בלי ספק להקל בהרבה על המצב. ביחס לעתידה של האנטישמיות כאחת התופעות הקשות בדברי ימי החברה, יש חילוקי דעות לא מעטים. יש המניחים ששנאת היהודים כשם שנולדה יחד עם העם, כן תתקיים להבא שכן יסודותיה העמוקים: השוני היהודי, הם בני קיימא; ולעומתם יש אחרים שלדעתם עתידה האנטישמיות להיעלם תוך כדי התקדמות כללית בחברה, ועם הכרזת זכות השוני כאחת מזכויות היסוד של האדם, שיש לשמור עליה כשם ששומרים על זכויות אחרות. על כל פנים אפילו לדעתם של אלה רחוקה עדיין הדרך למטרה ובינתיים שאלת כבוד היא ליהודים ולאנושיות כולה להשתיק מארה זו ולגלותה בפני עם ועדה באופיה הנכון שהוא הסרת צלם אלוהים מפני האדם. |
