|
תקציר: תכונת ההסתגרות של עם ישראל עוררה נגדם ביקורת חריפה מצד הלא יהודים ואף האשימו אותם שאין הם מכירים בפולחנם ומתייחסים אליהם בזלזול . מילות מפתח: אנטישמיות, התבדלות, טהרת החיים, |
|
האנטישמיות בעולם העתיק נידונה על-ידי חוקרי אומות העולם מכמה וכמה בחינות בהשפעת האנטישמיות המודרנית. ובחוגיהם של חוקרי ישראל נידון אותו נושא עצמו לשם מטרות של סניגוריה. ואף כאן לא בלי השפעה מצד גילויי האנטישמיות בהווה. שתי בחינות אלה אינן מאפשרות לגשת אל הנושא כשהוא לעצמו בלי משוא פנים ומתוך זיקה אובייקטיבית-מדעית לשורשיו וגילוייו האמיתיים של חזיון זה, ששמו אנטישמיות ניתן לו רק בדורות האחרונים. ראשית, יש לציין, שחלק גדול מספרות ישראל בימי הבית השני, שכמה מן החוקרים ראו בו ספרות של סניגוריה, אין לו למעשה שום זיקה למגמת הסניגוריה כשהיא לעצמה. שהרי אם כך עלינו לקבוע בתחום הסניגוריה חלק גדול מכתבי ציצרו, שבהם הוא משתדל להבליט את הצדדים החיוביים ועשירי התוכן של מנהגי רומי הקדומים, חוקיה ומסורותיה. כידוע, קדמו לו לציצרו סופרים, שהדגישו מגמה זו עצמה בחיי רומי, והיו גם מי שכתבו ברוחה של מגמה זו אחריו. ביצירות ספרותיות מסוג זה המגמה העיקרית היא לחבב מסורות אבות, להדגיש זיקה של נאמנות למצוות, למעשים טובים, לדרכי מוסר, שנתגבשו בחוגיה של חברה מסוימת והעלו מתוכה אישים אמיצי-לב ונפש, ששמרו על ייחודם החברתי והאנושי של אומתם. כאן אין כל שמץ לסניגוריה. לפנינו כאן התבוננות של חברה מגובשת, שמכירה את עצמותה וייחודה, ומבקשת לשמור על תכונותיה ועל ציפור נפשה ולהגן עליהן מפני כל רוח שמצויה ואינה מצויה, העלולה להתפרץ מבחוץ. אין ספק, שאין זה מקרה כלל וכלל, שהתבוננות המכוונת כלפי פנים, לשם הבנת העצמות והייחוד הלאומיים, באה לידי גילוי ברומי ובישראל. לפנינו שתי אומות, שכל אחת מהן ידעה ברוחה ובהתאם למהותה להדגיש את תעודתה וסוד קיומה כלפי חוץ וכלפי פנים. המגמה להתבוננות זו שונה היא לגמרי מזו של סניגוריה. עלינו משום כך לצמצם עד לממדיו האמיתיים את חלקה של הסניגוריה בספרות ישראל בימי הבית השני, לפי שרוב רובה של ספרות זו אינו כלל וכלל סניגוריה, אלא התבוננות בייחודו של ישראל בעולם, מתוך הערכת דרכו בחיים בהווה ושאיפותיו לעתיד. שנית, אף הצד שכנגד, אותו צד שיעורר את הסניגוריה - האנטישמיות, אף את ממדיו הוא עלינו לצמצם ולהעמידם על אותו תחום שתופסת האנטישמיות למעשה במציאות ההיסטורית של זמנה. עלילות מעוררות אימה ובוז נגד עמים זרים היו שכיחות ביותר בעולם העתיק. בפיה של אחת מן הגיבורות של הטראגדיה "אנדרומאכה" לאיוריפידס שם הטראגיקן דברים אלה כלפי עם הטרויאנים: |
"כזהו גזע הברברים. האב מזדווג עם הבת, הבן עם האם, האח עם האחות. המקורבים ביותר מבחינת קרבת המשפחה נושאים ונותנים אחד עם השני באמצעות של מעשי רצח, ושום חוק אינו אוסר כל זה" (איוריפידס, אנדרומאכה 176-173).
|
|
כאן, בטראגדיה של איוריפידס, גרמה קנאת נשים לכך, שהשחיתות המינית הודגשה ביותר, ואילו שפיכות דמים נרמזת כאן דרך אגב. ואילו במקורות אחרים מובלטים במיוחד צדדים אחרים של מעשי פשע מעוררי זוועה ואימה. ואלה אנו מוצאים פה ושם ביחסים בין עמים ומשפחות יריבים בעולם העתיק, וחזיונות האנטישמיות לא המציאו אותן. אלא שעם התעוררות של יחסי איבה בין עם ישראל לעמים אחרים או בין קיבוצים יהודיים לקיבוצים לאומיים אחרים בתפוצות, קמו עלילות אלה והתהוו מעין גורם בהתנגשויות ההדדיות, שבין שני הצדדים היריבים. נוסח העלילות האנטישמיות חשוב הוא אפוא פחות מן הגורמים שיעוררו אותן וקבעו להן צורה וסגנון מסוימים. ואולם אף הנוסח והצורה יש להגדיר אותם כאנטישמיים, אם הם באים להתנגד לצדדים, שהם אופייניים ליהדות בלבד, ואין הם כוללים שום פרט, שמצוי הוא בהבעת יחסי איבה בין עם לעם או בין קיבוצים אתניים שונים האחד מן השני. הניסוח הספרותי הראשון של האנטישמיות, ז"א של שנאה, שהיא מיוחדת ואופיינית לעם ישראל בלבד, ואין כדוגמתה ביחסי התנגדות בין עמים אחרים ביניהם לבין עצמם, בא בראשונה לידי ביטוי במגילת אסתר. וגילויי השנאה, שאנו מוצאים אחר כך בתחומי הספרות ההלניסטית והרומית אינם נבדלים בהרבה ממה שאנו מוצאים במגילה זו. עלינו להבחין בין גילויי האיבה לעם ישראל, כעם יושב על אדמתו וארצו, ובין זו, שהייתה מכוונת כלפי הישוב היהודי בתפוצות, אם אמנם שתי הצורות של גילויי איבה אלה הדוקות ודבוקות הן אחת בשניה, וקשה לפעמים להפריד ביניהן. ודאי שהיו קיימים יחסי נכר ואיבה בין עם ישראל ושכניו בארץ ישראל במשך כל הימים. אולם יחסים אלה הלכו והתלבו וקיבלו לפעמים צורה של שאיפה להשמדה הדדית עם תקופת העלייה של מלכות החשמונאים. וכאן היה תפקיד מיוחד באיבה שהתפרצה נגד עם ישראל בארצו לערכי הייחוד הלאומי והדתי, שבהם היה מחונן עם ישראל. שהרי לא מקרה הוא, ששלטונות הסיליקיים נקטו בימי אנטיוכוס אפיפאנס באמצעי עונש מיוחדים נגד עם ישראל, שאין אנו מוצאים כדוגמתם בשום מקום אחר בעולם. וגם לא מקרה הוא, שההתקוממות נגד השלטונות נסתיימה בניצחונם של המתקוממים. ניצחון זה יצר תנאים מיוחדים במזרח התיכון. עם תקופת ההתפוררות של מלכות הסיליקיים לא ניסה שום קיבוץ אתני בתחום ממשלתם של הסיליקיים להלחם לשם יצירת שלטון לאומי-תרבותי ודתי עצמאי משלו, בתחום ריבוני משלו, בצורה נפרדת מזו של השלטון המרכזי הסיליקי. אמנם, מחוגי הישוב של מדינת סיליקיה הנרחבת קמו פה ושם כוחות, שהתקוממו נגד המושלים הליגיטימיים. אולם מגמותיהם של אלה היו להשתלט על המלכות הסיליקית הקיימת ולמשול עליה, אחרי נצחונם על המושלים ממשפחת המלוכה הקיימת. הייתה כאן שאיפה להחליף את המושלים הקיימים, והכל בשם הממלכה הסיליקית כחטיבה מדינית קיימת ועומדת ולהעמיד במקומם מושלים, שראו עצמם קרובים יותר לרובו של הישוב השמי, תושבי הארץ. בניגוד לכך, הרי מלכות החשמונאים קמה מתוך מלחמה על ייחודו הדתי-הלאומי של עם ישראל - לשם שמירה על חוקי התורה וקביעתם של חוקים אלה במערכה של חוקי המדינה. המדינה היחידה, שקמה בצורה של מלכות עצמאית בתחומי המעצמה הסיליקית, היא מלכות יהודה החשמונאית. ולא זו בלבד שמדינה זו גדרה גדר לעצמה בפני כל שכניה, ברוח של חוקי התורה, אלא שהטילה את מרותה על כמה מחבלי השכנים, שהיו יהודיים בחלקם. במקום קבוצה אתנית בתחומה של המעצמה הסיליקית, שניתנו לה כל הזכויות לחיות לפי מנהגי אבותיה וחוקי תורתה, קמה כעת מדינה ריבונית בתחומה של מעצמה מתפוררת, שכל נתיניה האחרים, שמחוץ לתחום היהדות, נאחזו כולם בשרידיה של ממלכתם המתפוררת מתוך שהיו חסרים כל מצע ממשי לחיים עצמאיים רוחניים משלהם. ממלכת יהודה החשמונאית נראית אפוא משום כך בעיניהם של תושבי סוריה וארץ-ישראל הלא-יהודיים כמדינה חסרת כל בסיס חוקי, שכל עיקרה לא בא אלא לעקור משרשם את שכניהם ולערער את קיומה של המעצמה, שלה היו שותפים כולם. שונים במידת מה היו הגורמים לאיבה כלפי עם ישראל בתפוצות, אולם בעיקרו של דבר נובעת אף היא מאותם השורשים, שיעוררו את האיבה נגד עם ישראל בארצו. רוב הסופרים, שדנים בעם ישראל, הן ביחס לקיבוץ שישב בארצו והן ביחס לתפוצות, חוזרים תמיד ומדגישים את תכונת ההסתגרות של עם ישראל, שנידון הוא ברוב המקרים לכף חובה. סופרי ישראל לימדו סניגוריה על הסתגרות זו ונימקו אותה בניסיון לשמור על טהרת החיים וצירוף המידות, שעשויים היו להתערער מתוך מגע עם העולם החיצוני. כדוגמה לניסיונות מעין אלה בין עמים אחרים הביאו את ספרטה והסתגרותה של זו כלפי העולם החיצוני. אף באתונא מצאו כמה דוגמאות, שמקורן, לדעת בעלי הסניגוריה על ההסתגרות, בנטיה לשמור על כמה צדדים בחייהם ובמידותיהם של האתונאים, שיסודם במסורות אבות. בחיים הריאליים היום-יומיים היו בהסתגרות זו של הקהילות היהודיות בתפוצות כמה וכמה כיוונים, שיעוררו נגדם ביקורת חריפה מצד הלא-יהודים - אזרחי הארץ. כידוע, לא מנעה ההסתגרות של קהילות ישראל בעולם את היהודים מדרישות של זכויות אזרחיות במקומות מושבותיהם. לא בכל מקום היו הדרישות מצד היהודים שוות ולא בכל מקום מדובר היה על זכויות אזרחיות מלאות, משום כמה סיבות, שאין מקום לפרטן כאן. אולם טענת אזרחי הארצות הייתה, שאם היהודים דורשים זכויות אזרח מלאות עליהם לעבוד גם לאלוהי המקומות בהם הם יושבים. בהסתגרות מצד היהודים ראו אפוא משום התבדלות בכיוון אחד, התבדלות מעמי הארצות, אולם בהתבדלות או הסתגרות של עמי הארצות בפני היהודים לא רצו היהודים, לדעת אזרחי הארצות הטוענים נגד היהודים, להכיר. זאת ועוד. אין ספק, שעמי הארצות הכירו יפה, שלא זו בלבד, שאין היהודים מכירים בפולחנות הרשמיים-האליליים של מקומות מושבותיהם, אלא שהם מתייחסים אליהם מתוך זלזול וביטול. אמנם בספרות הסניגוריה היהודית נשמעת הטענה, שדברי הכתוב: "אלוהים לא תקלל" (שמות כ"ב, כז) פירושם הוא, שאין לזלזל בפולחנים של עמים אחרים. אולם המציאות הריאלית שונה הייתה לגמרי. ואולי משפט אחד מתוך פקודה של קלוידיוס קיסר עשוי להעיד בפנינו, מה היה מצב הדברים האמיתי בעולם ההלניסטי-הרומאי. הקיסר קובע באותה פקודה, שליהודים ניתנה הזכות בכל העולם הרומאי לשמור על נאמנותם למסורות אבותיהם בלי כל הפרעה. |
"אולם, ממשיך הקיסר, מתרה אני בהם, שינהגו בתבונה כלפי חסד זה שאני מעניק להם ולא ישימו לאין ואפס דתותיהם של האחרים, אלא יסתפקו בזכות, שניתנת להם לשמור על חוקיהם הם" (קדמ' י"ט, 290).
|
|
התראה זו של הקיסר באה ללא ספק כתגובה לקובלנות נגד היהודים על זלזולם כלפי הדתות של העמים האחרים. בשנים כתיקונן ישבו היהודים בשכנות עם העמים האחרים, והשינויים באורח החיים של שני חוגי הישוב מוכרים היו יפה לשני הצדדים, אולם לא עוררו את הצד האחד נגד השני. אולם בשעת חירום או בימים של התערערות היסודות של המוסר החברתי, קל היה לחפש שעיר לעזאזל מבחוץ, והטענות נגד היהודים ומנהגי חייהם, ובייחוד במקומות שבהם הייתה השפעתם ניכרת ביותר, כמו באלכסנדריה של מצרים בתקופת הקיסרות וברומי- החל מסוף המאה הראשונה לספירה, נשמעו ברמה. האנטישמיות, בתקופת הבית השני, כתנועה מכוונת נגד יחודו הדתי-התרבותי של עם ישראל בעולם. באותם הימים, קיימת הייתה תמיד בגרעיניה ושורשיה. ההתפרצות הייתה מגעת בשעת חירום או שעה שבחוגי אומות העולם נמצאו אנשי-רוח שראו בקלקלה של בני דורם וביקשו תיקונים לכך לא רק בחינוך הדור, אלא גם בביעורם של הגורמים המדומים, שנראו להם כשותפים להתערערות הסדר החברתי בחוגיהם. |
