דרשו חז"ל "וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא דברים שלא נגלו למשה מסיני נגלו לרבי עקיבא וחבריו" (ילקוט שמעוני ישעיה מ"ב רמז תנ"ב) מאמר מופלא זה מציב לפנינו את התנא רבי עקיבא בן יוסף גר צדק נצר לסיסרא שר הצבא באור יקרות. רבותינו ז"ל ראו ברבי עקיבא את המשכו של משה רבינו שקיבל תורה מסיני. יתר על כן "דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא" וכתוצאה מהערצה ללא גבול זו שזכה לה רבי עקיבא מוצאים אנו כי אדון הנביאים משה עצמו ביקש מנותן התורה שימנה את רבי עקיבא במקומו וימסור בידו את התורה, וכך מספרת לנו הגמרא (מנחות כ"ט, כ)
"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך (מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, רש"י) אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות... אמר לפניו ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני".
במדרש אבכיר מסופרים הדברים בשינוי מה:
"הוריתיך זה גנזי חכמה שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה וגנזי חיים והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב, וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים והראהו רבי עקיבא דורש כתרי אותיות אמר: אין לי עסק בשליחות של מקום שנאמר, ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח מה עשה הקב"ה שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחד והראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים הלכה למשה מסיני מיד נתקררה דעתו של משה.
חכמי המקובלים ביקשו ומצאו הסבר לקשר טמיר זה שבין משה ורבי עקיבא באומרם כי ברבי עקיבא קיננה נשמתו של יעקב בחיר האבות, ואף רמזו כי אותיות עקיבא הם יעקב א' כלומר יעקב אבינו. (החיד"א ב"מראית העין" מנחות) וסימוכין מצאו לרמז זה בכתוב "אביר יעקב" (בראשית מ"ט, כ"ד) שהם אותיות רבי עקיבא.
אחד מגדולי הראשונים רבינו אפרים כותב בספרו על התורה כי משה זכה לראות רק את הקשר של תפילין (השוה ברכות ז, ב) ואילו רבי עקיבא "כל יקר ראתה עינו" - השיג את ה"תפילין דמארי עלמא" בשלימותם (השוה מגילה ט"ז, ב "ויקר אלו תפילין").
השוואה זו בין משה ורבי עקיבא חוזרת ונשנית גם בספרי (ברכה). על הכתוב "ומשה בן מאה ועשרים שנה" (דברים ל"ד, ז) מפרש הספרי "זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים ואלו הם: משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא. ורבי עקיבא היה רועה ארבעים שנה, למד תורה ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה".
ראשיתו של רבי עקיבא כרועה צאן ואחריתו "גדול שבחכמים", כי כל תורה שבעל פה מידו היתה לנו (ספר יוחסין לרבי אברהם זכות.) המעבר שדרכו עבר רבי עקיבא מרועה צאן למנהיגם של ישראל שמסר נפשו עליהם מצוי ב"אבות דרבי נתן" בתיאור המושך את הלב והמעורר לרצון השתלמות עצמית, וכך מספרים חז"ל "הוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי אליעזר ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא. מה היה תחילתו של רבי עקיבא. אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום [והיה ר"ע מתמיה על זה נוסחת הגר"א] אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אלעזר ולפני ר' יהושע אמר להם רבותי: פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה". (אבות דר' נתן פ"ו, ב). וכמה מפליא הוא פירושו של ה"בנין יהושע" כי ר"ע זכה למה שזכה על ידי בכי ותפילות, וכך הוא מובנו של הפסוק - מבכי נהרות חבש - על ידי בכי ותפלות כבש ותיקן עצמו וזכה לנהרות - שהם דברי תורה שנמשלו למים.
להלן ממשיכים חז"ל בתיאור עניו ומרודו של רבי עקיבא שגדלותו לא הוגשה לו על טס של כסף:
"בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה. (לשאר צרכיו. בנין יהושע) עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר, אמר להם הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן, אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן, ואחד שאני יכול לישן עליהם".
ומסיימים הם תיאור זה באחריות העצומה שהתנהגותו של רבי עקיבא מטילה על כל אחד ואחד מישראל.
"עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין (השוה יומא ל"ה, ב "נמצא הלל מחייב את העניים") שאם אומרים להם מפני מה לא למדת, והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן".
וכאן מציינים חז"ל את גדלותה העילאית של רחל אשתו:
"אלא אומרים להם מפני שזכתה רחל אשתו. בן מ' שנה הלך ללמוד תורה סוף שלוש עשרה שנה לימד תורה ברבים, אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדמין (תכשיט בנות המלך) ובעיר של זהב (תכשיט של זהב שירושלים מצוירת בו) אמרו לו תלמידיו: רבי ביישתנו ממה שעשית לה (ביוש הוא לנו ולנשותינו שאין הולכים בתכשיטים חשובים כמותה. בנין יהושע) אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה".
בתלמוד (כתובות ב, ב. ס"ג, א) קיימים שינויים בדבר הסיבה שגרמה לר"ע לקבל עליו עול תורה.
"רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב אמר לה אין איקדשא ליה בצנעא ושדרתיה"
רבותינו האמוראים תולים את הגורם לשינוי שחל בר"ע בבתו של כלבא שבוע שהכירה ברבי עקיבא שאינו רועה פשוט אלא "צניע ומעלי", כלומר צנוע וחשוב. בעלי התוספות שואלים כיצד ראתה בו הגון והרי רבי עקיבא העיד לאחר מכן על עצמו "כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט ב') ומוכח מדבריו שלא התנהג כראוי ומסבירים התוספות "לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה י"ח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצוות היה"
דברי תוספות אלו באים ללמדנו כי מדותיו התרומיות של ר"ע היו נחלתו עוד קודם שזכה ללמוד, והענוה הטבעית שהייתה טבועה בו היא שלא יכלה לשאת אותה יהירות של תלמידי חכמים שהתגאו על עמי הארץ מפני תורתן, ואכן גם כאשר רבי עקיבא זכה להיות רבן של ישראל אף פי כן לא זז מצניעות נפשו שהייתה מנת חלקו. וכן מעידה עליו הגמרא (תענית כ"ה, ב)
"שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו"
ופירשו המפרשים שם "שהיה עניו ולכן זכה לקבוע הלכה כמותו". ("עין יעקב" שם) מעניין כי אותה תפלה שהתפלל אז רבי עקיבא נקבעה לדורות ואנו אומרים אותה בעתות רצון בימי תשובה ותעניות להזכיר זכותו של מחברה רבי עקיבא שרמז שמו בתפלה זו "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" - בגימטריא "רבי עקיבא" ("פתח עינים" תענית, שם בשם הרב ר' שמואל החסיד).
גם בתלמוד מצויים שינויים בסיפור המעשה. כמו שצוין לעיל הלך רבי עקיבא ללמוד תורה מיד אחרי הקידושין "איקדשא ליה בצנעה ושדרתיה" ואילו במסכת נדרים (נ', א) נאמר שרק לאחר שנישאת לו שלחה אותו ללמוד תורה. הגמרא שם מספרת בצערם ובעניים המרוד שסבלו אחרי הנשואים כיון שאביה של רחל - כלבא שבוע - הדירה מנכסיו בגלל זה שבחרה ברועה צאן לבעל, כן נאמר שם כי רבי עקיבא הבטיח לה כשיעלה בידו, לתת לה "ירושלים של זהב" הבטחה זו גם נתקשרה על ידו כמו שהבאנו לעיל מאבות דר' נתן. לפי המסופר שם הרי הגורם הישיר לעזיבתו של ר"ע את ביתו היה אליהו הנביא שנדמה להם כאדם וביקשם לתת לו תבן עבור אשתו היולדת וכשראה ר"ע דבר זה ענה ואמר לה "חזי גברא דאפילו תיבנא לית ליה" כלומר: ראי אדם שאפילו תבן אין לו! נמצא שיש עניים יותר מאתנו וכתוצאה מכך שלחה אותו ללמוד תורה.
בעוד שבתלמוד משמע שלא הבין מאומה בתורה טרם בואו לרבותיו ללמוד תורה הרי מוכח מאבות דר' נתן (שם) שהיה בקי במקרא כי נאמר שם "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום" כלומר לא למד עדיין משנה אבל מקרא כבר למד, וכן להלן "אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים" פסוק המפורש באיוב י"ד. ואף שלאחר מכן נאמר "כתב לו אלף בית ולמדה" מסביר ה"בנין יהושע" שאין הכוונה ללימוד א' ב' כפשוטו, אלא לדרשות חז"ל שדרשו על האותיות (השוה שבת ק"ד, א. אלף בינה גמול דלים וכו' והשוה מנחות כ"ט, ב. ר"ע היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות).
רבותיו של רבי עקיבא היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ונחום איש גמזו - תנא פלאי ומלומד בנסים שהטביע חותמו על תלמידו זה - וכשם שנחום איש גמזו היה רגיל לומר על כל דבר "גם זו לטובה" (תענית כ"א, א) כך גם תלמידו רבי עקיבא דרש "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). בקשר לרבי טרפון קיימת מחלוקת אם היה רבו או חבירו.
כידוע ישב רבי עקיבא בישיבה עשרים וארבע שנים ולאחר מכן חזר לביתו בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים אבל כולם מתו בין פסח לעצרת "לפי שהייתה עיניהם צרה אלו באלו", (מדרש רבה חיי שרה) והיה העולם שמם עד שלימד התורה לחמשה זקנים רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה רבי אלעזר בן שמוע, לימים נצטרפו לחמשה אלו גם רבי יוחנן הסנדלר ורבי אליעזר בן יעקב "ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (ספר יוחסין השלם).
לא נתעכב על שיטתו של רבי עקיבא בהלכה כי הרי כבר העידו בו "כי כל תורה שבעל פה מידו הייתה לנו" אבל נתבונן בגישתו המקורית לדרשות חז"ל באגדה על אף התנגדותם של חבריו "וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לעקיבא: עקיבא, טעית" (יומא ע"ה, )ב) "אמר ליה ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין" (שבת צ"ו, ב) "אמר לו ר' אליעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדות, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות" (סנהדרין ס"ז, ב) מכל האמור רואים אנו כי חבריו התנגדו לדרשותיו באגדה.
מתוך הסתכלות מבחינים אנו כי מטרת רבי עקיבא הייתה ללמד תמיד זכות על ישראל בהיותו אוהבם בכל לבו ומוכן בכל עת למסור נפשו הטהורה עליהם ולמענם, וכך היה דורש רבי עקיבא "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד, א) בנים אתם , לה' אלקיכם (אבות ג, י"ד).
ולאור אספקלריא זו הכריז רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא י"ט, ח) רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (תורת כהנים קדושים מ"ה). רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא שהכיר את מלוא ערכם של ישראל בזה שהנם חלק ה' ו"חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" ומשום כך כלל במצווה זו של אהבת ישראל את כל התורה, וידוע מה שמספרים חסידים על חסיד אחד שבא לרבי זושא מהניפולי וביקשו שיתן לו סגולה ליראת שמים, נענה רבי זושא ואמר: סגולה ליראת שמים אין בידי ברם עצה לאהבת שמים אוכל לתת לך והיא: אהבת ישראל, שעל ידה תזכה להשיג אהבת המקום. רבי עקיבא למד מנסיונו הוא כי לא תיכון אהבת המקום בלי שיחד עמה תשתלב אהבת ישראל שהרי "י"ב אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות ס"ב, ב) ובמדרש (בראשית רבה פרק ס"א) נאמר "שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו" הרי שהייתה חסרה אהבה ודיבוק חברים ביניהם, ובגלל זה נהיה מה שהיה. ומעניין שאחד מחמשת התלמידים שהותיר ר"ע, רבי שמעון בר יוחאי אף הוא ציוה לתלמידיו באזהרה ואמר "אנן בחביבותא תליא מלתא" (זהר האזינו) כלומר חבורתנו תלויה בגורם אחד: אהבת חברים. יתר על כן יסוד זה שיסד רבי עקיבא וחיזקו רבי שמעון תבע גם אבי חכמת הקבלה האר"י ז"ל מתלמידיו באומרו להם כי כל קיומם תלוי ועומד ב"אהבה שבין החברים" (שבחי האר"י).
יחד עם אהבתו אהבה בלי-מצרים לכלל ישראל הרי הייתה חיבתו לתלמיד חכם ללא גבול וסייג ובכל הזדמנות העלה את ערכו של התלמיד חכם לאין ערוך. וכך דרש רבי עקיבא "אף מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דר' נתן פל"ו מ"ה) והוא שגם אמר "אין עם הארץ חסיד" (שם פכ"ו, י"ג) וכשהיה נזכר כיצד היה בילדותו רחוק מלימוד התורה היה נותן שבח והודיה לנותן התורה שזיכהו לשאוב מבארה ולהסתופף בצלה של תורה וכך היה אומר: מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שבשוק (שם פכ"א, מ"ב) אושר עילאי זה היה מנת חלקו כל ימיו ולכן רבי עקיבא הוא שדרש "את ה' אלוקיך תירא (דברים י, כ),לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כ"ב, ב. ב"ק מ"א ב, ועוד) וכמו שמסביר המהרש"א (ב"ק שם) "כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה' הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה' ומצוותיו כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים" שמעון העמסוני, ואית דאמרי נחמיה העמסוני פירשו "שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום" (רש"י קידושין נ"ז, א) ואילו רבי עקיבא לא חש לכך מאחר שבא ועמו כ"ד אלף תלמידים "וכל העם יראים ממש ומכבדים אותו ומזה נמשך דשומעים לקולו לקיום התורה כי כאשר יהיה כבוד ומורא לת"ח בזה תתקיים התורה כי הוא יזהיר לעם ודבריו נשמעים ואם כן המורא וכבוד הת"ח הוא בשביל התורה עצמה וזהו מותר" (החיד"א ב"מראית העין" פסחים כ"ב).
במדרש תנחומה (בראשית א') נאמר "ותניא: את ה' אלקיך תירא, את, לרבות בני תורה לפי שאין מדה אחרת כיוצא בה שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג') יקרה היא מכהן גדול המשמש לפני ולפנים" המדרש מוסיף כי החובה היא לא רק המורא אלא גם כיבוד ומלשונו של המדרש "בני תורה" נמצא אתה למד שכל מי שזכה ללמוד תורה אפילו עדיין אינו בגדר תלמיד חכם אלא "בן-תורה" חייב אתה בכבודו. זוהי הוראתו השלמה של רבי עקיבא אותו רבי עקיבא שדרש כל כך הרבה מאת העם להרבות ולרומם כבודה של תורה ולומדיה אינו חושך שבט זעמו מאותם שלמרות לימוד התורה לא זכו לשלמות המידות וגסות הרוח מושלת עליהם. וכך אמר רבי עקיבא "אם נבלת בהתנשא (שם ל', ל"ב) - מי גרם לך להתנבל בדברי תורה - על ידי שנשאת את עצמך בהן" (מדרש רבה בראשית פ"א) עליך לדעת כי אם ברצונך לקנות כתרה של תורה קניין גמור ולזכות לאורה, שומה עליך תחילה לזכות למידת הענוה, שרק על ידה תזכה לכתרה של תורה.
אם כי חכמי התנאים העריצו את רבי עקיבא ואמרו עליו "אמר רבי טרפון: אשריך אברהם אבינו, שיצא עקיבא מחלציך", (ספרי בהעלותך) "אמר ליה ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים" (קידושין ס"ו, ב) ורבו ר' יהושע נישק את האבן שעליה ישב ר' עקיבא בהוסיפה "האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית" (מדרש שיר השירים פ"א) ורבי דוסא בן הרכינס שאלו "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו - כמותך ירבו בישראל" (יבמות ט"ז, א) אף על פי כן גדלה מדת הכנעתו כלפי רבותיו, וברצותו להעריך עד כמה נפלאת היא מעלתם אמר "אני אין בי כוח לומר כמו שאמרו רבותי אלא כמריח באתרוג, המריח נהנה והאתרוג לא חסר, וכממלא מאמת המים וכמדליק מנר לנר" (אבות דר' נתן פכ"ה).
התקשרותו לרבותיו הייתה לאין ערוך ונפשו היתה קשורה בנפשם וכשנפטר רבו רבי אליעזר בן הורקנוס מספרים חז"ל ש"היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב', י"ב) - הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן" (סנהדרין ס"ח, א).
רבי עקיבא היה היחידי שצפה במעשה מרכבא ולא ניזוק ו"נכנס בשלום ויצא בשלום עליו הכתוב אומר (שיר השירים א, ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" (חגיגה ט"ו, א). אמנם מציינים חז"ל כי גם בר' עקיבא רצו לשלוט ולפגוע בו "ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי (שם)." מאמר כביר זה מהווה כעין הסכמה של נותן התורה ה' למעשיו הטהורים של תנא קדוש זה.
אותו דבר חוזר ונשנה גם כשהשטן מנסה להתגרות בו בגלל דרכו להתלוצץ מעוברי עבירה תוך כדי הסבר "שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים" (רש"י קידושין פ"א) וכשנדמה לו היצה"ר בדמות אשה כדי לנסותו מגלה היצה"ר לו "אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו" כלומר בשמים הזהירו את היצה"ר שלא יתגרה בו הרי לפנינו שוב הערכה שמימית - למעלה משכל אנוש - לפעלו של רבי עקיבא גדול חכמי דורו ואבי התורה שבעל פה. מעליתו שעלה למרום נשתייר בידינו הספר "היכלות ורבי עקיבא" ובו סתרי תורה טמירים ונעלמים. ניתן לשער כי גם המדרש "אותיות דרבי עקיבא" שמצויים בו דרשות על כ"ב האותיות ובתוך הדברים גם רזין דרזין חובר על ידיו כתוצאה מכניסה לפרדס החכמה העליונה שנתנסה ועמד בה.
רבי עקיבא שהיה רבם ומורם של ישראל היה גם פטרונם וכל ימיו עסק בטובתם של ישראל ומתוך חיבתו להם הרבה ללמד זכות עליהם, ודאג גם לצרכיהם היום-יומיים ומשום כך היה גבאי צדקה והיה מעשה לטובתם של עניי ישראל
ופעם שאל מר' טרפון:
"רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב נטלן רבי עקיבא חלקן לעניים לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והביאו לבית המדרש והביא ספר תהלים והניחו בפניהם והיו הולכין וקוראין עד שהגיעו לפסוק זה - פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד - אמר לו זו העיר שלקחתי לך עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו ואמר לו: רבי אלופי! רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ" (מסכת כלה).
רבי עקיבא היה זה שדרש "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (יומא פ"ה, א).
מתוך חיבתו העמוקה לישראל ציפה לישועתם וחפץ כל ימיו לזכות לגאולתם של ישראל מכבלי השיעבוד שבו ניתנו בימיו כשעלה הכורת על חרותם של ישראל ע"י טיטוס מלך רומא שהוביל בשבי את העם.
בעוד שחבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' שעליו נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נ"א) וכעת "שועלים הלכו בו" הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך ניחם אותם באמרו אליהם:
"תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג', יב) - לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער - בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד, א"-ב).
לאור דברים אלו מובנת הערצתו המופלגת לבר-כוכבא וכעדותו של הרמב"ם:
"שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
רבי עקיבא ששאף בכל לבו לגאולה השלימה הסכים וגמר בדעתו כי בר כוכבא הוא מושיעם של ישראל ואף על פי כן מעניין לציין כי כשבדקו את בר כוכבא אם יש לו הבחנה "אי מורח ודאין" חזר בו רבי עקיבא מדעתו. (ראה סנהדרין צ"ג ב) והודה כי עדיין לא הגיעה העת לגאולתם של ישראל (רבי אברהם זכות ב"ספר יוחסין השלם").
על סיבת הריגתו של ר"ע מציין ילקוט ראובני כי עשרה הרוגי מלכות הם כנגד תשעת השבטים שמכרו את יוסף ור' עקיבא מכוון כנגד השכינה שצירפו אותה עימהם באותה שעה.
רבי עקיבא עלה והתעלה למרום בחייו ובמותו הטרגי כ"שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל", וכשם שבחייו היה סמל לעם כך גם מותו המקודש נהפך למגדלור בנתיב היסורים שבו צעדו ישראל בגלותם
"אספו לי חסידי כורתי ברית עלי זבח - אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה" (סנהדרין ק"י, ב) ו"כשיבא הקב"ה ליפרע פורענות הצדיקים ולתבוע דמו של רבי עקיבא, אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד ועליהם נאמר - כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים" - (מדרש שוחר טוב תהלים ט' י"ג).
