|
תוכן המאמר: גישת הרעים: החסד שבבריאה גישת איוב: השרירות שבבריאה גישת אלוהים: המופלא שבטבע הטבע כביטוי לכוחו של האל הממד המוסרי היחס אל המופלא שבטבע החוקי והבלתי-חוקי במערכת הטבע התבוננותו של האדם בטבע הסדר שביקום מעמדו של האדם תקציר: הטבע במקרא זהה עם המושג אלוקים, ולכן שייך לתחום היחסים שבין האדם לבוראו. תיאורי הטבע בספרי הנבואה, מנסים להמחיש לעם שהא-ל הוא השולט בטבע, ובידו הכוח לבצע את אשר הם מאיימים או מבטיחים בשמו. אי לכך הקו המודגש בתיאוריהם הוא דווקא כוחו של הא-ל המשתקף בטבע. מילות מפתח: נס, יקום, טבע, אלוהים, בריאה, כוח, אלילות. |
|
המונח טבע (Nature) שהמילון מגדיר אותו בהגדרות מעין "הכוח המהווה את העצמים ועושה אותם כמות שהם"1) איננו מצוי במקרא, מאחר שהוא זהה לחלוטין עם המושג "אלוהים"2) ואם כן, הטבע שהוא השתקפות פעולותיו של האלוהים בעולם שייך גם הוא לתחום היחסים שבין האדם לבוראו. אין האדם מתפעל מהרעם אלא מכוחו של הבורא הבא לידי ביטוי ברעם, ואם השמים מוריקים מטר סימן הוא שפקד ה' את האדמה ויושביה3) לכן אין זה מפתיע אם בספר איוב - שכל מהותו דיון ביחס שבין הבורא לברואיו - מוקדש אולי המקום הנרחב ביותר בכל התנ"ך כולו לתיאורי הטבע. את העיון בנושא נפתח בספר איוב בגלל טעם נוסף, מכיוון שבספר זה מתואר הטבע משלוש נקודות הסתכלות שונות לחלוטין. גישת הרעים: החסד שבבריאה אליפז לאחר הציעו לאיוב לפנות בדרישה ובתפילה לאל, פותח בתיאור גבורותיו: |
עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר. הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חצות. לשום שפלים למרום וקדרים שגבו ישע. וגו' (איוב ה 11-9). |
|
לפי דעתו של אליפז מתבטאת גדולת ה' בטבע במעשיו לטובת המין האנושי - הורדת המטר, עזרה לחלש וכדומה. לכן המסקנה המתבקשת מדבריו: "אשרי אנוש יוכיחנו אלוה" (שם 17), שהרי מלך חסד הוא, ורק טובת ברואיו לנגד עיניו. גם אליהוא מתאר את הורדת המטר במגמה להדגיש את חסדו של האל: |
הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר. כי יגרע נטפי מים יזקו מטר לאדו. אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב. (איוב לו 28-26). |
|
וכך בהמשך: |
ה' בם (=במטר וברעם) ידין עמים, יתן אכל למכביר. (שם לז, 3). |
|
גישת איוב: השרירות שבבריאה |
חכם לבב ואמיץ כוח מי הקשה אליו וישלם המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם. (איוב ט 7-4). |
|
תיאורו של איוב נוקב וחריף כל כך בגלל שימושו בדברי רעיו, ולעתים כמעט מלה במלה, כדי להסיק מסקנות הפוכות לחלוטין. אליפז טען לעומתו: |
"האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר גבר" (ה 17). |
|
ואיוב משיב: |
"אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל...
חכם לבב ואמיץ כוח מי הקשה אליו וישלם" (ט 4-2) |
|
נכון הוא שה' צודק, אולם לא משום שהוא ישר יותר, אלא בגלל שכוחו רב יותר. "צודק" מקבל בפי איוב את המשמעות של האדם הזוכה בדין ולא של הצדיק. הדוגמא שמביאים הרעים מהגשם גם היא אינה ראיה לחסדו של האל מכיוון ששני צדדים לגשם: הוא מפרה את האדמה מחד, ומאידך גורם לשיטפונות ולהרס, ואיוב כמובן מביא דווקא את הצד השלילי בתור דוגמא: |
"הן יהרוס ולא יבנה יסגר על איש ולא יפתח. הן יעצר במים ויבשו וישלחם ויהפכו ארץ". (יב 15-14). |
|
כאן אין ויכוח לגבי העובדות, השאלה היא רק כיצד לתפוס אותן, ודבר זה יובלט היטב בהשוואה הבאה: |
| איוב (ט 10-8) | מקומות שונים במקרא |
|---|---|
| נוטה שמים לבדו
ודורך על במתי ים |
אנכי...נטה שמים לבדי (ישעיהו מד' 24) |
| עשה עש כסיל
וכימה וחדרי תמן |
ודרך על במתי ארץ. (מיכה א, 4, עמ' ד, 3) |
| עשה גדולות עד אין חקר
ונפלאות עד אין מספר. |
עשה עש וכסיל. (עמוס ה, 8)
עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ה, 6). |
|
כל התארים שמשתמש בהם איוב מצויים במקומות אחרים במקרא, ובכל אותם מקומות באים התיאורים כדי לפאר ולהלל את האל, אולם הקשר העניינים שבו מובא הדבר משנה את משמעותן בפיו של איוב. לא עוד תיאור גדולת האל אלא תיאור עריצותו של האל. ואם נבדק נראה שאף אחת מהדוגמאות שמביא איוב לפני קטע זה ובנאומו השני (יב 25-14) איננה דוגמא המתארת את כוחו היוצר של האל; אלא דווקא את כוח ההרס והחורבן. וממילא מליצתו המסכמת אל איוב "עשה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" יש לה משמעות אירונית ברורה נגד דבריו הזהים של אליפז. גישת אלוהים: המופלא שבטבע |
הידעת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר. תספר ירחים תמלאנה הדעת עת לדתנה. תכרענה ילדיהן תפלחנה חבליהן תשלחנה. יחלמו בניהם ירבו בבר יצאו ולא שבו למו (לט 4-1). |
|
כאן וודאי נרמז שישנה יד מכוונת הדואגת ומסדירה את תהליך רבויה של היעל (עין במפרשים). אולם הנשר |
ש"סלע ישכן ויתלנן על שן סלע ומצודה", ש"למרחוק עיניו יביטו ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא" - |
|
נשר זה איננו לאמיתו של דבר עדות כלשהי לחכמה התכליתית המכינה את הכל בתבונה ובטעם. נשר זה הוא, יותר נכון, המופלא המתמיה שבו מתגלית המופלאות של בוראו4). הטבע כביטוי לכוחו של האל |
"ואתה בן אדם בני עמך הנדברים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים ודבר חד את אחד איש את אחיו לאמר באו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת ה'. ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך ואותם לא יעשו כי עגבים בפיהם המה עשים אחרי בצעם לבם הלך. והנך להם כשיר עגבים יפה נף ומטיב נגן ושמעו את דבריך ועשים אינם אותם". (יח' לג 32-30). |
|
והרי קטע זה בנין אב לכל הקטעים שמטרתם לימודית: אין התנ"ך מעונין בתיאור הדברים לשם עצמם, ואין מטרת התיאור לגרום הנאה לשומע או לקורא. הנביא מדבר ומתאר בדרך הנראית לו קרובה יותר לשם שכנועם של השומעים. אין זו שירה כי אם מוסר, והנביא אינו זקוק שיתפעלו מדבריו אלא שיבצעו את דרישותיו. ומכאן גם דרך תיאורי הטבע בספרי הנבואה. הנביאים מנסים להמחיש לעם שהאל הוא השולט בטבע, ולכן בידו הכוח לבצע את אשר הם מאיימים או מבטיחים בשמו. אי לכך הקו המודגש בתיאוריהם הוא דווקא כוחו של האל המשתקף בטבע. הדבר בולט במיוחד בדברי ישעיהו החל מפרק מ'. הנביא, כידוע, מבטיח לעם שיבה מהגלות וחוזר ומדגיש בפניהם כי בכוחו של האל להשיבם מהגלות: |
"הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כוח להציל הן בגערתי אחריב ים, אשים נהרות מדבר, תבאיש דגתם מאין מים ותמת בצמא. אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם". (יש' נ' 3-2). |
|
ואין זה מקרה שדווקא בקטעים אלה מרבים הנביאים לתאר את ה' כבורא העולם, שכן בריאה זו מוכיחה כמאה עדים שבכוחו לעשות בעולם כרצונו. כך מקדים הנביא פעמים רבות: |
"כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם" (שם מב 15), "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" (מה 12) וכדומה. |
|
כך גם עמוס מאיים על העם בפורענות קשה ומקדים לה בתיאור כוחו של האל: |
"הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה, הקרא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו". (ט' 6). |
|
ומעניין שגם במזמור תהילים כשהמשורר פונה אל העם בתוכחה: |
"אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר" (צה 8), |
|
שוב אנו נתקלים באותו כיוון של תיאור: |
"אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו". (שם 5-4). |
|
כאילו רצה המשורר לומר: אין להתגרות באל, מאחר שהוא שגיא כוח ובידו להעניש את ברואיו. בעיקר מבליטים זאת הנביאים בשעה שהם מעמידים את האל מול הפסילים. ישעיהו פונה אל העם: |
"ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.... הישב על חוג הארץ וישביה כחגבים הנטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת. (שם מ' 28-18). |
|
ומחרה מחזיק אחריו ירמיהו בשעה שגם הוא מנגד את אלוהים לפסילים "מעשי החרש": |
"עשה ארץ בכוחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאצרותיו". (שם 13-12). |
|
כללו של דבר: בקטעים הלימודיים בולטת הדגשת עצמתו של האל המשתקפת בטבע, ולא חסדו המתבטא בטיפול היום יומי בברואיו. הממד המוסרי בפנתאון הכנעני נחשב "אלאין בעל" לאלוהי הגשם, הברק, הסערה ואף לאלוהי הפריה והחיים, ואילו "מוות" הוא אלוהי השרב של סוף הקיץ וגם אלוהי המוות והשאול. ביניהם ובין בני לוויתם קיימת מלחמה מתמדת על חיים ומוות. והנה באחד מקטעי העלילה מסופר, שלאחר מותו של "בעל" בידי "מוות" נוקמת "ענת" ב"מוות". וכך מתאר הדבר: |
תאחז את בן האלים מת בחרב תבקענו ברחת תזרנו באש תשרפנו ברחיים תטחננו בים תזרענו את שיריו תאכלנה הצפרים וכו'. ואז קורא אל אחד למשנהו: התבשר יוצר היצורים שמים שמן ימטירון ונחלים ילכו נפת כי ידעתי כי חי אלאין בעל. כי יש זבל בעל הארץ6) |
|
עם מותו של "מוות" ותחיית "בעל" חדל השיממון והשמים החלו להמטיר על הארץ. כלומר, הכנענים הסבירו את חילופי עונות השנה ביחסים בין האלים השונים. זהו מה ששקף הטבע בשבילם. כאן לפנינו אותה אידיאה של האל הגווע והקם לתחייה, והדמויות הן דמויות אגדת תמוז-אדוניס7). האם על רקע השקפה זו יש מקום בכלל לדבר על חסדו של האל כלפי יצוריו המתבטא בתיאורי הטבע? השקפה זו מוציאה בכלל מתחומה את הממד המוסרי המתגלה בטבע, וזהו שורש ההבדל בין ההשקפה המקראית להשקפה האלילית. לפי השקפת המקרא, האל (המצוי מחוץ ומעל לטבעו) ברא את העולם לשם תכלית מסוימת שודאי אינה קשורה בצרכיו שלו, ולכן הוא גם ממשיך לטפל בו. אם המשורר אומר: |
"כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו" (קד 27) |
|
אין זה רק כדי לספר שהבריות תלויות בכוח העליון המספק את צורכיהן, אלא בעיקר כדי להדגיש את חסדו של האל המתבטא בכך שלמרות גדולתו הוא מטפל במעשי ידיו. הוא |
"נותן להם את אכלם בעתו.... ומשביע לכל חי רצון" (שם קמה 16-15). |
|
זהו חסדו שהוא |
"נתן לחם לכל בשר" (שם קלו 25) - |
|
לכל בשר ולא רק לאדם, כי גם ליצורים החלשים והקטנים ביותר נתונה תשומת לבו. |
"נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו" (תה' קמז 9) - |
|
בכוונה בחר המשורר לפרט סיפור צורכיהם של בני העורב, כי טבעו של העורב שהוא מתאכזר כלפי בניו - |
ו"מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו יתעו בלי אכל" (איוב לח 41)
|
|
אם לא האל? חסדו זה של האל מודגש הרבה יותר אם נשים לבנו לקשר שבין המזמורים ק"ג וק"ד. כל המפרשים כבר עמדו על כך ששני המזמורים פותחים ומסיימים בקריאת המשורר: "ברכי נפשי את ה'" וקרוב לודאי שמחבר אחד חיבר את שניהם. ברם לא הכל שמו לבם לכך שיש קשר רעיוני בין שני המזמורים, ובשניהם מגיע המשורר לברכת האל בגלל אותה סיבה: התגלות חסדו בעולם. רק שבמזמור ק"ג מתבטא יחסו של האל למשורר באופן אישי בכך שסלח לעוונו ורפא לתחלואיו (קג 3-2) ובמזמור ק"ד הסיבה לכך היא: גלוי חסדו של אלוהים לכל הבריאה כולה. תפיסה מוסרית זו מגיעה לשיאה בשעה שאלוהים מסביר לאיוב בהערת אגב, כי הוא מצווה לשמש לזרוח עם שחר כדי |
"לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה......
וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר". (איוב לח 15-13). |
|
כאן ניתן למעבר שמהלילה ליום נימוק מוסרי, ובדוגמא זו בולט הניגוד לתפיסה האלילית שתארה לעיל. היחס אל המופלא שבטבע |
ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". (שמות כ 20). |
|
פעמיים נזכרת אותה מלה, פעם באופן שלילי ופעם באופן חיובי (אל תיראו - תהיה יראתו). נמצא פסוק זה מלמדנו כי יש ניגוד בין הרגשת הפחד ובין מורא שמים. מורא שמים אין בו מן המפחיד הדוחה והמרחיק, אלא דווקא מן המפליא והמושך.8) החוקי והבלתי-חוקי במערכת הטבע |
"כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אם ימשו החוקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". (שם לא 35-34, והשווה שם לג 21-20). |
|
חוקיות זו איננה פוגמת ב"כל יכולתו" של האל מאחר שהוא אשר קבע את חוקי הטבע וביכולתו לשנותם. זהו שרשם של כל הנסים, וזהו אף היסוד לתיאורי הגאולה העל-טבעיים העתידים לקרות. לשם מה יש צורך בשינוי חוקי הטבע בעת הגאולה? דומה שתשובה לכך נוכל לקבל בישעיהו מא 20 ואילך: |
"אפתח על שעתם נהרות ובתוך בקעות מעיינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו. למען יראו וידעו וישימו וישכילו יחדו כי יד ה' עשתה זאת וקדש ישראל בראה". |
|
הוי אומר: יש צורך, בשינוי מדרך הטבע כדי שיכירו וידעו גם חזקי הלב שיד ה' היא אשר כיוונה את האירועים. החריגה מדרך הטבע עתידה להיות כל כך מרשימה עד שגם חית השדה תכבד את ה'. (שם מג 20). רעיון זה חוזר שוב בבהירות ב-נה 12: |
"תחת הנעצוץ יעלה ברוש תחת הספרד יעלה הדס, והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת". |
|
גם חז"ל הדגישו זאת. לפסוק בקהלת "ובאלקים עשה שיראו מלפניו" אומר המדרש (ב"ר ה): |
משל למדינה שמרדה במלך. שלח המלך לגיון קשה והקיפה, כדי שיראו אותו בני המדינה ויתראו מפניו. כך למה? "כנס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות"? בשביל "ייראו מה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל". |
|
היות והתנ"ך משתמש פעמים הרבה בלשון ציורית,9) קשה לעתים לקבוע אם התיאור ה"על-טבעי" הוא רק מליצה ציורית או שמא לפנינו תיאור ריאליסטי. שתי הדוגמאות מישעיהו שהובאו לעיל מראות לנו שיש להיזהר מלקבוע באופן שרירותי שאין לפנינו תיאור מציאותי - רק בגלל שהתיאור נראה בעניינו כבלתי אפשרי במציאות. לכן, כשאנו קוראים, דרך משל, בישעיהו יג 6 בתיאור יום ה': |
"כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו" |
|
אינני יודע אם יש לפרשו כתיאור ריאליסטי או רק בדרך של משל. וכך כמובן גם לגבי תיאור חורבנה של אדום (יש' לד 4) ועוד רבים דוגמתו. התבוננותו של האדם בטבע |
הבחינה בברואים והבאת יראה מהם לחכמת הבורא יתברך, אנו חייבים בה מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה... ומן הכתוב: מה שאמר (יש' מ 26): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" ואמר (תה' ח 4): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת..." ואמר הכתוב (יש' מ 21): "הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם הלוא הבינותם מוסדות ארץ"... |
|
ואמנם גם בשביל המשורר בתהילים וגם בשביל הנביא ישעיהו ההסתכלות בשמים זרועי הכוכבים אינה אלא אמצעי לתכלית הכרת גדולתו ותפארתו של האל. לתכלית זו אפשר להגיע מתוך שתי נקודות מבט: א) מתוך התבוננות בטבע מבלי כל קשר למעמדו של האדם. ב) מתוך התבוננות במעמדו של האדם בתוך מערכת הבריאה. הסדר שביקום הוא חייב לציית לאותו סדר שהשליט האל בכל מערכת היקום. לכן פונה המשורר בסיום מזמור ק"ד אל ה' בקריאה: "יתמו חטאים מן הא רץ ורשעים עוד אינם" - רק עם כיליונם של הרשעים תשוב ההרמוניה ביקום להיות שלמה. מעמדו של האדם |
"כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו". (שם 9-4).
|
|
קיימת כמובן הסכנה שמא גדולתו זו של האדם תעבירהו על דעתו. אולם היות והמאמין מכיר בכך שהוא תלוי תלות מוחלטת בבוראו, נתפשת שליטתו זו על עולם החי כמעשה נס של רצון הבורא האלוהי. יוצא אפוא שבמקום להגיע ליוהרה והתנשאות הוא מגיע לתהילה והודיה לאל. ואכן על המיוחד שבתפיסת המשורר נוכל לעמוד דווקא ע"י השוואת מסקנתו עם מה שמשתמע מתוך קטעים ספרותיים אחרים הלקוחים מהעולם החוץ-ישראלי, והדנים בנושא זה10) באפוס ההודי מן האלף הראשון לפנה"ס נאמר: |
"ואגלה לך סוד מופלא: "איו נשגב מן האדם". |
|
ובפרוט יתר נמצא הרעיון באנטיגונה של סופוקלס, מהמאה החמישית לפני הספירה: |
"מכל אדיר בארץ האדם הגאה, אין אדיר כמו האדם". |
|
מתוך אותם נתונים הגיע המחבר הנכרי למסקנה שאין גדול מן האדם, והמשורר הישראלי: |
"ה' אדננו מה אדיר שמך בכל הארץ". |
הערות: 1. מלון בן יהודה. 2. וכמו שמובע הדבר בכוזרי ג', כ"ג: מעשה אלוהי מאת האלוהים יתברך קוראים אותו החכמים "טבע". 3. עיין: H. W. Robinson Inspiration and Revelation in the O. T., P. 4. otto .R "הנומינוזי בתנ"ך", השקפת העולם של התנ"ך בעריכת צ. אדר. 5. סכום על ההשקפה האלילית עיין י, קויפמן תולדות האמונה הישראלית, כרך א' עמ' 286 ואילך. 6. עיין ח. א. גיגזברג. כתבי אוגרית, עלילת בעל ג' טור ב', שורות 30 ואילך. 7. מעניין גם לשים לב לתיאור הריגתו של מוות: כמעט כל הציור לקוח מעולם החקלאות, וללא ספק כאן לפנינו יותר מאשר לשון מטפורית. 8. עיין מ. וייס, תהילים מ"ז, "אמנה" תשט"ז. עמ' 15-14. 9. דוגמא בולטת, אחת מני רבות. בתה' ס"ה 14-13: "ירעפו נאות מדבר וגיל גבעות תחגרנה, לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרעעו אף ישירו". 10. הדברים הובאו בהרחבה במאמרו של ד"ר מ. וייס על מזמור ח' בתהילים, מעיינות ה'. עמ' 102 ואילך. |
