גורן היבוסי

לפי מסורת עתיקה נבנה בית המקדש בהר המוריה במקומו של גורן אינן (ארונה) היבוסי (דה"ב ג, א). ירושלים הייתה כבר בידי דוד, אך תושבי העיר לא נשמדו, ובחלקם ישבו מסביב לגורן ארונה.

המקרא מספר, שעל יד הגורן נעצרה המגפה ששחתה בישראל מדן ועד באר שבע (שמואל ב, כ"ב: י"א-ט"ז.) "וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גורן האורנה היבוסי" (שם, ט"ז.) בגורן זו, שהייתה מרכז יבוסים ניצלה ירושלים ביום דין קשה של מגפת דבר. משום כך בא דוד המלך - במצוות גד הנביא - להקים שם מזבח לאלוקי ישראל. במחיר קצוב קנה מלך ישראל את הגורן, בחמישים שקל כסף. עדיין לא שירתו כוהנים בקודש ודוד עצמו הקריב את קרבנו: "ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים, ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל" (שמואל ב, כ"ב, כ"ה).

כפי שקנה אברהם העברי את מערת המכפלה כן קנה גם דוד המלך בכסף מלא את הר הבית.
לא מצאה ידו של המלך לבנות במקום ההוא בית מקדש, כיאה למעמדה של עיר המלוכה ירושלים. עדיין לא נשלם ליכודו של העם, המשטר השבטי עוד היה בעצם תקפו, והמלך טרוד היה במלחמות הרבה, כשהוא מכונן בשעת כושר מזומנת את הממלכה החזקה ביותר בימיו במזרח הקדום. לא הייתה זו שעה כשרה לבנייה, ובספר דברי הימים פורש טעמו של דבר בפי דוד המלך:

"והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" (דה"א ח, ג).

תבניתו של דוד

מנהג היה בידי מלכי המזרח, שהיו מכינים במו ידיהם את החומרים לבינוי מקדשיהם ונוטלים חלק בעצמם במלאכה.
מלכי מסופוטאמיה משתבחים היו במקדשים, שהקימו לכבוד האלים.
גודא שליט העיר לגש (המאה ה- 21 לפה"ס) מספר בכתובותיו שבתבונתו הקים את מקדש האלה אננק בהשגחתו של אלוקיו ננגרסו, שגילה לו את תבנית המקדש על טבלה העשויה אבן טובה. לא באו מלכי מסופוטאמיה להצניע את עצמם, שעה שהם עוסקים במעשי בינוי מכוח גילוי אלילי. אמנם האלים מתווים להם תכניות, אך המלכים הם בחיריהם, באי-כוחם, אנשי מעשה, שבידיהם הופקד ביצוע המעשה.

לא זו דרכו של דוד המלך. אלוקי ישראל מונע ממנו להקים את המקדש מטעמי דת ומוסר, המלך מקבל את הדין, מפנה את הדרך לבנו-יורשו, שלמה, ומסייע עמו בצרכי הבנייה.
דוד המלך תכנן באחרית ימיו, כמסופר בדברי הימים, את מעשה הבית לכל פרטיו: האולם, העליות, חדרי האוצרות, החצרות, הלשכות, בית הכפורת ואף את מלאכת הכרובים - ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלוקים ולאוצרות הקדשים" (דה"א כ"ח: י"א-י"ח). אין דוד מתפאר, שהתבנית היא מעשה ידיו, אלא אומר במפורש:

"הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית" (שם, כ"ח, י"ט).

בית זבול

יסודות המקדש הונחו בשנה הרביעית למלכות שלמה (מל"א ו, א). בנייתו ארכה שבע שנים, והוא עמד על מכונו עד חורבן ירושלים (586 לפנה"ס). אמנם חלו בו במרוצת השנים שינוים ושכלולים, שנעשו בידי מלכי בית דוד, אך התבנית מעיקרה הייתה בתוקפה עד יום גלות הארץ. כבר מלכתחילה נועד המקדש לא רק לקורבנות ולגינוני עבודה, אלא גם למקום תפילה לבית ועד דתי למשכן שבסמל לאלוקי ישראל; כדברי המלך שלמה, עם סיום מלאכת הבית:

"בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מל"א ח, י"ג)

סמל ומעשה

שלושה חלקים עיקריים היו במקדש: האולם, ההיכל, הדביר.

האולם היה מבוא, ללא משמעות פולחנית מיוחדת. בהיכל היו הכוהנים ממלאים את התפקידים העיקריים של עבודת הקודש.

בדביר הוא קודש הקדשים, עמדו הארון והכרובים.
בכניסה אל האולם הוצבו שני עמודי נחושת גדולים. לפני הכניסה לדביר עמד מזבח ארזים, מצופה זהב, שעליו היו שמים את הקטורת. לפני הבניין היה ים הנחושת, ומסביבו המכונות והכיורים. במרכז החצר, שהקיפה את הבית, עמד מזבח הנחושת, שאינו נמנה בין כלי המקדש, שהכין שלמה, אך הוא נזכר בשם מזבח ה' בשעת חנוכת הבית (מל"א ח: כ"ב, נ"ד). ונאמר עליו:

"כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים" (שם, שם, סד).

שני העמודים הגדולים, היצוקים נחושת, שיוו תפארת יתירה לבית. הם עמדו על מכונם, ללא שינוי, עד לזמן החורבן.
נראה, שלא נודע להם ערך מעשי במלאכת הבינוי ומעיקרם נועדו לשמש הידור שבנוי. ויש אומרים, שאינם אלא זכר לעמוד הענן ולעמוד האש, שהיו מהלכים לפני בני ישראל יוצאי מצרים.

הים ושנים עשר הבקר, שעליהם היה נשען, היו יצוקים נחושת. קוטרו עשר אמות, גובהו חמש אמות, והיקפו שלושים אמה. נפחו היה אלפים בת ומשקלו כשלושים טונות לערך.
וכדברי הכתוב:

"עוביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס פרח שושן אלפים בת יכיל" (מל"א ז, כ"ו).

לפי חישובים מדוקדקים היה בית קיבולו מארבעים אלף עד ששים אלף ליטר מים, הים היה מעין מאגר רב-מידות שממנו היו ממלאים את הכיורים. מיכלי מים דומים נודעו גם במקדשים שבארצות המזרח, ואף בערב הדרומית, ופעמים שהיו מכונים אף הם בשם "ים".

הים שבבית המקדש סיפק מים לכוהנים, והרי רחיצתם של משרתי המקדש תפסה מקום נכבד בעצם עבודת הקודש והייתה בחינת קידוש ידים ורגלים. התורה מזהירה בחומרה רבה את בני אהרון על ניקיון גופם:

"בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והייתה להם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם" (שמות ל: כ, כ"א).

בעלי המדרש תלו בו בים משמע של סמל:

"ולכך הקריב קערה כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה".

..."לפי שכשהקווה הקב"ה ביום השלישי של יצירת העולם כל הימים למקום אחד קראן ימים... בא שלמה והוסיף ים אחד למלאכת המקדש לטבול בו הכוהנים" (במדבר רבה י"ג, ק"ג).

אף מן החדשים ראו בו בים שבמקדש סמל למעשי הבריאה, כפי ששנינו במדרש.

עשר המכונות היו עשויות נחושת כמו הים ועליהן עמדו עשרת הכיורים.
המכונות עמדו על אופנים והיו מוליכים בהן מים מן הים אל כל פינות החצר. מכונות כאלה על גבי אופנים היו שכיחות גם במקדשים שבארצות המזרח הקדום ובתרבות האגאית.

הקירות הפנימיים של בית המקדש צופו בצלעות ארזים, כפי המתכונת המקובלת במקדשי מסופוטאמיה. והיו בו במקדש שלמה קישוטים של מלאכת חושב ופיתוחים מסוגננים בצורת פרחים, על חלקיהם השונים. אלה הן מקלעות הפקעים ופטורי הציצים שקישטו את החלק הפנימי של המקדש. מימות עולם היו האמנים מעטרים את חפציהם בהידורי פאר של פרחים וצמחים, ובמיוחד בקישוטי שנהב שבאו להרחיב דעתם של בריות. אף שלמה לא נמנע מלפאר את בית המקדש במעשי חיקוי להדר שבטבע.

החרש החכם מצור

צורתו של המקדש נקבעה, ללא ספק, לפי מסורת ישראלית קדומה, והיא הושפעה, בדרך הטבע מסגנון הבנייה של הזמנים ההם.
גם במקדשים הכנעניים שנחשפו במקומות שונים בארץ ישראל ובסוריה ניכרים עקרונות הבנייה שבבית המקדש. במקדש שנתגלה בתל תעיינאת שבסוריה מהמאה התשיעית לפה"ס (שנים הרבה לאחר שנשלם מקדש שלמה), היו שלושה חלקים ואף לפני פתחו היו ניצבים שני עמודים. הוא הדין במקדש הכנעני בחצור מהתקופה הכנענית המאוחרת.

ואין תימה בכך. המקרא מטעים בהבלטה ששלמה הסתייע בצידונים בהכנות לבנייה ובסיפוק ארזים מהלבנון. אומני פניקיה העמידו את עיקרי החומרים לבית:

"ויפסלו בוני שלמה ובוני חירום והגבלים ויכינו העצים והאבנים לבנות הבית" (מל"א ה, ל"ב),

ולא זו בלבד, אלא שמלאכת המתכת של כלי המקדש, דקדוקי הידוריה, הופקדה כולה בידי חכם חרשים פניקי. זהו חירם מצור שהובא במיוחד לישראל; הוא שהעמיד את שני העמודים, את הים, את המכונות והכיורים ושאר כלי הנחושת שבמקדש.
המקרא נותן בו באומן הנכרי למחצה סימנים מובהקים של חכמה טכנית עליונה, כפי שנתפסו להם לקדמונים חרשי המתכת כאנשי קסם, הבאים בסוד אלוק. ואלה דברי הכתוב:

"בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת, וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחושת ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו" (מל"א ז: י"ג, י"ד).

שלושה סוגי חכמה דבקו בו באומן הצורי: חכמה, תבונה ודעת; כרגיל אצל אנשי מעלה יחידים בסודותיהם (והשווה ישעיהו יא. ב) טבעי הדבר שהחכם הצורי הטביע במקדש שלמה מפועל הבנייה במזרח הקדום מהישגי המלאכה של הקדמונים ומתפארת אמנותם.

חרושת הנחושת בעמק הירדן

עם זאת נכרכה בניית המקדש במפעלי חרושת מקומיים. אין לדעת אל נכון: מניין סופקה הנחושת לבית המקדש? בזמן ההוא עמדה בעיצומה המטאלורגיה של הנחושת בגבעות אדום

ושיפולי הערבה - מפונון בצפון ועד תמנע בדרום; אך ייתכן, שחלק מהנחושת הובא בצורה של מתכת טהורה, מופקת מהעפרה, מהלבנון ומסוריה. הארצות הללו נכללו בממלכת ישראל וכבר דוד המלך הביא משם מתכת לרב (שמ"ב ח, ח).

על כל פנים, העיבוד הסופי של הנחושת והיציקה לכלים נעשו בעמק הירדן. וככה התפתחה המטאלורגיה בארץ, לפחות בדרגותיה המשוכללות מכוח מלאכת המקדש; והמדובר אינו בנחושת סתם אלא בברונזה מסוג משובח: "נחשת ממרט" (מל"א ז, מ"ה) או "נחושת מרוק" (דה"ב ד, ט"ז). המקרא מזכיר בבירור את חרושת המתכת שהייתה צרורה בבניין המקדש ושהגדילה לאין שעור את אוצרות הנחושת בממלכת ישראל:

"בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה בין סכות ובין צרתן. וינח שלמה את כל הכלים מרב מאד מאד לא נחקר משקל הנחושת" (מל"א ז: מ"ז; והשווה דה"ב ד: י"ז, י"ח).

אין ספק, שמלאכת המקדש שימשה גורם חשוב לפיתוח המלאכה הישראלית בכמה וכמה שטחים, בעיקר בחרושת המתכת, משיאי מלאכת האדם בתקופת המקרא.
ראוי לציין, שבחפירות שנערכו בשנה זו בדיר עלא שבעמק הירדן (היא סוכות המקראית) התגלו עקבות ברורים למטאלורגיה, שהייתה שם בתקופה הישראלית. לפי הידיעות הראשונות שהתפרסמו בעיתונות בחו"ל נמצאו שם שרידי כורים, סיגים ושיירי מתכת, אך כל עוד לא זכינו לפרסום מדעי ראשון, אין לפסוק דין בדבר טיבה של מטאלורגיה זו וזיקתה למקדש שלמה.

מקדש שלמה שיווה פאר מיוחד לעיר המלוכה. עתה יודעים אנו, לפי החפירות הארכיאולוגיות האחרונות, שנערכו בעיר העתיקה, כי ירושלים הייתה עיר רבת מידות בתקופה הישראלית, ומכל מקום, לא לפי המתכון של עיר כנענית רגילה. העיר השתרעה על הגבעה המזרחית, על פסגתה, רכסיה ושיפוליה במורד נחל קדרון. אין ספק, שמלאכת המקדש השפיעה על צורת הבנייה בעיר הבירה.
עצם הבינוי באבני גזית, השימוש בעצי ארז ומעשי האמנות שהשתקעו במלאכת ההידור ובמערכת הכלים היה בהם משום חידוש בארכיטקטורה המלכותית ובאמנות הישראלית בזמנים ההם.

בית המלך ובית המקדש

בסמוך לבית המקדש נבנה בית המלכות של שלמה, על אולם העמודים, אולם הכסא, בית בת פרעה ומבנים נספחים אחרים (מל"א ז: א, ו, ז, ח). למעשה הייתה זו מסכת אחת של מבנים (שם, ז: א, ו, י"ב), ולא היה חייץ בין בית המלך לבין בית האלוקים (מל"ב יא: ט"ז, י"ט, כ).
סמיכות כזו - עד כדי שילוב גמור - שבין בית המלך לבין בית המקדש אינה ידועה לנו ממקומות אחרים מבבל וממצרים - פרט לאשור.
בתי המגורים של הפרעונים במקדשי מצרים היו דירות ארעי פשוטים. אמנם ארמונו של סרגון השני מלך אשור שבדור-שרוכן דומה במרכב מבניו למבני שלמה, אך המקדש שבו הוא מקדש פרטי של המלך, ולא מקדש המיועד לעם כולו. ויש אומרים, שהקרבה היתירה שבין ארמונות מלכי אשור לבין מקדשיהם תכליתה הייתה אסטרטגית בלבד.

גם בחפירות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל לא נמצא מערך כזה של מקדשים ובתי מלכות, לא מימי הכנענים ולא מתקופת המלוכה הישראלית. מקדשים כנעניים וישראליים שהתגלו בלכיש ובמגידו (מגידו VI) מרוחקים בבירור מבתי מלכות. מקדש קטן שהתגלה בארמון המלכותי שבשומרון נועד, ככל הקרוב, לשימוש פרטי, אף החפירות בשכם, ביריחו, בתל אנצבה, בבית שאן, בתל אל חסי, בבית שמש ובגזר באות לאשר אותו עקרון: ריחוק יתיר שבין המקדש לבין בית המלך.

הרי שמבני שלמה - המקדש ובית המלך - מפאת צביונם הכללי אין להם למעשה הקבלה מדויקת בארצות המזרח ואין להם אחיזה במסורת העתיקה של הפולחן הכנעני.
הם באים להורות בפרוש, כי שלטון המלך הישראלי מיוסד היה על סמכות דתית, וכי לפחות בראשית תקופת המלוכה ריכז המלך בידיו פונקציות של כהונה (שמ"א י"ג: ח-ט"ו; שמ"ב ו: י"ז-י"ח; ח: י"ח, כ"ד, כ"ה; מל"א ג: ד, ט"ו; ח: ס"ב-ס"ה). הסמיכות שבין בית השלטון לבין בית האלוקים, היא שהפכה למעשה את מבני שלמה ל"מקדש מלך" ול"בית ממלכה" (השווה עמוס ז, י"ג).

אין כל ספק, שבממלכת ישראל לא הייתה מעולם זהות גמורה בין הסמכות הדתית לבין הממלכתית, אם למעשה ואם להלכה בלבד, כמו בארצות המזרח הגדולות, ומעולם לא שימש המלך אובייקט לפולחן. שילוב זה של ארמון ומקדש אין לפרש בטעמים של האלהת המלך, אלא על הרקע הריאלי המיוחד של ראשית המלוכה בישראל. הממלכה הישראלית עוד לא נכונה בימי דוד על יסודות יציבים, ואפילו בימי שלמה עדיין לא ניתקה עצמה לחלוטין מהמסורת השבטית, מארון הברית ומאמונת אבות מקודשת מדורי דורות.

מקדש שלמה בא להעיד על מעמדה המיוחד של המלוכה הישראלית בין הממלכות של ארצות הקדם, מפאת סגולותיה הספציפיות ובעיקר מפאת זיקה למסורת המשכן, שרווחת הייתה בישראל מימי הנדודים במדבר.
המקדש האציל מקדושתו על בית המלך ושיווה סמכות יתירה מכוח מסורת הפולחן למלכות בית דוד (השווה יחזקאל מ"ג, ח). התנאים המיוחדים של מלכות ישראל בימים הראשונים חייבו ריכוז של שררה מלכותית ודתית בידי המלך, שבא על ביטויו החיצוני בשילוב הגמור של בית האלוקים ובית המלכות.
ריכוז זה היה בו כדי לבלום את ההתנגדות למלוכה כשלעצמה שהייתה קיימת בישראל בניגוד לארצות הקדם. לימים היה בו בוודאי באיחוד זה כדי להאדיר את תפקידו הדתי של החוטר מגזע ישי שלעתיד לבוא.

המלוכה ועבודת האלוקים

מסתבר, שגם אופני הבנייה של בית המקדש באים להורות על מחשבה עצמאית ומקורית הטבועה בעצם מהותה של המלוכה הישראלית.
שום מלך ישראלי, ויהא חוטא ומחטיא כפי שיהא, לא נתפס כאל או כבא-כוחו עלי אדמות. שררתו הונחה על אדני מסורת מימי ראשית האומה, והייתה מוגבלת בדינים ובמנהגים מדורי דורות. בית המלך שסמוך היה לבית האלוקים וחוסה בצלו, בא להעיד על מעמדו זה של המלך הישראלי. מהר ציון שאבו שליטי יהודה כוח מלוכה, שהיה מושתת כשלעצמו על בחירה אלוקית. עיקרו של המקדש ותכליתו - משכן שבסמל לאלוקי ישראל וסימן מובהק לדביקות העם בבית דוד. בגינונים הטכניים הנוכריים לא היה בהם כדי להשפיע כלל על דמותו העצמית הישראלית של בית האלוקים.

לא בהינף אחד היה המקדש למרכז היחידי של עבודת הקודש. המקרא חוזר ומטעים, עד מה דבק הפולחן בבמות בקרב העם, שהיו משמשים, גם לאחר ימי דוד ושלמה, לצורכי זבח וקורבן לאלוקי ישראל. לאחר פילוג הממלכה 930) לפה"ס) נותקה ממלכת ישראל מהמקדש בירושלים, שהיה מעתה מרכז דתי ליהודה בלבד; אך גם בממלכת יהודה הוסיפו לזבוח ולקטר בבמות, על אף מאמציהם של מלכים גדולים, כמו אסא, יהושפט וחזקיהו. רק בזמנו של יאשיהו המלך נחרץ דינן של הבמות, בתוקף יד בוערו שרידים של פולחן מקומי והמקדש היה למקום אחד ויחיד לעבודת האלוקים. הציוויים הכלולים בספר משנה תורה בדבר ייחודו של מקום הבחירה היו לחוק קובע בממלכת יהודה. אלא שכבר נחתם גזר דינו של הבית הראשון, שעמד על מכונו כארבע מאות שנה. בשנת 586 לפנ"ס נשרף בית האלוקים, בידי נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר מלך בבל, בשעת חורבנה של ירושלים.

עוד בימי בית ראשון נודעה למקדש משמעות אוניברסאלית, ברוח צביונו העצמאי של המונותיאיזם הישראלי. חזון ישעיהו בן אמוץ בדבר גדולתו של הר בית ה' באחרית הימים טומן בו, ברמז ובהסתר קריאות תגר כנגד העולם האלילי.
לא מצרים ולא ארץ הנהריים, ארצות התרבות של העולם העתיק, עתידות ליהפך למרכזי רוח לעמים וממלכות. מגדל בבל הורתו ולידתו בגאוות האדם ובפריצתו לשמים ומכאן - שורש מפלתו. ואילו הר בית ה' עיקרו - דביקות באלוקי יעקב, יסודה בכוח השראה ממרומים:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראשי הרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיהו ב' ב).

תפארת המקדש, שטופחה בידי אמני ישראל בסיועם של בעלי מלאכה נוכריים, לא באה אלא להגדיל את שמו של אלוקי יעקב, שאין לו דמות, הנעלם מעין כל, והעתיד להופיע בהר ציון כאלוקי המשפט, המבשר שלום לכל באי עולם (ישעיהו ב: ג-ה).