|
נפנה עתה לקרב ארבלה, שנתחולל כ-160 שנה אחרי קרב מרתון, אף הוא בין פרסים ויוונים; על קרב זה מצביעים מצדדי העליונות המערבית בהתלהבות לא פחותה מאשר על קרב מרתון. שערו בנפשכם - הם אומרים - יחסי הכוחות בקרב ארבלה היו עשרים פרסים לעומת יווני אחד - ובכל זאת ניצחו היוונים! יורשה לנו שוב להציג את העובדות כמות שהן, והן כבר תדברנה בעד עצמן... הרי תיאור הקרב לפי המקורות היווניים: על מערכת ארבלה, בין היוונים והפרסים, בה הביס אלכסנדר מוקדון הגדול תבוסה מכרעת את המלך הפרסי דריוש, 159 שנים לאחר קרב מרתון, כתב מי שנחשב לגדול חוקרי מלחמות העולם העתיק, סיר אדוארד קריזי, את הדברים הנלהבים דלהלן: |
"מספר ימים לאחר מערכת ארבלה נכנס אלכסנדר לבבל... כאדונה ושליטה המוכר. עוד נכונו לו כמה וכמה מסעי מלחמה במהלך חייו הקצר והמזהיר. מרכז אסיה עוד עתיד היה לחזות במצעד הפלנגה שלו. עוד עתיד היה לממש את כיבושה של אפגניסטאן - אותה ארץ אשר אנגליה נכשלה פעם מכיבושה. מצביאותו ואומץ-רוחו עוד עתידים היו להוכיח את טיבם על גדות נהר ההידאספאס ובשדה-הקרב שליד צ'יליינואלה; עוד עתיד היה להקדים את אנגליה בסיפוח הפונג'אב לשטחי ממשלתו של מלך אירופי; אולם... (במערכת ארבלה) הוא הגיע לשיא מעמדו. המטרה הגדולה של יעודו הוגשמה; הקיסרות הפרסית העתיקה, אשר בשעתה איימה לשעבד את כל אומות העולם, נופצה לעד בנחול אלכסנדר את נצחונו המרהיב ליד ארבלה".
|
|
כאמור, לא בשל כך בלבד נחשבת מערכת ארבלה לגולת הכותרת של מלחמת המערב נגד המזרח. שמה הגדול בא לה במיוחד בשל העובדה, שיחסי הכוחות בין חיל היוונים ובין הפרסים (שמורכב היה מעממים מזרחיים רבים) היו עשרים לעומת אחד לטובת חיל הפרסים! בשדה-הקרב שליד ארבלה נתייצבו, לפי המקורות הקדומים, כמיליון חיילי עממי הקיסרות הפרסית, מול 47,000 חייליו היווניים-מוקדוניים של אלכסנדר. מסתבר שיש במקורות היווניים הגזמה בעוצמת שני הצבאות, ואולם היחס המספרי לטובת הפרסים מתקבל על הדעת. אלכסנדר הגדול, הגיח, איפוא, בראש צבאו ממצרים, אשר כבש לאחר שורת נצחונות על דריוש, והתקדם עתה לארם נהריים, לערוך קרב סופי עם יריבו הפרסי. דריוש בחר הפעם להתמודד עם אלכסנדר בשטח שבחר הוא - ליד ארבלה, על גדת הנהר ליקום, מצפון לחידקל ולעיר הגדולה נינוה. מקום חניית צבא דריוש נודע לאלכסנדר מפי שבויי מלחמה, בהיותו מרוחק ממנו קילומטרים ספורים בלבד. הוא עשה בחכמה - לאחר המסע הארוך והמיגע ממצרים ועד הנה החליט לתת לחייליו, ראשית דבר, ארבעה ימי מנוחה. הוא הקים לשם כך מחנה מבוצר, שסוללות שפוכות סביבו. מקץ ארבעת הימים, באשמורת הלילה האחרונה, הגיח אלכסנדר ממחנהו, לעבר האויב. במחנהו השאיר את כל הציוד המיותר ואת כל חייליו הפצועים והחולים, למען יהיה הכוח שעמו כשיר ביותר ללחימות נייד וקל תמרון. הוא קיווה להגיע אל האויב עם עלות השחר, ולהתקיפו. בחצי הדרך בין מחנהו ומחנה האויב נמצאו קפלי- קרקע, שהסתירו את שני הצדדים היריבים זה מזה. ברם, בעלות אלכסנדר לפסגת קפלים אלה ראה, באור קרני השמש מעולה, את כל צבא הפרסים ערוך למלחמה נכחו; ויש מקום להניח שראה גם אותות המעידים שפני-הקרקע שבין שני הצבאות הוכשרו על-ידי הפרסים למעבר נוח למען תוכלנה מרכבות המלחמה שלהם, שלהבים ארוכים חוברו לצירי גלגליהן, להסתער באין מפריע על היוונים, בבוא שעת הקרב. ברם, אלכסנדר לא ידע זאת, וחשד שנחפרו בקרקע הזאת פחי-יוקשים ומלכודות, וכוסו אחר-כך בעפר, לשם הסואה, כדי להכשיל את הסתערות פרשיו. מיד כינס מועצת-מלחמה. אחדים ממפקדי המשנה שלו חיוו דעתם, שיש לתקוף מיד, ותהיה הסכנה שלפניהם גדולה כאשר תהיה, ואולם הכריעה את דעתם דעתו של פרמניו המתון והזהיר, סגנו של אלכסנדר; הוא טען שאין להמשיך בהתקדמות בטרם יבדק השטח שלפניהם בדיקה מדוקדקת. אלכסנדר עצר, איפוא, את צבאו על הרמות ההן, ובקחתו עמו מעט רגלים קלי-חימוש ומעט פרשים יצא לסייר את האויב ואת השטח, אשר עליו ילחם בו. דריוש נמנע, בשום שכל, מלתקוף אותו יום את כוחות היוונים, הניצבים במקום רם, ועד רדת הלילה נותרו שני הצבאות עומדים זה מול זה בלא לגעת זה בזה לרעה. בשוב אלכסנדר למפקדתו שב וכינס את מצביאי חילותיו ואת קציניו הבכירים, אמר להם שחישקם העז להילחם באויב ידוע ומוכר לו, ואין הוא מבקשם אלא שיחדירו חשק עז זה בלב פקודיהם לקראת הקרב שיתחולל מחר. הפעם לא יהיה זה קרב על השלטון בארץ מן הארצות, לא, הפעם יחרצו חרבותיהם את גורל השלטון בכל אסיה כולה. ידגיש זאת כל מפקד למפקדי-המשנה שלו, והם ידגישו זאת בכל לשון של הדגשה באזני חייליהם. לאומץ הלב שחוננו בו מלידה ומבטן אין צורך במילות המרצה רבות, למען יתלקח, אבל יש להזכירם, חזור והזכר, מה חשובה תהיה שמירת היציבות והמשמעת בשורות, בשעת הלחימה. את השתיקה בשורות אין להפר, כל עוד תדרש שתיקה; אולם בהגיע שעת ההסתערות, על שאגתם ותרועתם של החיילים לעורר חלחלה ובהלת-מגור באויב. יהיו המפקדים דרוכים לקלוט פקודות והוראות, ולמסרן הלאה, לפקודיהם. יפעל כל איש ואיש משל כל גורל הקרב, לטוב ולרע, מותנה אך ורק בהתנהגותו שלו. משסיים אלכסנדר תדריך זה למפקדי-המשנה שלו, פקד שהצבא יאכל פת ערבית, ובמשך הלילה ינוח. החשכה ירדה על מאהל היוונים עת המצביא הוותיק פרמניו בא אצל אלכסנדר והציע לו להנחית התקפת לילה על הפרסים. אלכסנדר ראה בהתקפת-לילה מעשה פחדנות ופחיתות-כבוד - כך מספרים המקורות היוניים. מכל מקום, התקפת לילה של כוחות גדולים. ענין מורכב עד מאוד הוא, ולא קל לביצוע; התקפה שכזאת עלולה להחטיא את מטרתה העיקרית. אף דרושים לה חיילים מאומנים ללחימת לילה. כשדחה אלכסנדר את הצעת פרמניו, יתכן, איפוא, שלא רק מטעמי כבוד וגאוה דחה אותה... ואילו הפרסים ציפו להתקפת-לילה מצד היוונים, ואף נכונים היו לקדם את פניה! דריוש חשש כדי כך מהתקפה שכזאת, שברדת הערב ערך את חייליו בסדר מערכה-לקרב, וכל הלילה כולו החזיקם במצב הכן. אשר על כן היו מיוגעים ושפלי-רוח למחרתו, ואילו יריביהם - רעננים ונמרצים היו בעלות השחר על יום הקרב. פקודת סדר-המערכה (כלומר - הערכות הכוחות) הפרסית נרשמה במצות דריוש, ונפלה אחרי הקרב בידי המקדונים. אריסטובולוס העתיקה ליומנו שנשתמר עד ימינו. כך, איפוא, יודעים אנו במדויק כיצד נערך הצבא הפרסי לקרב. באגף השמאלי הקיצוני נערכו הפרשים מבני באקטריה, דאאן וארקוסיה; לצדם, כלפי המרכז, הציב דריוש את בני פרס, חיילים ופרשים. אחריהם נערכו בקו בני שושן, ואחרי הללו - בני קאדוסיה. עד כאן - באשר לאגף השמאלי. דריוש עצמו התמקם במרכז. כאן נערכו הקשתים בני הודו, קריה, מרדיה, והעוצבות של בני פרס, שאות ההכר שלהן היה תפוח של זהב על חניתותיהם. כאן ניצבו גם יחידות שומרי-ראש המלך, מבני האצולה הפרסית. בצד הללו נערכו במרכז, לעומק, חיילי אוקסיה ובבל, וחיילים ממחוזות ים-סוף, חטיבת השכירים היוונים, שנמצאה בשרותו של דריוש, נחשבה כעוצבה היחידה מכל העוצבות הללו, העשויה לעמוד בפני הסתערות הפלנגה המוקדונית, ונערכה, איפוא, משני עברי מרכבת-המלחמה של המלך. האגף הימני של המערך הפרסי הורכב מבני קלוסוריה, ארם-נהריים, מדי, פרתיה, סאקיה, טפוריה, הירקניה ועממים אחרים. לפני הקו באגף השמאלי, הוצבו הפרשים מבני סקיתיה, ועמם אלף פרשים בקטריים, ומאה מרכבות מלחמה חמושות בלהבי חרמשים בגלגליהן. לפני הקו, במרכז, נערכו חמישה-עשר פילי מלחמה, וחמישים מרכבות-מלחמה חמושות בלהבי חרמשים. חמישים מרכבות-מלחמה נוספות, ביחד עם יחידות הפרשים של ארמניה וקאפודקיה, נערכו לקרב לפני האגף הימני. בהיותו ערוך כך ניצב צבאו של דריוש כל הלילה, אשר לרבים בו יהיה זה הלילה האחרון של חייהם. בהאר הבוקר שמעו חיילי צבא ענקי זה את תקיעת החצוצרות הרחוקות, הקוראות את היווונים-המקדונים להערך לקרב, וראו את כוחותיו של המלך אלכסנדר יורדים מן המאהל שלהם, שעל הרמות, ומתייצבים בסדר-מערכה-לקרב במישור. מאלכסנדר נדרשו עתה כשרון מצביאות חריף ביותר, ותעוזה רבה; משני צדדיו לא היו לו כלל מכשולים טבעיים, שיגנו על אגפיו; ולא זו בלבד שודאי היה הדבר שהקו הפרסי הארוך יוכל ללפות על נקלה את שני אגפיו, אלא שריחפה עליו סכנה מידית, שהפרסים יכתרוהו כליל, ואף יסתערו עליו מן העורף. אשר על כן ערך המלך היווני כוח עתודה בקו שני, שמשימתו היתה להיסוב לאחור ולהילחם באויב הבא מן העורף, בשעת הצורך, או לשגר פלגות אבטחה לאגפים, אם יצריכו זאת תנועות האויב. וכך, כשהם נכונים להערך בן-רגע במלבן ענק, החלו שני קוי היוונים מתקדמים. אלכסנדר פיקד אישית על האגף הימני. במרכזם הפסיעה נחושות הפלנגה, ששמה הנורא הלך לפניה והטיל בהלת-מגור בלבבות. פרמניו פיקד על האגף השמאלי. הבה נכיר עתה מקרוב את היחידות שמהן מורכב המערך מטיל המגור הזה, ונקרא בשמות מפקדיהן. שמונה חטיבות של המשמר-הרכוב המלכותי ("הגברדיה") היוו את האגף הימני של הקו היווני. מפקדי החטיבות היו קלאיטוס שחטיבתו נעה בקצה הימני של הקו (כלומר במקום שהוא מוקד הסכנה בקרב), גלאודיאס, אריסטון, סופוליס, האראקלידאס, דאמאטריאס, מאליאגר והאגאלוכוס. מפקדיה של כל העוצבה הזאת פילוטאס. בצדה נעו הרגלים נושאי המגינים - עליהם פיקד באותו יום הרה-גורל ניקנור; ועתה מגיעים אנו, בהמשך הקו, לפלנגה, הערוכה בשש חטיבות. בשמאלה נעה חטיבתו של קשאנוס, אשר הפרשים הסמוכים ביותר אליה מי מינה היו הפרשים כבדי החימוש של מאנידאס, והפרשים הקלים של אראטאס ואריסטון. על מאנידאס, מפקד הפרשים כבדי החימוש, הוטלה המשימה לפקוח עין כלפי פרשי האויב ולסכל נסיונות-איגוף מצד הללו, והיה אם ינסו אמנם לאגוף את הכוח היווני - ניטל עליו להסתער עליהם עוד בטרם סיימו את תפנית-האיגוף, וכך להלום בם באגפם שלהם. כוח הפרשים שהרכבו דומה לזה ערוך היה בפיקוד אותם המפקדים בקו השני, ולו אותה משימה. גם הרגלים מבני תראקיה, שבפיקודו של סילטאדאס, הוצבו שם, וחטיבת הפרשים ושל קואראנוס, שהורכבה מבני בריתה של מוקדון ביון, וכן פרשים בלתי סדירים מבני אודריזיה, בפיקודו של אגאתון. בקצה השמאלי הקיצוני של קטע זה בק'ו השני החזקת פרשיו של אדורומאכוס. עוצבת רגלים מבני תראקיה הושארה לשמור על המחנה. לפני ה"כנף" הימנית והמרכז של המערך היוני התייצבו במפוזר חיילים קלי חימוש, מטילי רמחים ורומי קשת - שמשימתם היתה הדיפת הסתערות מרכבות-המלחמה החמושות בלהבי חרמשים. בהרהיבו כל עין בזוהר שריונו, וכשהוא מוקף נבחרי קציניו, התייצב אלכסנדר, כשנהגו, בראש הפרשים שבאגף הימני; ומשהושלמו כל ההכנות להערכות לקרב, "מפקדי-המשנה שלו קבלו את הוראותיו בדבר התגובה על כל מצב-חרום אפשרי, החל מוליך את אנשיו לעבר האויב. מאז ומתמיד נוהג היה להשליך חייו מנגד בקרב, ולהפגין את זריזותו ואומץ לבו וידו בלחימה. ואפשר שבמקרה שלפנינו הגיע לשיא התעוזה, שכן חיב היה להעמיד אותה שעה לנגד צבאו מופת שאין לו אח ודוגמה של גבורה. מלך הפרסים השליך את יהבו, בעיקר, על מרכבות-המלחמה שלו החמושות בלהבי חרמשים. מיועדות היו למחוץ את הפלנגה המוקדונית המהלכת אימה - ואחריהן צריכה היתה לבוא הסתערות-רבתי של הפרשים הפרסיים, אשר ימצאו - כפי שקיוו - את שורות המוקדונים נושאי החניתות פרוצות ומעורערות על ידי התנפלות המרכבות - וישמידון. ובכך יביאו כליה על עיקר כוחו של אלכסנדר. אשר על כן, לפני חזיתו של מרכז המערך הפרסה מול המקום בו התייצב דריוש - הוא המקום הצפוי, כפי ששיערו, להתקפת הפלנגה - הוכשרה הקרקע בדקדקנות, יושרה והוחלקה, כדי לאפשר למרכבות המלחמה להסתער על פניה ללא מעצור ובמירב מהירותן. בקרוב צבא היונים - קרוב והלוך - אל צבא הפרסים, נוכח אלכסנדר, כי חזית צבאו שלו רחוקה עד מאוד מלהשתוות לחזית צבא האויב, וכי האגף השמאלי של האויב עשוי לאגוף על נקלה את האגף הימני שלו, והאגף הימני של האויב - לאגוף על נקלה את אגפו השמאלי שלו. תכניתו היתה להסתער עם פרשיו על נקודה מסוימת במערך האויב ולזכות מיד, בתחילת הקרב, בעמדת יתרון; ובאותו זמן עצמו ימנע מלאסור קרב בשאר כוחותיו. אשר על כן ליכסן את חזית מערכו לימין, למען יוכלו המרכז של מערכו וכנף הימין של מערכו להתנגש עם האויב בתנאים הנוחים ביותר בשבילם - שלא על פני בברת הקרקע שההכשרה להסתערות מרכבות המלחמה - הגם שהטיה זו של מערכו חשפה לסכנת מרכבות אלה את הכנף השמאלית שלו. תנועה אלכסונית זו אמנם הביאה את הפלנגה שלו ואת הכנף שעליה פיקד הוא עצמו - הימנית - כמעט אל מחוץ לתחומי כברת-הקרקע שהוכשרה להסתערות המרכבות. דריוש, בראותו זאת, לא אבה לאבד כליל את האפשרות להלום במרכבותיו בחלקים החשובים ביותר של הכוח המוקדוני, ופקד, איפוא, על פרשיו הבקטריים והסקיתיים שנערכו לפני חזית קצה כנפו השמאלית, להסתער באיגוף ולבוא באגף הכנף הימנית של אלכסנדר, כדי למנעה מלהמשיך בתנועה האלכסונית המסוכנת, המוציאה אותה לגמרי מכלל השגן של מרכבות המלחמה. כנגד הסתערות פרשים זו של האויב שיגר אלכסנדר, מן הקו השני שלו, את פרשי מאנידאס. ומשנוכח כי הללו מעטים מלבלום את התקדמות האויב, פקד אף על אריסטון ופרשיו הקלים, גם הם מן הקו השני, ועל קליאנדס והגלים שלו, לחוש לעזרת מאנידאס. הפרשים הבקטריים והסקיתיים של דריוש החלו נרתעים, אולם דריוש תגבר אותם בשפעת פרשים בקטריים מן הקו הראשי שלו, וקרב פרשים עיקש ניטש עתה. מספרם של הפרשים הבקטריים והסקיתיים רב היה מפרשי היונים, וחימושם - טוב יותר. בתחילה רבו, איפוא, אבידות המוקדונים! אולם הם הוסיפו להחזיק מעמד וסוף-סוף, הודות למשמעת העדיפה שלהם, ובפעלם בגונדות שנסתייעו אהדדי - לעומת פרשי הצבא הפרסי, שלחמו כהמון פרוע - שברו המוקדונים את רצון המלחמה של יריביהם, והדפום משדה הקרב. בינתיים פקד דריוש על מרכבות-המלחמות, החמושות בצירי גלגליהן בלהבי חרמשים ממורטים וארוכים, להסתער על פרשי המשמר של אלכסנדר ועל הפלנגה הנוראה; וכלי הרכב המבהילים החלו מתקדמים ברעם וסערה על פני המישור, לעבר הקו המוקדוני. משימתן היתה לערער את המבנה המלוכד של הפלנגה, וגונדות פרשים פרסיים נעו מאחוריהן, בסמוך, כדי לנצל מיד את השתבשותה. אפס, כוחן של מרכבו-המלחמה הפרסיות הושם לאל על ידי החיילים קלי-החימוש, שהקצה אלכסנדר במיוחד לשם הדיפתן, ואשר בפצעם סוסים ונהגים כאחד בקליעיהם וחציהם, וברוצם בקרבת המרכבות למען חתוך את המושכות, שיבשו וסיכלו את הסתערותן. מרכבות המלחמה הספורות שהצליחו להגיע אל הפלנגה עברו בלא להזיק לאיש במעברים שהפלנגאים פתחו להן, ונפלו מיד בשבי, בהגיען לעורף הפלנגה. והנה הצטבר כוח עצום הרב של פרשים נוספים מצבא פרס באגפו הימני של אלכסנדר; הללו עקפו אותו והמשיכו בהתקדמות, במגמה להגיע אל אגף עיקר צבאו. ברגע-חרום זה הסתער על גונדות הפרשים הפרסיות אראטאס עם פרשיו, שניצבו עד עתה בקו השני, ופגע בהם באגפם שלהם שנחשף למהלומתו תוך כדי עברם על פניו. וכך, שעה שאלכסנדר הכה לאחור - או שיבש את כל התקפות האיגוף של האויב רק באמצעות חיילי הקו השני שלו, הוסיף לשמור את פרשי-המשמר שלו ואת שאר כוחות חזית הכנף הימנית מחוץ לעובי הקרב, ונכונים לנצל כל הזדמנות להנחית מהלומה מוחצת, מהממת, באויב. הזדמנות זו באה עד מהרה. גוש עצום של פרשים, שהוצבו בכנף השמאלית של המערך הפרסי, זינק ממקומו לעזרת חבריהם הנוטלים חלק בקרב-הפרשים עם המוקדונים, בקצה הימני של כנף אלכסנדר. כך נוצר לפתע פער גדול במערך הפרסי - ואל תוך הפער הזה זינק אלכסנדר מיד, בראש פרשי-המשמר שלו! ושם פנה חיש שמאלה, והחל עושה שמות כאגף השמאלי של המרכז הפרסי. עתה הסתערה על חלק זה של המערך הפרסי, הישר מן החזית, הפלנגה האדירה של נושאי החניתות; חמש חטיבות שלה התנגשו פנים-אל-פנים עם השכירים היונים של דריוש, והבקיעו אל תוך המרכז הפרסי. עוד בתחילת הקרב הוכיח דריוש זריזות מחשבה ורצון נחוש לנצח; וגם עתה המריץ ודרבן את אנשיו לקרב, הן בדיבור והן במעשה. אפס, רמחי פרשיו של אלכסנדר וחודי החניתות הנוראות של הפלנגה קרבו והלכו אליו - מעבר מזה במעבר מזה. נהג מרכבת-המלחמה שלו הוכה אל החומש בכידון. עד מהרה בגד בו בדריוש אומץ-לבו; הוא ירד ממרכבתו, ועלה על סוס קל-רגליים ודהר משם, בלא לעמוד תחילה על מצב הענינים בחלקים האחרים של שדה הקרב, - חלקים שבם רמה יותר ידם של הפרסים! חלקים שנוכחותו בם היתה תורמת רבות להכרעת מאזני הקרב לטובתו. כי תנועתם האלכסונית של הכנף הימנית של אלכסנדר ושל המרכז שלו חשפו את כנפו השמאלית להתקפת הכוחות העצומים במספרם שניצבו מולה. פרמניו, מפקד הכנף השמאלית של המערך היוני, עשה כל מה שביכולתו להימנע מהתנגשות עם הפרסים שמולו, ואולם מאזאאוס, מפקד הכנף הימנית של הפרסים, התקדם אליו והודות לאורך הקו שלו איים ללא הרף על אגפיו של פרמניו, בלחצו אותו קשות מלפנים בהסתערויות חוזרות ונשנות. למראה מצוקת הכנף של פרמניו לא עוד קידם סימיאס, מפקד החטיבה השישית של הפלנגה, הקרובה ביותר לכנף השמאלית - את חטיבתו בצותא עם החטיבות האחרות, בשעת ההסתערות הגדולה על המרכז הפרסי, אלא נצר אותה במקומה, לחפות על האגף הימני של חיילי פרמניו; שאם לא היה עושה כן היו חיילי פרמניו מכותרים כליל ומתנתקים משאר הצבא המוקדוני. אכן, במעשהו זה יצר סימיאס פער בשמאל המרכז המוקדוני, ושדרה גדולה של פרשים הודים ופרסים מימין המרכז הפרסי, פרצה בדהרה לתוך פער זה והבקיעה מיד את הקו השני של המוקדונים. ותחת לסוב מיד ולהסתער מן העורף על הכנף על פרמניו, או על עורף הכנף המנצחת של אלכסנדר, הוסיפו הפרשים ההודים והפרסים לדהור הישר אל מחנה-האוהלים המוקדוני, הכריעו את המשמר התראקי שהופקד עליו, והחלו בוזזים בז ושוללים שלל! התפרעות זו שלהם באה לקיצה על ידי פלנגאים נושאי חניתות מן הקו השני. לאחר שחדרו הפרשים ועברו בקו זה ללא מעצור, נערכו הפלנגאים הללו כשפניהם לאחור, התקדמו אל המחנה, הרגו רבים מן הפרסים וההודים בעיצומה של הביזה, ואילצו את הנותרים לדהור הלאה משם. וברגע-משבר זה ממש נקרא אלכסנדר לחזור מן המרדף שלו אחרי דריוש, על ידי פרמניו, שנמצא במצוקה גדולה מחמת ההתקפות הסוערות של מאזאאוס, אשר גברו והלכו. בראש פרשי-המשמר שלו פנה, איפוא, אלכסנדר לחלק זה של שדה-הקרב, שבו נלחמה על נפשה הכנף השמאלית שלו כדי לחוש לעזרתה. אלא שבדרכו שמה נתקל פנים-אל-פנים בפרשים ההודים והפרסים, הנמלטים ממחנהו, וחסם את דרכם. הללו נוכחו לדעת שאין להם סיכוי להישאר בחיים אלא בהבקיעם דרך הפרשים המוקדונים הבאים לקראתם. ובהמונם הרב הסתערו הישר על המוקדונים. כאן נתחולל קרב פנים-אל פנים מר ועקוב מדם, שנתמשך שעה ארוכה. ששים מפרשי-המשמר נפלו בו חלל, ושלושה קצינים, שנלחמו לצדו של אלכסנדר ממש, נפצעו. לסוף הכריעו את הכף המשמעת והגבורה ארוכת הנשימה של המוקדונים. רבים מן הפרשים ההודים והפרסים שוספו. רק ספורים מהם פרצו להם דרך ועברו בה. משנפטר מאויבים עקשנים אלה, ערך אלכסדר את פרשי-המשמר שלו מחדש, וקידם אותם לעבר פרמניו. אולם לשעה זו כבר גבר פרמניו בכוחות עצמו על האויב שמולו. אין זאת כי השמועה על מנוסת דריוש הגיעה אל מאזאאוס; הכנף הימנית של צבא פרס, שהוא פיקד עליה, שמעה אותה גם היא. חשקם של הפרסים בכנף זו להוסיף ולהילחם נתפוגג והלך; ואילו הידיעות על נצחונות אחיהם-לנשק בחלקים אחרים של שדה-הקרב הענקי עודדו והמריצו את המוקדונים היגעים שבפיקודו של פרמניו. אשר על כן, כאשר הגיע אלכסנדר אצל פרמניו כבר נמצא כל צבא פרס כולו במנוסת-חרב משדה הקרב. חשיבות עצומה נודעה בעיני אלכסנדר לשביתו של המלך דריוש, ועתה דרבן את כוחותיו למרדף אחריו. בין שדה הקרב ובין העיר ארבלה הסמוכה אליו זרם הנהר ליקוס. צליחתו המיטה על הפרשים שואה גדולה יותר מאשר חרבות המוקדונים. הגשר הצר שעליו נפקק עד מהרה בגושי אדם נמלטים, ואלפים רבים נדחפו המימה, וטבעו בנהר מהיר הזרם. דריוש אמנם חצה אותו, ובלא להעצר עבר דרך העיר ארבלה. אל העיר הזו נכנסו למחרת היום אלכסנדר וצבאו; ושם שמו ידיהם על אוצרותיו של דרויש. דריוש עצמו נרצח מקץ שנה, בבגוד בו הפחה הבקטרי שלו, באסוס. כך, איפוא, בא לקיצו קרב-הקרבות של אלכסנדר הגדול, קרב ארבלה. גם ממנו יצא אלכסנדר עטור נצחון; אך בלא להפחית מערך גבורתו ומצביאותו הנבונה, גם כאן ניתן להצביע בפירוש על הנקודה המזימה את ההנחה, שבגלל יתרון הנשק והעוז האירופיים על הנשק והעוז המזרחיים ניצח מלך מוקדון. קריאה ברורה של מהלך הקרב מראה בפירוש, כי רק בגלל התערערותם של השכירים היונים של דריוש - שהיו אירופיים לכל הדעות - הוכרעו מאזני הקרב לטובת אלכסנדר. אם הם היו מחזיקים מעמד כנגד התקפת הפלנגה - הרי ניתן להניח, במידה רבה של ודאות, כי הכנף הימנית של הפרסים, בפיקודו של מאזאאום הגיבור, היתה שוברת סוף-סוף את הכנף השמאלית של המוקדונים, ממש כשם שהכנף הימנית של המוקדונים שברה חלק מן הכנף השמאלית של המערך הפרסי, ואזי, בעצם יתרונם המספרי, היו הפרסים מחסלים את אויביהם. השכירים היונים של דריוש לא לחמו כנדרש (ומי יודע - אילי אף בגדו בדריוש? אולי הניחו את נשקם למען יוכלו בני יון ומוקדון שמולם, אחיהם, לנצח?) ובגלל כשלונם של בני אירופה אלה, ולא בגלל כשלונם של בני המזרח, גברה ידו של אלכסנדר. וירשמו זאת לפניהם כל אלה הרואים במערכת ארבלה אות ומופת מובהק לעליונות האירופית... |
|
המבקש לעמוד על האמת בשאלה - למי היה היתרון בגבורה צבאית ובתבונה אסטרטגית בעולם הקדום - לבני אירופה, או לבני אסיה? וקודם-כל, לבני יפת, או לבני שם? - לא יוכל לפסוח, כמובן, על אותה תופעה מופלאה ויחידה במינה בדברי ימי המלחמות - על המצביא השמי חניבעל בן חמילקרת, איש קרת חדשה; אך אותם מלומדים ידועי שם כמדע המלחמה, המצדדים בדעה והיתרון בכל-מכל-כל היה תמיד לבני אירופה, מבכרים להתעלם מקרבותיו של הגאון הצבאי הגדול ביותר בכל הזמנים, האיש שקם על הקיסרות הרומאית האדירה להשמידה וקרב עד מאוד אל מטרתו זאת, אלא שנכשל - ולא גבורת הרומאים הכשילה אותו אלא התנהגותם השפלה של שליטי עמו, אשר קנאו בהצלחותיו ומנעו ממנו תגבורות ותמיכה. חניבעל נולד בקרת-חדשה, המושבה הצורית הדוברת עברית, שקמה בצפון אפריקה והגיעה לשיא פריחתה במאה השלישית לפני ספה"נ. בד-בבד עמה, מעבר לים, שגשגה והתפשטה לעברים הקיסרות הרומאית. בני קרת-חדשה כבשו את האי שבין קצה ה"מגף" האיטלקי וקצה טוניס של ימינו - את סיציליה, והגנו עליה מפני התפשטותה של רומי. גם בספרר שאחדות מעריה נחשבו כבעלות-ברית לרומאים, התנגשו האינטרסים של רומה ושל קרת חדשה. אביו של חניבעל, חמילקרת, מגדולי מצביאיה של קרת-חדשה, איש אוהב מולדתו אהבה לאין-מצרים, השביע את חניבעל הקטן להעביר את רומה מן העולם, לכשיגדל. משגדל חניבעל וירש את מקום אביו כמצביא צבאות קרת-חדשה, החל למלא את שבועתו - השמדתה של רומה ומחיקתה מעל פני המפה, בהתמדה, בהעזה ובכשרון, שאין להם אח ודוגמה בדברי הימים (להוציא, אולי, מצביא דגול אחר מבני הגזע השמי-עברי, הוא יהודה המכבי, שבהתמדתו, העזתו וכשרונו-כמצביא בודאי-ובודאי שלא נפל מחניבעל, ולעתים אף הבריק יותר מאחיו-לגזע זה)... ראשית דבר כבש חניבעל את ערי ספרד השומרות ברית-אמונים לרומה, וכך הבטיח לעצמו מעבר חופשי אל גליה, ששבטיה היו בני-בריתו-בכוח נגד הרומאים. מגליה התקדם בתשעים אלף חייל ושלושים ושניים פילים אל מעברי האלפים המוליכים אל מישורי צפון איטליה. חציית האלפים היתה אחד ממסעי-ההתקרבות הקשים ביותר בחברי הימים. רק עשרים ושניים אלף חייל וחמשה-עשר פילים שרדו בחיים אחריה. אולם בכוח מועט-יחסית זה, שהיה המחושל שבמחושלים, פתח חניבעל במסע הכיבושים והנצחונות שלו. ההמשך ידוע. לדברי ימי העולם נכנסו עד מהרה, בדם ואש, שמות קרבות מהוללים חדשים - טיקינוס, טרביה, טראסימנה, קאנה, ועוד - בם שחטו לוחמי חניבעל את הרומאים ברבבותיהם, וערכו להם מרחצאות דמים, כמותם לא ידעה רומי מאז היותה. אך אנו נהיה ישרים כלפי יריבינו בויכוח הנוקב בשאלה - "למי היתה העדיפות בעולם הקדום - לבני המערב או לבני המזרח? לבני יפת או לבני שם?" ולא נביא אסמכתות לעדיפותם של בני שם מנצחונותיו האדירים של חניבעל. זה קל מדי ואין כל רבותה בכך. כמו שנהגנו עד כה נביא את האסמכתות לעדיפותם של בני שם לא מקרב שבו ניצחו הם אלא מקרב שבו היתה יד אויביהם, בני יפת, על העליונה. כידוע, הגבורה האמיתית מזדקרת לעינינו דוקא במצבים נואשים. אנו מניחים, איפוא, לנצחונות חניבעל, הגם שאין בדברי הימים הוכחה חותכת מהם לצדקת קביעתנו, בדבר עדיפותם בלחימה של בני הגזע השמי. והננו עושים עתה צעד נוסף, ומן המלחמות הצוריות-רומיות הננו מגיעים להתמודדות הגדולה שבאה בין יפת ושם - למרד החשמונאים ביונים. גם כאן לא נקל על עצמנו את המשימה שנטלנו על עצמנו - וכדי להזים את ההשקפה האומרת, כי לבן יפת היה תמיד היתרון על הלוחם בן שם, לא נביא אסמכתות שכנגד מנצחונותיהם הרבים של החשמונאים על היונים. אדרבא - דוקא קרב שבו נחלו החשמונאים תבוסה ישמש לנו כהוכחה לצדקת טענתנו, שיתרון מערבי זה לא היה ולא נברא. הקרב שבחרנו מקרבות החשמונאים כדי להסתייע בו בויכוח זה הוא תבוסת כוחות יהודה המכבי בקרב בית-זכריה. ידברו שוב העובדות בעד עצמן. |
|
בשנת 164 לפנה"ס הגיע מרד היהודים במלכות היונית-סורית לשיאו. כוחות המורדים, בפיקודו של יהודה המכבי, אשר כבשו את ירושלים, חידשו את קרבן התמיד בבית-המקדש. מצבת האליל צאוס נופצה לרסיסים, ושרידי המתיונים ברחו אל מצודת חקרא, שליד בית-המקדש, והסתגרו בה יחד עם חיל המצב היווני-סורי. יהודה המכבי שלח חלק מכוחו לצור על המצודה. את שאר חייליו הפקיד על עבודת ביצור בית-המקדש. בינתיים נשמה ארץ יהודה לרווחה, כי הצבאות היוונים-סוריים שוב לא ההינו לבוא בגבולה, לאחר שהוכו ארבע פעמים בשדה הקרב על ידי יהודה המכבי וצבאו. נשקפה התקוה, כי עם כיבוש מצודת חקרא, יחוסל השריד האחרון של השלטון היוני-סורי בארץ, ותבוא תקופה ממושכת של שלום.
המתיונים הנצורים במצודת חקרא החלו לשלוח בדרכי סתר שליחים לעיר הבירה של המלכות היוונית-הסורית, אנטיוכיה, להודיע שם לליזיאס, המפקד הראשי של צבא המלך אנטיוכוס, כי יהודה המכבי מבצר את בית המקדש וכי בקרוב יתחזק שם עד כדי כך, שאי אפשר יהיה לנצחו. אותו זמן היה ליזיאס מר נפש ומדוכא מן המפלה שהנחיל לו יהודה המכבי בשנה שעברה, ליד בית-צור, ודבריהם של שליחי המתיוונים היו כשמן נוסף למדורת הזעם והשנאה שבערה בלבו. הוא החליט לחזור ולצאת לארץ יהודה, בראש צבא עצום במספרו, ולהשמיד, אחת ולתמיד, את יריבו הנורא, - יהודה המכבי. כדי שיהיה נצחונו ודאי, החל ליזיאס לשכור חיילים נוספים מהארצות הסמוכות ולספח אותם לצבאו, עד כי מנה הצבא כשתי רבבות רגלים וכחמשת אלפים פרשים - חיל רב, לפי ממדי התקופה ההיא. כמו כן צירף לצבאו 32 פילי-מלחמה. פילי המלחמה הללו משולים לטנקים הכבדים של ימינו. תפקידם היה להסתער לפני הרגלים ולפרוץ את שורות האויב. ליזיאס קיוה, כי עצם הופעתם של הפילים, בפעם הראשונה בארץ יהודה, תזרע בהלת-מגור בקרב היהודים ותפיצם. בקיץ שנת 163 לפני ספירת הנוצרים נסע הצבא הזה מאנטיוכיה לארץ יהודה, להנחיל מפלה ניצחת למורדים. למען הערים על היהודים, החליט ליזיאס לבוא בעורפם ולתקוף את ארצם מדרום. בין אחיו של יהודה המכבי התבלט באומץ לבו ובגבורתו האח אלעזר. במערכה הכבדה שנטשה בין המורדים היהודים ובין הצבא היווני במעלה בית-חורון הצטיין אלעזר מכל הלוחמים, הפליא מכותיו באויב, ומני אז חבק בו התואר "החורני". אלעזר החורני עתיד היה למלא תפקיד טרגי במערכה החדשה, שעמדה להתחולל בין היהודים והיוונים ופילי-המלחמה שלהם. יהודה המכבי שיער, כי האויב ינסה לפלוש לארץ יהודה מדרומה, ועל כן פקד לבצר את בית-צור, השומרת על המבואות הדרומיים של הארץ. הוא שם בבית צור חלק מחייליו ועם שאר צבאו הוסיף לצור על מצודת חקרא ולבצר את בית המקדש. הידיעה כי לצבא היווני יש הפעם שלושים ושניים פילי מלחמה הגיעה לאזניו, ועוררה בו דאגה. כיצד לוחמים בפילי-מלחמה? עד הנה לא נפגשו בהם היהודים במלחמותיהם, ואיש לא ידע אל נכון מה הדרך להדביר פילים בשדה הקרב. יהודה סח בודאי את דאגתו את באזני אחיו, ואלעזר קבל על עצמו את המשימה הקשה לתקוף את פילי-המלחמה. הצבא היווני הגיע לארץ יהודה מדרומה ושם מצור על מבצר בית-צור, אשר חסם את דרכו לירושלים. מגיני המבצר התגוננו בעוז, ויארך המצור עד בוש. בינתיים הוסיף יהודה המכבי לצור על חקרא. ויהודה שם צופים נוכח צבא האויב הצר על בית-צור, למען יודיעוהו ויזהירוהו אם יכבוש האויב את בית צור, או יוותר על כיבושה ויתחיל להתקדם הישר ירושלימה. המצור על שני המבצרים - בית-צור העברית וחקרא היוונית - נמשך בלא שיפול אחד מהם. מגיני בית-צור פשטו מן המבצר על הצרים עליהם, עשו בהם שמות והעלו באש את מכונות-המצור אשר קרבו אל החומות. והנה אמר יהודה להפתיע את ליזיאס אויבו, ולתקוף אותו בעודו צר על בית-צור. על כן כינס במהירות את חילו הצר על חקרא, והוליך אותו בלילה דרומה, לעבר בית-צור. אולם ליזיאס היה מתחקה על צעדיו של יהודה המכבי כשם שיהודה המכבי שמר על תנועותיו של ליזיאס. בהיוודע לליזיאס, כי יהודה המכבי עולה עליו בראש צבאו, כינס אף הוא את מרבית צבאו, ובטרם עלה אור היום ערך אותו לקרב, והתחיל מקדם אותו לעבר כוחו של יהודה המכבי. שני הצבאות התנגשו ליד המקום הקרוי בית-זכריה. ליהודה המכבי היה אך אלפים ספורים של לוחמים והוא ערך אותם בקו דק וקטן למדי, לעומת הצבא היווני העצום העולה עליו. בראש הלוחמים הקדמיים של יהודה המכבי עמד אחיו עז-הכוח, אלעזר החורני. הוא ואנשיו התעתדו לקבל את פני הפילים. פילי המלחמה הללו נעו יחד עם הגושים הצפופים של החיילים היונים; הפילים נשאו על גבם צריחי-עץ, ובתוך הצריחים - קשתים ויודי-אבנים. את כל אחד מן הפילים נהג מאלפו ההודי. על חטי הפילים היזו, קודם הקרב, יין חריף, לגרותם למלחמה. אלעזר החורני הבחין בקרב הפילים, הבאים אל היהודים לדרסם, בפיל גדול מחבריו, מפואר יותר מהם ונושא על גבו צריח רם יותר. הוא סבר מיד כי על הפיל הזה רוכב המצביא היווני בכבודו ובעצמו, הוא נשבע בלבו, כי במו ידיו יפגע בו וימיתהו. כמנהגו, לא המתין יהודה עד אשר יקרב האויב אליו, אלא פקד על צבאו לנוע להתקפה מיד. בראש המסתערים רץ אלעזר החורני. הוא ואנשיו חדרו לתוך שורות האויב והכו לפי חרב שש מאות יונים. אלעזר הוסיף להסתער קדימה ולפלס בחרבו נתיב אל הפיל הגדול. בהגיעו אל החיה העצומה כרע בין ברכיה ותקע את חרבו בלבה. הפיל הגוסס נפל עליו ורמסו למוות. מאז היתה גבורתו של אלעזר למשל ולמופת בתולדות ארצנו. אולם באותה מערכה כבדה, ליד בית-זכריה, בשנת 163 לפני הספירה הנוצרית, לא עמדה להם לאנשינו גבורתם של אלעזר וחבריו, והם נאלצו, לבסוף, לסגת מפני חיל האויב, העולה עליהם פי כמה, במספרו ובנשקו. הם נסוגו בפיקודו של יהודה ירושלימה והסתגרו בתוך חומות בית-המקדש, כשאנשי האויב והמתיוונים, אשר ישבו במצודת חקרא הסמוכה, שמחים לאידם. ליזיאס קירב את חילו לירושלים ושם מצור כבד על בית המקדש. בינתיים נפל בידיו מבצר בית צור, לאחר שהבטיח למגיניו כי יניח להם לצאת מתוכו בשלום. אולם כל מאמציו לכבוש בסערה, או בעזרת הרעבה, את בית-המקדש עלו בתוהו. שם עמדו מולו מבחר לוחמי ישראל ומצביאם הפיקח, יהודה המכבי. הם עמדו בפני תלאות הרעב, וגם כאשר מתו רבים מהם מחוסר מזון ומים, לא נכנעו הנותרים. למזלם נאלץ ליזיאס להסיר סוף-סוף את המצור מעל המקדש, כי יריבו פיליפוס, אחד ממצביאי הצבא היווני בצפונה של הממלכה, כבש את אנטיוכיה, בירת הממלכה, ונטל לידיו את השלטון בה. ליזיאס רצה לחוש לאנטיוכיה בראש צבאו, כדי לכבוש את העיר הזאת ואת השלטון מידי יריבו. או-אז בטל ליזיאס את גזירת המלך אנטיוכיה על עבודת הדת היהודית. הוא נאלץ לעשות זאת למען לא תוסיף ארץ יהודה להתקומם נגדו. למגיני בית המקדש הציע לצאת בשלום ממנו, כשם שהציע למגיני בית-צור. לאור ביטולן של גזירות אנטיוכוס הסכימו המגינים להצעתו ויצאו מירושלים. כך היה הנצחון, לכאורה, לליזיאס; אולם את כל מבוקשו הוא לא השיג. יהודה המכבי וצבאו נותרו שלמים, והם עתידים היו להמשיך במלחמתם במלכות היוונית עד אשר קוממו מחדש את עצמאותה המלאה של ארץ יהודה. נמצא, איפוא, שגם לאחר תבוסתו בקרב בית-זכריה נותר יהודה המכבי - אחד מגדולי המצביאים שקמו למשפחת העמים השמית - המנצח-למעשה. כי איזה שם נקרא לתוצאה המעשית של הקרב - ביטול גזרות אנטיוכוס? תוצאה זו בודאי ובודאי שאינה מעידה, כי היוונים חשו עצמם באותו מעמד עדיפים כלוחמים על היהודים. נהפוך הוא! הם נאותו להשאיר את צבא יהודה המכבי בשלמותו לא משום שנדיבי לב היו, אלא משום שהכירו באמת המרה - כי אין ביכולתם בשום פנים ואופן להשמידו בקרב... |
|
מן הראוי להביא במחקר זה כהוכחה לצדקת עמדתנו גם אחדות מן המערכות הרבות שנתחוללו בין היהודים והרומאים; על מערכות אלה אין עדות טובה יותר מן המקור העיקרי על אודותיהן - מכתבי יוסף בן מתתיהו. נביא איפוא קטעים מתוך ספרו :"מלחמת היהודים", על מרד הקנאים, שפרץ בשנת 66 לספירת הנוצרים. ללא ספק - כאן הגיעה לשיאה ההתמודדות בין בני שם ובני יפת, בין המערב ובין המזרח. והאם מפלתו (הארעית) של שם מידי יפת מעידה על יתרונו של יפת כלוחם? לא ולא! שוב - נביא קטעים עובדתיים מתוך "מלחמת היהודים", וקטעים אלה ידברו בעד עצמם! הקטעים שיובאו להלן משקפים (ללא משוא פנים מצדי ליהודים) את רוב הארועים העיקריים של המרד, וחלק לא מבוטל מן הקטעים מגלה את היהודים לא באור חיובי (כפי שמציגם יוסף בן מתתיהו, שנצטרך לשלם ללא הרף, בכתיבתו, מס שפתיים לפטרוניו הרומאים); אולם כשאמורים הדברים בכושר לחימה ממש, הרי עדיפותם של היהודים בולטת מיד לעין, מתוך תמונת הדברים בכללותה. יראה וישפוט הקורא עצמו. |
| המשך המאמר |
|---|
