ביום 25 במאי 1926, ברחוב ראסין בפריז, לא הרחק מבולבאר סאן מישל, בקארטייה לאטן (הרובע הלטיני) יצא אלמוני ממסעדת בואיון שארטייה. עובר אורח לבוש חולצה לבנה בא לקראתו, בחנו מקרוב ושאלו: "פאן פטליורה"?

האיש עמד. חזר ושאל עובר האורח בצרפתית: "האתה הוא מר פטליורה" ובעודו מדבר, שלף אקדח מכיסו. האיש ניסה להתגונן במקלו בהניפו אותו לפניו. נורו חמשה כדורים כשהיורה שואג: "רוצח ! הרי לך בעד הפוגרומים. הרי לך בעד הרציחות".

מה הסתתר מאחרי מעשה ההמתה?
מי היה סמיון פטליורה?
מה היו מניעיו של שלום שווארצברד, שען יהודי אלמוני בפריז?
ומדוע בוצע המעשה בפריז דווקא?

היריות ברחוב ראסין היוו סיום לאחת הטרגדיות היהודיות במדינת אוקראינה, בעיצומה של מלחמת האחים ברוסיה, שלאחר מהפכת אוקטובר 1917, הלא היא - מעשי הפוגרומים של כנופיות ההאדמקיה השלישית" (כפי שהיא מכונה בפי דובנוב). תחת מנהיגותם של אטמאנים וראשים שונים, שאחד מראשי דבריה היה הטמאן סמיון פטליורה.

בעוד שבארצות אירופה המערבית באה אל קצה מלחמת העולם הראשונה ההרסנית, נמשכה ברחבי רוסיה מלחמת האזרחים. מוסקבה והשטח הכפוף למרותה הייתה בעיצומה של הלוחמה נגד חילות הלבנים השונים, שהקיפוה מכל עבר. תקופה זו, הידועה כתקופת הקומוניזם הצבאי (ווינני קומוניזם), צוינה במאורעות רבים וחמורים, המתות בלא דין, החרמות, רדיפת הבורגנים ותומכי המשטר הישן ועושי דברו, בעוד הרעב והמחסור עושים שמות באוכלוסייה. הממשלה הסובייטית נלחמה נגד הצבאות "הלבנים" בכוחות "הצבא האדום", שזה עתה הוקם, ובראשו עמד טרוצקי.

אם קשה היה המצב ברוסיה בשלטון הבולשביקים, הרי רע ומר היה מצב היהודים באוקראינה שביקשה להיות עצמאית.

לאחר יציאת הגרמנים (שזכו בהשתלטות על אוקראינה בתוקף חוזה השלום של ברסט-ליטובסק), נתחדשה מלחמת שואפי העצמאות והבדלנות האוקראינית נגד השתלטנות הבולשביקית. שני מיליון יהודים נמצאו בתוך אימי מלחמת האזרחים, והיו למשיסה לשני הצדדים. כל אחד מהצדדים הלוחמים האשים את הציבור היהודי בנטייה לצד... המתנגד. האוקראינים - האשימו את היהודים בבולשביזם, ואילו הבולשביקים האשימום - בבדלנות וב... בורגנות, שהיו היינו הך מבחינת רשעות המעמד. שנת 1919 עומדת במוראותיה בצד שנות האימים של גזירות ת"ח (1648 - מרד בוגדן חמלניצקי) ותנועת ההידמאקים - כנופיות צבאיות למחצה, שערערו את הסדר החברתי בחלקי אוקראינה הפולנית במאה ה- 18, שכילו חמתם ביהודים בעת פשיטותיהם (בשנת 1768). ומותר לכנות את אירועי 1919 מבחינה זו - להיידמאקיות שלישית, שאף כי נסיבות המדיניות נשתנו מן הקצה - הרי רדיפת היהודים כאחת ממטרותיה - לא נשתנתה.

בראש השלטון הבדלני שמרכזו היה בבירת אוקראינה. קיוב עמדה "הדירקטוריה האוקראינית" - מעין "ממשלה" - וראש המדברים בה ההטמאן סמיון פליורה. האטאמנים והמפקדים של היחידות האוקראיניות שבהן נתערבו יסודות היידמאקיים, (פורצי מוסרות המשמעת) גילו את ה"סוד" כיצד להלהיב את פיקודיהם: התרת עריכת פרעות ביהודים. עוד בינואר 1919 נערכו עשרות פוגרומים מאורגנים ביהודים (ערי ווהלין: אוברוטש, ז'יטזמיר, ברדיטשב). המרשם היה סטנדרטי: גדוד אוקראיני היה מגיע לעיר, מאשים את הקהילה היהודית בנטייה וסיוע לבולשביקים. קונטריבוציה (קנס) כבד היה ניגבה בכוח, ולאחר מכן הייתה ניתנת האוכלוסייה לבז ולהרג, הנלווים במעשי אונס של נשים וקטינות.

יצוין במיוחד הפוגרום האיום שנערך ביהודי פרוסקורוב, החרות היטב בזיכרונם של יוצאי רוסיה עד היום, שנערך ב15 בפברואר 1919, עת נמלטה הדירקטוריה, לאחר נפילת קיוב בידי הבולשביקים, לפודוליה. האטאמן (סימוסינקו) השקה לשכרה את ההיידמאקים, והשביעם להוציא להורג את כל היהודים. רק בבורחים ירו, ואלה שנמצאו בבתיהם נהרגו בנשק קר, לחסוך בכדורים... 1200 איש הובאו לקבר אחים אחד לאחר הטבח.

דובנוב מציין כי כאשר התייצבה משלחת יהודים בפני פטליורה וביקשה ממנו להפסיק את הרציחות, השיב: "בבקשה מכם אל תגרמו למריבה ביני לבין הצבא". הפוגרומים נמשכו עד למחצית שנת 1919. דור דור ומוראותיו - ובשנת תשכ"ז נראים מבחינת מספרית - פוגרומים כשל פטליורה כמעט כאירועים שגרתיים, שכן מוראות השמדת ששת המיליונים בשלהי מלחמת העולם השניה מעיבים עליהם, אך כאב שנת 1919 וזיכרונותיה לא ימושו מלבות אלה שחשו בהם בגופם, ולמדו פעם נוספת - כי רק עצמאות מדינית צופנת פתרון.

האיש שוארצברד

שלום שוארצברד נולד בעיר איזמאיל, הקרובה לבאלטה, בשבת נחמו בשנת 1886.

מלים מספר על העיר באלטה ותולדותיה. עיר מחוז בפלך פודוליה. בין הפלכים (גוברניות) של חרסון ובסרביה. יהודי העיר שישבו בה מאות רבות בשנים לא הקימו מקרבם רבנים או מגידים מפורסמים, ואפילו לא חסידים נלהבים כחסידי ברשד.

בימי גזירות חמלניצקי לא סבלו יהודי באלטה במיוחד, שכן סמוכה הייתה לגבול התורכי. אך בימי הפוגרומים של 1882 ו- 1905, אחרי מפלת רוסיה במלחמתה עם יפאן, אירעו בה פוגרומים "קטנים" יותר, ויצא שמה בקרב יהדות אוקראינה כ"עיר הפרעות".

שלום היה הילד הראשון שנשאר בחיים לאחר שלושה ילדים שנפטרו לפניו. בשעת ה"ברית" התקבלה לפתע פקודת השלטונות: "איצי ומשפחתו אבי שלום מחויבים לעזוב תכף ומיד את העיר איזמאיל ואת כל הסביבה בהיקף 50 פרסה מן הגבול (התורכי). נטל ר' איצי את אשתו הרפה והיונק - ועקר לבאלטה. ובבאלטה - ניכרו סימני ההרס לאחר הפוגרום שנערך שם. האב שכר חנות, האמא מכרה צרכי מכולת, ואילו ר' איצי היה תר אחרי פרנסות מן הצד, ההצלחה לא האירה לו פנים. הרבה אסונות פקדו את המשפחה: שרפת ביתם, ולאחר מכן עת שכרו בית אחר, גניבת כל אשר להם ולבסוף, מות האם בגיל רך.

הקטן למד בחדר, ולאחר מכן בתלמוד תורה, ואף דובר בו כבמין עילוי שראוי לו כי יימסר למלמד-גמרא. אך הדבר לא בוצע. הילד נעזב והיה עוסק במעשי תעלולים, שחיזקו אולי את גופו, אך היו למעשה תגובה בלתי מודעת על עזובתו. הילד נמסר להיות "עוזר" בחנות גלנטריה, ולאחר מכן לחנות מכולת סמוכה... בלא שכר כמנהג העתים, כדי "שילמד" מקצוע. ושתי שנים עמל מבוקר עד חשכה ללא שכר. ואז נמסר לישראל השען ללמוד את אומנותו. התנאים היו פטריארכליים: הסכם עבודה לחמש שנים עם מגורים בבית המאמן.

3 שנים ראשונות מזונות בלבד. ובשתיים האחרונות יתווסף עליהם שכר סמלי. למעשה הפך להיות לשפחה בבית השען הצעיר. ואמנם אחרי שלוש שנים נתגלה כי טרם למד דבר במלאכת השענות. אותה תקופה עדיין היה שלום ירא-שמיים, הקפיד על מועדי התפילה ושמר על המצוות ככל שהשיגה ידו. הנחמה היחידה בחייו היו הטיולים ברגל שערך עם אביו בימי השבת, בהם הראה לו אביו את המקומות שם ביקר עם אמו המנוחה, ולימדו לאהוב את הטבע ואת החיים הפשוטים של האיכרים עובדי האדמה.

המאורע ששינה את אורח חייו מן הקצה היה אסיפת יסוד של אגודה "מהפכנית" בעלת רקע סוציאליסטי (שהייתה כמובן אסורה ברוסיה הצארית). בה השתתפו כמנהג הימים בערבוביה - עוזרים בחנויות, שוליות, גימנזיסטים וקורסיסטיות (תלמידות קורסים ואוניברסיטאות). באגודה זו שכונתה "איסקרה" - ניצוץ, הפך במהרה להיות תועמלן (אגיטטור). אביו כיהה בו, אך לבסוף הניחו לנפשו וחילה פניו לבל ייתפס בכף השלטון העוין.

את הפוגרום הראשון חזה על בשרו בעיר קרוטי (כ- 30 ורסטאות מבאלטה). בחזור אנשי מילואים שגויסו למלחמת רוסיה-יפאן, שתו לשכרה, יצאו לרחובה של העיירה והחלו פורעים ומכים ביהודים, לשדוד בחנויות בליווי הקריאה המסורתית: "ביי ז'ידוב" (הך ביהודים.) שלום רץ מיד החוצה ומקלו בידו, והחל מכה בפורעים בכל כוחו. חלק מהם שמט מגדר הבית שביקשו להתפרץ לתוכו. ספג מהלומה, אך הצליח להפיל את תוקפו. ובכך נסתיים הפוגרום הראשון. שאלוהו היהודים. "כיצד מלאך לבך להתנפל על המון גויים?" השיב להם "ואתם, כיצד התאפקתם אתם למראה חילול השם בפרהסיה והחרשתם?" ואמרו: "מה שייך, המון גויים... מי יוכל להם? (והיו שם כמניין שיכורים בסך הכל).

בהפיכת הנפל של 1905 חזר לבאלטה. פשטה השמועה כי הצאר מבקש לטבע בנחלי דם יהודים את החירויות שנאלץ להעניק לעם, עקב התבוסה במלחמה ביפאן. ריח הפרעות נישא באוויר. כ- 30-40 חברים נפגשו באחד הבתים, והחליטו להתגונן. היה זה דבר מסעיר, ראשוני, שלא נשמע כמותו. חלק מהחברים היה מזוין באקדחים (מתקופת ההשתתפות האקטיבית בארגונים מהפכניים). סומנה תכנית. ולמחרת החל בביצועה. נתקיימה תהלוכת ה"צ'ורניה סוטניה" ממעוזי השלטון הריאקציוני, שהוסתה על-ידי הרשות בפקודה חשאית, ומשלחת יהודים "טובים" ושני עו"ד בראשה וספר-תורה בידיהם, פגשה אותם, להפיס דעתם. ספר התורה נקרע, ראשי המשלחת נפוצו, ואחרי הצהרים ניתן האות לפרעות. אך חברי ההגנה תפסו את המקומות שתוכננו מראש, הבריחו את החוליגנים, "כבשו" עמדות ברחובות הראשיים, ו"הנס" קרה. החוליגאנים - הוברחו. ר' איצ'י האב התגנב בחשכת הלילה לעמדת בנו - ועל אף מוראות הרגע וחולשתו, הצטרף לבנו באחת העמדות. הוא היה היחידי שאמר כי ממאן הוא להיעקד כצאן ולהיטבח.

יצוין כי לפי סיפורו של שווארצברד הוזעק גדוד קוזאקים ברכבת - מאה (סוטניה) שלמה, מזוינים, אך לא העזו לעבור את הבריקדות שהוקמו בידי ההגנה. הם תבעו למסור את העמדות, כי באו לשמור על הסדר. לאחר מכן נתגלתה תרמיתם, עת ערכו פרעות איומות בתושבי העיר, בהפרם את דיברתם. אך מספר הקורבנות היה לאין ערוך קטן מאשר באודיסה, למשל, כי לא העזו הקוזאקים לחפשם בעליות ובמרתפים, מפחד חברי ההגנה. הרכוש הועלה באש.

הבריחה

לאחר שוך הפוגרומים החלה הממשלה לבער את ה"קרמולה" ממרדנות, ורבים נאסרו. גם שוארצברד היה מועמד, וברח מבעוד זמן לעיר הגבול וולוצ'סק. ארגן קבוצה מהפכנית בשם "נאבט" (פעמון אזעקה). ולבסוף נתפס, נאסר ונכלא. שוחרר והמשטרה חיפשה אחריו, ואז החליט להימלט אל מעבר לגבול לאוסטריה. נאסר בעוון שוטטות, הוחזק בכלא, והגיע לבסוף לאחר ששוחרר בעזרת ידידים - לוינה.

שם נתפתה להשתתף בשוד בית מרזח בו היו נפגשים חברי האגודה שסייעו לשחרורו. נעצר, ונשפט לארבעה חדשי מאסר. עוד בימי משפטו שנים לאחר מכן, בפריז, הזכירו לשוורצברד עוון נעורים זה. נדד מאוסטריה לגליציה. לא האיר לו המזל במציאת עבודה קבועה, וגם עברו המהפכני היה לו לרועץ, ומשם עקר לשוויץ. יסד קומונה עם אחרים שלא עלתה יפה, ומשם נתגלגל לעיר גרינכן, מקום שעבד בבית חרושת לשעונים. ולאחר מכן הגיע לפריז ב- 1910, שם מצא את אחיו שמואל שלא ראהו מאז נדודיו בוינה, והחל מחפש עבודה. בבית אחד הידידים הכיר קרובתם בת דודה, וארשה לו לאשה.

מלחמת העולם הראשונה - לגיון הזרים

ירח הדבש הועם בידיעות שהגיעו מרוסיה על משפט בייליס, על השיסוי ורדיפת היהודים בציבוריות הרוסית ובעיתונות הרשמית. שווארצברד וקבוצת חברים שחלמו את חלום "קידוש השם", נתוועדו והחליטו לייסד את אגודת "בני יעקב", במטרה ללכת בעקבות בני יעקב אבינו, ולנקום את ניקמת דם יהודים הנשפך. צריך להוכיח לעולם שדם יהודים אינו הפקר, וסיסמתם: "גורו לכם, הנה בא יום נקם ושילם".

רציחתו של ז'אן ז'ורס - המנהיג הסוציאליסטי - שמה קץ לחלומות ולתכניות כולן. היהודים נקלעו למצב בלתי נוח. נכרים המה. לאן יפנו? וכאן גיוס מלא. לברוח - לא נתנו לבו העז. וכך נתגייס עם המוני יהודים אחרים ב- 25 באוגוסט 1914, ללגיון הזרים.

על אף קשיי האימונים, יחס הסגל הזוטר מקרב המרוקאים שבאו לתדרך את המתגייסים מקרוב, הצטיין שווארצברד בקליעה ובאימונים. מפקדו הבטיחו גדולות עת יגיע לחזית. בתום האמונים נשלח לחזית שמפן העקובה מדם. שמפן - שהייתה אחד מריכוזי נוסעי הצלב, העלתה בדמיונו של שווארצברד מחזות אימים מאותה מאה רווית דם יהודים של בקעת הריינוס וצפון צרפת בדרכם לערי ההפלגה. שלשלת ארוכה של עינויים מחד, וקידוש השם מאידך. ובחזית הגיעוהו ידיעות על פרעות ביהודים בשטחי החזית הרוסו-גרמנית, ולבו נחמץ. לא שונה דבר. הכל כשהיה.

באחד הימים - מספר שווארצברד בזיכרונותיו - שמע בת קול המצווה עליו לאסוף את כל הקדושים והמעונים על היותם יהודים. ממצרים ומספרד ומטולטשין, ומקישינוב, ומאודיסה ומכל הערים והעיירות שספגו דם יהודים, 'אמנם עמוד בראשם וצא למלחמה באויבי עמך מדור דור'...

קרנסי - ליד ארס - היה מקום הקרב שנועד למתנדבים היהודים ללגיון הזרים הצרפתי, במלחמת העולם.

לאחר קרב איום שרדו מ- 5000 המתנדבים כ- 900 איש... אלה היו מספרים סבירים בהחלט לגבי חודשי המלחמה הראשונים בחזית המערב. פרצה מרידה בקרב הנותרים. ולבסוף הוצע לנשארים לחזור לרוסיה או להצטרף לגדודים צרפתיים. שוורצברד בחר בגדוד צרפתי, אף כי הוצע לו, לרגל ידיעותיו במכונאות, לעבוד בבח"ר המכין אספקה מלחמתית. סופח לגדוד הרגלים 363, בחזית הווגזים (לא רחוק מגבול גרמניה).

במרס 1916, בעמדו על המשמר בחפירות, בנסותו פצצות מייצור חדש נפצע פצעים אנושים, ובילה בבתי החולים עד סוף שנת ה- 16, ולבסוף נשלח פריזה להבראה וחופשתו הוארכה. ידו השמאלית נמצאה משותקת. לשווארצברד הוענק עיטור חשוב: (קרואה דיגר) צלב המלחמה. אך בינתיים הגיעו הידיעות המרנינות מרוסיה על פרוץ המהפכה הראשונה (מרס 1917), ובקשה לחיילים מתנדבים. איש כשווארצברד לא ינוח. נגרף בשטף חלומות הבחרות החליט לחזור. בפי כולם הסיסמה המסחררת: "הקץ לעבדות בת שלוש מאות שנה..."האמנם "קץ"?

בחזרו, עדיין הייתה בדעיכתה ההתקפה האומללה של הממשלה הזמנית בראשותו של קרנסקי ובפיקוד גנראל ברוסילוב. שווארצברד הגיע לבאלטה. ציפו לבואו יחידות מילואים שנשלחו לחזית אוסטריה. ריח הפרעות הנושן שוב החל מרחף באוויר. יהודי העיר פנו לאמצעי הבדוק, "פדיון בכסף". החיילים, שמרי נפש היו, כי לאחר שנות מלחמה וסבל ארוכות נשלחים שוב לחזית - התעקשו לעבור דרך העיר דווקא. מטרתם ברורה הייתה. לשווא ניסו הקצינים לדבר על ליבם. כונו בשם אנטיכריסטים, משרתי הז'ידים ועמדו בשלהם. שווארצברד אף הוא ניסה כוחו, אך לשווא, ואז נפנה לארגן קבוצת הגנה מקומית, ובעזרת אגודת נוער ארגנה כזאת. ניתן לומר שהפעם נמנעו הפרעות, עת הגיעה השמועה לגייסות שחנו ליד העיר. הגייסות עברו, ואף כי בריונים פיתום, עמדו בפיתוי, שכן הזהירם המפקד כי הפעם יקדמו פניהם ב"קטורת" שלא ידעוה מקודם. זה הספיק.

בתוך עיצומן של מהומות, תהפוכות וסכנות - נטל על עצמו שווארצברד את הטיפול בבתי המחסה לילדים בדרום רוסיה, שאורגן בארמון המפואר של הנסיך דמידוב, בדאצ'ה (וילת קייט) של היצרן למכונות חקלאיות בירנבוים. את המינוי קיבל אמנם מהשלטון הבולשביסטי המתארגן, אך כבד באותם ימים החל להתאכזב מדרכי השתלטנות, וריכוז כל השלטון בידי אנשי מפלגה נאמנים. ובאותו זמן נוסדו פלוגות הגנה בערי אוקראינה השונות, למלחמה בכנופיות הבלתי סדירות ששרצו בכל עבר שכן טרם נכון השלטון בידי הסובייטים.

שווארצברד הצטרף לאחת הפלוגות שנוסדו להגנה על יישובי היהודים, ובתחילת יולי 1919, יצא לקחת חלק בביעור כנופיות אלה בסביבות קייב.

הרי קטע משיר שכתב באותם ימים:

... מחנות נודדים
נשכחים בודדים
מוכים ופצועים
קרועים, דמומים,
בשמורות עצומות ידפקו בדלתות,
בשערים נעולים
אנחנו כלים...

סטפנצי, צ'רקסי, קניב, שנדרי, צ'רניחוב, ז'שקוב. ומי ימנה את מספר העיירות והיישובים שתושביהם נטבחו כצאן, נשותיהם עונו באכזריות, ראשי ילדיהם נופצו ורכושם נשדד ושמם היה לשם דבר... אירוע מני רבים: (מזיכרונות שווארצברד).

טריפולי - עיר מולדתו של פטליורה. 18 שבויים מפלוגת הגנה נפלו בידי האטמן. החזיקום ההידמקים, והללו ציפו למותם. לפתע ניתר אחד מהם שכונה "שמשון הגיבור" וזעק: חברים, נגזר עלינו למות, אך מדוע יעלה הדבר לכלבים בנקל? ישלמו הכלבים בעד חיינו... ומבלי לחכות קפץ לעיגול ההידמאקים הסובב, שניים חנק בידיו, פצע שלישי, ניקר עיני רביעי, ותלש אזנו - עד שנפל לבסוף מבותר בחרבות ההידמקים. והשבעה עשר עמדו כמסומרים והביטו בעיניים קפואות בחברם המתפתל. זה כוחה של מסורת...

שבע עמל זיכרונות אימים ידיעת קרבות ולב דואב - נרדף ע"י אנשי דניקין שבינתיים התקרבו לקיוב, ברח לאודיסה. ושם עלה בידו לעלות באנייה בדצמבר 1919, ולהגיע לקושטא. ומשם לפאריס.

הנקמה הנכספת

שווארצברד חזר לעבודתו (שענות) וניסה לשכך זיכרונות העבר, שמסכו רעל (כדבריו בזיכרונות) בכל רגע בחייו, בעיסוק בספרות, דברי הימים. אך לשווא - לא מצא מרגוע לעצמו. נפגש ביהודים פליטי הזוועה, וחזרו תמונות הזוועה של אוקראינה מתקופות הפוגרום והדירו מנוחתו. ומאידך הגיעוהו שמועות על התפארות המהגרים "הלבנים" למיניהם במעלליהם בתקופת הפוגרומים, במספר הבתולות היהודיות שאנסו, ומספר הקורבנות שהפילו, ודמו רתח בקרבו. בייחוד נזדעזע עת החל להופיע בפריז עיתון המהגרים האוקראינים בשם "טריזוב" - תלת השיניים. זה סמל התחייה האוקראינית הריאקציונית, שהטיל צל בלהות על יהדות אותה גולה.

הגיעתהו השמועה, כי סמיון פטליורה הגיע לפריס, ופלצות אחזתהו. כיצד יתכן כי ראש הרוצחים, רודף היהודים שידיו טבולות בדם יהודים - יחזור ויחיה חיי שלוה בעיר האורות.

כל ישותו זעקה נקמה.

מעולם לא ראה את פטליורה. והחלו שבועות עינויים בחיפושיו אחרי האיש ואיתורו. רבים שאלוהו בהיתול אם אין הוא מתכונן להרגו. "הוא אינו ראוי שיסיחו בו...""הרי זו מעשיה ישנה", "ילך לעזאזל, למי זה נוגע הדבר" (מזיכרונותיו). במרוצת חדשים של חיפושים עקרים נודע לו כי פטליורה חי בהסתר, וכי גם אחיו בפאריס. תמונה קטנה של הרוצח שגזרה מתוך המילון "לארוס" סייעה בידו.

המזל האיר פנים לשווארצברד: "טריזוב" פרסם את תמונת פטליורה בצד תמונת פילסוצקי. לבסוף נתקל בו ברחוב בלוית אשתו וילדתם הקטנה שחיים אוקראינית. וכאן - רתיעה: לא חפץ לפגוע באשתו וילדתו.

ב- 25 במאי 1926 בא יום הנקם. אינה הגורל את פטליורה כשהוא יחידי ברחוב רסין, בידי שלום שוארצברד. 5 כדורים הכריעוהו.

מיומנו של שווארצברד בבית הכלא

25 במאי 1926

...הרגוהו, הרגוהו...
רוצח.
משפט לינץ', משפט לינץ'...
לא צרפתי הוא. זר הוא - זר.
קרעוהו לגזרים.

מספר שווארצברד שלשווא מנסה השוטר שאסרו להגן עליו מפני זעם ההמון... מכונית המשטרה מבקיעה דרכה ומחלצת את שווארצברד, ומביאתו לקומיסריט המשטרה הרובעי של אודיאון.

...ראשי כואב מהמכות שהוכיתי בידי ההמון... אך לבי שקט...
ש.ומיהו זה שהרגת אותו?
ת.זהו גנרל אוקראיני שעמד בראש צבא ברברים.
ש.הבטוח אתה שלא הרגת מי שהוא אחר במקומו?

נשימת שווארצברד מתקצרת. מחשבת אימים מפלחת מוחו: ומה אם טעיתי? הרי אז אשפט כרוצח אכזרי, ובלא יחס כבוד מצד משהו...

קומיסר הרובע קראו לחדרו:

הקומיסר: "נו ספר מדוע עשית את המעשה"?
שווארצברד: "אני יהודי..."(והמלה האחת הזו מפתיעה גם אותו, רושם הוא בזיכרונותיו). הקומיסר: מתקנו "ישראלי" - ובכן...
ושוורצברד מגולל לאט לאט את פרשת השחיטות והפרעות באוקראינה.
הקומיסר: אך ברצוני לדעת מי הוא פטליורה?
שלום שווארצברד: אגיד בקצרה זה היה המן השני... אני מבקש לרשום דברי מילה במילה בפרטיכל... ולפתע נפתחת הדלת ונכנס השוטר שהביא את שווארצברד לקומיסריט. "אדוני הקומיסר: הייתי בבית החולים, הפצוע מת. תעודות זהותו נמצאו. שמו "סמיון פטליורה".

שלום שווארצברד קופץ נרגש ונסער ממקומו. ובכן שוב אין טעות.

הקומיסר: ומה היית עושה אילו נתברר שאמנם טעית?

שלום שווארצברד: הייתי רואה את הדבר כאסון גדול, לא הייתי מחכה לגזר דין. הייתי שם קץ לחיי בעצם ידי.

קריאות טלפון - מהאדון הפרפה (מושל הגליל), מיניסטריון המשפטים פניה מבאי כוח העיתונות המבקשים לראיין את שלום שווארצברד. הרצח הפך לסנסציה עולמית... התנקשות פוליטית...

ועוד קטע שנרשם ביומן שלום שווארצברד בעת שציפה לגמר השיחה בין הקומיסר לפרפה:

"...יצלצל הטלפון. ישא את בשורת הנקמה לאפסי ארץ. יזדעזעו הרוצחים והתליינים באשר הם. ינוח הדם הנקי שנשפך. די. די. מהיום והלאה תדענה אומות העולם שאין זו תעודתנו להמציא לאנושות רק נביאים ומושיעים, מעונים וקדושים... יאבדו הנבלים עצמם בתהום מזימותיהם ותועבותיהם..."

מסיעים אותו במכונית משטרה, לבצע חיפוש ותפיסת מסמכים בביתו... אשתו פוגשת אותו ביללה. בקושי מתגבר הוא על נהמת לבו... על מה עולל לה כל הייסורים הללו...

כלבו הנאמן - קופץ עליו במהירות הבזק וממאן להינתק ממנו. וזמן רב רודף אחרי המכונית...

נשים זקנות משכני הרחוב בו גר מבקשות מקומיסר המשטרה לשחררו... "הוא אדם שקט וטוב לב. הוא איננו אשם..." כולם צוחקים. אך רושם זה ייזכר בדברי נשיא בית הדין למושבעים... (קול המון כקול...)

עוברים ליד בית החולים הידוע "שאריטה". עצירה. מראים לשלום שווארצברד את מספרי הזיהוי של פטליורה שוני קטן. מקום הלידה שונה משום מה. לאחר סיום החקירה בקומסריאט - מוסע שלום שווארצברד למשטרה. לבסוף יחידי. שכניו לתא - מדברים על לבו "רובה קשת הנך יסירו ראשך מעליך" (מיומנו).

חצות, האור בתא מאיר ומעיק. אדם לבוש אזרחית ניכנס ואומר במפתיע: "אדם הגון הנך". בא אני מן הסביבה שבה מצוי מעונך. כל השכנים אומרים זאת. הכל התפלאו ואינם משיגים כלל כיצד אדם שקט כמוך עשה מעשה שכזה. בעיניו ארשת חמה של השתתפות בצער. זה הראשון, מציין שווארצברד, מקרב אנשי הבולשת שדיבר עמו בשפת אנוש ביום הרצח...

26 במאי 1926 (מיומנו):

החקירה בקומסריאט - נמשכת. מבקשים לדעת טיבה של הפתקה הפנוגומטית (פנומטיק) ששלח לאשתו לפני ביצוע המעשה. נכתבה רוסית. והנה כלשונה:

... אשתי היקרה! נדרש אני למלא את חובתי לעמי. הרגעי יקירה, ושאי את הכל בגאון כמו עד עכשיו. היי אשת חייל ואל תאשימי איש באסונך. אני הוא האשם היחידי והאחראי היחידי למעשה ידי".

הקומיסר התלונן מרה על כי העיתונות מאשימה אותם כאילו חבלו בשלום שווארצברד ופצעו אותו. שלום שווארצברד מנחמו. והוא - הקומיסר מציין דרך עצב - שהנה רק אתמול התנפל עליו ההמון המטורף ו...הרביץ בו, ורצו לעשות בו משפט לינץ', ואילו היום, שרים לו שירי תהילה...

לאחר גמר חקירה ראשונית זו מועבר שלום שווארצברד לבית הסוהר ההיסטורי "לה קונסירג'רי". (פה נעצרו לואי ה16 ומארי אנטואנט).

27 במאי 1926 (מיומנו):

מובא לשופט החוקר ז'נטי.

נשאל אם מסכים הוא כי מטר (הכינוי לעו"ד בצרפת, ומשמעותו בר סמכא במקצועו) יהיה אנרי טורס. בקונסיירג'רי מודיעים לו אסירים אחדים כי מעשהו הטיל מהומה בתבל.

שלום שווארצברד מועבר לכלא "סנטה" בצפייה להמשך החקירה והמשפט. המחלק ה- 5. תא מספר 7 . כל אסיר מקבל שני סדינים, כתונת וחתיכת בד עבה לשמש מגבת. מתפשטים. הבגדים מושבים עם המסרק והניירות. השאר מוחרם.

29 במאי 1926

אדם קשיש בלבוש אזרחי וכובע "גנראל" לראשו, מופיע בתא. מתייצב: "מנהל המוסד". שואל למניעי הרצח. מתווכח על חוקיותו... מתיר להכניס ספרים לתא. מביאים לו את סיפורי הופמן. ספר נפלא מציין שלום שווארצברד. שוב נפתחת דלת התא: זקן בעל קומה נמוכה ואות לגיון הכבוד על חזהו ניצב בדלת: בון ז'ור, אני הוא הרב הראשי (לה גראן רבין)

...ה ר ב: "אתה ירית, רצחת, לא טוב"... מניע ראשו העצבני...
שלום שווארצברד: "הבא להרגך, השכם להרגו", הלא כן אדוני הרב, הוא פטליורה היה ראוי לכך.
הרב: אך הלא יודע אתה שזה איסור מן התורה...
שלום שווארצברד: אף להישחט כבני צאן לא התירה התורה לבני אדם.
הרב: אני מבין: מציקים לכם, מקפחים אתכם, ובכן יש לצעוק חמס. לצעוק, לצעוק. אך לא להתייצב בראש חוצות עם אקדח ביד... נו מילא, מפטיר הוא - יהיה טוב אלוהים יעזור... אינך דתי, אינך מתפלל בבית הכנסת?
שלום שווארצברד: לא.
הרב: אין דבר, אעפ"כ הלא יהודי אתה.
שלום שווארצברד: בלי שום ספק. יהודי כהלכה - אחד הקנאים.
הוא עוזב התא ומשאיר כרטיס ביקור: "רפאל לוי, אב רוחני לבתי החולים ולבתי הסוהר של גליל הסינה".

30 במאי 1926. (מיומנו).

הפגישה הראשונה עם טורס (הסניגור).
רושם שלום שווארצברד: ... הוא לא ידע מה לעשות בי. לחץ כמה פעמים את ידי. גפפני וטפח על כתפי בחיבה, התרוצץ בחדר ולא יכול היה להירגע.
טורס:

"אך יקירי: יהיה טוב. אל תשאל. מכל עבר באות אלי משלחות - יהודים ולא יהודים - מליברלים ועד אנרכיסטים. הטלפון עוד לא נח. לא היה כזאת.
"ביום רביעי תקרא לחקירה. פרטים אחדים על האקדח ואופן הירייה. אתה יודע בעצמך. אין צורך ללמדך. הלא אין אנחנו 'שלומיאלים...' זוהי המלה היהודית היחידה הידועה לטורס חשב שווארצברד".

אין טורס פוסק מלדבר בהתלהבות...

2 ביוני 1926 (מיומן שלום שווארצברד)

חקירת השופט החוקר:

...אך הנה נפתחת אחת הדלתות, מופיע אדם כבן 35, בעל עיניים עליזות וזקן מחודד. מראהו מציין שלום שווארצברד כמראה אברך חסידי הסמוך על שולחן חותנו..."שלום שווארצברד כבול. השופט זורק מבט מבויש בשלשלת שעל ידיו והיא מוסרת על אתר. נכנס אנרי טורס.

מוסייה פייר (השופט החוקר) חוזר על כל האמור ע"י שלום שווארצברד בחקירות הקודמות ושלום שווארצברד מאשרן.

קטע מהחקירה:

פייר: מה הביאך לידי מעשה זה? אתה יהודי -- כלומר איש דתי.
שלום שווארצברד: לא, אינני דתי.
פייר: אם כן איזה יהודי אתה?
שלום שווארצברד: יהודי על פי מכאוביו... ... משום שאני אח לנענים ולסובלים, ולחסרי הישע - בזאת אני יהודי.
פייר: ההיו לך עוזרים במעשה ההתנקשות? ההסיתך מישהו לכך?
שלום שווארצברד: לא היו לי כל עוזרים מלבד נשמות הקדושים אשר שתו עלי בלילות הנדודים ודרשו תיקון.
פייר: אילו היה כל אחד הולך בעקבותיך, כי אז לא הייתה אפשרות לבני אדם להתקיים בעולם.
שלום שווארצברד: לפריצי חיות בצורת בני אדם, היה רצונך לומר.
פייר: מצטחק: אך לזאת יש דין בארץ.
שלום שווארצברד: ובכן: עשיתי כדין.
פייר: דין לעצמך?
שלום שווארצברד: הדין שלכם נחבא קולו, על כן הרימה הנקמה את ידה.

וקטע נוסף: ...

המון עדים - שוטרים ואזרחים ממלאים את חדר השופט החוקר. סתירות רבות מתגלות בדבריהם:

מהנדס - קצין לשעבר בחיל התותחנים, מעיד כי פטליורה נפל לאחר הכדור הרביעי, וכי שלום שווארצברד ירה בו את יתר הכדורים עת שכב על הארץ משמע, נקמנות יתר, אכזריות (המח').

ואילו השוטר מעיד: כי פטליורה נפל לאחר הכדור החמישי (ייזכר: נורו רק 5 כדורים בס"ה. המח') וכי יתר שני הכדורים נורו אל הקרקע ליד הגופה.

פייר: מאשר כי דעת הרופאים שרק 5 כדורים פגעו. (בעל המסעדה טען כי פטליורה נפל לאחר הירייה השניה)... פטליורה היה אחד מלקוחותיו שהפסידו...

שלום שווארצברד: לא היה צורך להוסיף על חמשת הכדורים... בגדוד הייתי אחד מטובי הקלעים. קלעתי למטרה ממרחק 250 מטרים.

בעל המסעדה: קשה כחלמיש - מוסיף וחוזר, כי המנוח לפני נפלו הפטיר: אלי... אלי... די...

פייר: לבעל המסעדה: "הלא אין אתה יודע אוקראינית, (בחוסר סבלנות) ומניין לך הביטחון הזה כי שמעת שהפצוע ברגעיו האחרונים בודאי דיבר בלשון אמו, מתחנן ואומר, "אל אלוהים - די"? צחוק כללי בקרב הנאספים בעל המסעדה יוצא אבל וחפוי ראש.

שלום שווארצברד הסביר מדוע בכ"ז ירה 5 כדורים: לא אדוני השופט, לא כדי למלא תאוות לב זדונה עשיתי זאת, ... אתם הפראים הללו (הכוונה לאנשי פטליורה) רגילים היו לענות את קרבנותיהם ולהתעלל בהם, אך אני נהגתי ברוצח לפנים משורת הדין; לא רציתי לגרום לו חבלי גסיסה ממושכים וסילקתיו סילוק מהיר ובטוח..."

8 ביוני 1926

ימי סבל אפורים ונמשכים. נגררים כגמלים בישימון... ושוב כובשת האפלה את תאי (כותב שלום שווארצברד ביומנו, שנרשם מפיו), אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש...

9 ביוני 1926

פגישה עם האישה מבעד לסורג ברזל, במרחק כחצי מטר. האישה מתלוננת מרה ודמעות בעיניה: "מדוע עלתה לי כך? רק צרות ופגעים. מדחי אל דחי: מלחמה, רבולוציה, הגנה, ואם לא די בכל לדבר, ורק אתה....

שלום שווארצברד: ובכן באת להוכיחני?

האשה: אין אתה רואה ללבי: בפני הבריות הריני גאה ותקיפה, אך כאן בינינו לבין עצמנו, הריני אומרת לך: כלו כוחותיי ולא אוכל לשאת עוד.

שלום שווארצברד מדבר על לבה ומנחמה ככל אשר יכול...

מספרת אשתו: השכנים משתדלים, משתדלים להקל. צרפתי אחד סר מדי בוקר לפתוח את תריס החנות וחוזר בערבים להגיפו. הכלב צרבר - שלוותו נטרדת מרוב געגועים.
השומר מתקרב. קץ לביקור.

10 ביוני 1926

ניסיון לשלול את האחריות על רקע מחלת נפש

שלום שווארצברד מובא לחדר אחר ובו מצפה לו אדם כבן ששים, זקנקן שב מחודד מכתיר את סנטרו ופניו אומרים אינטליגנטיות. בדש מעילי - אות לגיון הכבוד.

שלום שווארצברד מתבקש לכתוב את תולדות חייו בקצור ולציין את הנימוק למעשהו. מניחים לו עד 5. אין שומעים לו כי הצרפתית שלו אינה כה רהוטה. אומר לו האיש - שלא "יתחרץ" (מלשון חרוץ) יתר על המידה. ומפטיר: ב- 5 אחזור עם עוד שני חברים רופאים"

שלום שווארצברד נחרד - כנראה מבקשים לתהות על קנקני - חסר "בורג" במוחי...

טורס - סר לתא שלום שווארצברד לפני בוא הועדה הרפואית ומתרוצץ כנשוך נחש בתא: מרוגז עד כדי טירוף. מדבריו, כפי שנרשמו בידי שלום שווארצברד:

... "יקירי היודע אתה איזה משחק נערך כאן?. מבקשים להציג אותך בפני העולם כ... משוגע. כדי להיפטר בדרך זו מכל הפרוצס (המשפט). שערורייה. רק עתה נודע לי הדבר.

המבין אתה? כאן מעורבים כוחות חשוכים ואפילו מדינה זרה, בעלת ברית. גנרלים נזכרים כי באותם הימים לחצו את ידו של פטליורה שהבטיח להם לקחת חלק במסע (בנות הברית ממלחמת העולם הראשונה, המח') כדי למגר את הבולשביקים. רוצים הם לטשטש את העניין. והרופאים - הווה בטוח יעשו כמצווה עליהם... הרי זו תופעה מיוחדת במינה. כי כרגיל נעשית בדיקה כזו לפי בקשתו המפורשת של הסניגור, המבקש למלט את לקוחו מעונש מיתה. ואילו במקרה זה כלל לא טרחו לשאול את פי..."

שלום שווארצברד מראה לטורס את הביוגרפיה שנתבקש לערוך. טורס טופח על שכמו. טורס ממשיך "להרעיש עולמות". כנראה הגיע הרעש לאוזני הוועדה הרפואית.

משנכנס שלום שווארצברד אמרו לו: "סניגורך כנראה כבר ברר לפניך את העניין? אין הוא מרוצה מהעניין, מה?"

שלום שווארצברד: נדמה לי שאין כאן מקום לשביעת רצון רבותיי. לוקחים אדם שפוי ומבקשים להציגו כמטורף. (סגנונו הארכאי משהו - תוקן כאן במקצת לשם ההבלטה, המח'). הרופאים מרגיעים את שלום שווארצברד ושואלים אותו, אם לא היו בקרב בני המשפחה חולי רוח. כן נשאל אם הפצעים שנפגע ליד ארס - לא השפיעו לרעה על מצב בריאותו...

כותב שלום שווארצברד כי הרגיש שמבקשים הם לצודו ברשתם... והוא מגיש להם את תולדות חייו הכתובים בעצם ידיו. חברי הועדה מעיינים בהם בזה אחר זה.

חקירת הרופאים:

ש. מעללך נובע אפוא ממקור הנקמה בעד העוול שנעשה לעמך?
ת.נכון מאד.
ש.אך הלא הקרבת לשם כך את נפשך ונפש אישתך. האם זה כדאי?
ת.אין זו הפעם הראשונה שיחידים מקריבים את עצמם בעד הכלל, ואשתי בודאי הסכינה למצבה, האם בזמן שנמצאתי בחזית היה מצבה טוב מזה?
ש. בחזית שאני - בימים ההם הייתה שעת מלחמה.
ת.המלחמה עודנה נמשכת...
ש.ובכן אין אתה סובל ממוסר כליות? דומה אתה בעיניך לאדם השף נחש ארסי?
ת.שלום שווארצברד מביע הסכמתו בתנועת ראש.

בצאתם מבקשים הרופאים כי יוסיף ויכתוב להם משהו. משמע, כותב שלום שווארצברד שטרם החליטו אם אמנם שפוי הוא.

24 ביוני 1926.

(המשך הבדיקות הרפואיות).

יושב ראש הועדה הרפואית נכנס לתאו בין הערביים. שוב נשאלות אותן השאלות שכבר נשאל.

מפטיר הרופא: "אומרים עליו על פטליורה - שהיה חובב הבריות וידיד ליהודים".

שלום שווארצברד: "אילו היו לנו חלילה עוד כמה ידידים כאלה, כי אז לא נותר היה זכר לעם העברי".

הרופאים (שנצטרפו בינתיים) מבקשים משלום שווארצברד כי יחווה דעתו על אחריותו האישית של פטליורה אם בעצמו (אישית!) שחט, אנס?

שלום שווארצברד (בתבונה בלתי מצויה, המח'): וכי קטו הרומאי שתבע כל הימים להרוס את קרתגו, יתכן ולא ראה אותה העיר מימיו, במו עיניו.

הרופאים: כלום היה (פטליורה) היחידי? הן יש עוד רבים - האם בידך להרוג את כולם?

שלום שווארצברד: באמת, חבל מאוד שאין אני גיבור אגדה, שבידו לחבוק זרועות עולם... ומוסר בידיהם את אשר נתבקש לכתוב.

הרופאים: "המשפט יטיל עליך את האחריות למעשה שביצעת".

שלום שווארצברד: יודע אני זאת, ואיני מבקש רחמים חלילה.

הערה: משמעות ההודעה שמסרו בידי הנאשם כי נמצא הוא כשיר ואחראי לעמוד למשפט ואין הוא לוקה באי שפיות. (המח')

26 ביוני 1926

מכתב מתל אביב:

הכתובת: "ממשלת צרפת, בשביל שלום שווארצברד... בקיצור...
וזה לשונו:

"...תל אביב, ט"ז סיון תרפ"ו:
שלום שווארצברד, שלום.
חלומי פתרת,
חזק ואמץ.
בברכת התחייה,
ישראל בן-דוד.

זו הייתה הברכה הראשונה וברכת חזק שקיבל מן העולם החיצון, בעברית ומ...ארץ ישראל.
היה משהו מן הסמל בכך כותב שלום שווארצברד ומלים ספורות אלה נגעו ללבו...

29 ביוני 1926

(המשך החקירה בפני השופט החוקר: פייר).

מופיעים שני עדים חדשים:

מנהל העיתון "טריזוב", צעיר כבן 30, פניו - כותב שלום שווארצברד - - פני רוצח, מלכסן בו מבט זועף, ומתאר את שלום שווארצברד כ"קומוניסט" שנשלח ע"י הבולשביקים להרוג את פטליורה - אדם החף מפשע".

הדברים הסעירו את שלום שווארצברד בצורה בלתי רגילה הוא משיב על דברי הנבלה כיאות. במיוחד הכוונה לתארו כבולשביק, שואלו העד בקונפרונטציה זו:

"ובכן אם אין אתה בולשביק מדוע זה לא ירית בטרוצקי"?

שלום שווארצברד: "אני נקמתי רק את נקמת הפרעות שפרעו בעמי".

1 ביוני 1926.

אנרי טורס אצל שוורצברד. מראה לו חבילה עבה של מכתבי ברכה, טלגרמות, קטעי עיתונים, מכל העולם. שבאו אליו מכל שדרות הציבור היהודי.

קטע מטלגרמה שנתקבלה בידי טורס מבואנוס-איירס כלשונה:

..."אנחנו היתומים והאלמנות משרידי הפרעות בפרוסקורוב, מביעים את תודתנו למר טורס העומד להגן על שלום שווארצברד, נוקם דם הקרבנות שנפלו מידי פטליורה - האחראי העיקרי להריגות היהודים באוקראינה".

11 ביולי 1926

מכתב מיהודי סטנוב באוקראינה מיום: 26 יוני 1926, קטעים:

"שווארצברד הנכבד מאד,
ביום שהגיעה אלינו ליהודי אוקראינה הידיעה בדבר הריגת פטליורה, כאילו נפתחו מחדש הפצעים שהגלידו.
... עוד בימים אלה כשתבוא לאחת מערי ההריגה, ומצאת את פליטת הפרעות, בני אדם חתוכים ודוקרים, משוסים וסתם... צללים המהלכים ערטילאיים מבלי לדעת אנה יפנו...
אף יקירי לבי נהרגו בפרעות - מכאוב אנוש וגם משהו של בושה.
ותמיד הייתי מהרהר: האם לא ימצא מישהו במערב אירופה, יהודי שעורק חם מפרכס בלבו ויתעורר לנקום ברוצח את דמנו הנקי? וסוף סוף נמצא האיש. ברוך תהיה לנו שלום שווארצברד..."

20 ביולי 1926

(המשך חקירת השופט החוקר פייר).

מעיד עוה"ד גולדשטיין - מי שהיה ראש הוועדה לחקירת הפרעות באוקראינה:

ואלה תוצאות חקירתו: "הפרעות נערכו בשיטה מסוימת. הממשלה האוקראינית ראתה בהן אמצעי מועיל למשוך את האיכרים לצידה".

פרופסור קובל (האוקראיני): מעיד שראה את שלום שווארצברד עוד באפריל (1926) ביער בולון, נוהג במכונית ומתחקה אחרי פטליורה. מלווה ע"י אנשים אחרים...
שלום שווארצברד אינו יכול להתאפק מלצחוק.
פייר ניבט בו בתימהון.
שלום שווארצברד: אני... ביער בולון... במכונית. הרי זו גוזמא נאה מדי. "עשיר" כמוני אין ידו משגת כגון אלה.
פייר לקובל: הכרת את הנוסע.
קובל: כן, היה לו שיער שחום.
פייר: אך הלא שוורצברד צהבהב הוא?
קובל: נראה היה בעיני כשחום.

15 באוגוסט 1926.

הנחמה היחידה בתאו היו לו לשווארצברד הספרים. וספרים רבים קרא בחדשי המאסר שקדמו למשפט...

ואומר הוא:

" על כולם הספר היחיד והמיוחד, הספר הנצחי שלנו, שהיה לי למקור נחמה לשעות ארוכות"...

10 בספטמבר 1926

טורס מודיע לשווארצברד כי החקירה תחודש ב16 בספטמבר. (על אף פגרת בית המשפט). טורס מחוץ לפריז - ומשרדו סגור. המזכיר מספר: קמפינסקי (עו"ד נודע בפריז באותה תקופה) יופיע בשם אלמנת פטליורה, (תובעת אזרחית) ועוה"ד וילם, בשם אחי פטליורה - בפולין.

ופרט מעניין על עו"ד וילם זה שייצג פשיסטים:

היה עורך-דין ידוע וציר מטעם המפלגה הסוציאליסטית בפרלמנט. באחד הימים קרהו אסון. נסע באוטו עם אריסטיד בריאן, שבאותם ימים עזב את המפלגה הסוציאליסטית והוכרז על ידי מפלגתו כבוגד. לרוע מזלו לוילם קרתה תאונה, המכונית התהפכה ושני נוסעיה נפלו מתוכה. מתחולל רעש גדול: הייתכן כי ציר סוציאליסטים נמצא בחברת בוגדים וממתיק סוד עימהם? ובריאן שידוע היה בלשונו החריפה הפטיר: "אני הפסדתי מעט מדמי, ואילו - וילם הפסיד את המנדט שלו (לפרלמנט). מאז הלך וילם זה ונתדרדר. סולק ממערכות הסוציאליסטים עד שהגיע לפשיזם ואנטישמיות. אף נתן בכוס עינו, ונאמר עליו כי בעד כוס משקה ימכור את אביו ואמו.

16 בספטמבר 1926

אין המשפט נקבע לברור. בינתיים פרץ סכסוך בין וועד ההגנה על שלום שווארצברד לבין אנרי טורס, והאחד אינו מרוצה מחבירו. כאן נפסק יומנו של שלום שווארצברד. חלפה שנה. אנרי טורס נסע אישית לרוסיה לחקור את שרידי פרעות אוקראינה במקומות ההרג, והביא עמו חומר רב, וכן ד"ש לשלום שווארצברד מקרובים וידידים רבים.

ושוורצברד מציין כי בקורת חריפה ניתכה עליו בציבוריות על כי נשפט בוינה ב- 1908 על מעשה שוד (בבית מרזח, עיין לעיל, המח'), וב- 1909 נשפט בבודפסט על תעמולה אנרכיסטית. ומציין שווארצברד בהמשך זיכרונותיו, כי היה מתבייש במעשי ילדות אלה.

אסיר למופת היה שוורצברד - שקט, רגוע וממלא אחר ההוראות. אך פעם נתפס בקלקלתו: הובא אליו בלא נטילת רשות ספר על פרעות יהודי אוקראינה שפורסם ע"י "ועד שליחי הקהילות". הספר הובא ע"י מר ויל גודשאו מעוזרי טורס. העונש: שלושה ימים - על "לחם ומים". ומציין שלום שווארצברד בגאווה: "איני יודע כיצד נודע הדבר, ובאיזה אורח פלא, נתמלא תאי רקיקים, תופינים, מעשי מרקחת ושוקולדה".

בסוף שנת 1927 הוזמן ללשכת השמרה בכלא, ונמסרה לשוורצברד הזמנה, למשפט. הקטיגור הראשי שלח אליו את כתב האישום, ובו מסופר כפי שמציין שוורצברד כי שפך דמעות תנין על קורבנות היהודים החפים מפשע, מחד, ועוד יותר על סמיון פטליורה היקר באדם, ידיד צרפת... וחובב ישראל (??) ושוב חלפו כמה ימים ונקרא לארמון המשפט (פאלה די ז'סטיס). נשיא בית המשפט עטוי גלימה אדומה עטורת פרווה אפורה, ולראשו 'מגבעת גבוהה גלילית וטיטורת בקצה, זיהוהו "כסמואל שווארצברד", מסר בידו את ה"דוסייה" החקירה המוקדמת), וציין את יום המשפט 18 באוקטובר 1927. ציין עוד שעדים רבים יעידו לטובתו, וכי - עליו להתנהג בנימוס, יהיה עליו לדבר ככל שיעלה על רוחו - אך בנימוס. ושוב עבר שוורצברד לקונסיז'רי - בית הכלא שבו הוחזקו עצירים המחכים למשפטם. ובטרם אגש לתיאור מהלך המשפט - מלים מספר על אנרי טורס, מגדולי הסניגורים הפליליים של צרפת בשנות העשרים.

אנרי טורס - דמות "סניגור מושבעים" טיפוסי

בגיל רך הגיע לצרפת מסלוניקי (אף כי אין סימוכין לגרסה זו), ובשנת 1913 סיים את הפקולטה למשפטים. במלחמת העולם הראשונה גויס, לחם נפצע (27 רסיסי רימון בבשרו). בשנת 1918 נרשם בבררו (לשכת עוה"ד) ומיד האירה לו ההצלחה פנים ומונה לשמש סניגור במשפטים מפורסמים שעוררו הדים רבים בציבור ובעיתונות.

קולו כונה בשם קול "הנחושת" בגוונו, עצמתו וצלצולו, אף דרך טעינתו הסוערת, הדרמטית, השאולה לא במעט ממסורת המשחק המלודרמטי - היו מאביזריו החשובים.

ניחן בליריזם, הגיון רב, ניתוח אנליטי שובה. אך על כל אלה - היה אותו משהו בלתי מוגדר הקונה ליבם של המונים ומושבעים בכלל זה - שאחרת לא היה מצליח. ובכך שונה מן הקצה דרך הטעינה בבתי דין המושבעים בצרפת מאלה של אנגליה.

אהבת האדם באשר הוא פיעמה בו, ואותה פרש לפני מושבעים. בדרך אופיינית משלו, בהזדהות כמעט מוחלטת עם הנאשם (וגם בכך שוני קטבי מהדרך הנהוגה באנגליה, שעדיין מנחה היא את הטיעון בישראל), אף שכאן מושבעים אינם חלק מבתי המשפט, והצורה הקרובה ביותר לב"ד מושבעים. השתתפות שופטים - לא משפטנים בבית הדין הצבאיים לשתי דרגותיהם.

מעטים הם עוה"ד במאה קשוחה זו, רווית מעשי זוועה, שהתואר "פרקליט היתום והאלמנה", יאה להם. אחד הגדולים, המזהירים והמשכנעים ביותר - היה אנרי טורס. ולא פלא הוא כי הופעתו שמשה לרוב מאורע חברתי והמונים משדרות האוכלוסייה הפריסאית השונות - עטו לשמעו ולחזות בהופעותיו שהיו לעתים מזעזעות.

בשנות ה- 20, וה- 30, נישא שמו על כל שפתיים - והיה סניגורם של נאשמים מהמפורסמים ביותר, רוצחים פוליטיים, אנרכיסטים, נסיכים ואנשי חברה מובהקים. מהם שמות מפורסמים או כי הפכו להיות מפורסמים - יותר לאחר שזכו בהגנתו.

הגן גם על הרשל גרינשפן. ותצוין העובדה שאין שוורצברד מגלה זאת משום מה בזיכרונותיו, בדרך לביצוע ההמתה הריץ כידוע פתק "פנאומטי" לרעייתו וגם לטורס, שכן ביקש לאבטח לעצמו את הטיפול בו. אף כי למותר לומר שמעולם לא הכירו.

טורס היה סופר מחונן, מחזאי מצליח (משפט מרי דוגן), עיתונאי ומרצה להמונים.

ועוד קוריוז: במלחמת העולם השניה נתבע על הוצאת דיבה בארצות הברית, נגד פליט מגרמניה. נדון לתשלום...6 סנטים אמריקאיים, ויו"ר המושבעים הושיט לו על כף היד בגמר הדיון את מלוא שיעור החיוב.

בסוף ימים כיהן כסנטור ממחוז הסינה, יו"ר בהמ"ש הגבוה לצדק וחבר הועדה לענייני חוץ של מועצת הרפובליקה. נפטר בגיל 75 בסוף שנת 1965.

במשפט שוורצברד גילה את מלוא היקף כשרונו המבורך, שיקע בו את מיטב מאמציו ושקידתו, וקצר ניצחון מזהיר נוסף.

והנה הערכת אנרי טורס ללקוחו:

..."עניו, טוב לב, רגיש, נאיבי, טבעי תמיד, נטול אותה הרגשה רברבנית המאפיינת את "העושים דין לעצמם", והמתכחשים למשימה שאותה הם ממלאים. היה זה אדם אמיץ והגון, קשור בכל נימי נפשו לעמו, גזעו ודתו, והיה רואה עצמו מפסיד את הערכת עצמו אילו - לא היה מבצע הענשה לדוגמא של הפושע.

וטורס מביא בתיאורו מכתב ששלח שלום שווארצברד לאשתו ימים מספר לאחר שנעצר: (להלן קטע):

"...לגב' שווארצברד,
בולבר מנילמונטין, פריז.

אנה היקרה שלי,
הייתי רוצה כי על מצבת קבר אבי הנמצא באנניב (כפר לא רחוק מהעיר באלטה) ושלא הייתה לי כל אפשרות לכתוב דבר, תחוקקנה המלים הבאות:
יצחק בן משה שוורצברד, נוחה בשלום על משכבך אתה בעל הנפש היהודית הגדולה.
בנך שלום נקם את נקמת דם הקדושים של אחיך ישראל השפוך, ואת דמם של קדושי עם ישראל כולו...
בנך - שלום שוורצברד

חדשים ארוכים ארכה החקירה המוקדמת.

המשפט עצמו ארך 8 ימים. בראש בית הדין ישב היועץ פלורי, שמבעד למעטהו הקשוח הקרין טוב ליבו.

משפחת פטליורה יוצגה ע"י קמפינקי ואלברט וילם (נזכר לעיל) כתובעים אזרחיים. הקטגוריה הזמינה 30 עדים. התביעה האזרחית 25. הסנגוריה הזמינה למעלה מ- 80. (קמפינקי כינה אותם דרך אירוניה: שמונים המרצים של הסנגוריה).

מהלך המשפט צוין ע"י טורס כחריף, אלים ולעתים - רעשני. לא אחת הופסקתי - מציין טורס - עת קראתי מובאות ממכתבי עדים. שהזמנתי להעיד ונמנע מהם להופיע (מטעמי בריאות).

והנה קטעים מעדים יידועי שם שיש בהם כדי להאיר את אווירת הימים ויחס הציבור למשפט ולנושאו:

ההיסטוריון המפורסם אולר: "הרחמים הם שהפכו את שוורצברד לאכזרי. צריך כי פסק הדין ירפה את ידי המרצחים"...השחקן המהולל ז'מייה "על אף הברונכיט בו אני לוקה חייב אני לשחק בערב זה את שיילוק (לשייקספיר). האם עלי לחזר ולהדגיש שכל מעייניי יהיו נתונים לשוורצברד? מתוך איזה התרגשות עילאית (הפעם) אטיח בפני אנטוניו את המלים. "אתה וידידיך הביזותם אותנו וכו' (הקטע המפורסם מהמחזה). המסתיים "האם דמנו סומק פחות? דם יהודים"?

וכן המכתב ששלח הסופר הרוסי המפורסם, חולה השחפת מקסים גורקי, ממקום מושבו בסורנטו:

"...אין אני מצדד בטרור. אך אין אני יכול לשלול מאדם את זכותו להגן על עצמו. נראה לי כי הריגה תהיה תוכל להיות מבוצעת מתוך חרדה פן יחזור העבר ויחודש"...

מכתב הסופר היהודי חבר האקדמיה הצרפתית כיום, יוסף קסל:

"אילו לא בוצע מעשה ההריגה אלא כדי להסב את תשומת לבו של העולם הנאור, למסורת המזוויעה של הפוגרומים - ודבר זה לא יכול היה להיעשות אלא אך ורק בפריז דווקא, מקום התהודה הרגיש והמרעיד ביותר - כי אז שוורצברד חייב היה לעשות את אשר עשה... ואי לזאת - יהיה גזר הדין של הז'ורי (מושבעים) כאשר יהיה, אבקש ממנו בגמר הדיונים את הזכות לכבדני בלחיצת ידו...".

והיו אחרים, שהם פחות ידועים בישראל. כגון מישל קרולי ראש ממשלה לשעבר מהונגריה ועוד. מ- 80 העדים מטעם, וביניהם עדים רבים וחשובים, היו צריכים לגולל את כל פרשת הפוגרומים ומצב היהודים ברוסיה ומומחים לבעיות יהודיות - לא הושמע אף אחד. (אחד המבצעים הנועזים והמדהימים של אנרי טורס) זכה כי מלאכתו תעשה בידי... מתנגדו.

שכן הקטיגור הראשי ("אווקט ג'יניראל"), ריינו, ציטט ברוב הגינות מעדותם של שלושה עדי סניגוריה - שלושה אישים חשובים מקרב האמיגרציה הרוסית בצרפת: גולדשטיין - עורך דין נודע מפטרבורג, סניגורו של ליב טולסטוי שהעיד בתוקף תפקידו כיושב ראש הוועדה לחקר הפוגרומים באוקראינה (עיין לעיל). סליוזברג, אף הוא פרקליט נודע, שהיה יושב ראש הוועד המרכזי למתן עזרה לנפגעי הפוגרומים. וטיומקין, חבר האסיפה המכוננת בראשות קרנסקי, ויו"ר הפרלמנט באוקראינה. עדויות שלושתם שמשו קטגוריה מוחצת נגד זכרו של ראש האטמנים (פטליורה) שאפשר לסכמה בדברי טיומקין הנ"ל:

"...אין אני מטיל את האשמה על שכם העם באוקראינה. נשבע אנכי כי פטליורה הוא היחידי האשם בכל המוראות שבוצעו במרוצת הפוגרומים..."

אירוע דרמטי אחר. סייע לא במעט לשחרור חלק ניכר מעדי הסנגוריה. נקרא קטע מדברי קולונל אוקראיני בוטקוב, שעדותו נגבתה במהלך החקירה המוקדמת (עיין לעיל) שהכילה קטע מדהים זה: בוטקוב הודה כי היה פוגרום בפרוסקורוב, ותיארו כך:

"...מעשה של השראה אלוהית".

אחרי מלות הבלע האלה, שהאירו באור מסנוור את דברי עדותם של גולדשטיין, סליוזברג וטיומקין, ראה טורס כי למעשה כבר "נחרץ דינו" של הנאשם. והוא לא טעה. בזיכרונותיו מציין הוא כי מושבעים מספר התקשו להסתיר את התרגשותם העמוקה. חשתי מיד - מציין טורס - כי המשך ההליכים, ויהיו מרגשים כאשר יהיו - יראו למושבעים מיותרים. והוא לא טעה. הוא קם מיד לאחר קריאת מכתב בוטקוב והודיע, כי מבקש הוא להפסיק בהשמעת עדים- כדי שאפשר יהיה להתחיל בהשמעת סיכומי הטענות הסופיים. הצעתו נתקבלה ע"י הצד שכנגד. ובין העדים היו רבים רבים שבאו מכל קצווי תבל, והם קורבנות הפוגרומים שנמלטו על נפשם: ארצות הברית, קנדה, אורוגואי, ארגנטינה, ביניהם בעלי מום והורים שכולים שילדיהם נרצחו בברוטליות איומה.

ועוד מעשה נועז שחרג מהמקובל ביצע טורס:

כותב הוא בזיכרונותיו, כי נוהגים שלא לקחת ברצינות את הנאומים המרגשים בסיום משפט גדול המושמע בפי הסניגור, ולכן החליט הפעם שלא לנאום. בסיכום קצר ושקט לז'ורי (חבר המושבעים) גילה את מלוא אמונתו ברגש הצדק הטבוע בעם הצרפתי, ותאר בקצרה ובקווים כלליים בוטים את אשר הושמע בראיות. הזכיר את הסיפור הנורא בפני העדים כי באוקראינה, בלילות החורף הארוכים, אם ילד ממאן להירדם אומרות לו האמהות: "הרדם מהר, בני פן יבוא פטליורה". והדבר עורר חרדה מיידית.

וטורס סיים במלים אלו:

"שלחו לחופשי אדם זה, הנושא על מצחו כחותם את כל הטרגדיה של עם. אתם רבותיי אחראים היום לפרסטיז'ה של עמנו, וחיי אלפי בני אדם תלויים בפסק דינה זה של צרפת..."

ומעיר טורס בספק ענוה הספוגה גאווה:

"...אילו לא נשמע קולי לא הייתה צרפת - צרפת, לא הייתה עוד פריז - פריז".

שלום שוורצברד זוכה - והדבר נשמע מסוף העולם ועד סופו.

לאחר זיכויו של שלום שווארצברד תכננו להוציא לאור ספר מלווה ציורים על המשפט, שהיה צריך לכלול את טענותיו ונאומיו של טורס. הספר לא הוצא לאור, אך פרופ' אלברט איינשטיין שלח הקדמה לספר שתוכנן. להלן תרגום קטעים מספר, טעמם וזיוום - לא הועם.

"...משפט שוורצברד גילה כי העם הצרפתי יישאר נאמן לטרדיציות האציליות שלו וכי הוא נשאר כתמיד אביר זכויות האדם. משפטו של עם זה הוא תמיד מפוכח, נאצל, נבון ויודע להשתחרר מהאות הקשוחה של מלות החוק.

"...הז'ורי הפריסאי הדגים זאת פעם נוספת, במשפט זה, שבו היה עליו לדון ללא ספק במעשה שחלים עליו הוראות החוק הפלילי.

"...תודתם של כל היהודים ושל כל בני אדם חדורי רעיון הצדק וההומניות, נתונים יהיו כל הימים לשופטי שוורצברד ולעמה של צרפת שממנו באו..."

והמכתב מסיים בכמה דברי שבח לסניגוריה ולסניגור - אנרי טורס.

להלן יובאו מספר קטעים מזיכרונותיו של הנאשם ממהלך הדיונים לפי הימים שנבחרו לפי עניין מיוחד שיש בהם לעורך.

מהלך הדיונים בבהמ"ש הצרפתי שונה מזה הנהוג בישראל.

הנשיא פונה לנאשם וחוקרו בראשונה על עברו: ומציין את כל הראוי לציון ואף שואלו למוטיבציה. פרוצדורה זו המכונה רקויזיטורית שונה לחלוטין מהישראלית (המושתתת על האנגלו-אמריקאית), כשבה משמש השופט מעין ארביטר עליון, הצופה ממרום כסא למאבק הנטוש בזירה בין שני הצדדים הניצים: הקטגוריה והסנגוריה, ורק בסופם של דיונים לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם והשמיעו עדיהם וסיכמו טענותיהם, חורץ הוא הדין במתן פס"ד מרשיע או מזכה. באם הפסק הוא הרשעה - ניתן לצדדים בדרך כלל להשמיע ראיות לקלות העונש ולחומרתו, ולחזור ולסכם, ורק לאחר מכן נגזר הדין (העונש). לעתים רחוקות יתערב השופט או השופטים במהלך הדיונים, בהצגת שאלה להבהרה, לעדים, שכן אין הם בשום פנים זה צד לדיונים. תפקידם הוא לשפוט - לברור ולהחליט. הליכים דומים נהוגים בבתי הדין הצבאיים בישראל בשינויים משני חשיבות. ולפי הפרוצדורה הצרפתית יכול נשיא ביהמ"ש בדרך סובטילית לרמוז למושבעים כבר מתחילת הדיון - מה דעתו הוא על הנאשם עכ"פ, מעשהו והיחס אליו.

היום הראשון: (18 באוקטובר 1927)

קטע מכתב האישום כפי שנקלט בזיכרונו של שלום שווארצברד:

"...כיצד יכול היה שוורצברד להאשים את פטליורה, בשעה שאדם אחראי כז'בוטינסקי, גיבור ידוע, שלחם בעד אנגליה והציונות, עיתונאי חשוב, הודיע שפטליורה אדם הגון הוא, ובשום פנים אין להאמין שאיש משכיל כמוהו יהי פורע... גם הסופר היהודי זנגויל תומך בדעה זו.

לאחר שחוזר נשיא בית הדין על פרטים ביוגרפיים שונים ועל פרטי המעשה כפי שכבר הועלו בחקירה הנגדית, פונה אב"ד לנאשם ואומר:

-ועתה הואל נא לברר לה"ה המושבעים את סיבת מעללך...

שלום שווארצברד מספר את תולדות רדיפות היהודים באוקראינה, והנה קטע בדבריו:

"...ראיתי מעשי אלימות אשר לא ייאמן כי ישנם בני אדם בעולם המסוגלים לעשותם... אך אעלה את המראות ההם בזיכרוני והתכווץ בי לבי מכאב. אם כי עליכם לדעת שאין חלקי עם פחדנים ורכי לב: הייתי בחזית, והשתתפתי במלחמת האזרחים, וחישלתי אופי במידה מספקת...
תארו לעצמכם רבותיי, כיצד "בנדה" פראית מזוינת מתנפלת על עיירה שקטה השקועה בשנתה.. מתפרצים אל הבתים, סוחבים את הישנים מתוך מטותיהם, מאנסים את הנשים לעיני בעליהן, ואת הנערות לעיני אחיהן ואבותיהן. ולבסוף טובחים ומחנקים את כולם...
אין בכוחי להמשיך - איני יכול לספר... נשימתי נטרפת... אני מפסיק..."

הנשיא מפסיק את הישיבה לעשר דקות.

לאחר סיום חקירת הנשיא - חקרוהו ב"כ האלמנה והאח של פטליורה.

שלום שווארצברד הודה במעשי השוד בוינה שנענש עליו ב- 1908 בגלוי, וכן בכך שהיה נמנה עם האנרכיסטים.

ולאחר מכן חזר הנשיא לחקרו שוב, ושאלו מדוע האשים את פטליורה דווקא. ועל כך השיב שלום שווארצברד שפטליורה היה דיקטטור צבאי, ובמסירת היהודים לידי ההידמאקים יקנה ליבם לקחת חלק מלחמה נגד רוסיה החזקה מהם.

ובהמשך הדיון שאלו הנשיא: בעוד אשר מספר יהודיים טוענים כי פטליורה אחראי ראשי לפרעות, הרי אישיות כסליוזברג (מעדי הקטגוריה) טען, כי פטליורה לא רצה בפרעות, ואף פרסם כרוזים נגדן. ועל כך השיב שלום שווארצברד שבלי ספק עשה פטליורה מעשי (היפוריטוס)? מצד אחד יתכן ופרסם כרוזים נגד הפרעות, ובסתר - עוררן.

בסיום הישיבה העיר קפמינקי דרך אירוניה - כי האסיר לוקח את מלוא האחריות על עצמו. ונאלץ להודות כי מראה הוא אומץ לב ראוי לשבח.

הערת המח': בהתנהגותו גלוית הלב סיכן שוורצברד את מעמדו בצורה חמורה, שכן נטל כל אפשרות להתכחש לאלמנט "המחשבה תחילה שבמעשהו", שהופך אותו לרצח בכוונה תחילה. וטורס היה מודאג לא במעט מגילוי העובדות של ההתחקות אחרי פטליורה, הכנת הנשק, היריות המלוות באמרות ברורות וחד משמעיות, ההצהרות בפני המשטרה ודבריו בחקירה המוקדמת.

היום השני:

צוין ע"י מעשי שחזור הרצח שבוצע בידי אנרי טורס בעזרת עוזרו כודשאו, וכמה עדים מצדדי פטליורה. (מטעם הקטגוריה).

היום השלישי:

משמעת (הדליטוריה?) של דובקובסקי המאשים את שוורצברד שהוא אינו אלא סוכן בולשביסטי.

על כך השיב שוורצברד: "רבות נעזר דובקובסקי על ידי, אך מן הסתם לא יצאתי ידי חיבתי כלפיו ועתה בא זה לתבוע את שלשים שקלי הכסף..."
ולהלן עדותו של קול' בוטקוב שכבר הוזכרה, ששימשה למעשה מפנה מכריע במהלך הדיונים.

באותה ישיבה העיד פרופ' לנזרון, שאמר:

לאחר שקראתי את כל התעודות בדבר הפרעות, והגיתי בהן, באתי לכלל דעה שאין לפקפק בשחיטות הנוראות שהיו באוקראינה, ויש להוסיף שחלק גדול מהן נעשה, ע"י הגדודים המאורגנים. (משמע מאנשי פלטיורה - המח').

קמפינקי בהמשך חקירתו שאלו:

"...אתה, איש המדע, מביע את הסכמתך לרצח מחושב, שנגרם כביכול ע"י עוול שנעשה לפני שבע שנים?"

כאן התערב שוורצברד וצעק: "כלום שכח מר קפמינקי כי במשך ארבעים שנה לא הסיחה צרפת, דעתה מן העוול שנעשה לה בשנת 1870?" ואמר לשאלת קמפינקי, שהוא גוזר גזרה שווה בין שני האירועים.

היום הרביעי:

מציין שוורצברד כי עתה כבר ברור שעל ספסל הנאשמים הושבו המיניסטרים הגנרלים והקצינים של פטליורה. ודומה כי כל המאמצים מכוונים עתה לא להרשיע אותו כי אם לגולל מעצמם אשמות...

שולגין - מיניסטר לשעבר - מספר בחוצפה שהנאשם הוא בולשביק ולא נוקם דם ישראל נקי שנשפך.

אב בית הדין פונה לנאשם ושואלו: מה בפיך?

שלום שווארצברד:

"שולגין הוא היסטוריון. חיבר ספר ובו עובדות על הפרעות בפרוסקורוב ובז'יטומיר אך עת נחקר ע"י השופט החוקר, ונשאל על כך - שתקו הוא ומרעיו ולא השיבו דבר... היטב זוכר מר שולגין כי בשנים 1913-1911 שפטו בבירת אוקראינה את כל העם היהודי על השתמשם בדם ילדים נוצרי לצורכי הפסח (משפט מנדל בייליס הידוע - המח'). מובן מאליו אדוני המושבעים, כי במרכז התרבות האירופית אין האדונים האלה מעיזים להוציא בדותה נושנה זו מנרתיקה, והם אומרים: "שוורצברד הרג את פטליורה משום שהוא בולשביק".

שולגין: כן, כן, משום שהוא בולשביק.
שלום שווארצברד: ולא משום שהוא זקוק לדם נוצרים.
הנשיא מציע לשולגין לענות.
הריני עונה לנשיא ולא לשוורצברד אומר שולגין (בחוצפה).
הנשיא: ענה בכל זאת (בקוצר רוח).
שולגין: (להפתעת כולם): שוורצברד חושב אותי לשולגין אחר, וסילי שולגין הידוע כאנטישמי...
ועל זה משיב שלום שווארצברד: עכשיו אני כבר יודע מי אתה, הכרתי את פרצופך הנכון.

פרופ' קלוד, מוועדת הפסיכיאטרים:

..."עד כמה שמגעת ידיעתנו במערכי נפש האדם, הרי עושה הנאשם רושם של איש ישר, אידיאליסטן הרודף צדק בכל חום לבו".

והערה מפתיעה בזיכרונות שלום שווארצברד לגבי טורס:

"...אני הייתי רוצה שטורס יתפלפל פחות, שלא ירדוף אחרי ניצחונות-פה, אלא ישתמש יותר בעובדות. אני מחכה בקוצר רוח לעדים שלנו".

היום החמישי:

בפתיחת הישיבה נשאל הנאשם ע"י המושבע השמיני שתי שאלות:
1) אם היו נספים במשפחתו שלו, בפרעות.
2) מדוע לא ביצע את מעשה הנקמה באוקראינה עצמה.

על הראשונה השיב בחיוב, וטורס המציא רשימה מפורטת. על השניה השיב שלא מצאו באוקראינה, ועשיתי - אמר הנאשם - כאחד משלשת אחי הורציוס: "נסוגותי כדי להיטיב ולתקוף". וזכה בהערת הנשיא: "הרי זו תשובה כהלכה".

ושוב הערת מפח נפש בזיכרונות שוורצברד:

טורס הגיש רשימה ארוכה של עדים מורליים - מלומדים צרפתיים שיתפלפלו בעניין הפרעות. מוטב היה שיופיעו במקומם קורבנות הפרעות, יתומים ואלמנות, משרידי הטבח.

היום השישי:

הופיעו עדי סניגוריה, וטיומקין מציין ששוורצברד נכשל בלשונו, שכן אמר כי פטליורה אחראי לפרעות, ואילו דניקין מראשי הצבאות הלבנים לא.

היום השביעי:

ההיסטוריון צ'יריקובר בא מצויד באלפי תעודות, וקמפינקי זועק שאין הוא יכול לעמוד בפניו. וכן הביא העד את תשובת פטליורה למשלחת יהודית שבאה אליו בבקשה להפסיק הפרעות: "איני יכול לעזור. הפרעות מחזקות את המשמעת בין חיילי"...

ליאון מוצקין מעיד:

"מי שלא ראה ולא חי את הפרעות, לא ידע לעולם מה טיבו של פוגרום, עלי עבר הנחשול בילדותי ואני לא אשכח את הרושם הנורא עד מותי."

אפילו קפמינקי נפגע מעדותו של מוצקין, וקרא לעברו שהוא מבין ללבו. ואמר לו מוצקין: "אילו הרגשת בזאת היית עומד לצדנו".

וקמפינקי: "אני עומד לצדכם"...

צעק לעברו מוצקין: "לא. אין אתה יכול להרגיש את מכאובנו כי מגן אתה על פורעים". פתאום מתחילים העדים להסתודד, מציין שווארצברד, והעדויות נפסקות. ההליכים נפסקים אחרי הצהרים. טורס מסכם בישיבת אחרי הצהרים בקיצור. וכאשר נשאל אם יש לו לומר דבר, ממהר טורס להשיב במקומו "לא".

הנשיא קורא את חמש השאלות למושבעים. מכניסים את הנאשם לחדר מיוחד. בגמר דיוני המושבעים מחזירים אותו לאולם.

ולפתע נשמעת קריאה כבירה: "ויו לה פראנס". החוזרת ומהדהדת באולמות ארמון המשפט. זכאי.

ולהלן מובא קטע מ"הארץ" מיום 1.9.66 תחת הכותרת "המזוזה של יוסף לנובל", ובו מסופר על אשר נעשה ביהודים לזכר הרצחו של פטליורה במבצר הישן של לבוב למברג, במרוצת שנות השואה: לעדות ולראיה - כי דבר לא נלמד, אף בי חלפו מאז מעשי הפוגרומים למעלה מארבעים שנים.

ידברו הדברים בעד עצמם וישמשו לקח לאלה הרוחשים אולי תקוות:

יום אחד, סמוך לשעת הצהרים הורגשה תכונה מיוחדת בחצר המבצר, ורמקול הודיע בגרמנית ובאוקראינית שלרגל יום השנה להירצחו של האטאמן סמיון פטליורה (שהמית שלום שוורצברד בפאריס כנקמה על הפוגרומים שעשו אנשי פטליורה ביהודי אוקראינה) ניתנת הרשות לשבויים ולאוקראינים לרצוח את היהודים שעה אחת, בין 12 ל- 1 בצהרים.

החלו קבוצות אוקראינים עוברות בחצר ומתנפלות על כל מי שנראה להן יהודי. יהודים נתפסו בגרונותיהם ונחנקו בידיים, נרמסו בנעלים המסומרות, הופנו ראשיהם עד שנשברה מפרקתם, גפיהם נשברו: יד ורגל, יד ורגל, עצמות החזה נשברו תחת לחץ ברכי הרוצחים. קצינים וחיילים גרמנים עקבו בהנאה אחרי הטבח וצחקו. בדיוק בשעה 12 נשמעה ירייה, והוכרז ברמקול כי יש מיד להפסיק את הרציחות. מי שימשיך, נאמר, יירה במקום.

500 שבויים יהודיים וגם לא יהודים רבים נרצחו באותה שעה. לנובל ניצל ממש ברגע האחרון. שמונה פורעים התקרבו אליו. ואל חברו היהודי והתחילו להתייעץ ביניהם אם אמנם יהודים אלה, והנה נשמעה הירייה הגואלת.

לשוורצברד לא התירו שלטונות המנדט את הכניסה לארץ ישראל, בתואנה שהוא רוסי. אז היו מקפידים על יוצאי רוסיה. אך בכל נימי נפשו נקשר לישראל ולמעשה הבניין. הוא נפטר בקיפטאון, דרום אפריקה, ביום א' אדר תרצ"ח (1938), ונקבר שם.
ביום השנה למותו מתקבצים מספר יהודים על קברו ומזכירים את פעלו. מדברי מכריו מסתבר ששווארצברד ביקש כי עצמותיו תועברנה לישראל. מן הראוי שמוסדות המדינה יתנו דעתם למילוי משאלתו.