"יום ב' בשבת ערב פסח, 19 באפריל 1943... בערבו של אותו יום סרתי לבית מספר 4 ברחוב קוז'ה, כדי להשיג שם סוללת חשמל בשביל חבורת הלוחמים שלנו. במפתיע מצאתי את עצמי בדירתו של הרב מייזל. אך דרכתי על מפתן הבית נזכרתי כי פסח היום, ליל ה"סדר" הראשון.

הבית - אנדרלמוסיה בו. כלי המטה פזורים ומפוזרים. הכסאות הפוכים. על הרצפה מתגוללים חפצים מחפצים שונים. כל זגוגיות החלונות מנופצות לרסיסים. במשך היום שבני הבית היו במרתף היה הבית למהפכה. אך השולחן לבדו בלב החדר, הוא לבדו עמד חגיגי פרוש ומוזר בין רהיטי החדר וכליו.

כוסות היין על השולחן - אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נקראה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחרי זו כל אותו הלילה בגטו. מבעד לחלונות נראו ללא הרף להבות אש של הבתים הבוערים בסמוך והאירו בחדר האפלולי את פני המסובים לשולחן.

מצב הרוח עלה וירד חליפות, הכל לפי היריות והדליקות; ברגעים של תקוה מתגברת הביע הרב שארית משאלת לבו: אולי יתרחש הנס כבימי קדם, כבימי מצרים, ושוב קם גל של יאוש ונתחזקה הוודאות כי דור המדבר אנחנו וכי גורלנו להיספות אחד אחד, עד אחרון. ככל שהרב התעמק בהגדה, כן הלך דכאונו וגבר. בדרכי מחשבתו נזדמנו יחד הגאולה של אז והאבדון של היום. לא יכול היה להסיח את דעתו מגזר-הדין שנחתך. נבוך ומפחד מכל הידיעה על הנעשה בגטו, הסב הרב ל"סדר" אך לצאת ידי חובה. הוא הניח את ההגדה, השעין את ראשו על השולחן והרימו מפעם לפעם כשהוא משוחח עמי. הוא ביקש לשמוע מפי דבר נחמה, שאל פרטים על ארגון הלוחמים, על מהלך יום הראשון למרד ועל מחשבותינו ליום המחר ולקראת הימים הבאים. משנפטרנו זה מזה היה הרב נלבב ביותר וברכני בברכת הצלחה. "כבר זקנתי ושבתי", אמר, אך אתם עולי הימים, אל תפחדו, הילחמו ועשו חיל ויהי אלוקים עמכם".

ציור "קערת הפסח" שהוכן כתחליף סמלי ל"סדר"
באחד ממחנות הריכוז הנאציים בטרזינשטאדט

הרב ליווני והעניק לי כמה חבילות מצות בשביל חבורת הלוחמים שלי. אם נזכה ונחיה גם מחר הוסיף - בוא אלי והבא עמך גם את צבייה. ואכן קיימתי הבטחתי ולמחרת היום, בליל הסדר השני, פקדנו שנינו, צבייה ואני, את הרב" - - -

"התחילו עבודות קשות בליווי מכות, אלות ושוטים, בעיטות, הצלפות ויריות במקום. בכל יום - הרוגים. במחצית אפריל 1943 - ליל סדר פסח הראשון במחנה. בחשאי יושבות קבוצות וחוזרות - כמובן בלי שולחן-ערוך - על מילות ההגדה. עור וגידים קרמו הפסוקים: "וירעו אותנו ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ויעבידו בפרך, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." אשר תכנם היה לחם חוקנו. עוד לשעה קלה תרוממנה הרוח. באה הבשורה המרהיבה על המרד הנשגב בגטו וארשה. נדדה השינה בלילות. מחשבות, רגשות לבו של כל המחנה הופנו מלאות הערצה לצד לוחמי הגטו אמיצי הלב. כולנו חרדנו לגורלם של הגיבורים. היה ברור מה הם הסיכויים, אך לאחר ההשפלה הנפשית עד דכא היה זה מקור לגאוות-מה בשעת יאוש".

"היה זה בליל סדר הראשון של שנת 1943. חזרנו מהעבודה עייפים ורצוצים. נזכרנו שהאביב והחרות מאתנו והלאה - - - בזכרון עולה הבית מימים עברו. שולחן ערוך מכוסה במפה צחורה. בתוך פמוטי הכסף מנצנצים נרות. פסח עם 4 כוסות, ועם מיטת-הסבה בשביל המלך... מסביב-סביב מרחפת השמחה, ילדים, אשה, ידידים... העיניים מתלחלחות...

יהודים נערוך סדר! - קורא מישהו. הרי היום ליל סדר הראשון. שם מתהוללים המפקדים והקצינים. אנו נעמוד על המשמר לא יתפסו אותנו עלינו לערוך סדר ויהי מה!

מעמידים זקיפים ליד המדרגות ואצל השער. אם במקרה יופיע מישהו מן השומרים ינתן אות וכולם יעמידו פנים כאילו ישנים בתאיהם. מיד עוברת השמועה מפה לאוזן. ולאחר זמן קצר מתמלא האולם. מאיזה מקום נסחב שולחן. על השולחן מופיעים שני נרות דולקים. גם כזית מצה לזכר ישנה כבר. על השולחן הועמדה קערת פח עם חרוסת ו...מרור, מרור...

מכל תאי השינה של הבניין בן הקומתיים מציצים ראשי אדם. מבטיהם הנפחדים מופנים בצפיה לעבר האורות של שולחן הסדר. הלבבות רוטטים, התלהבות, התעלות, רעד מרומם מזדחל בין התאים, מהפינות, מאחורי השולחן, מאחורי המיטות - בתוך הצפיפות מסביב.

ומיד נשמע הניגון המוכר: "עבדים היינו"... צא ולמד"... זמנים שחלפו! הס, שקט, יכולים עוד לשמוע - - האולם מתמלא ים של דמעות. מזכירים שוב את העבר, את האתמול, את ההווה - -

"הגיטו האיום"
חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ

אשר נטר שר את ההלל. כאשר ארבע הכוסות נתמלאו כבר דמעות, סיים נתן מסינג ב"חד-גדיא" צובט-לבבות-

כך חגגו כל עובדי המחנה את ליל הסדר הראשון".

"ימים ספורים לפני פסח זימזם הבלוק שלנו, כשאון השוק בעיירה הקטנה. הכשירו כלים, הגעילו את התנור, גירדו את השולחנות והכינו שהכל יהיה כשר לחג.

על העבודה ניצח ה"חוט המשולש" - ר' בנימין, ר' איטשה דיין והמלמד. בערב פסח "הכניסו את החג לבית", כשרחצו את הדלתות, את הקירות ואפילו את התקרה. הכל עבדו, גם אלה שלא נרשמו לקבל מצות. שכן הכל רצו להיות נוכחים בעריכת ה"סדר".

בחדר צר וארוך, מרוהט בדרגשים תלת-קומותיים על פני הקירות, התאסף הקהל ליד השולחנות החשופים ללא מפות. החלונות כוסו בשמירה ומאן-דהוא ניצב על המשמר. הדלת לא נפתחה לכל דכפין והיין לא ניצנץ מתוך הכוסות. אור חיוור של מנורה קטנה האיר בקושי את ראש השולחן, היכן שישבו ר' איטשה דיין, ר' בנימין והמלמד. נזכרתי באנוסי שפניה. אך מיד הבנתי שאין זו השוואה נכונה. הם נתחבאו במרתפים עמוקים ומוסווים היטב מפני עין זרה, אך מה יגן עלינו אם יעבור במקרה איש משמר גרמני, ו"הסדר" שלנו היה מסתיים בדם ועצב יותר מכל "סדר" יהודי אחר בהיסטוריה.

זמן רב ישב ר' איטשה דיין והרהר, עד שפרץ בבכי:
-כהא לחמא עניא!"
וכל הקהל מסביב לשולחן ובדרגשים בכה אתו. כה אמרו את ההגדה עד תומה, בכו בכל פסוק ופסוק.

היות וכופתאות לא היו, החל ר' איטשה לספר לקהל סיפורים מצדיקי הדורות הקודמים, עם סיום אמירת ההגדה. לדבריו האזינו בסקרנות רבה, אפילו החופשיים עשו אוזניהם כאפרכסת לסיפורים. לנגד העיניים צף ועלה מחדש עולם העבר השוקע, שהיה כה קרוב וכה יקר לכל אחד מאתנו, חרות בלבותנו כזכרו של בר-מינן שטרם הספיקו לסיים את אבלות-השבעה עליו.

לפתע נפרצת הדלת וכולנו נבהלנו מאוד. אבל היה זה נחומצ'ה, שערך גם הוא את ה"סדר" עם מספר יהודים בבית אחר. הוא נכנס לוהט עם עוד כמה אברכים שנראו כאילו היו שרויים בגילופין, על אף שהכל ידוע כי טיפות משקה לא באה לתוך פיהם.

- מה זה אתכם ר' איטשה - קרא נחומצ'ה בקול - וכי כך אתם עורכים את ה"סדר"? והיכן עבודת השם מתוך שמחה? ובלי ארבע כוסות אין יהודי יכול להשתכר? מרוב שמחה על שהשם עזר לנו ואנו עורכים את ה"סדר" גם בתוך מחנה-הכפיה.
-טארידירי, טאדירי, טארידירי, טאדירי!
האברכים פרצו בשיר ומיד נתמלא הבית בזמרה חסידית נלהבת. הזיזו את השולחנות ובו במקום נוצר מעגל רוקדים, אפילו ר' איטשה דיין הרשה לסחוב אותו לתוך המעגל וכה עמד בלי נוע על מקום אחד, בעיניים עצומות ומוחא כף אל כף החיוורות והחלושות".

"במחנה-העבודה שלנו בצילרטול אשר בשלזיה העילית, בגרמניה, נאספו כ- 500 נערות יהודיות, מארצות שונות. הפיקוח על המחנה הופקד בידי פלוגה מיוחדת של "נשי ס. ס.". לאנשי ס. ס. אסורה היתה הכניסה אלינו. אלא שנשי-סער אלה עלו אולי באכזריותן על הגברים. הן חמסו מאתנו כל בגדינו; גזלו את דמי העבודה והאכילו אותנו מנות-רעב זעומות. היו בינינו בנות דתיות, והיו נשי-הסער מציקות להן בכל עת; אסרו את התפילה והכריחו אותן לחלל את החגים, ואולם במסתרים השתדלנו לזכור כל חג ולקראת הפסח עלה בידינו גם לאפות כמה מצות כדי לערוך את שולחן ה"סדר".

הדאגה הראשית הייתה כיצד להשיג קצת קמח לאפיה. בכך עזר לנו שבוי-מלחמה צרפתי, שנמצא במחנה גדול לא רחוק מן המחנה שלנו. השבויים היו מקבלים בקביעות חבילות מזון באמצעות הצלב האדום. ואחד מהם העביר לרשותנו כמות קטנה של קמח לבן ונקי. בליל ערב פסח אפינו את המצות. שתי בנות עמדו על המשמר בחוץ, להזהיר מראש במקרה שאחת מנשי הסער תתקרב למקום. ולכן קראנו למצות שלנו "מצות-שמורה". בחדר שלנו, היכן שהתגוררו 16 בנות היה תנור ברזל. פרקנו כמה ספסלי עץ והעלינו אש בתנור. בקבוקים היו לנו למעגילות כך אפינו 6-5 מצות. כמה מצות שלחנו בסתר לבנות דתיות שנמצאו בצריפים האחרים.

בחדר שלנו נערך שולחן ה"סדר". סדין לבן נפרש במקום מפה, שני נרות הדלקנו ואמרנו את ההגדה מתוך ה"סידור'ל" היחיד שנמצא אתנו. את הסידור הביאה אתה נערה אחת מסוסנוביץ, חנה ז'לנקה, חברת ארגון "בנות".

שמרנו על הסידור כעל בבת עינינו. בכל החיפושים הקפדניים שנשי הסער ערכו אצלנו לא הצליחו לגלות את הסידור הזה. ביום האחרון למלחמה, ב- 7 למאי 1945, כאשר הגרמנים ידעו כבר על מפלתם שנחרצה, נערכה אצלנו בדיקה קפדנית ביותר, כדי לגלות חומר, מכתבים או תעודות. אותו יום מצאה אחת מנשי הסער את הסידור. המרושעות העלו אותו על המוקד בפומביות רבה".

חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ

"בשבועות האחרונים הקשים שבילינו במחנה הריכוז, עבד חלק מאתנו ליד הרכבת בעת פריקת מכונות בשביל מחסן תבואה. כמה פעמים הצליחה קבוצה זו להוציא קצת חטים מהמחסן.

הדתיים מבינינו החליפו את מנות הלחם שלהם בחטים הללו, בצורה זו צברו להם מלאי קטן של חטה לפסח. את גרגרי החטים כתשו בפטיש עד שהפכו לקמח. על ידי כך יכלו לפני פסח לאפות מצות ולתת אפשרות לכמה עשרות יהודים לערוך את שני הסדרים.

מאוחר בלילה, בשעה שהמשמר עזב את הבלוק שלנו, נערכו באולם הרחצה כמה שולחנות אשר כוסו בנייר, והודלקו שתי נרות מתוצרת עצמית. עבור כל אחד שהשתתף ב"סדר" הוכנה מצה קטנה. אחד מאתנו אמר בקול שבור את ההגדה, וכולם חזרו אחריו בקול בוכים, כשהדמעות חונקות את גרוננו.

כך ערכה קבוצה קטנה של יהודים נידונים למוות את שני הסדרים במחנה הריכוז במאוטהאוזן".

(לפי עדותו של רפאל ריינר, בספרו "דער אומקום פון ביאליסטאקער יידנטום", ע"ע 298/99).

חיתוך עץ של ניצול אלמוני ממחנה ההשמדה הנאצי, באושוויץ

"בדרום צרפת התקיימה שורה ארוכה של מחנות-ריכוז ליהודים, כגון דרנסי, גירס ודומיהם. הפיקוח על מחנות אלה היה בידי משטרת-ווישי הצרפתית כמו בידי המיליציה של לאוואל וה"לז'ון" (לגיון הזרים הצרפתי). רוב היהודים היו נשלחים ממחנות-ריכוז אלה לפולין, להשמדה. למרות המצב היו יהודים דתיים מתאמצים לקיים את מצוות היהדות ובמיוחד רבה דאגתם כיצד להשיג מצות לפסח.

אנו, קבוצת יהודים מסתתרים בכפר ארניק, הצלחנו לאפות כמות קטנה של מצות באורח פרימיטיבי. אצל השכנים האיכרים קנינו את הקמח הלבן. החלטנו לשלוח חלק מן המצות אל היהודים שבמחנה הגדול של גירס. הדבר עלה בידינו. השמחה של הנדכאים לא תתואר. הם ערכו "סדר" בסתר וכל אחד מהם היה מאושר לקבל כזית מצה".

(מתוך עדותו של יעקב ברוינר, עורך העיתון "שערים").

כבשן האש במיידנק

"בתקופה שאני מספרת עליה עמד בראש החרדים, נציגם בקהילה, ד"ר שלמה ליבן, רופא ונדבן ידוע בעירנו ומעבר לגבול המדינה. הכרתיו, וכי מי לא הכיר את ד"ר ליבן בפראג היהודית? האדישות בה התייחסו היהודים "המתקדמים" לד"ר ליבן הפכה בין-רגע לרגשי אהדה, כשנגד עיניהם עמד מנהיג החרדים כאיש העשוי ללא חת בזמנים קשים. אם כי לא חלו שינויים כל שהם בחיצוניותו, היה נדמה כאילו גופו הכפוף נתיישר וגבה מיום ליום - -

סמוך לפסח פקדו הנאצים לסגור את מטבח העם מיסודו של ד"ר ליבן. בשעה חמש לפנות בוקר התעוררתי לצלצול חזק. בפתח הדלת עמדה אשתו של ד"ר ליבן, כולה רועדת, סיפרה לי את סיבת ביקורה בשעה בלתי רגילה זו. בעלה החליט לחלק נגד פקודת הנאצים, את המצות במטבח. היא דורשת ממני שאשתמש בכל כוח ההשפעה שהיתה לי - לפי דעתה - על בעלה, כדי שימנע ממעשה זה המסכן את חייו. בלכתי מיד למטבח מצאתיו במחסן, עוזר בפתיחת ארגזי המצות. "האם אתה סבור" - שאלתיו - "כי מעשה זה, המסכן אותך ועוזרך, עשוי למצוא חן בעיני הא-ל? אתה עובר את הגבול" - העזתי להרים את כולי מתוך התרגשות מרובה; "אתה עושה את המצווה פלסתר!" הזהרתי לא הועילה; הוא חילק את המצות. הדבר לא נודע לגרמנים".

(לפי מאמרה של אירמה פולאק, "דבר" כ"ז ניסן תשי"ב).

פליטים - ציור מאת רפאל מאנדלצוויג

"וינה 28 במרץ 1945. בערב נערך ה"סדר" במקלט להגנה אנטי-אווירית של בית החולים. קידוש על חמיצה במקום על היין. גם בהשגת מרור, סמל לדיכוי, נתקלו בקשיים, אבל כמות קטנה של מצה ישנה. כיצד הצליחו המאמינים להשיג קמח ולאפות את המצות של מצווה זוהי חידה, אך עובדה. מסביב לשני שולחנות ישבו בנפרד הגברים והנשים. הם חוזרים עתה מן העבודה, עונדים את ה"מגן דוד" ונזכרים בעבדות מצרים ושרים שירי גאולה. בינתיים נשמעים הדי המאבק האווירי. לאחר הסיור אמריקאי ביום מגיחים עתה מטוסי הרוסים, ואולם איש מן המסובים אינו זז ממקומו. כאן הרי מרתף ההגנה בו נערך עתה ה"סדר". בכי רב בכו היהודים באותו ליל-ה"סדר".

(לפי עדותו של ד"ר יוסף (רז'ו) קאסטנר, בפרקי הדין-וחשבון שלו).

פליטים - ציור מאת רפאל מאנדלצוויג

צרור זה של אפיזודות ועובדות, שנאספו ממקורות התיעוד של שנות השואה והחופפות את כל איזורי ההשתדלות הנאצית באירופה, בא ללמדנו, כי על אף עומק אכזריות של משטר-המרצחים הנאצי, לא נכנעו לו היהודים המעונים, ובתוך תהומות-האופל והשפל של השיעבוד הנורא והאיום הם הציתו את לפידי החרות.

---