הרבה אגדות -מצריות, בבליות והודיות - רווחות היו בעולם העתיק על ראשית הבריאה, המוטיבים הטבועים בהם שונים אלה מאלה כפי ששונות הציביליזאציות בארצות אלו, הצד השווה בכולן - סיפורים על חומר קדמוני, על יצירת האלים ולבסוף על בריאת האדם. הבריאה הוצבה מעיקרה על היאבקות אדירים בין האלים, ואינה אלא פרט בתולדותיהם רבות העלילה.

קשה להסביר את היסודות המשותפים לאגדות השונות של העמים על סמך מאורעות טבעיים דומים, או על רקע חוויה נפשית, "נצחית", האופיינית כאילו לגזע האדם. שורת ההגיון נותנת, כי אלמנטים תרבותיים ורוחניים התפשטו במזרח הקדום בדרך ההשפעה הישירה ועל יסוד התפוצה ממרכזים קבועים, כפי שהופצו הישגים חומריים טכניים ממקום למקום. אדרבא, מעלה יתירה לספורים, לאגדות ולשיחות פלאים, החביבים על בני העם, שהם מועברים מארץ לארץ, אם בלחש ואם בפומבי, מפאת עניינם וליבובם. אלא שהסיפורים האלה, שהגיעו אלינו מהמזרח הקדום, אינם כלל ראשית פסוק. שורשיהם כנראה בראשית תרבות האדם והם יונקים מקרקעיתו של מרכז הציביליזאציה הראשון בתולדות האדם - המרכז בארץ הנהריים - מסופוטאמיה. אפשר, שכל עצמם של סיפורי הבריאה נוסדו על ניסיון של אלפי שנות הרהורים וחיקורים בכבשונו של עולם, ושל חיפושים ללא הפסק אחרי משענת כלשהי לתועים בחלל זר ומוזר, נעלם ואין סופי.


"רק לאחר שנוצרתי אני, נוצרו יתר העצמים בעולם" - בלשון זו מדבר באחד הטכסטים המצריים אלוהי השמש, רע. בהמנון המצרי המוקדם לשחר מתואר אל השמש בדברים אלה: "אל הנעורים, אתה הוא שנולדת מעצמך". לכאורה, אל השמש רע הוא בורא העולם.

אלא שאין הדברים פשוטים כל כך. המיתולוגיה המצרית סבוכה ומסובכת, ולפי טעמנו כיום נראית היא מלאת סתירות וניגודים. לא כך סברו הקדמונים, עובדי האלילים. הם ראו את העולם על כל גווניו והניחוהו כמות שהוא; הם לא באו להסדירו, מעשה תשבץ, לפי מה שאנו קוראים "שכל בריא" אלא השתדלו לפרשו כפי ראות דמיונם ברמז ובמסתורין.

אל השמש כאל הבריאה כולל בו גם את המקצב של זריחה מתמדת ושל לידה מתחדשת והולכת; בחינת חידושו של יום בדרך פליאה, אין אל השמש מתחדש בשחרו של יום מכוח עצמו, אלא בסיועה של אלת הרקיע או של האלה חתחור - גילומה של הפרה הקדומה. ומכאן נוסח ההמנון: "תשתבח אתה, האל הגדול, שיצאת מפרת השמים הקדמונית". כאן - אל השמש, יוצר הכל; וכאן - האל הנולד מחדש על ידי אלה אחרת. גם האל הורוס. "האל הגדול אדון השמים", "בעל החזה הרחב", הפורש כנפיו על פני הרקיע והמתגשם בפרעה מלך מצרים - אף הוא תחילתו בימי הבריאה הראשונים. כוחו אור ונוגה - "אתה האל שנבראת בטרם נבראו אלים אחרים, כשהדברים עוד לא נקראו בשמותיהם. פקח עיניך ויפץ אור לכל הברואים". ההמנון הוא מימי הממלכה החדשה, מהאלף השני לפני ספירת הנוצרים.

המצרים לא יצרו סינטזה קוסמוגונית אחת, עקבית, כל יודעת וכל קובעת. הם ניסו לרדת לתסבוכת היקום ולפתור את בעיותיו בדרכים סבוכות: אמונות סותרות, אלה בצד אלה ודימויים שונים ומנוגדים של אותו האל. נראה לי, שגישה זו משקפת את ייאושו של האדם חסר האונים ואת רפיון ידו כנגד ענקי הטבע. בסופו של דבר, מתיישבת הסתירה על לידתו המחודשת של אל השמש הכל יכול (בסיועה של אלת הרקיע), על פי דמיונו של איש הטבע. השמש נותנת חיים לכל: לאדמה, לצומח, לחי ולאדם; אולם היא זורחת ושוקעת, עולה ויורדת. היא כלולה - לפי ראייה פשטנית - במסגרת רחבה יותר של הרקיע ומשתרעת על פני מצע גדול ממדים, המשמש לה תחום ורקע.

אין תימה, שסיפורי הבריאה המצריים מתהלכים היו בגרסאות שונות. העיקרית שביניהן: רע, אל השמש, הוא האל הקדמון. ממנו נולדה נוט - אלת הרקיע - שהיא גם אמו. היא יולדת אותו כל יום מחדש. בעיר מוץ נחשב האל פתח לבורא העולם, והוא עצמו נחלק ליסוד זכרי וליסוד נקבי.

כיצד קם ועלה אל השמש? גם על כך התהלכו סיפורים שונים. צמח לוטוס עלה, לפי גרסה אחת, מן המים הקדמונים, ובו ישב ילד - הצלם של אל השמש. לפי גרסה אחרת היתה ביצה מונחת בתוך המים וממנה בקע אל השמש. הצד השווה בסיפורים הללו - המים, שהם יסוד העולם.

האל הקדמון והראשון, יהיה אשר יהיה (רע, פתח, אתום, נוט, אמון) הוליד אלים. לפי נוסח אחד יצר האל אתום אשה, שנחשבה בעיניו לבת ולאחות כאחת, והוליד תאומים. מהם יצאו אלי השמים והארץ, והם בראו את העולם. וככה השתלשלה שושלת האלים. אפשר שלכך מכוונת הפסקה הבאה בהמנון אל האל אמון: "המחבר את זרעו עם גופו, היוצר את ביצתו בתוך עצמו".

סיפור בריאת האדם במיתוס המצרי הנו דוגמה לסיפור שבאגדה הבבלית, על פי משתיתה הקדומה ביותר. האדם נוצר מן העפר. האל חינם יושב לפני האבניים ומוציא מתחת ידו בני אדם, בת זוגו חרת מגישה לאפיהם של הנבראים סימן חיים. הרי שלפנינו תיאור בריאה ציורי, מפורט וגשמי ביותר.

אמון - רע, אל השמש, אל האלים אבי המלכים, הוא המגלם בתוכו את כל הבריאה, על כל השתתפותם של יתר האלים בפרטי המעשים. ההמנון הידוע לאמון רע, שיש לראותו כתמצית הקוסמוגונית המצרית (מהמחצית האחרת של האלף השני לפני ספירת הנוצרים) תולה בו את עיקרי הבריאה.

"בכור השמים וראשון בארץ... אדון האמת ואבי האלים, שברא את האדם ויצר את החיות; אל הנעורים האהובים היטב, המפואר בפי האלים, בורא העליונים והתחתונים... השבח, לך בורא הכל... שמותיך רבים עד לאין ספור... בצאתך בבוקר במזרח ובבואך בערב במערב... בהיוולדך כל יום לעת שחר".

הסיפור הבבלי הגדול על בריאת העולם נקרא בשם "אנומה אלוש". הקטעים הראשונים ממנו נתגלו כבר במאה התשע עשרה לספירה, ומאז נמצאו ופוענחו, קטעים נוספים. עתה יש בידינו לשחזר את הסיפור כמעט בשלמותו. קטעי סיפורים על ראשית העולם לפי הנוסח המסופוטמי טבועים גם ביצירות שומריות ובבליות, וכן ביצירות בלשון יוון מהמאות החמישית והשלישית לפני הספירה. לאחרונה פוענחו קטעים חדשים מסיפורי היצירה, המוסיפים נופך לשוני ושינויי נוסח רבי עניין.

הקוסמוגוניה הבבלית סבוכה פחות מזו המצרית. אפשר להעמידה על כמה עיקרים כלליים ומשותפים. ואלה תולדות השמים והארץ לפי הנוסח המסופוטמי: בראשית היו האלים אספו ותאהמת מעל למים המלוחים. מהמים התמזגו אלמנטים שונים שמהם הורכבה תבל. אותה שעה לא נמתחו עדיין לא השמים ולא הארץ. ברבות הימים נולדו אלים חדשים, וביניהם אל הרקיע אנוו ובנו אאה, שהיה לאל מימי התהום, הכשפים והתבונה. כשפים - בצד תבונה! מפאת סגולותיו היה אאה לראש האלים; אף הוא הטיל את שררתו על אבותיו, כבן מלכים המתפרץ לאדנות ולמלכות.

האלים הוציאו זמנם על שעשועים דברי שחוק ומעשי קונדס. כמנהג הצעירים, הקימו רעש ושאון, עד שהעלו את חמתם של אבותיהם ואבות אבותיהם. זו דרך העולם: הזקנים עורגים למנוחה, לנמנום, לבטלה, והצעירים - לבם לרעש, לשחוק ולקלות ראש. השתדלו הזקנים לקנות את לב הצעירים בדברי כיבושין, בנועם, במתק שפתים. אך לא הועילו, נרתח לבבם, חמתם בערה עד להשחית, יצרי גבהות שלהם, שהיו רדומים לפי שעה השיאום להרוג ולהשמיד את העומדים בדרכם והבאים עליהם בשחוק וברעש. אפסו בא אל תאהמת ובפיו בשורת זעם ואבדון. לרגע חמרמרו מעיה של האם, ותיתן קולה בצעקה:

"איכה נכלה במו ידינו את אשר טיפחנו וריבינו".

לבבה של אם, אפילו של אם אלה צמאת שררה, אין לו חקר. אך אפסו הנוקם לא ידע רחמים, והוא אומר:

"אני אכלם ואשים קץ לדרכם. השקט יושב על כנו, ואנו נשוב למנוחתנו".

ממלכת האלים התחלחלה בגלל קורטוב של מנוחה. הם לא ידעו נפשם מרוב קנאה ואימה. החלה התרוצצות והשתררה בהלה. עתה קם להם למושיע האל אאה הקוסם רב החכמה. הוא עג עוגת קסם מסביב לאלים, השביע את אפסו בלחשים, עד שזה עייף ונדם. אותה שעה הוריד ממנו אאה את שרביט המלוכה וקישט את עצמו בסמל זה של שלטון. עתה הסתער על אבי האלים, שחטו, בחר לו משכן כבוד אצל האלים והיה לראש החבורה. אותו זמן נולד מרדוק לאאה הנוצח. עד מהרה נודע בגדלו בעצמתו ובעיניו, היוקדות אש והמהלכות אימים. ובינתיים לא יכלה תאהמת להתנחם על מות בעלה ואש הנקם שלהב את יצריה. כשנודע הדבר לאאה הבין, שלא יפיס את דעתה של תאהמת קשת המצח בריצויים ובשידולים. ברור היה, שהחרב היא שתכריע גורלה של ממלכת האלים.

הפור נפל על מרדוק. האלים התאספו סביבו אחוזי אימה, מסרו לו את השלטון והפקידוהו "למלך של תבל כולה".

התחיל קרב מר, מרדוק, עוטה גבורות ונאפד נקמה ניצח את האלה הזעומה, דרך על גוויית תאהמת וביתר אותה לשני חלקים: את האחד הרים למעלה ומתח את השמים; מן האחר יצר את הארץ. אף הוא הקים מעון לאלים הגדולים בשמים; לאחר מכן - תלה מאורות ברקיע לאותות זמנים, כונן שערים לשמש, העולה במזרח ושוקעת במערב; לירח הציב את ממשלת הלילה.

קודם ניצחון מרדוק היו האלים חלוקים ביניהם: הללו לצד תאהמת, והללו לצד מרדוק. עתה היו המנוצחים לעבדי המנצחים. וכדרכם של מנוצחים - נידונו לעבודה קשה. בצר להם ביקשו פדות מאת האל המנצח. מרדוק ראה בעינויים ומיד נצנצה מחשבה בלבו, כיצד להקל את סבלם. כלום לא יהא זה מן הנכון לברוא ברואים חדשים בצד האלים? בא המפנה. מרדוק החליט לברוא את האדם, כדי שישרת את האלים, יעבוד בשבילם, ויסגוד לראש האלים - האל מרדוק, אביר הכוח ורב הניצחון.

אלא שלידתו של האדם לא באה מעצמה במעשה חסד של שעת רצון. ראש המורדים מבין האלים, שקם כנגד מרדוק, הוא האל קנגו, הוצא להורג. מדמו נברא האדם. מיד שוחררו האלים משביים, והאדם עמד מוכן ומזומן לשמש את האלים ולהגיש להם מאכלים, למען יטיבו את לבם.

מרדוק חילק את האלים לאלי השמים והארץ. אלי הארץ בנו לכבודו של האל הגיבור את העיר בבל ואת המקדש המפואר א-סגילה. במשתה חגיגי עמדו האלים והעלו במניין את חמישים שמותיו של מרדוק; וכל זה בשבח, בתפארת ובעסק גדול.

הבריאה הבבלית, על כל סממניה הפיוטיים, אפופה אנוכיות, קנאה, משטמה, התגוששות דמים. המועיל הוא הטוב והיאה. כל דאלים גבר, המצפן המוסרי פעמים שאינו קיים כלל, ופעמים שהוא מהבהב באור קלוש בתחתיות התודעה. האלים דרכם כדרך כל בשר. יצריהם חזקים יותר ומעשיהם אכזריים יותר מפאת עצמתם, לאין שיעור. למען בדל של מרגוע מוכנים הם למוטט את העולם. במלחמה נברא העולם, בהתכתשות על שררה ועל מלכות עלה מרדוק לכס אלוה ראשי. בדם נוצר האדם.

סיפור הבריאה הבבלי בא להשמיענו כמה עניינים על ראשית העולם וסדרה. תחילתה של תבל גלומה באלים, הנושאים בהם אלמנטים קוסמיים. סדרו של עולם הוצב על מכונו בידי מרדוק המנצח. עניין בדבר, שדבר הבריאה תופס רק חלק מועט מהסיפור "אנומה אליש". כל עצמו של הסיפור לא בא אלא לרומם את האל מרדוק, להעלותו בראש הפנתאון הבבלי, לספר על קדמותה של בבל ועל זכותה להשתרר על ערי הממלכה האחרות. תולדות שמים וארץ אינן אלא קטע מתולדות האלים.


הסיפור הכנעני של הבריאה אינו ברור לנו עדיין כל צרכו. יסודותיו העיקריים: ישות קודמת מלפני בריאת העולם, חמדה, זיווג מיני, ביצת העולם. הבריאה קמה מהרוח והתהום בכוח תשוקה וזיווג שבין השנים. האוויר והרוח יצאו לעולם כתוצאה מזיווגם של שני אלמנטים: חמדה וערפל. אחר כך נוצרה הביצה הקוסמית; ממנה התבקע העולם כמות שהוא - וראש לכל: חבורת האלים.

גם באגדה הכנענית קם העולם והיה בעיצומה של מלחמת אלים. אלה נלחמים באלה ותוך כך הם מתגברים על כוחות ההרס של הים והמוות. אף הקוסמוגוניה הכנענית טבועה במעט מה במעשי זוועה, בקצף ובמלחמת גבורה. לדוגמה מלחמתה האכזרית של האלה, ענת במות - אל המוות. בבבל - ניצח מרדוק, בכנען - ניצח הבעל, אל השמים, השולט באלים. אלי כנען דומים בהרבה לאלי בבל. אף הם הם עסוקים ברדיפה אחרי שררה ובהתנגחות על שלטון בתבל. בעלים, נשים, אבות, אמהות, בנים ובנות - נלחמים אלה באלה. כוחם העיקרי - בגבורת מלחמה.

על מה הם נלחמים? על טובה לעצמם, על כבוד אלים, על שררה שאינה יודעת גבול; ואולי גם עקב יצרי התגוששות ולמען שעשועי התברקות במעשי קרב. מלחמה לשם מלחמה - כלום לא נטבעה בתודעת האדם בשחר דמדומיה של ההיסטוריה? האלים הם שהורידוה לעולם כדורון לאדם המתעצם קשות על קיומו. נתבשם האדם בשחרותו של המזרח בריח דמים, ושוב לא היה בן חורין, במרוצת הדורות, להשתחרר הימנו שחרור של ממש.

הכלל, סיפורי הבריאה במזרח הקדום חותמם עליונות, חומרה ושעשועי דמים. האדם אינו אלא שבריר זעיר בתוך היקום. לפי ההשקפה הבבלית, אין סדר קבוע לעולם, והוא נתון לשינויים תדירים ולשרירות לבם של האלים. אין בכוחו של האדם לעמוד על כבשונו של עולם ארעי וחולף, ואין לדעת את טעמו, יסודו ותכליתו. רוח צוננת מנשבת מסיפורי הבריאה של הבבלים והכנענים. אין לו לאדם הבודד בעולמו אלא לכרוע ברך ולהיכנע תוך אזלת יד לרצון האלים. אפילו נלך בעקבות גילויים לשוניים אחרונים, ונרצה למצוא משענת מוסרית כלשהי גם במיתולוגיה הבבלית (במקורותיה הקמאיים) - עדיין נהא רחוקים מלקבוע תכלית מוסרית בבריאת האדם; והרי היסוד המוסרי שבבריאה זו הוא יסוד מוסד בתורת ישראל; כפי שהיא כתובה בחומש, שנוייה בנביאים ומשולשת בכתובים.

אין מתפקידנו להרבות בקילוסין ובשבחים על מעשה הבריאה כפי שהוא ידוע מספר בראשית. כל קורא אובייקטיבי, אינו רשאי להתעלם מהנימה האבהית האופפת את סיפורי התורה, ושאין לה משל ודוגמה בסיפורי ארצות הקדם. בכוח מאמרו של אל רחום וחנון בקעה קרן אור לתוהו ובוהו שבעולם. האדם נברא לא כמשרת אלא בצלם אלוהים, ותפקידו לכבוש את הארץ ולרדות בה. ההבדל שבין פרשת הבריאה במזרח הקדום לבין מעשה הבריאה שבספר בראשית הוא כהבדל שבין אלים מתנצחים צמאי דם וגבורת מלחמה לבין אל רחום וחנון, הפותח ידיו ומשביע לכל חי רצון. לבין אלוהי כסף וזהב אשר פה להם ולא ידברו, עיניים ולא יראו לבין א-ל חיים וקיים תמיד.