1. מבוא

"כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר ב 'לא תעשה'. וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצווה להקל ולזלזל בו". (שו"ע, חו"מ ח).

למרבה הפלא, סעיף אחד בלבד ב"שולחן ערוך" עוסק במינוי שופטים. הסעיף אינו מפרט את דרך המינוי, אלא מזהיר את מי שממנה את הדיין לבל ימנה אדם שאינו הגון לשבת על כס המשפט. בנוסף לזה הוא גם מתייחס - באופן מעורפל וכללי ביותר - לאישיותו של הדיין שראוי למנותו. דיין צריך להיות הגון, בעל מידות שרבי יוסף קארו אינו מפרט אותן וחכם בחכמת התורה.

רבי משה איסרליש (פולין 1575-1525) - הרמ"א - מוסיף בהגהתו על סעיף זה את הדברים הבאים:

"ואסור להעמיד עם הארץ דיין על סמך שישאל כל פעם לחכם. ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) אע"פ שאינם ראויים לדיינים, וכיוון שקיבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפסלן. וכן כל ציבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינם ראויים מן התורה".

הגהה זו יש בה כדי ללמד רבות על מצב השפיטה בקהילות. ממנה אנו שומעים שהמציאות לא אפשרה תמיד את קיום האידיאל של מינוי שופטים "הגונים" "וחכמים", ופעמים שהיה צורך להסתפק בדיינים שאינם ראויים.

אחד המניעים העיקריים להתפשרות זו של ההלכה עם המציאות, כפי שמציין הרמ"א, הוא החשש מפני ההליכה לערכאות של גויים, שהיא אחת הבעיות החברתיות-דתיות המרכזיות שאיתן התמודדו קהילות ישראל באשכנז כמעט בכל הזמנים.

מטרת מאמר זה לבחון אספקטים אחדים של מינוי שופטים, תוך שימת לב מיוחדת להיבט הסוציולוגי. נתחיל בהצגת מקורות המחקר, ולאחר מכן נכיר את סוגי בתי הדין שהיהודים נזקקו להם בימי הביניים, דרכי מינוי הדיינים, סמכויותיהם ומעמדם החברתי. סקירתנו מתפרסת על פני תקופה ארוכה - החל מתקופת הגאונים ועד למאה השמונה עשרה - ומכסה אזורים שונים, אך אין היא מתיימרת להיות ממצה. מובן שפרק זמן זה מתחלק לתקופות משנה , שמן הראוי היה להבדיל ביניהן ולהקדיש לכל אחת מהן מחקר מיוחד. אולם, כוונתנו אינה אלא להציג כמה מן הצורות הבולטות שלבשה השפיטה במשך הגלות - תקופה המאופיינת בכך, שלכל אורכה ובכל הגלויות, קהילות ישראל ניהלו או השתדלו לנהל חיי אוטונומיה פנימית אשר הביטוי הבולט שלה היה: מערכת שיפוט עצמאית.

2. מקורות המחקר

ברקע לכל מקורות המחקר עומד כמובן התלמוד, אך נושא הדיון שלנו אינו בתי הדין בתקופת התלמוד. כפי שיתברר לנו, לאורך התקופות ניצבו הפוסקים לפני מציאות חדשה, השונה מקודמותיה הן מבחינה חיצונית - השלטון שתחת חסותו חיו הקהילות - והן מבחינה פנימית - מבנה הקהילות והתפיסות החברתיות השוררות בהן. התמודדות זו דרשה פתרונות חדשים לעומת המשפט התלמודי, אף שפתרונות אלו שאפו תמיד להיצמד אליו ככל האפשר.

המקור השני, הוא ספרות הפסיקה לסוגיה, וכן, ואולי בעיקר, ספרות השאלות והתשובות שבאמצעותה ניתן להשקיף על הריאליה של התקופה שדנים בה.

המקור השלישי, והחשוב לא פחות, הוא פנקסי הקהילות. פנקסים אלו - המהווים בעצם אמנה חברתית כתובה, שעליה בנויים חיי הקהילה, הם מקור בלתי נדלה של מידע על הקהילות, מבניהן, מוסדותיהן וארגונן.

מקור אחרון שאפשר לציין, הוא כתבי המינוי של רבני הקהילות. כתבים אלו מתייחסים באופן מפורט לתפקידו השיפוטי של הרב במסגרת הקהילה, ואף הוא משמש מקור מידע חשוב לענייננו.

3 . בתי הדין לסוגיהם

א) הקדמה

הרב שמחה אסף כותב (בספרו "בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד"):

"גדולי ישראל שבכל דור הקפידו בעיקר על ההליכה לערכאות של גויים, שלא יהיו אויבינו פלילים. אולם בזמן שבעלי הדין מצייתים לדין תורה, ומגישים משפטם לפני אנשים מישראל, לא דרשו מהם שדינם יתברר דווקא לפני בית דין מסודר באופן זה ולא באופן אחר. לקהילות ניתן חופש רב, שיסדרו להם בירור משפטיהן כחפצן וכרצונן, בהתאם לדין תורה ולמנהגים המקובלים. ואמנם היו דיני ממונות נדונים על ידי אורגנים משפטיים שונים - אף כי לא מכולם היתה דעת החכמים נוחה במידה אחת - הכל לפי הזמן והמקום ולפי תנאי העניין הנדון. אורגנים אלה הם:
1) בי"ד של שלושה מורכב משלושה דיינים קבועים ומומחים
2) דיין אחד קבוע המצרף אליו בכל דין שניים מזקני המקום
3) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והרב שבעיר הוא השליש
4) שלטון הקהל (חבר הפרנסים).
יש שאורגנים אחדים היו קיימים זה על יד זה בעיר אחת. היו, למשל, קהילות שהיה בהן בי"ד קבוע של שלושה דיינים לדיני ממונות, אולם דיני קנסות, עונשין, וגם חלק ידוע מדיני ממונות, כגון ענייני הסגת גבול, חזקת הבתים וכיוצא בזה, היו נדונים ע"י פרנסי הקהל".

פרופ' יעקב כ"ץ בספרו "מסורת ומשבר" חוזר על עניין זה בהטעמה:

"לא כל שאלה משפטית מובאת לפני בית דין שההלכה היא הבסיס לדיוניו. במידה לא מועטת משמשים גם מנהיגי הקהילה עצמם כדיינים - בייחוד בעניינים הקרובים למשפטים פליליים, כגון דברי ריבות, עלבונות, קטטות והכאות".

בהערה הוא מביא לשון תקנת קהל:

"מנהיגי הקהילות ידונו בדברי ריבות וקטטות... וקנסות ועונשין ודייני הקהילה ידונו דיני ממונות ואין להדיינים להכניס ראשם בדברים הבלתי שייכים להם".

להלן נסקור את האורגנים השונים שהוזכרו על ידי אסף ואת היחסים ביניהם; יחסים אשר לא התנהלו תמיד על מי מנוחות, כפי שעולה מדברי כ"ץ.

ב) בית דין של שלושה

על פי המשפט התלמודי בית דין של שלושה הוא בית הדין המוסמך לדון בדיני ממונות. המשנה קובעת: "דיני ממונות בשלושה" (סנהדרין א, א). יש לתמוה אפוא על קיומם של אורגנים אחרים לאותם העניינים, אך על כך ידובר להלן. אסף מעיר שאמנם קיים מקור תנאי אחר לפיו "אם היה מומחה לרבים, דן אפילו יחידי" (סנהדרין ה ע"א), אולם הוא מציין שהגאונים פירשו ברייתא זו פירוש מצמצם ביותר והחילו אותה על הגדול שבדור בלבד. ואכן בתקופת הגאונים היו ברוב קהילות ישראל, החשובות פחות או יותר, בתי דין של שלושה. זה היה המצב גם בארצות הרחוקות מן המרכז הבבלי, על כל פנים בקהילות החשובות שבהן. היו אפילו ערים שהיה בהן יותר מבית דין אחד. ידוע לנו לדוגמה שבקהילת קראקא היו שלושה בתי דין קבועים הבנויים כשלוש ערכאות זו על גבי זו הנבדלות זו מזו על פי סמכויותיהן וחשיבותן. גם כשלא היה בית דין קבוע של שלושה, ורב המקום היה משמש בתפקיד של דיין (ראה להלן), הוא היה מצרף אליו שניים מחשובי הקהילה כדי להרכיב בית דין של שלושה.

ג) דן יחיד

אסף כותב:

"במדינות ידועות, כגון ספרד, לא מילא הרב תפקיד של שופט רק במקרים מועטים. עיקר תפקידו של הרב היה לנהל את העדה ברוח התורה ולפקח על צרכיה הרוחניים... דיני ממונות נדונו על ידי הדיינים או הפרנסים בלי השתתפותו הקבועה של הרב ; אילו היו הדיינים הפרנסים פונים בכל הדבר הקשה".

כך היה גם בפולין כשתחום פעילותו ושלטונו של הרב היה גדול מאוד; רק בקהילות הקטנות היה הרב ממלא גם תפקיד של דיין.

שונה היה המצב בקהילות אשכנז. בחלק מקהילות אלו נהגו שבמשפטים על סכומים קטנים היו בעלי הדין נידונים לפני הרב שהיה דן את הדין יחידי. בקהילות אחרות נהגו להפך, שתביעות על סכומים לא גדולים היו מתבררות לפני הדיינים, ולפני הרב הביאו את הדבר הקשה או מקרים שבהם סכום התביעה היה גדול. אסף מעיר ש

"בכלל... המוסדות המשפטיים לא היו מפותחים ביותר באשכנז, ולכן היו ענייני המשפט מוטלים ברובם על הרב, כנהוג בקהילות קטנות גם בשאר ארצות".

השאלה שעולה מהאמור לעיל היא: איך יכול היה הרב לשמש בתור דן יחיד שעה שהמשנה אומרת בפירוש ש"דיני ממונות בשלושה"? על כך יש להביא את דברי רבי יחיאל מיכל עפשטיין (רוסיה, סוף המאה הי"ט, מחבר ערוך השולחן):

"פחות משלושה אין דיניהם דין אפילו לא טעו. שהציבור קיבלו את הרב לדון ביחידי, יש לו דין בית דין" (ערוך השולחן, חו"מ ג, ד-ה).

ומכאן שסמכותו של דן יחיד באה לו מכוח הסכמת הציבור.

"ודאי הציבור יכולין לתקן - כמו שירצו".

על כוחו של הציבור בקביעת מוסדות ומבנה המערכת השיפוטית עוד ידובר להלן.

ד) זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (זבל"א)

בית דין זה מוכר גם תחת השם "בית דין של בוררים" ; על מוסד זה כותב הרב אסף:

"בי"ד של בוררים הוא יליד תקופת השמד והשעבוד הקשה שבאה אחרי חורבן הבית השני... כיוון שניטל ייפוי-כוחם של בתי הדינים הקבועים ונתמעט מספר הדיינים המומחים, התחילו בעלי הדין להישפט בבתי דין של בוררים, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד. ואמנם כל ההלכות שבמשנה על דבר בי"ד של זבל"א נשנו על ידי רבי מאיר, בן דורו של שמד. נראה גם כן שבי"ד זה היה נוהג רק בארץ ישראל, שבה הוגבל כוחו של בית הדין העברי על ידי ממשלת רומא יותר ויותר, ולא בבבל, מקום שבו היה כוחו של בית הדין הקבוע יפה. דומה שבתלמוד ובכל ספרות הגאונים אין אנו מוצאים עובדה קונקרטית שאיזה משפט יובא לפני בי"ד של זבל"א, ובתשובות הגאונים אין כמעט גם זכר לו.

בארצות אירופה היה בית דין של זבל"א מצוי ורגיל ביותר באשכנז ובאיטליה, ארצות שלא היה כוח בתי הדינים יפה. היו גם קהילות חשובות שלא היו בהן בתי דינים קבועין כל עיקר, ואת כל דיניהם היו דנים בבית דין מורכב באופן זה: כל אחד מבעלי הדין היה בורר לו דיין אחד והרב היה השליש".

להשלמת תמונת המצב של בתי הדין של בוררים באשכנז נביא כאן את דבריו של מ' פרנק (בספרו "קהילות אשכנז ובתי דיניהם"):

"בי"ד של בוררים היה מצוי ורגיל ברוב המקומות באשכנז ובדיני ממונות היה ממלא את מקומו של בית הדין הקבוע, שלא היה נוהג שם, אלא בתקופה מאוחרת יותר. במקומות שהיו שם בתי דינים קבועים לא היו נוהגים לדון על פי זבל"א אלא בהסכמת שני הצדדים או כשהדיינים הקבועים אינם יכולים ליישב בדין, כגון מחמת קורבה וחשש של נגיעה בדבר. היו מקומות שלא היו נוהגים לדון בזבל"א גם במקרה האחרון, אלא האב בית דין שבמקום היה בורר דיינים ומסדר בית דין, או שבעל הדין היה כופה את שכנגדו לילך עמו לבי"ד סמוך. ולעומת אלה יש לציין מקומות רבים שבהם היו דנים בזבל"א אף על פי שהיה שם בית דין קבוע, אלא נהגו להושיב את הרב כשליש".

נחזור לסקירתו של אסף:

"בספרד לא היה כנראה בי"ד של זבל"א נוהג כלל וכל המשפטים הובאו לפני מוסדות משפטיים בעלי כוח כפיה, הם בתי הדין הקבועים או לפני 'מוקדמי הקהל', ראשי העדה ופרנסיה, שהיו ברובם בעלי תורה חשובים. אולם בפולין, אף שגם בה היה כוח בית הדין ופרנסי הקהל יפה, אנו מוצאים בצד בית הדין הקבועים גם את בית הדין של בוררים.

כבר ראינו שבקהילת קראקא, למשל, היו שלושה בתי דינים של שלושה, אבל יש ששני בעלי הדין היו בוחרים להישפט בזבל"א, ותקנות הקהילה קובעות את סדריו של בית דין זה".

מקור כוחו וסמכותו של בית דין של בוררים הוא בהסכמת הצדדים המביאים את ריבם בפניו. הצדדים משתתפים בהרכבת בית הדין ומסכימים להישפט על ידו ולציית להכרעתו. מכאן מתבקשות שתי הלכות: 1)הבוררים אינם חייבים, באופן עקרוני, להיות תלמידי חכמים, והם יכולים להיבחר מתוך "יושבי קרנות". 2) אם אחד הצדדים מבקש להישפט בבית דין קבוע או על ידי הרב והדיין שקיבלוהו עליהם בני העיר לדון יחידי, אין השני יכול לכופו.
ואולם בכוחו של הציבור להתנות על שתי הלכות אלה, וכך אמנם היה במספר קהילות כפי שעולה מדברי פרנק:

"בוורמיישא היה קיים במאה השבע עשרה בי"ד של זבל"א בצדו של בית הדין והאב"ד הקבוע, והנתבע יכול היה לכוף את שכנגדו להתדיין עמו בזבל"א. במאות המאוחרות צמצמו את הזכות של בחירת דייני זבל"א במקומות שונים על ידי דרישות מסוימות לבוררים בידיעת התורה (צנזוס). רק בעלי תואר 'מורנו' שאושרו על ידי בית הדין והקהל, היו רשאים ליישב בדין כבוררים".

ה) בית דין של בעלי בתים

ראינו בסעיף הקודם שבית דין של בוררים לא חייב היה להיות מורכב מתלמידי חכמים. עתה נראה שקיימים היו גם בתי דינים קבועים של הדיוטות, שאינם תלמידי חכמים, ושדין תורה לא היה המקור לפסיקתם. בתי דינים אלו עסקו לא רק בעניינים פליליים, כפי שכבר צוין לעיל, אלא אף בדיני ממונות, דבר שבתקופות מסוימות היה למורת רוחם של הרבנים והדיינים אשר ניסו להילחם בתופעה, בדרך כלל בלא הרבה הצלחה. נראה גם שתופעה זו היתה נפוצה בעיקר בקהילות אשכנז ולא בקהילות ספרד.

להלן מה שכותב כ"ץ על בתי דינים אלו:

"מבין בעלי בתים שבקהילות נתמנו דיינים כדרך שאר המינויים. אין דיינות זו תפקיד של כבוד אלא זיכיון למתן שירות. בעלי הדין משלמים שכר טרחה לדיינים לפי גודל העניין המשפטי המובא לפניהם. הדיינים הממונים אינם, כמובן, תמיד תלמידי חכמים. ממילא מובן, שאף אין הם דנים לפי דין תורה - לא זו בלבד שאין המשפט התלמודי משמש יסוד להכרעות, אלא אף הסתמכות על מקורות ההלכה במובן הרחב אין כאן. הם דנים לפי שיקול דעתם, ומן הסתם לפי תקדימים מתחום הניסיון המקומי המצומצם שלהם. עם זאת, לא היה מקום מנקודת-מבטה של ההלכה לפסול דיינות זו. שהרי המתדיינים רשאים היו מאז להישפט אף לפני הדיוטות, בתנאי שקיבלו על עצמם את השופטים מרצונם. מצד אחר, ניתנה לקהילה רשות להכריח את חבריה להישמע להחלטותיה בענייני ממון. הדיינים שנבררו על ידי הקהילות נחשבו אפוא כמו הסכימו עליהם בעלי הדין מרצונם, ומעתה היו משוחררים מכל זיקה לתוכן המשפט התלמודי..."

לנו נדמה שבעניין כוחם ההלכתי של בתי דינים אלו, כ"ץ מרחיק לכת בניסוחו. הוא עצמו מציין להלן שאחד הנימוקים כבדי המשקל להצדקת בתי דינים אלו הוא החשש מפני ההליכה לערכאות של גויים. כשחשש זה אינו קיים, לדוגמה כשיש בעיר תלמידי חכמים די הצורך למלא תפקידים שיפוטיים על פי ההלכה התלמודית, ספק רב אם ההלכה מסמיכה את הקהל לברור לעצמו שופטים שידונו שלא על פי "דין תורה", ולא כל שכן לחייב את הציבור להישפט בפניו!
נחזור להרצאת דבריו של כ"ץ.

"אף על פי ש 'פסקי בעלי בתים' מצאו צידוק פורמאלי לפני כס ההלכה, היה עצם המוסד הזה כקוץ בעיני בעלי ההלכה, כמובן; שכן נסמך הצידוק הזה על הנימוק, שבמקום שאין חכמים הראויים להיות דיינים מוטב להיזקק לשיפוט בעלי-בתים מאשר לערכאות של גויים. נימוק זה הלם את המציאות בפולין, בליטא ובמקומות רבים אף בארצות גרמניה עד המחצית השניה של המאה הט"ז.

מכל מקום העברת דיני ממונות בקנה מידה רחב לידי הדיוטות היה בה משום צמצום סמכותה של מסורת ההלכה שטופחה ע"י תלמידי חכמים. מטעם זה נתעוררה הדרישה במאות הי"ז י"ח, בעת פריחת לימוד התורה וריבוי תלמיד חכמים, כשכל קהילה המליכה על עצמה רב אב בית דין, לחזור ולהשיב להלכה ולנושאיה את התפקיד השיפוטי בדיני ממונות. מכאן הביקורת החריפה של הדיינות הבעל-בתית מפי רבנים ותלמידי חכמים. במקומות רבים הצליחו הללו למעשה להבטיח לעצמם זכויות יתר לדיינות, אם בהקמת בית דין של רבנים בצד בית דין של בעלי בתים, או בצירופו של רב או תלמיד חכם לבית דינם - אולם לדחוק את בית הדין של הדיוטות לא יכלו. המאבק בין תלמידי חכמים לבין סתם דיינים נמשך. ועוד במחצית השנייה של המאה הי"ח קובל הרב יחזקאל לנדא בפראג שאת המשפטים הפעוטים מוסרים להכרעתם של תלמידי חכמים, ואילו משפטים בעלי חשיבות נותנים להכרעתם של בעלי בתים הדיוטות.

יתרונם של פסקי בעלי בתים היה, כנראה, במהירות חיתוך הדין וביצועו. יש בתקנות קביעת שיעור של זמן שלמעלה ממנו אסור שיימשך המשפט. כנגד זה יכול היה הדיון במשפטי 'דין תורה' להימשך על ידי ההכרח של הוכחות והבאת ראיות, עתים אף על-ידי פנייה בכתב לבעלי סמכות תורנית מחוץ לעיר - מנהג שהיה נפוץ בימי הביניים ולא נעלם מחיי הקהילות גם בתקופה זו".

עד כאן דבריו של כ"ץ.

4. דרכי מינוי דיינים

אי אפשר לדבר על דרך אחת של מינוי דיינים במשפט העברי. דרכי המינוי מגוונות הן ומשתנות בהתאם למקום ולזמן. להלן נראה ששתי הדרכים למינוי שופטים - בחירה ומינוי - נהוגות היו בקהילות ישראל, בווריאציות שונות.

בתקופת התלמוד היו הדיינים מתמנים בארץ ישראל על ידי הנשיא ובבבל על ידי ראש הגולה.

במחציתה הראשונה של תקופת הגאונים היו הדיינים שבבבל ובפרס מתמנים על ידי ראש הגולה. לאחר מכן ראש הגולה היה ממנה דיינים לכל הקהילות הנמצאות ב"רשותו", וראשי הישיבות עשו כן לקהילות הנמצאות ב"רשויותיהם". עם עליית כוחם של ראשי הישיבות ועד סוף תקופת הגאונים היה המנהג בבבל שבית הדין הגדול (של שתי הישיבות) הוא הממנה דיינים בכל פלך ופלך. לאחר ירידת הגאונות עברה הסמכות שוב לראש הגולה. אסף מסכם:

"מינוי הדיינים במדינות בבל וארץ ישראל היה אפוא מסור כולו לראשי הגולה וראשי הישיבות, מבלי שהשתתפו בזה, כנראה, הקהילות כלל".

הדיין קיבל אמנם את כל שכרו והכנסותיו מבני המקום,

"ועם כל זאת לא היה תלוי בהם כלל; לא הם שבחרו בו והם גם אינם יכולים להסירו ממשרתו. דין וחשבון על מעשיו והנהגתו היה צריך לתת רק לפני ראש הגולה או ראש הישיבה... עמדתו החופשית של הדיין, שאינו תלוי בדעת תקיפי הקהילה, הקלה עליו את מילוי תפקידו האחראי, כי לא הוצרך לישא פנים לשום אדם".

זה היה המצב בבבל, מקום שבו התקיימה ונמשכה על ידי הגאונים וראשי הגולה המסורת של ישיבות בבל מתקופת התלמוד. ארגון זה דומה לארגון בתי המשפט בתקופת הבית, והוא ביטוי לשלטון מאורגן וריכוזי, השולט ממרכז העצבים של העם - ישיבות בבל - על כל המבנה השיפוטי.

לא כך היה המצב באירופה ובארצות הרחוקות מהמרכז הבבלי כגון אפריקה הצפונית, שם הדיינים לא היו מתמנים על ידי מאן דהוא, כי אם נבחרים על ידי הקהילות.

בקהילות ספרד נבחרו הדיינים בכל שנה ושנה, בו בזמן שנבחרו נאמני הקהילה, רואי החשבון, גבאי הצדקה ושאר נושאי המשרה שבקהילה. לדיינים נבחרו תלמידי חכמים הגונים שתפסו עמדה חברתית חשובה. נראה שהבחירה לא היתה של כלל הציבור כולו, אלא "ברורים", דהיינו גוף נבחר שיכול היה להיות מורכב משלושים מחשובי הקהל, הוא שהיה בוחר את הדיינים. קודם שייגשו הנאספים אל הבחירות יכריזו בחרם חמור שכל אחד מהבוחרים יבחר באלה שהם ראויים והגונים ביותר, לפי דעתו, למשרה אחראית זו, וישתמש בזכות הבחירה לשם שמים בלי כל פנייה שהיא. ראוי לציין שכל איש שייבחר בקהילתו לדיין אינו יכול להסתלק מבחירה זו או להתפטר כל זמן שלא הוציא את שנתו.

מצב דומה היה שורר בקהילות פולין, ליטא ורוסיה הלבנה. להלן דרך הבחירה של דיינים בקהילת קראקא הגדולה, עליה אנו יודעים מתוך פנקס הקהילה:

"ביום ראשון של חול המועד התאספו ארבעת ה 'ראשים' וחמשת ה 'טובים' וארבעה עשר חברי ועד הקהילה, וקבלו על עצמם 'באמונת שמים, על דעת המקום ועל דעת הבריות', שלא עשו ולא יעשו שום קנוניא עם מי שהוא על דבר הבחירות, וכל אחד מהם יחווה דעתו לשם שמים ולטובת הכלל. הנאספים מטילים לתוך הקלפי פתקאות, ועל כל פתקה כתוב רק שמו של איש אחד. השמש מוציא מתוך הקלפי תשע פתקאות, והרשומים עליהם נחשבים לבוררים ראשונים. תשעת הבוררים נכנסים לבית הכנסת, והשמש משביעם לפני ארון הקודש הפתוח שיבחרו בחמשה אנשים חשובים והגונים לבוררים שניים. השמש מאסף תכף את חמשת הבוררים השניים לבית הכנסת ומשביעם שיתחשבו בבחירת כל ממוני הקהילה רק עם טובת הכלל. אחר השבועה מכניסים אותם לחדר מיוחד בבית הקהל, ושם הם יושבים 'סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא אליהם... ואפילו בלילה יעמדו השומרים לשמור דלתי פתחיהם', והם בוחרים בדיינים, פרנסים, טובים, רואי חשבון ויתר ממוני הקהילה לשנה הבאה".

סדר קרוב לזה היה נוהג גם בשאר הקהילות, אלא שבקצתן היו משתתפים בבחירות גם חלק ידוע מפורעי המס.

באשכנז, ברוב הזמנים וברוב המקומות, נראה ששרר מצב שונה לחלוטין. פרנק, כשהוא מדבר על קהילות אשכנז, קובע:

"לא היו מוסדות מרכזיים ליהדות האשכנזית, אלא אישים מרכזיים, לא אחד, אלא אחדים בכל דור ודור".

הערה זו מסבירה מדוע באשכנז לא מצאנו פרוצדורה פורמלית של מינוי דיינים. אדם שהיה מפורסם כגדול בתורה היו פונים אליו בני מקומו ומבקשים ממנו להיות דיין. הצירוף של העדר מוסדות מרכזיים, של קהילות החיות סגורות בתוך עצמן, ושל ריבוי לומדי תורה בכל קהילה וקהילה, יש בו כדי להסביר את אותה תופעה מעניינת של בחירת דיינים בדרך ספונטנית ובלתי פורמלית זו. לזה יש להוסיף גם את נטייתם של חכמי אשכנז לברוח מהדיינות; פרנק מעיר:

"ככל שהרבנים היו בורחים מדיני ממונות, כך היו בעלי הדין כרוכים אחריהם והעדיפו אותם על יתר הדיינים שבמקום".

לאור מצב דברים זה מובן מדוע מוסד הבית דין של זבל"א (בוררים) התפתח דווקא באשכנז.

ראוי לשים לב לעובדה שלא מצאנו בשום מקום שבחירת הדיין תהיה לצמיתות. המינוי היה בדרך כלל לתקופה של שנה , לפעמים של שלוש שנים, אך אף פעם לא לצמיתות.
קל לנחש ששיטה זו, בצד המרכיב החיובי שבה, עלולה היתה להוליד תופעות שליליות. אסף מסכם את העניין כך:

"אין ספק שבבחירת הדיינים לזמנים קבועים יש כמה מעלות טובות, והעיקר שעל ידיהן ניתנת האפשרות למצוא את הראויים וההגונים באמת לתפקידם החשוב. אולם יש בשיטה זו גם קלקול גדול, והיא מה שהדיינים תלויים יותר מדי בדעת בוחריהם. ואמנם אחד מגדולי הדור קובל על קצת דיינים 'שדרכם להחניף לכל מי אשר בו תלוי מינוי הדיינים לשנה הבאה. וחששא זו יש גם ברבנים של ארצות אלו שמקבלים אותם על זמן ידוע לכתחילה".

גם המהר"ל מפראג עומד על תקלה זו והוא קורא:

"אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים, והם הרבנים שהם במדינות אלו, כולם תלויים בראשי וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו... וראוי לומר כי דיין כזה פסול לדין'".

5. משכורתם של הדיינים

בעיית שכר השופטים במשפט העברי אינה רק בעיה של עצמאות השפיטה אלא היא גם בעיה דתית-הלכתית חמורה. המשנה קובעת:

"הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים" (בכורות ד, ו).

במילים אחרות, חל איסור על הדיין לקבל שכר תמורת פעולת השפיטה. מקורו של האיסור, על פי הגמרא, הוא במדרש הלכה על הפסוק:

"ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים..." (דברים ד, ה) "מה אני בחינם אף אתם בחינם" (בכורות כט ע"א).

להלן נראה שאידיאל גדול זה - מבחינה רוחנית ומוסרית - לא עמד במבחן התמורות החברתיות וההיסטוריות שפקדו את העם היהודי לדורותיו. ניווכח גם שכפי שדרך מינויים של הדיינים היתה שונה ממקום למקום, כמו שראינו לעיל, כך היה גם בעניין שכרם של הדיינים.

בזמנים קדמונים אכן לא קיבלו הדיינים שום שכר, לא מבעלי הדין, ואף לא מקופת הקהל. כמעט כל חכמי התלמוד לא הייתה הדיינות אומנותם וכל אחד מהם עסק בעבודת אדמה, במסחר או במלאכה, ורק בשעות הפנאי דנו את הדין. בזמן מאוחר, התירו לדיינים לקבל "שכר בטלה" כאשר בעלי דין היו גורמים להם להתבטל ממלאכתם. פתרון אחר היה לבקש מהמתדיינים שיעמידו לרשות הדיין איש אחר שימלא את מקומו כל זמן שהוא יושב בדין.

בתקופת הגאונים היה כבר מצב שונה. הדיין היה מקבל "חוק" קצוב מאנשי המקום:

"מכל איש שהוא מבן עשרים שנה ומעלה שני זוזים בשנה, זוז בפסח וזוז בסוכות".

פרנסתם של הדיינים היתה מוטלת אפוא על הציבור. גם רבי יהודה אלברצלוני, הקרוב בזמן לתקופת הגאונים, מודיע לנו ש -

"נהגו ברוב מקומות לעשות לבית דין קופה שפוסקים מזון ופרנסתם לכמה עולה בשנה ומגבין אותו בתחילת השנה או בסופה... ודבר קצוב הוא על הציבור... ולא יהא צריך הדיין להחזיק טובה מגיבויו לשום אדם".

הרמב"ם התנגד בחריפות בלתי רגילה לקבלת כל תמורה עבור דיינות, רבנות או הוראת תורה בכלל. דבריו עשו רושם גדול, וכל מי שנטל שכר הרגיש צורך להתנצל על כך. בגרמניה במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה הרבנים לא היו נטל על הציבור אלא היו מתפרנסים מעסקי הלוואות בעיקר, דבר שהיה מבטיח את אי תלותם בקהילות. מאוחר יותר, כנראה אחרי הרדיפות הקשות שסבלו מהן הקהילות באשכנז בעקבות המגפה השחורה, התחיל המנהג שהרב והדיינים יקבלו '"דמי פסק" מאת בעלי הדין, דהיינו שכל אחד מבעלי הדין נותן סכום כסף זהה לדיין הדן בעניינם. בקהילות רבות לא היתה לדיינים שום משכורת קבועה, ו"דמי הפסק" היו הכנסתם היחידה. נוהג זה יובן יותר טוב אם נזכור שקהילות אשכנז לא היו ממוסדות כמו קהילות ספרד. עם זאת אסף מציין

ש"את השכר הזה לא תבעו מעולם הדיינים והרבנים בפה, אך לקחו מה שנתנו בעלי הדין לפי מה שנראה בעיניהם. ...בהרבה קהילות היה סכום 'דמי הפסק' קצוב וקבוע על פי התקנות לפי גודל וקוטן סכום התביעה. בדרך כלל היה שכר הדיינים מצער מאד".

היו שהתנגדו למנהג זה של קבלת "דמי פסק". בעל "עוללות אפרים" כותב:

"הרבה מכשולים אשר אין להעלותם על הכתב באים מזה".

והוא מציע במקום מנהג מגונה זה:

"ויותר נכון ליתן לדיינים קצבה בכל שנה די מחסורם מקופת הקהל כדי שיתבטלו מכל עסק וישבו בימים ידועים מבקר עד ערב, ואז מסתמא יהיה בעיניהם דין פרוטה כדין מאה".

מתוכן הצעתו ניכרים אותם המכשולים שלא רצה להעלותם על הכתב...

יש שטרחו ליישב את המנהג ולמצוא לו סימוכין, אבל אחרים, כמו השל"ה, תלמידו של המהר"ל מפראג, אסרו על עצמם קבלת כל טובת הנאה תמורת ישיבתם בדין.

אחד הנימוקים העיוניים המעניינים להצדקת קבלת שכר על ידי הדיינים, נמצא אצל רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל", שהיה אב בית דין בקהילת דנציג שבגרמניה במאה התשע עשרה. הוא טוען שזה שאמרו שאסור לדיין ליטול שכר זהו

"דווקא בלא הוקבע לכך לעולם... אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם בחנם, ודאי בכהאי גוונא (= בכגון זה) רשאי להתנות בתחילה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך, דזה לא שכר הדין הוא רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתך, דאם לא כן לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לעניין זה בכל שעה" (תפארת ישראל, בכורות ד, ו).

הוא מבחין אפוא בין דיין מזדמן, שאסור לו לקבל תמורה עבור פסק דינו, לבין דיין קבוע הזכאי לקבל שכר, לא עבור הפסק, כי אם עבור הסכמתו להתפנות מכל עסק אחר לטובת הציבור. למרות הבחנה זו, הוא מרגיש צורך להוסיף להצדקת הנוהג ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך".

נסיים עניין זה בדברי כ"ץ המהווים בעצם סיכום מצב העניינים בסוגיה זו באשכנז:

"...האידיאל של 'מה אני בחנם אף אתם בחנם' נדחק מזמן מפני המציאות הסוציאלית. נטילת השכר מבעלי הדין (לפי גודל העניין העומד לדין ובהקפדה שבתשלום יישאו שני הצדדים בשווה) - היתה שלב מתקדם ברציונליזציה מעבר להיתר המצוי בתלמוד, לשלם לדיין שכר 'בטלה דמנכרא', היינו: לפי ביטול מלאכתו המיוחדת של הדיין באותה שעה; באורח עיוני כבר עלתה מזמן המחשבה על סיפוק צרכי הדיינים מקופת הקהל, כדי לשחררם מן הזיקה הכלכלית לבעלי הדין. אולם במציאות לא נתקיימה הצעה זו... אלא לגבי רבני הקהילות הגדולות, שקבלו את משכורתם החלקית בתורת שכר בטלה".

כפי שראינו, בספרד היה המצב שונה.
לשאלת משכורתם של בוררים נזכיר שבתי דין של בוררים היו נפוצים ביותר באשכנז, כפי שראינו לעיל. לא נתפלא אפוא על הדמיון השורר שם, בנושא שכר היושבים בדין, בין ערכאת הבוררים לבין ערכאת הדיינים, אם כי, התקלות שנגרמו על ידי השיטה בשתי הערכאות לא היו זהות, כפי שעולה מדברי אסף:

"הבוררים קבלו על פי רוב שכר מבעלי הדין, ויש שבעל הדין היה מבטיח להבורר שנבחר על ידו סכום כסף נוסף, אם יעמוד על צדו בכל תוקף ויזכה בדין, ועל ידי זה לקתה מידת הדין: הבוררים נהפכו מדיינים לטוענים ועורכי הדיינים. כל אחד מהצדדים היה מסדר ראשונה את טענותיו לפני הבורר שבחר בו ומתייעץ עמו. על התקלה הזאת קראו תגר גדולי הרבנים, והיה גם מי שהציע, שלא יקבלו הבוררים שכרם מאת בעלי הדין כי אם ' מנהיגי העיר יקצבו שכר לבוררים, ויגזרו בחרם על הנותן והמקבל שלא יתן ולא יקבל שום מתנה חוץ ממה שקצבו הקהל'. אולם ההצעה הזאת לא הוצאה, כנראה, אל הפועל בשום מקום".

6. סוף דבר

במאמרנו העפנו מבט על בתי הדין היהודיים לאורך הגלות. סקירתנו התמקדה בשלושה נושאים מרכזיים: סוגי בתי הדין, דרכי מינוי הדיינים, ומשכורתם של הדיינים.

לאורך המחקר עלה שוב ושוב ההבדל שבין ספרד לאשכנז.

בספרד פגשנו מערכת של בתי משפט קבועים וחזקים, דרך מינוי מסודר - בחירות על ידי ברורי הקהל - ומשכורת המובטחת לדיין מקופת הקהל. באשכנז, לעומת זאת, הצטיירה תמונה שונה לחלוטין. ברוב התקופות אין בתי דינים קבועים, ממילא גם אין דרך ממוסדת ורשמית לבחירת דיינים, וכשיש חכם הפועל כדיין משכורתו אינה מובטחת לו אלא בדרכים עקיפות ומפוקפקות.

ההבדל בין ספרד לאשכנז בא לידי ביטוי מובהק גם בנושא קריטי אחר: שאלת ההליכה לערכאות של גויים. בספרד התופעה כמעט שאינה קיימת (ספק אם יהודי יוכל לתבוע את בן דתו בפני ערכאות נוכריות). באשכנז, לעומת זאת, ההליכה לערכאות של גויים היא אחת התופעות החמורות יותר, נגדה נלחמים רבני הקהילות וגדולי התורה. קביעת-עובדה זו אין בה כדי להתמיהנו, שכן ההליכה לערכאות נוכריות היא המחיר הכבד שמערכת הנעדרת כוח ארגון וכפייה נאלצת בהכרח לשלם.

ניגוד זה שבין שתי הגלויות דורש ניתוח מעמיק; ההסבר לתופעות שסקרנו ודאי שאינו פשוט וחד משמעי. אנו לא ננסה כאן אלא להצביע על שני אלמנטים, שיש בהם כדי לתרום להבנת העניין.

האלמנט הראשון נוגע להיבט הפנימי, קרי, לאקלים החברתי השורר בתוך הקהילות היהודיות עצמן. יהודי ספרד חיים תחת שלטון ריכוזי (מלוכה), ממוסד ומאורגן היטב, ויש להניח שיש לכך השפעה על המבנה והארגון של קהילותיהם הם; הם כנראה גם חייבים להופיע בפני השלטון עם מערכת מסודרת וממוסדת. לזה צריך להוסיף שקהילות ספרד נהנות, בסך הכל, מביטחון ומיציבות גדולים. גדולי ישראל, בכל הדורות כמעט (משמואל הנגיד ועד דון יצחק אברבנל), מקיימים קשר הדוק עם השלטון, והם אפילו מעורבים בו באופן פעיל (ראה גם תופעת החצרנות הידועה).

באשכנז התנאים החיצוניים שונים לחלוטין. שם (ובצרפת), עד מאוחר, אין שלטון מרכזי אלא שליטים מקומיים (התקופה הפיאודלית).

לגדולי ישראל שם אין קשר עם השליט. הקשר היחיד עמן מתבטא באחריות לגביית המס, ובשתדלנות לקבלת פריבילגיות אשר תקבענה את מידת האוטונומיה שממנה ייהנה הקהל. אם נצרף לזה את חוסר היציבות שממנו סובלות הקהילות - רדיפות, גירושים חוזרים, שלילת זכויות אלמנטריות - יקל עלינו להבין שלא היו קיימים התנאים החיצוניים הנחוצים להתפתחותה של מערכת שיפוטית ממוסדת ומסודרת, אלא למערכת הנלחמת על עצם קיומה. ולא זו בלבד, אלא שאנו עומדים ומתפלאים לנוכח מה שהושג בתנאים עוינים שכאלה.

עד כאן להיבט החברתי ומכאן להיבט הדתי. היבט זה נוגע ליחס ללימוד תורה. פרופ' תא-שמע מצביע על ההבדל המהותי בשאלה זו בין אשכנז לספרד:

"צמצומן של מסגרות לימוד התורה בספרד לקבוצות קטנות של תלמידי חכמים ולמספר ישיבות מרכזיות (שהמפורסמת והמרכזית בהן היתה בלוסינה), אשר מהן יצאה תורה לכל ספרד באמצעות תלמידיהן שנפוצו בארץ כדיינים וכמורי הוראה, השפיע - והושפע - מדרך הלימוד המיוחדת שם. באשכנז ובצרפת, ששיטת לימודן נתמצתה ונסתכמה במפעל התוספות האדיר, הוקדשה תשומת הלב להבנת פשטי הסוגיות ומהלכן במקומן, תוך השוואה עם מקבילותיהן ועם מקומות דומים או דומים לכאורה בתלמודים. כך עלו קושיות רבות, ותירוצים רבים לצדן, ונוצרו מספר שיטות בסוגיה אחת, הנבדלות זו מזו בדברים עקרוניים ובפרטים שוליים כאחת. המטרה הראשית היתה הבנה 'לשמה' של התלמוד כחלק ממצוות לימוד תורה, ללא קשר הכרחי עם פסיקת ההלכה למעשה. במהלך הלימוד נרשמו השיטות כולן, למען יעמדו ימים רבים. לא כן בספרד. מטרת לימודם של חכמים שם היתה ' לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא', למען דעת דרך-חיים על פי ההלכה בכל תחומי המעשה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אופייני להם הוא העדר מוחלט (כנראה) של ספרות לסדרי קודשים וטהרות ואי התעסקות בלימוד המשנה. האלטרנטיבות האכסטטיות השונות שעלו בישיבה תוך לימוד הסוגיות, על ידי חכמים שונים ובתקופות שונות, נשקלו אהדדי במטרה לפסול את הרוב ולקיים את האפשרות האחת שנראתה בעיני ראש הישיבה בזמנו".

דברים אלה יש בהם כדי להסביר מדוע מכל הזמנים לא היתה אישיות בעלת סמכות הלכתית המוכרת על ידי יהדות אשכנז כולה. (יוצאת מן הכלל בעניין זה היא דמותו של רבינו תם). באשכנז, כולם עוסקים בלימוד תורה, בכל קהילה שוכנת ישיבה, וכל מקום וגדולי ההוראה שלו. אקלים חברתי-רוחני זה, מסביר גם הוא במידת מה את העדרה של מערכת שיפוטית ממוסדת ומאורגנת מהנוף של יהדות אשכנז.