שינוי השם במקרא

פרק מתוך עבודת גמר בנושא: שמות ומשמעותם

מתוך "מכלול", גיליון ט"ז

בפרק זה נעסוק בעניינים הקשורים בשינוי שמו של אדם במקרא.

• מי משנה את השם, ומדוע?
• האם בשינוי השם בטל כוחו של השם הקודם?
• מהו גדר השינוי?
• ביטול או הרחבת השם הקודם?

אפתח במדרש חז"ל:

"אמר רב הונא משום בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם וכו'. ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא היו קוראים ליהודה - רופא, ולא לראובן לוליאני, ולא ליוסף ליסטים, ולא לבנימין אלכסנדרי"
(ויקרא רבה פרשה ל"ב).

יש להבין מהי המעלה היתירה שהייתה בישראל בגין אי שינוי שמותיהם.

נבאר את העניין ע"פ דברי ספר "בני יששכר" (חודש ניסן ד',י):

"עיקרה של גלות מצרים לא הייתה רק גלות הגוף - העינויים הקשים שמיררו את חייהם, ושעבדום בחומר ובלבנים, אלא "הבה נתחכמה לו" שמטרתו אחת - להשמיד ולהכרית את זרע ישראל מהיות לעם.
כדי לממש ולהוציא לפועל את ה"נתחכמה", פעלו המצרים בשתי דרכים מקבילות: במישור הגשמי ובמישור הרוחני.
במישור הגשמי - למעט את מספרם של ישראל, הן על ידי העינויים והעבודה הקשה והן על ידי גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
במישור הרוחני - לאבד מהם כל מעלה ומידה טובה שבהם, לעקור אמונתם בא-ל אחד, ולטמאם באמונה בע"ז. ואכן כמעט עלה הדבר בידם, כפי שעולה מן המדרש:

"בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג עליהם. אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדים עבודה זרה ואתה קורע להם את הים?!" (שמות רבה פרשה כ"א)

וכן מצינו במדרש אחר שאמר שר של מצרים: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". ("שוחר טוב" ט"ו)

אחת מן העצות של חכמי מצרים כדי להטות את לב ישראל, הייתה לשנות את שמותיהם, לעקור מהם את השמות העבריים שהביאו עמהם מבית אבא -ישראל סבא, ולהעניק להם תחתיהם שמות חדשים, אשר יביאו לטמיעת ישראל בין המצרים.

חכמי מצרים ידעו היטב עד כמה עצום הוא תוקף השם של אדם. עד כמה חזק הוא החיבור שיש בין השם למהות האדם. עד כמה גדולה ההשפעה שיש לאדם מכוח שמו.

כך מצינו בספר "מעינה של תורה" שהביא בשם הרב צבי אלימלך מרינוב על הפסוק "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת וגו'" (שמות א', טו): וקשה; שלא נתבאר בכתוב מה אמר להן, וביאר הרצ"א:

"שיודע היה פרעה כי כל זמן שהמיילדות יהיו נקראות בשמותיהן העבריים יוכבד ומרים, לא יוכל לבוא אליהן בהצעה אכזרית של המתת ילדי ישראל, לפיכך ציוה עליהן תחילה לשנות את שמותיהן לשפרה ופועה, סבור היה לכשיהיו נקראות בשמות מצריים ישפיע הדבר על הלך רוחן, וישנה את מהותן ואופיין עד אשר תהיינה מסוגלות לרצוח את ילדי ישראל, רק אז נתן להן את הצו השני:
"אם בן הוא והמיתן אותו", כי כל עצמו של האדם הוא שמו, טמיעת השם משפיעה מאוד על טמיעה פנימית של הרוח והאופי."

המצרים היו נוקטים בכל מיני דרכים כדי לאלץ את ישראל להימנע מלהשתמש עוד בשמות שהיו להם עד הנה. אולם ישראל עמדו בניסיון "ולא שינו את שמם": הן כלפי חוץ והן בינם ובין עצמם. בכל עת ובכל מצב השתמשו אך ורק בשמות עבריים.

נחזור בזה לדברי חכמים שאמרו שזכות זו היא אשר עמדה להם לישראל להוציאם משעבוד מצרים לגאולה. על פי האמור נראה לבאר את הדברים כך: אין גאולת ישראל באה כשכר על שמירת שמם אלא היא פועל יוצא מכך, כלומר: העובדה שלא שינו את שמם גרמה לכך שעם כל היותם שקועים במ"ט שערי טומאה, מכל מקום עדין היה להם חיבור על ידי השם - חיבור וקישור עם מקורם ושורשם העליון, אמנם הם היו עובדי ע"ז באותה שעה, אבל עדיין שם ישראל עליהם, וישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא (סנהדרין מ"ד). דברים אלה לא הבין שרו של עשו שטען לפני הקב"ה כי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז. אמנם שניהם עבדו ע"ז, אך אצל הגויים הייתה זו עבודה פנימית, ואילו אצל ישראל הייתה העבודה מן השפה ולחוץ, כי כל עוד לא שינו את שמם ואת קשרם לאבותם, עדיין חל שם ישראל עליהם, ואין עבודתם לאל זר משנה את מהותם הפנימית. זוהי אם כן כוונת חכמים כי אותו חיבור שלא נעקר, הוא אשר עמד להם להיגאל ממצרים.

אמור מעתה, כי היות ושמו של אדם הוא מהותו, כמו שנתבאר בפרק הראשון, הרי שכאשר נקרא האדם בשם אבותיו הרי הוא קשור אליהם בשמו, ושינוי שמו מבטל קשר זה, ואילו שמירה על שם זה מחזקת ומקיימת קשר זה עם אבותיו ⁽¹⁾.
בדברי הימים-ב' ל"ו, ד נאמר:

"וימלך מלך מצרים את אליקים אחיו על יהודה וירושלם ויסב את שמו יהויקים".

פירש שם המיוחס לרש"י:

"כן דרך המלכים והשרים שמכנים למשרתיהם שם שהם רוצים, דוגמא "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח", "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" וכן: "וישם להם שר הסריסים שמות...", והכל להודיע שהוא מושל בו לכנות לו שם כרצונו".

בדברינו הקודמים הסברנו כי שמו של האדם הנושא את מהותו, נושא בקרבו גם את הקשר של האדם לאשר הוא קרוי בשמו. מדברי רש"י הנ"ל למדנו כי סוד זה היה גלוי וידוע בדורות הקודמים אף בקרב גויים, ומלכים השתמשו בו על מנת לשלוט בנתיניהם, כי אם שמו של אדם מקשרו אל מהותו, הרי יכולים הם לשנות את שמם של עבדיהם באופן שהשם החדש ישא את חותם מלכותם, ובכך יהיו הם עבדים גמורים ובטלים התבטלות מוחלטת לאדוניהם.

להלן נפתח יותר עניין זה, ונראה בעזרת כמה דוגמאות בתנ"ך כיצד ניסו מלכי אומות העולם לשנות את מהותם של נתיניהם היהודים בדרך זו, ולא עלה הדבר בידם.

"ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח" (בראשית מ"א, מה),

בביאור שם זה נתקשו המפרשים, וכך כותב הראב"ע:

"אם זו מילה מצרית, לא ידענו פירושה, ואם היא מתורגמת לא ידענו שם יוסף".

רש"י פירש כי צפנת פענח משמעו: מפענח צפונות, ולפי"ז קרא לו שם בלשון כנען, וראה ברמב"ן שביאר הדברים שקרא לו שם נכבד בלשון ארצו, אחרי ששאל אותו מהי לשונו.

אמנם ברשב"ם מצינו דרך אחרת, ואלה דבריו:

"ולשון מצרים הוא, וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנים אותו על ביתם שם הראוי, וכן ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כשנעשה משרתו, וכן ויקרא לדניאל בלטשצר, כדכתיב 'די שמיה בלטשצר כשם אלהי' (דניאל ד',ה)".

לפי הרשב"ם נהגו השליטים לשנות את שמות נתיניהם כשמינו אותם לתפקיד בכיר, והראיה מיהושע ומדניאל.

באחרונים מצינו שהרחיבו והוסיפו דבר בכוונתו של פרעה בזה. בספר "פרדס יוסף" הביא פירוש הדברים כך:

"יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל, ישראל נגאלו בזכות שלא שינו שמם, כי שמא גרם, ורואים כשיתחילו לשנות בשמות הגויים אז הכל מותר להם, ופרעה הבין זאת והחליף שם יוסף בשם מצרי, וחשב שעי"כ ישנה מנהגיו ותורותיו".

לפי פירוש זה לא היה כאן רק משום הוראת בעלות, אלא היתה כאן מחשבת זדון לשנות את יוסף ומהותו, להכניסו תחת כנפי האומה המצרית, מנהגיה ואליליה. על פי פירושו מוסיף לנו בעל "פרדס יוסף" הערה נכבדה ביחס להמשך לשון הכתוב.

"הנה לאחר שסיפר הכתוב על קריאת שמו של יוסף על ידי פרעה, חתם הכתוב: 'ויצא יוסף על ארץ מצרים' (בראשית מ"א, מה)"

מה עניין 'ויצא יוסף על ארץ מצרים' לקריאת שמו צפנת פענח? עונה על כך בעל "פרדס יוסף" שם:

"אבל יוסף ג"כ הבין זאת, והתוודע לכל בשמו העברי, ובזה סיכל עצת פרעה, וזהו שאמר ויצא יוסף - בשמו העברי".

יש להוסיף על הדברים דיוק נוסף בלשון המקרא. בסוף הפרשה כאשר יוסף מתוודע אל אחיו ]שם, מ"ה, [ג ואומר להם: אני יוסף! ולא אמר אני אחיכם. אם הוא אחיהם המתבולל - אין להם בו עניין, ורק כאשר מקדים הוא כי עדיין הוא נשאר יוסף, מוסיף הוא ואומר להם בפסוק ד': "אני יוסף אחיכם". אם הוא נשאר בשמו העברי יוסף - אחיהם הוא באחווה ויכולים הם להתקרב אליו.

מפרשה זו ומפשרה לומד בעל "אוזניים לתורה" מוסר השכל לשעה ולדורות, ואלו דבריו:

"צפנת פענח - השם הזה נזכר בתורה רק פעם אחת! ומזה ניכר שיוסף לא השתמש בו, אלא רק בשמו העברי. ומזה תוכחת מגולה לאלה, המשנים את שמם לשם האומות, ובפרט מי שזכה לקבל מהמלך את התואר לורד או ברון, והמלך שינה את שמו כנהוג, אז הס מלהזכיר להם עוד את שמם היהודי והוא וזרעו אחריו נוהגים סלסול בעצמם להיקרא רק בשם החדש, שהעניק להם המלך לשם ולתפארת. אבל יוסף הצדיק מאן להיקרא בשם הנכרי שנתן לו פרעה בשעת ההכתרה למשנה למלך, והוסיף להיקרא רק בשמו העברי - יוסף. הוא הודה במוצאו גם בהיותו בבית האסורים, כאומרו כי גנוב גונבתי מארץ העבריים, והוא הודה בשמו העברי בשבתו בארמון המלך".

ראינו כי יוסף הוא הראשון במקרא שהמלך שינה את שמו כהוראת בעלות עליו, אך יוסף לא שיתף פעולה ושמר על שמו המקורי. בזאת שימש יוסף כסימן לדורות הבאים, וממנו שאבו הדורות הבאים את הכוח להחזיק בשמותיהם היהודיים והקדושים חרף ניסיונות ההסבה מצד מלכי הגויים, כפי שנראה להלן בדברי הנביאים והכתובים.
בספר מלכים-ב' כ"ד, יז נאמר:

"ימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו, ויסב את שמו צדקיהו".

לפי פשוטו של מקרא גם בזה הייתה כוונתו של נבוכדנאצר להורות על בעלותו על צדקיהו, שאף שמינהו למלך על יהודה מכל מקום הריהו תחת שלטון נבוכדנצר. אצל צדקיהו אנו מבחינים בשוני מסוים. כבר בשם שבחר נבוכדנאצר אנו שמים לב לשינוי במקום לקרוא למתניה בשם בבלי, או בשם עברי שיראה על כך שהוא עבדו, הרי בוחר נבוכדנאצר לקרוא לו בשם יהודי, אשר שם אלוקי ישראל נמצא בתוכו. עוד יש להעיר, כי לאחר שינוי שמו של מתניה שוב אין הנביא מזכיר אותו אלא בשמו החדש צדקיהו, כאומר שמסכים הוא לשמו החדש צדקיהו, שמסכים הוא עם החלפת השם, והדבר טעון ביאור.

מצינו בגמרא הוריות (י"א) שפירשו את כוונתו של נבוכדנאצר בדרך זו:

"אמר לו (נבוכדנאצר), י-ה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי, וכתיב (דברי הימים-ב, ל"ו, יג) 'וגם בנבוכדנאצר מרד, אשר השביעו באלוקים'."

נראה כי חכמים נתעוררו למדרש זה מחמת השינוי בשם שבחר נבוכדנאצר, ועל כן פירשו כי בכוונה בחר בשם עברי, לאמור, כי הקב"ה יהיה עד ביני ובינך והוא יפרע ממך אם תמרוד בי.

בזאת אנו מוצאים שימוש מיוחד שעשה נבוכדנאצר בשינוי השם על מנת להבטיח את שליטתו בצדקיהו. אין השם מורה על כניעתו לנבוכדנאצר, אלא השם מורה כי הקב"ה יפרע ממנו באם ימרוד בו.

עפ"י פירוש חכמים זה נראה לפרש ג"כ את הפרשה הקודמת לה.

בפרק כ"ג, לד, נאמר:

"וימלך פרעה נכה את אליקים בן יאשיהו תחת יאשיהו אביו ויסב את שמו יהויקים".

אף כאן אנו מוצאים כי פרעה הסב את שמו של אליקים לשם עברי, ששם אלוקי ישראל כלול בתוכו, ואף כאן אנו מוצאים כי הפסוק מכנה מכאן ואילך את אליקים רק בשמו ה"חדש" יהויקים. דבר זה טעון ביאור.

נראה, כי על פי מדרש חכמים בביאור הנהגת נבוכדנאצר כלפי צדקיהו, ניתן לפרש את הנהגת פרעה נכה כלפי יהויקים, שאף הוא התכוון להזכיר ליהויקים, שה' עומד ביניהם לבל ימרוד בו.

רד"ק כתב בביאור הכתוב:

"הטעם, כדי שידמה שברשותו הוא, והמלוכה לו מאתו, כי השם לא מאסו",

ואין הדברים ברורים למה כיוון, ואפשר שאף כוונתו לפרש בדרך שפירשנו.
בתחילת ספר דניאל, אנו מוצאים פעם נוספת כי נבוכדנאצר שינה את שם נתיניו, על מנת להראות מלכותו ושליטתו עליהם.

"בשנת שלש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים וגו', ויאמר המלך לאשפנז רב סריסיו, להביא מבני ישראל, ומזרע המלוכה ומן הפרתמים וכו' ויהי בהם מבני יהודה, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. וישם להם שר הסריסים שמות וישם לדניאל בלטשאצר, ולחנניה שדרך, ולמישאל מישך, ולעזריה עבד נגו".

למראית עין נראה כי הייתה זו יוזמתו הפרטית של שר הסריסים, אך מקרא סתום שלפנינו ילמד ממקרא מפורש בהמשך הכתובים (פרק ה' פסוק יב):

"די מלכא שם שמיה בלטשצאר".

הרי שהמלך בכבודו ובעצמו שינה את שמם. בכך ברור לנו כי לא במקרה ובתמימות שינו את שמות הנערים הללו, ובוודאי הייתה למלך בבל ומשרתיו כוונה מיוחדת בשינוי זה, לבולל את בני יהודה אלו על ידי שינוי שמם. הבה ונבחן את הנאמר בכתוב על שינוי שם זה.

המלבי"ם בפירושו, עומד על כך, כי לא את שמות כל הנערים שינה שר הסריסים, אלא את שמות ארבעה אלו בלבד, אותם אשר הכתוב מדגיש כי היו מבני יהודה. וזו לשונו:

"לא שינה שמות שאר הילדים, כי רק את אלה שנכנסו בעבודת המלך לגדולה, היה הדרך לשנות שמם, כמו ששינה נבוכדנאצר שם צדקיהו".

הרי שהכתוב מפרש בתחילה כי היו ארבעה אלו מבני יהודה, כדי שנבין לאחר מכן מדוע דווקא שמות ארבעה אלו שונו בידי שר הסריסים.

המלבי"ם מוסיף להוליכנו בנתיבות המקרא כי אמנם גם בין הארבעה מצינו חילוק בקריאת שמותם:

"וזאת שנית שלדניאל נתן שם בלטשצאר, שהוא שם אלוהי נבוכדנצאר, כי הכיר מעלתו תיכף, וראה בו עניין אלוקי וכו' ועל ידי שראה בו יתרון הכשר חכמה, משא"כ לחנניה, מישאל ועזריה קרא שמות אחרים, לא על שם עבודת אלילים. ⁽²⁾ "

גם רבי תנחום הירושלמי מדגיש בפירושו (פרק ד' פסוק ה) עניין זה, כי נקרא דניאל דווקא בשם אלוהי בבל:

"בלטשאצר כשם אלוהי" כאן נתבאר מה עניין קריאתם אותו בשם זה, והוא מה שראו בו מן התבונה היתרה תחילה וטוב האופי, לפיכך קראוהו בשם אחד האלוהות, בדימיונם מחמת מה שיש בו מן הרוחניות".

דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, השכילו לעמוד איתן כנגד אותו רשע, וגם הם משתמשים אך ורק בשמם האמיתי והמקורי, בשמם העברי, ועיין בפירוש המלבי"ם ובפירוש האלשיך במקום שהאריכו לבאר כיצד עמדו דניאל וחבריו כנגד כוונת מלך בבל לבוללם בשינוי שמותם ובמעשיהם, ולא עלתה בידו. ⁽³⁾

הערות:

1. אף בדורנו ניתן לראות דברים אלה באים לידי ביטוי בקרב העולים מארצות הפזורה. אלו שמשנים את שמם לשם עברי עם בואם ארצה, מרגישים עצמם כחלק מן החברה הישראלית ותרבותה ומתערים בה במהירות, כאשר ארצם הקודמת משמשת מושא לזיכרונות נעורים וכד', בעוד שאלו המשמרים את שמם הקודם, קשורים זמן רב יותר לארץ מוצאם.
גם בבחירת השם נוכל להבחין בחשיבות השם בעיני האדם עצמו, הרוצה להקלט בחברה הדתית יבחר לעצמו שם משמות התנ"ך, ואילו המתערה בחברה החילונית ייתן דרור לעצמו בבחירת שמו החדש.
2. ואולם ראה בפירוש "דעת מקרא" לדניאל על פשר שמותיהם הבבליים של חנניה, מישאל ועזריה.
3. וצריך ביאור מדוע הכתוב (שנתחבר ברוה"ק) כינה את דניאל בשמו הנכרי (האלילי) "בלטשאצר" בפרק ד' פס' טז.

---