|
תוכן המאמר:
על מוות - ועל חיים תופעות המוות וביטוי המוות "עבודת האבל" "מה כבר נשאר לי לעשות?" "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" האיזון העדין כפפות המשי של הפסיכולוגיה ניסיון אברהם ועקידת יצחק בגיא צלמוות גבורה וכוח הר סיני והר המוריה ה' לקח - וה' נתן בבואת החיים בראי המוות העולמות של רבני אבהו רחל הנער ששמו אשר תקציר: כיצד צריכה להיות התייחסות הפסיכולוג לאנשים החווים את השכול? מהו הטיפול המתאים במקרים אלו? על תפקידו של הפסיכולוג כמלווה במקרי מוות. מילות מפתח: פסיכולוגיה; מוות. |
|
נר לנשמתו של חיים שלנו - חיים-מאיר אלתר-אהרן ציצובסקי ז"ל - נשמה ששפעה מאור ואהבה עד בלי די. |
|
פסיכולוג - ולא פסיכולוגיה. שכן, כאשר הנך עומד מול המוות, הנך ניצב כאדם. אמנם, אדם שעבר הכשרה מקצועית, אדם שהוא מקצוען, אבל העיניים המביטות נכוחה אל מול פני המוות הינן עיניים אנושיות. המקצוע תומך בך, מאחור. הוא הגב. אך קדימה משלחת הפסיכולוגיה את הפסיכולוג. ולכן, אדבר בגוף ראשון. מתוכי. על מוות - ועל חיים וכאשר גיליתי אותו גיליתי בתוכי חרדה, תהייה, זעם - וראשיתה של הבנה מחדשת. כאשר הסתכלתי אחורה, אל עבר שנות הכשרתי כפסיכולוג, חיפשתי לשווא את ההכנה המיוחדת לעימות עם תופעת המוות. נאלצתי לשאול את עצמי: האם שכחו הם, מורי ומדריכי, את הנושא? האם אולי אף ניסו להשכיחו? לא זכרתי שעלתה אי פעם, במהלך לימודי, השאלה: מה עושה הפסיכולוגיה עם המוות? מה מעיק על הפסיכולוגיה בנושא המוות? מה יש לפסיכולוגיה להציע בנושא המוות? נאלצתי לשאול את עצמי: האם הם רצו לרמוז לנו כי אינו נדרש המוות לנושא מיוחד? האם ייתכן כי המוות נכלל תחת נושא החיים - ואנוכי לא ידעתי? יותר מאוחר, כאשר אני עצמי הייתי למורה ומדריך, המוות לא רק שהתדפק על דלת חדר הלימוד באוניברסיטה אלא כבר נכנס פנימה. קודם - לחדר. אחר כך - לתוכנו. ברגעים כאלו, כאשר המוות היה מוחשי ודוחס וממלא, כאשר כולנו בחדר חיינו את המוות ונשמנו את משב רוחו, זוכר אני שהסתכלתי סביבי, אל אותם 6 או 8 סטודנטים, והשאלה כמעט ועלתה מעצמה: האם ניתן בכלל להפריד ביניהם - בין העימות עם המוות והעימות עם החיים? והאם הסטודנט שהתקשה לחיות את האוויר ספוג השכול אינו - במקרה או לא במקרה - אותו סטודנט שהתקשה לעבוד עם האובדן של כרות היד? האם סטודנטית שהשפילה מבטה בפני המוות אינה - במקרה או שלא במקרה - אותה סטודנטית שהשפילה מבטה נוכח האבל של קטוע הרגל? והאם הסטודנט שאינסטינקטיבית צעד אחורה כאשר יתום רך נופף באגרוף זעם כלפי מעלה, אינו אותו סטודנט שנסוג אחורה אל מול הנחשול האדיר של עוינות וחימה שפרץ בתהליך הגירושין של המטופל שלו? במלים אחרות: שאלתי את עצמי אז - וביתר שאת היום - האם ההפרדה הזו שאנו מפרידים בין החיים למוות אינה מלאכותית? למעלה מכך: האם ייתכן והפרדה זו באה לבטא את הצורך שלנו כמורים, מדריכים ומפקחים לארוז בנפרד שתי תופעות אלו, זו של החיים וזו על המוות? האם אמיתית היא ההבדלה? האם המוות, ביסודו, שונה מהחיים ביסודם? התשובה שהגעתי אליה היא: אכן, קיים הבדל, אולם הרבה פחות משמעותי מששערתי לפני כן. הבדל המחייב לימוד, הכשרה, הבנה והתייחסות, אולם לא כתופעה נפרדת. התייחסות הרואה את המוות כזרימה נוספת - רבת-עוצמה - אך בתוך ים-החיים. היה זה אריקסון שקבע: הורים הפוחדים מן המוות מגדלים ילדים הפוחדים מן החיים. תופעות המוות וביטוי המוות תופעת המוות אינה האובדן לכשעצמו. המוות קיים בביטויים שלו. דהיינו, המוות מוליד - לפתע - רגשות. רגשות אלו ממלאים את חדרי הלב, מהדהדים בחלל המאיים שנוצר על ידי המוות, ומחלחלים עד תוכה על הנפש השסועה. אותה תופעת המוות תתבטא ותהדהד בצורה רגשית שונה אצל השכולים. לאב אחד יאמר המוות: |
"כל השנים הללו כשבניתי והקמתי את המפעל כל כך רציתי ולא יכולתי להקדיש לו זמן. עכשיו שאני מבוסס, ורציתי ליצור עמו אותו קשר עמוק ששנינו מסוגלים לו - עכשיו הוא איננו. ואני - כמעט ולא הספקתי להיות לו לאב".
|
| אצל אם שכולה אותה תופעת המוות תלחש באוזנה: |
"למה הייתי צריכה לספר לו - שוב ושוב - את כל סיפורי הגבורה על אבא שלו במחתרת? למה דחפתי אותו - ממש במו ידי - ליחידה קרבית. למה היה לי כל כך חשוב שיהיה לי בן גיבור?"
|
| ואב שלישי ייאנח בדומיה: |
"היטלר לקח שניים. קוויתי שלכל הפחות אחד אוכל להוליך לחופה".
|
|
נראה לי שפה חי המוות - בעולם הרגשות שהוא משחרר. רגשות אלו הם הם הפנים השונות, הייחודיות, של המוות, של האדם החייב לחיות את המוות. השאלה שרגשות אלו עוררו אצלי הייתה: האם אוכל לחיות מוות זה עמו, מתוכו?
"עבודת האבל" הדיבוק ששמו "עיבוד האבל" לא הירפה ממני, ואילו הוא, האב, סירב לשתף פעולה עם הספר. הממוצעים וסטיות התקן של תקופת האבל המקובלת משום מה לא ענינו אותו. גם אופי התהליך, כפי שהוא מוגדר ומודגם בתיאוריה, לא נגע ללבו. לעתים דהר על פני שלבים, ולעתים נעצר ארוכות בצדי הדרך. מהתמסרות לאבל, מהתמכרות לשכול, עבר לפתע להדחקה, להכחשה. מטוטלת האבל התגרתה בו לפעמים, שיחקה אתו, כבתינוק. חשבתי שתפקידי הוא מורה דרך עד שלמדתי כי מקומי הוא כמלווה. ימים רבים, ימים ארוכים, עברו עד שלמדתי להאזין, לקבל ולכבד את הנורמה האחת הקובעת - הנורמה שלו, של המתאבל. "מה כבר נשאר לי לעשות?" לכן אנו לא כל כך אוהבים את המוות. המוות מציב אותנו במצב של "אחרי ואחרי". המוות מעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. ואנו תוהים: "מה כבר נשאר לי לעשות? מה ניתן כבר לשנות? מה ניתן כבר לתקן?" מבחינה זו, בדומה לרופא, המוות הוא האויב הגדול. הוא הקובע המוחלט. הוא הפוסק האחרון. הוא הממיר את סימן השאלה בסימן קריאה. המוות ביטל את המומחיות שלי. הוא דחק את רגלי והוציא אותי מן התמונה עוד לפני שנכנסתי. הרגשתי מיותר. וכאן היטיב עמי המוות. כאן הוא הועיד לי ממד חדש. הוא גילה לי אפיק שלא הכרתי: את הפסיכולוג כמלווה. כמלווה, ברוח המלים של קאמו: |
"אל תלך לפני - אני עשוי בעקבותיך לא לצעוד.
אל תלך בעקבותי - שמא לא אשכיל להנחות. בוא נלך צד בצד - כחברים בלבד". |
|
"אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" וכך קרה שבאחד הקורסים סיפרה האם שמאז נפל בנה שוב אינה מסוגלת לקחת את תמונתו בידה, ולהישיר מבטה אל פניו. הסטודנטית ראתה בדאגה את התופעה הזו, המבשרת על אפשרות של ניתוק נפשי ובריחה בעקבות הניתוק הגופני. הסטודנטית החליטה להקדיש חלק ניכר ממאמציה לקרב את האם אל התמונה, כסמל להתקרבותה אל המציאות החדשה, היתומה; כסמל להתמודדותה עם האבדה. במפגשים עם האם ביקשה הסטודנטית המתמחה שתביא - אפילו במעטפה סגורה - את התמונה. בפגישות מאוחרות יותר ניסתה בעדינות וברוך ליצור מפגש מחודש בין האם לבין תמונת בנה. היה זה עבור הפסיכולוגית הצעירה רגע גדול כאשר האם הייתה מסוגלת לקחת בידיה הרוטטות את המזכרת היקרה. בקורס אחר הגיבה אם שכולה בצורה זהה. שם החליט הסטודנט המטפל להתייחס למקרה התמונה כלכל נושא אחר העולה מתוך הקשר הטיפולי עם אם. נקפו כארבע פגישות, במהלכן לא הזכירה האם את עניין התמונה. במפגש החמישי, תוך שהיא מחייה בזיכרונה את בנה החייל, היא הוציאה תמונה, הביטה בה ארוכות, והושיטה אותה לסטודנט: "זה הוא". לאחר רגע מתמשך הוסיפה: "היום זו הפעם הראשונה שאני מסוגלת להחזיק בתמונה, להסתכל בו". מה בין שתי התמונות? הייתי רוצה לחזור אל אב שכול ואל מוות אחר, רחוק מאוד, מוקדם מאוד, בהיסטוריה היהודית: |
"וירא דוד כי עבדיו מתלחשים, ויבן דוד כי מת הילד. ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת. ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו ויבא בית ד' וישתחו, ויבא אל ביתו וישאל, וישימו לו לחם, ויאכל. ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשית? בעוד הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם? ויאמר: בעוד הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי: מי יודע, וחנני ד', וחי הילד. ועתה - מת; למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו - והוא אל ישוב אלי" .
|
|
אין צורר לאלץ להסתכל בתמונה. אין צורר ללחוץ על קשר מחודש עם החיים. לפני המוות יש תקווה, תפילה, אמונה ותחינה. לאחר המוות - מציאות, המציאות החד-כיוונית של ויקם... וירחץ... ויאכל... של "אני הולך אליו - והוא לא ישוב אלי". את המציאות הזו אין לנו ללמד את השכול. המציאות הזו טבועה - עומדת וממתינה - בתחתית הכרתו, במעמקי רוחו, אנו חייבים רק לאפשר את ביטוייה של מציאות זו. אנו מצווים על הכרה בה, הכרה שתשחרר את מלוא כוחותיה המשקמים, המרפאים.
האיזון העדין לאחר סתימת הגולל עוברים האבלים בין שתי שורות מנחמים. אולם לנגד עיני האבלים גם שורה אחרת - שורה של מנוחמים קודמים, אשר עברו בסך לעיניהם. גם הם, הקודמים, עברו את מבחן המוות. ולאחריו עמדו במבחן החיים. אנחנו לא רק סומכים על תהליך זה. אנו גם בונים עליו. הגיון פנימי לוחש: "אם הם יכלו לעשות זאת, תוכל גם אתה". עשרות פעמים נשמע קולנו מבפנים: "אם הייתי במקומו אני כלל לא בטוח שהייתי עומד בזה". וביום שאני במקומו, איכשהו אני שואב עידוד ועוצמה - ממקומו. אקסיומה זו שהחיים יכניעו את המוות, טבועה עמוק כל כך בישותנו שכאשר אדם מתגרה בחוק-יסוד זה, כאשר מישהו מתחיל להעיף מבטים קסומים דווקא אל המוות. כאשר אדם רואה במוות לא גועל - כי אם גואל. לא אויב - כי אם אוהב. לא חומס - כי אם חומל, אז אנו מאבדים את עשתונותינו. האיום של זה שהעיז לשבור את חוקי החיים ולהפר את האיזון העדין בין חיים ומוות הוא כה מוחלט עד שאנו קובעים: רק משוגע מסוגל לכך. ואנו מאשפזים אותו. כפפות המשי של הפסיכולוגיה |
"בפעם הראשונה שבכיתי עשית טענת נוראה: ניגבת את דמעותי בממחטה. לא היה לך מושג עד כמה רציתי לחוש דמעות אלו יורדות על לחיי. לכל הפחות היו לי רגשות שיצאו החוצה".
|
| כך התלוננה אבלה צעירה, המבכה את שפיותה שאיננה, בפני המטפל שלה. כך דיברה ג'ואן, בת ה- 26, עם צאתה מתוך המוות הנפשי ששמו תהליך פסיכוטי. וגם לי, כמטפל, קל יותר היה לי לזכות אותו בממחטה מאשר בדמעותי. למה בדמעותי? למה להכביד עלי ברגשותי שלי? למה המעמסה המכופלת? האם לא אקשה במקום להקל? ג'נדלין לא סובר כך: |
"אסור שאי-פעם נירתע מרגשותיו הפנימיים של האדם מחשש שמא הוא לא יוכל לעמוד בכך. הוא כבר עומד בכך. השאלה היא: האם תאפשר לו לחיות רגע זה עמך - או לבד?".
|
| כי רגע האובדן הוא גם רגע הבדידות הגדול, הרגע שלגביו קבע ניטשה: |
"בין זה שאין לו אף לא אחד בעולמו לבין זה שיש לו רק אחד בעולמו, קיים עולם שלם של הבדל".
|
|
זכותו הגדולה, הנשגבה, של המטפל היא שברגע אשר כזה הוא הוא ה"רק אחד".
ניסיון אברהם ועקידת יצחק בגיא צלמוות שכן, כאשר הוא, השכול, משך בכל כוחו, בעקשנות ובהתמדה, למטה, למטה, וכאשר יכולתי לרדת עמו, גליתי שלא היה זה בור יגון אלא גיא, בתווך, בין שני הרים, בין שני הרי-חיים. זו הייתה נפילת ביניים, מן ההר שלפני האבדה אל ההר שלאחרי האבדה, דרך העמק אשר ביניהם. אבל זה בתנאי שכוחי עמד לי לאפשר למוות להמית, כי רק אז הוא גם יחייה. כאשר שלבנו ידיים וצעדנו יחד וירדנו שאולה, רק אז עלינו. "גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע". יש והכוחות עולים ובאים רק לאחר הירידה העמוקה ביותר. יש וחייב אדם לפקוד את מ"ט שערי טומאתו עד תום - כדי שיוכרז "טהור". יש וחייב אדם להגיע אל גיא צלמוות לאותו גיא ששם הוא חש את צלו של המוות, האישי, הפרטי שלו, כדי ששוב לא יירא רע. כי בגיא זה עבר את המוות, שרה - ויכול לו. שם, ירידתו הייתה עלייתו. ומשם, כעומק ירידתו כן גובה עלייתו. גבורה וכוח |
לאדם שני מאגרים, מאגר הכוח ומאגר הגבורה. מהו ההבדל ביניהם? כוח מבטא את הממד הפיזי, את עוצמת הגוף, את היכולת להפעיל מאמץ אורגאני. מבחינה זו, הכוח משותף גם לאדם גם לחיה. ומהי גבורה? גבורה מסמלת עוצמה רוחנית, נפשית. גבורה הינה הירואיקה. במישור זה היא מאפיינת את האדם בלבד. ולא רק שאין הם, הכוח והגבורה, דומים, אלא שלעתים קרובות מנוגדים הם. זאת, כאשר הקטן פיזית, החלש גופנית, והמעט כמותית, מסרב להישמע לתכתיב הכוח, מסרב להיכנע לחזק ולעצום, והוא מתקומם לכוח, להגיון, למציאות. היא, הגבורה, יונקת את עוצמתה העילאית ממעיין ייחודי-פנימי, ולעתים קרובות מביסה את הכוח הברוטאלי.
|
|
אני מאמין שאת היכולת המופלאה הזו, לגלות את הגבורה תחת עיי המפולת של הכוח, מסוגלים אנו - אנשי בריאות הנפש - לתת לשכול. כאשר הוא לוחש באוזנינו: 'אינני יכול יותר' אנו יודעים משהו שהוא עדיין אינו יודע: שבאורח פאראדוקסלי הגבורה מתחילה להפציע רק עם שקיעתו המוחלטת כמעט של הכוח. את יכולת היצירה הזו, הגובלת כמעט ב"יש מאין", אנו מסוגלים להעניק למתאבל. לא, להעניק אינו המונח המתאים: את היכולת המופלאה הזו אנו יכולים לשחרר מתוך מעיינו הפנימי, ההיולי, של הכואב והדואב.
הר סיני והר המוריה אל הר המוריה האישי שלו עלה אהרון הכהן ביום חנוכת המשכן. אל הר המוריה הפרטי שלו עלה רבי עקיבא לאחר מות כ"ד אלף מתלמידיו. אל הר המוריה הייחודי שלו העפיל רבי יצחק מאיר, בעל "חידושי הרי"ם". אלפי הרים כאלו, הרי המוריה, היו לאבות ואמהות, אחים ואחיות, נערים ונערות, אשר היו "שם", בגיא הצלמוות. והר מוריה אחר היה לרבקה גובר, אם צבי ואפרים, "אם הבנים". על הרים אלו הוקמו מקדשים. מה היה מקדשו של אהרון הכהן? הבלגה! הוא נצטווה להקריב את זכותו הטבעית לבכות את בניו. הוא נצטווה לעקוד את צעקת האב אשר בקרבו, לדכא את אבלו, לסגור על כאבו. "וידם אהרן". מה היה מקדשו של רבי עקיבא? יכולתו לראות במות תלמידיו - פרי-רוחו ופאר-יצירתו - ולגלות שרוחו נשארה בחיים, שכוח היוצר שבו שרד איתן, תלמידיו הם שמתו, ואילו ה"רבי" שבו נשאר בחיים, והתחיל מבראשית: |
"... והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם - והם הם העמידו תורה".
|
|
מה היה מקדשו של רבי יצחק מאיר? שלושה עשר בנים היו לו לרבי יצחק מאיר, תלמידו של רבי מנדל מקוצק, ואת כולם שיכל בחייו. בכל זאת הוא קיבל עליו דין-שמיים ללא קורט של תרעומת. בעומדו ליד הקברים הפתוחים לא נשמעה מפיו אף אנחה קלה. אחרי מות הבן השנים-עשר הפיג את צערה של אשתו וניחם אבלה במלים אלה: אל בכי, פייגיל. זאת עלתה בחלקנו. אם יהודי הטובל בצרות יתרעם על בורא העולם - ילמד מאתנו... תהא זאת נחמתך. אולם כשנפטר הבן השלושה עשר, אחרון הבנים והצדיק שבהם, רבי אברהם מרדכי, לא הבליג עוד רבי יצחק מאיר.
בעת ההלוויה פירך את אצבעות ידיו, ליד קברו זלגו עיניו דמעות, וכל כולו נדהם ונסער. בדרך מבית הקברות הביתה אמר למלווים: |
"אינני בוכה על הסתלקות רבי אברהם מרדכי, וודאי היה זה רצון שמים. בוכה אני על הסתלקותה של מצווה גדולה שהייתה בידי ואיבדתיה - המצווה של "ושיננתם לבניך". כל עוד חי בן אחד לפחות, יכולתי לקיימה. עתה, כשנסתלק הבן האחרון, נסתלקה עמו מצווה זו".
|
|
מה היה מקדשם של יורדי התופת ועולי השואה? יכולתם לצמצם את המספר החקוק על הבשר החי ולא לתת לו לקעקע את מערכי הנפש. יכולתם לשאוף עשן משרפות, ועדיין לא לתת לו לחדור לחדרי הנשמה.
מה היה מקדשה של רבקה גובר? ומופלא הדבר ומזעזע עד אימה! מתי הכתיר אותה העם בכתר "אם הבנים"? רק כאשר בנים לא היו לה עוד! באה אז רוחו הבריאה של העם ופסקה: כדי להיות אם אין צורך בבנים - יש צורך באימהיות. ומה עשתה רבקה גובר, אם צבי ואפרים, ששיכלה שניהם תוך שלושה חדשים? היא הקימה לא אחד כי אם שלושה מקדשים. האחד עם בנים-עולים: עם יהודה מהולנד, עם צבי מהונג-קונג, עם אסתר מבומביי. מן הבנים - שאותם אימצה, טיפחה וגידלה - עברה לכרות ברית עם הוריהם, והפכה למדריכת עולים, למורה במעברה. וכאשר חיפשה עמוק בליבה המיותם, חיפשה ולא מצאה טינה אל האדמה אשר לקחה את צבי ואפרים, באה בברית עם האדמה: עברה לחבל לכיש, אימצה אותו, טיפחה אותו, גידלה אותו. ואולי היה מקדשה של רבקה גובר משהו אחר? אולי באה היא ללמד הלכות אבלות? אולי באה היא לומר: כאשר אני אוהבת את צבי מהונג-קונג איני אוהבת פחות את צבי שלי. כאשר כוח היצירה מתחזק, אין זאת אומרת שכוח האבל נחלש. כאשר אני מקימה עתיד, אין הוא מבטל את העבר. כאשר אני זוכרת את האחר, אינני שוכחת את שהיו לי. אולי כך הבינה רבקה גובר את המלים - "בבניין הארץ תנוחמו": בבניין שאתה עצמך בונה. "איני פוקדת לעתים קרובות את בית-העלמין. כבר למדתי שלא שם עלי לחפש את שני בני, את זכרם". ה' לקח - וה' נתן כאשר הכה המוות נצטווה היהודי לעמוד על רגליו, לקבל עליו את הדין, ולהצהיר: "ה' נתן וה' לקח". זו הצהרה על ביטול הרכושנות, על הפקעת זכויות, על הפגיעה הגדולה בנרציציסטיות. וממעמד זה, כאשר האנוכי שבאדם מופשט ערום וערייה, כאשר רקמת בשר חי של בן, הורה, שותף לחיים נשדדת - ללא התראה, ללא שאלה, ללא חרטה - והאדם עומד, תכניותיו סוכלו ביד זדונה, והוא כולו מושם ללעג ולקלס בידי האבסורד ששמו המוות - איך נשזרים חוטי נתינה? איך נארגים אריגי מסירות? איך נתפרים בגדי כהונה ששמה אהבה לזולת? אנסקי, במחזהו "הדיבוק", מקרב את גיבורו, התאב לכסף, אל החלון, ושואל: "מה אתה רואה". "אנשים", עונה הוא. "ועכשיו" שואל הוא, ומעמידו בפני ראי. "את עצמי". "היודע אתה ראי מהו? ראי הוא חלון מצופה כסף". הייתכן כי זהו סוד הייסורים ששמם מוות? הייתכן כי המוות לוקח אותנו - בטלטלה - ומעבירנו מן הראי - אל החלון? "אוי ואבוי לו לאדם" מסביר הוגה הדעות האקזיסטנציאלי, הרב יוסף דב סולוביצ'יק: |
"אם הייסורים לא הביאוהו לידי משבר רוחני. אוי ואבוי לו לסובל אם אין נפשו מתחממת בלהט הייסורים... כשמכאובים תועים בחללה של תבל ככוחות אטומים ללא-תועלת, קטרוג גדול בוקע ועולה לעומת האדם המפסיד את סבלו".
|
| איוב, הסובל הגדול, התפלל פעמיים: לפני הסבל ולאחריו. לפני ייסוריו נאמר: |
"... והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני".
|
|
תפילה פרטית למען שלמות בניו, למען שלום ביתו. ואז באו מכאוביו והם שככו כאשר למד איוב להתפלל: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו".
אל רבי יעקב יצחק, "היהודי הקדוש" מפשיסחה, בא אחד ושאל: במה זכתה החסידה, מכל העופות שנקרא שמה חסידה? ענה רבי יעקב יצחק: שנאמר בגמרא שחסודה היא כלפי בניה. אם כן, שאל היהודי, מדוע היא עוף טמא? ענה "היהודי הקדוש": מפני שאינה חסודה אלא כלפי בניה. בבואת החיים בראי המוות האם ישנן שאלות-יסוד בחיים שרק עימות עם המוות יכול לענות עליהן? האם, ללא מוות, אני מסוגל רק לדעת על עצמי - ממרחק, ואילו מוות הוא שיחברני עם עצמי, בבחינת לדעת את עצמי? האם הקשרים הסימביוטיים שלי - כלומר, גבולות ה"אני" וה"שלי" - יתבארו חתומים בפני כל עוד המוות לא יעמידני במבחן? האם ילד, אב ואם, בעל או רעייה, הם כל חיי, או רק חלק מחיי? האם כל מבחני החיים הם מתכונת בלבד, ואילו מבחן המוות הוא מבחן הבגרות האמיתי? האם רק בראי המוות משתקפת לה בבואת חיי? העולמות של רבני אבהו |
"אמר רבי אבהו: מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא- את אלו".
|
|
שאל הרב ד"ר סולוביצ'יק: וכי מה בא מדרש מופלא זה ללמדנו? שתכניותיו האדריכליות של בורא עולם עברו סידרה של ניסויים ותעיות? שלא היה סיפק בידיו, כביכול, ליצור את הדגם הסופי לכתחילה? אלא, מסביר הרב סולוביצ'יק, שמדרש זה בא לומר שלאדם הוענק, מיד עם בריאתו, ממד נוסף לאישיותו: היכולת לבנות - ולהיבנות. רבי אבהו בא לקבוע שלתוך ישותו של האדם נתמזגה יכולת מופלאה זו להקים עצמו מאשפות, להתרומם מעפר. מעבר לכך: לאדם ניתנה במתנה העוצמה למצוא בתוך עצמו, בין עיי עולמו אשר קרס תחתיו, בתוך שברי המפולת, כוחות חדשים, כוחות של מעשה בראשית. הכוח להתחיל מחדש.
רחל |
רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה גם משאי עמסתי כמוה - רב וכבד מכתפי הדלה. גם את דרכי - כדרכה אל צמרת - לדרך מכאוב ודרך עמל, יד-ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל. |
|
רחל זו - עמוסת המשא הרב והכבד - ידועה גם ידועה לנו. זו רחל המוכרת לנו. אך ישנה גם רחל אחרת: |
ואם לא רפאה היד המוחצת,
ואם אין לה צרי לצקת ללב, חטוא לא חטאה לי - בחרתי בעצב, היטיבה עמי כי רציתי בכאב. רציתי בכאב, בכאב מנצח, בכאב מטהר, מעניק ומפרה; כאת החורשים לי חדו הפולח, נטפי דמעותיו כאגלי היורה. |
|
מה בין רחל הראשונה לרחל זו האחרת? איכה הפכה "יד-ענקים זדונה ובוטחת" ליד ש"חטוא לא חטאה לי"? ואיכה הפך "דרך מכאוב ודרך עמל" ל"כאב מנצח, כאב מטהר"?
לילה אחד ויחיד. לילה ארוך ושומם. לילה חודר וקודר. לילה בו שתתה רחל את כוס מכאובה עד תום. לילה בו טולטלה רחל ללא רחם ביד-הענקים. ואז - רק אז - לאחר שנתקיים בה "יהי ערב", ופנה יום, כאשר השמש באופק שקעה וצללים נטיו - רק אז הייתה רחל מוכנה ל"ויהי בוקר". הפציע שחר, ולאורם העמום של כוכבי בוקר - קרה הפלא: רחל חשה את מכאובה מאמש והנה שונה הוא. הוא הפך לאחר: לכאב מנצח, לכאב מטהר. הנער ששמו אשר ואני מזכיר לעצמי שאני פסיכולוג. איש בריאות הנפש. איש מקצועות הסיעוד. במה אסעד? מה אוכל לתת לו? ואני מאמין שאוכל רק לתת לו את הדרך אל המעיין - המעיין של עצמו. אל המעיין שאינו שופע בחוזקה. המעיין שאינו זורם בעוצמה. המעיין שאינו גובר לעינינו. המעיין - שכבודו פנימה. משם, ממקור הסמוי מן העין, הוא שואב את כוחו. וכאשר נדמה שתם המבוע - הוא ממשיך לנבוע. עמוק בנקיקי סלע-רוחו, עמוק בתוככי צור-נפשו, בהסתר, באין רואים, בחשכת לילה, מתגבר הוא - המעיין ששמו אדם. כי במעבר הצר שבין שקיעה לזריחה, במשעול השומם שבין חשכה לאורה, ברגעים נצחיים של קדרות, ובשעות אין-סוף של פלצות - שם הופך כאב פולח לכאב מנצח. ואם זכיתי - ואם עמד בי הכוח - הייתי עד ללידה מחדש זו, לבריאה זו. ואם בגדולה זכיתי, כי אז לא רק עד הייתי - גם מיילד. |
