גישת היהדות לעבריין ושיקומו

ד"ר י. קיסטר

ניב המדרשיה, אביב קיץ תשל"א
הודפס ללא הערות


תקציר: המחבר מסביר את גישת היהדות לקבלת עבריין ששב בתשובה לחיק החברה.
מסקנתו היא כי אדם החוזר ממעשיו הרעים, שב לכשרותו, ואף החברה נדרשת לסייע לו
בכל שלבי השיקום.

מילות מפתח: עבריין; חזרה בתשובה.

עד שנדבר על גישת היהדות לשיקום העבריין, נתעכב על גישת מסורתנו לעבריין בכלל; האם במסורת מתייחסים אליו במידת הדין או במידת הרחמים? התשובה לשאלה זו מצויה בדברי רש"י על הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא", וזו לשונו של רש"י:
"שבתחילה עלה במחשבה לבראותו (כלומר את העולם) במידת הדין. ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין".
דברים אלה לא על דעתו של רש"י בלבד נאמרו, אלא על-פי מדרשי חז"ל.

בעמדנו בתפילת נעילה בצאת יום הכיפורים, אומרים אנו "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים..." ובהמשך הדברים מזכירים באותה תפילה פסוקים מנביאים שאחד מהם הוא:
"החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלוקים הלא בשובו מדרכיו וחיה", (יחזקאל, י"ח כ"ג).
ברור שזוהי מידת הרחמים. על דרך זו, של קירוב עבריין והושטת יד לעזרתו שישוב מדרכו הרעה ויחיה, מצווים גם בני אדם, שהרי בתוך תרי"ג מצוות שבתורה מצוי הצו "והלכת בדרכיו" (מצוה תרי"א לפי מנין "ספר החינוך"):
"מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום"...
אפס לא בכל הזמנים ובכל ההזדמנויות יש לנהוג במידת הרחמים, אלא מקדימים מידת הרחמים, כלשון רש"י הנ"ל "הקדים הקב"ה מידת הרחמים", ויחד עם זאת אין להזניח את מידת הדין. על מידת הדין מצווים בעיקר השופטים אליהם מופנה הצו שבתורה "לא תחוס עיניך עליו" (דברים, י"ט, י"ג).

לא ארבה בהבאת דברי חז"ל ודברי פרשנים ופסוקים לגבי זה. די לומר שכולם מביעים חשש שמא יתרשל הדיין בהענשת העבריין ועל-ידי כך יגרום לתוצאות חמורות לישוב העולם. כאן אצטט את דבריו של אחד ממוני המצוות, "ספר החינוך" (במצוה תקכ"א) האומר:
"שאם לא נייסר את המזיקים ונבער את הרע מקרבנו איש את רעהו חיים בלענו, ולא יתיישבו המדינות".
הרמב"ן בפירושו על התורה, דברים י"ט, י"ג, מבטא זאת בסגנון אחר:
"כי הרחמנות על הרוצחים - שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים".
התורה הבינה לנפשו של שופט (ואולי במיוחד של שופט יהודי) אשר יהא נוטה לחמול על הרוצח או החובל ולא להענישו וישתמש באמתלות שונות. דוגמאות לאמתלות כאלו מובאות בספרות התורנית. כך, עלול לחשוב השופט "מה בצע שנעניש את הפושע הלא המעשה כבר נעשה"; כן עשוי השופט להימנע מענישת העבריין על-ידי לימוד זכות יתרה, שעני זה (הפושע) לא בכוונה עשה וכו'.

יחד עם זאת קיימת מצוה של זהירות בדין: "ונקי וצדיק. אל תהרוג" (שמות, כ"ג ז') ועל מצוה זו אומר הרמב"ם בספר המצוות [חלק לא תעשה, סימן ר"צ (תרגומו של קאפח)]:
"אבל אם נקיים את העונש באומד ובדימוי, אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי. יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".
על דרך זו מצינו במשנה במסכת מכות, פרק א' (בסוף הפרק):
"סנהדרין ההורגת אחת לשבוע (לפי הפירושים: אחת לשבע שנים) נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר אחת לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".
אכן, דברים אלו נאמרו לגבי עונש מוות. עונש אחר המפורש בתורה זהו עונש מלקות. גם לגבי עונש מלקות נצטוו באותה זהירות אלא שכאן יש להוסיף נקודה נוספת, כפי שמשתקפת בתלמוד, והיא, שעל בית הדין לדעת ולשים לב כי העבריין נידון אך ורק למלקות, ויש להיזהר שלא ייגרם לו נזק יותר גדול מלבד עצם הסבל שנגרם בדרך כלל על ידי המלקות. ישנו שיעור מקסימלי: מלקות ארבעים, אבל אליו בכלל אין מגיעים. בתורה כתוב אמנם "ארבעים יכנו" אבל אסור להטיל עונש של יותר מ- 39. לא תמיד יש להטיל את המקסימום אלא מותר להטיל אותו מספר שלפי אומדן הדיינים יוכל לסבול הנשפט ללא נזק לגופו; ואף במהלך ביצוע העונש עומדים הדיינים ובודקים שמא מספר המלקות שהוטל עליו היה מופרז מבחינת כוחו של הנידון, ואין להם לסמוך על המבצעים. ברם החשיבות העיקרית לענייננו בדין המלקות נודעת לדרש הבא על הסיפא של פסוק ב' בדברים פרק כ"ה הדן בעניין המלקות, כוונתי לשלוש המלים "ונלקה אחיך בעיניך" ועל מלים אלו נאמר בספרי:
"כל היום קורא אותו הכתוב רשע... אבל משלקה, הכתוב קוראו אחיך".
גם במשנה במסכת מכות פרק ג' נאמר:
"ונלקה אחיך בעיניך - כשלקה הרי הוא כאחיך".

ובכן, העבריין מייד שספג את עונשו חוזר למעמד של "אחיך". ובקשר לפסוק זה כדאי להזכיר את דברי רבינו משה קורדובירו ב"תומר דבורה", פרק א', סימן ט':
"אפילו שיהיה רשע מדוכא בייסורים אל ישנאהו שאחר שנלקה הרי הוא כאחיך. ויקרב המרודים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבא יצילם מיד אויב ואל יאמר: עוונו גרם לו אלא ירחמהו במידה זו כדפרישת".
זוהי למעשה הגישה המנחה אותנו לגבי אדם שעבר עבירה ורצה את עונשו: "אחיך הוא", ויש לקרבו ולרחם עליו. יצוין דרך אגב כי אין דעה ברורה בספרות ההלכה אם דין זה נוהג באופן מלא גם לגבי עונשין שמטילין בזמננו "למגדר מלתא", אבל כאן הפרטים אינם חשובים ביותר כפי שיתברר בהמשך הדברים.

לפי דיני תורה לא בכל מקרה חל עונש מלקות. ישנן עבירות שעליהן מן התורה אין בכלל עונש בידי אדם וביניהן גזל, ובגניבה ישנו קנס לטובת הניזק - תשלומי כפל וארבעה וחמישה - אלא שמזמן לזמן תקנו עונשין ל"מגדר מלתא". בכל זאת אדם שעבר עבירה כזאת הוא בגדר רשע ואף נפסל לעדות, ולגבי עבירות כאלה אדם חוזר להיות "אחיך" על-ידי תשובה. בכלל יש, שמלבד העונש שהעבריין ספג, דרושה גם תשובה, תיקון הנזקים ופיוסו של הנפגע, כדי שיחזור לכשרותו לעדות ולזכויותיו.

אף בעונש המלקות, שלגביו נאמר ברמב"ם, הלכות עדות, פרק י"ב, ה"ד:
"כל מי שנתחייב מלקות, בין שעשה תשובה, בין שלקה בבית דין, חוזר לכשרותו".
ואשר הוראה דומה מצויה אף בטור (ובשו"ע), חו"מ, סי' ל"ד, אומר בב"ח (ר' יואל סירקיש, בספרו "בית חדש" על הטור) שם, אות מ"ב, כי מדובר שם -
"בסתם אדם, דתלינן מסתמא נכנע לבבו על-ידי מלקות והלכך לא בעי תשבוה".
על עצם התשובה אי-אפשר להאריך כאן את הדיבור. על תשובה נכתבו לא פרקים רבים, אלא ספרים רבים. לגבי הנושא שלנו אדגיש רק, כי אין התשובה מתבטאת בריבוי תעניות וסיגופים, אלא בהכרת החטא, חרטה עליו וקבלה לעתיד על-ידי החלטה נפשית חזקה שלא לחזור על חטא שחטא. מובן שהדבר צריך להתבטא גם במעשים של חזרה מדרך החטא ותיקון המעוות.

הרב קוק כותב במבוא לספרו "אורות התשובה":
"התשובה היא התופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים, עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות, היא מצות ד' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם ובחיים".
לגבי הצד המעשי ראוי להביא הגדרה חסידית זו:
מסופר על הרבי ר' ישראל מרוז'ין ששאלו אדם מהי הדרך לתשובה, ועל כך ענה: "תחילה עשה, התחרט, הצטער על החטא ותשובה ממילא תבוא".

על חשיבות התשובה המעשית לתיקון המעשים על-פי התורה והיושר הגמור, אומר הרב קוק, שם, פרק י"ב, ס"ו:
"התמצית המעשית חובקת היא בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים...".
אדם שחטא מצווה לחזור בתשובה, ודרך אגב, לפי השקפת היהדות . כל אדם חייב, תמיד, לחזור בתשובה, שהרי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; כך שחובת תשובה היא חובה כללית ואף אפשר לכנותה כאוניברסלית. אבל אנחנו בשיקום עבריין פלילי עסקינן ולדידנו חשובות השאלות: מה מצפים מן החוטא כדי שיזכה לשיקום, ולעומת זאת, מה מצפים מן החברה ביחס לחוטא. כן עלינו לדון בפרטי השיקום.

אשר לחוטא: אמרנו והזכרנו כי מצפים שיחזור בתשובה, ישנה את דרכו וכו', דבר זה אינו תמיד קל כי הרי יש ודרושה תמורה ממשית בנפשו, שישנה את דרכו בחיים מן מקצה אל הקצה. מן החברה מצפים שתקל עליו לשנות את דרכו ואף תקרב אותו לשם כך. בקשר לכך כדאי להבליט כי חובת השב וחובת החברה הם שני צדי מטבע שאינם תמיד חופפים. והנה כמה דוגמאות:

מטבע הדברים אדם החוזר בתשובה, מתחרט על חטאו, ועל כן עליו לזכור את חטאו שעליו מתחרט, וזוהי אחת מדרכי התשובה; ואם מזכירים לו את עברו הרע אין לו להרגיש בכך עלבון אלא סיפוק שהצליח לשנות את דרכו.

מאידך גיסא, מן החברה דורשים שלא תזכיר לשב את חטאו ואת מעשיו הקודמים, ואם אדם מזכיר לו זאת, עובר הוא על-ידי כך עבירה, המוגדרת כאונאת דברים והיא חמורה מאונאת ממון.

נוסיף עוד דוגמה: מן הגזלן החוזר בתשובה דורשים שיחזיר את הגזל או יתקן את הנזק, אבל מן הנגזל דורשים שימחול ויוותר כדי לאפשר לחוטא לחזור בתשובה. וכך שנינו במסכת בבא קמא צ"ד, ב':
"תנו רבנן הגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו".

וכל כך למה? על כך קוראים בהמשך הדברים באותו דף.

מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה אמרה לו אשתו: "ריקה אם את עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך", ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: "הגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו".

כאן התעוררה שאלה אצל הפרשנים ואצל הפוסקים: האם דברים אלה שנאמרו הלכה לדורות הם, או שמא נאמרו הדברים בשל מעשה שהיה ולדורם בלבד נאמרו.

אמנם אין בדברים הנ"ל משום איסור גביית הגזלה מיד הגזלן, ועל בית הדין לפסוק על החזרת הגזלה לפי דרישת הנגזל, אך אצל רבים היה די בכך שאין רוח חכמים נוחה מדרישה כזו, כדי להרתיעם מתביעה.

המסקנה בהלכה כפי שמצינו בשולחן ערוך, חו"מ סימן שס"ו היא:
"גזלן מפורסם (הגה; שעסקו בכך ותשובתו קשה) הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזלה קיימת, אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה, ואם רצה, לצאת ידי שמים והחזיר (פירוש הדברים: האומר 'אפילו אתה מוחל לי אני מבקשך שתקבל ממני כי ברצוני להחזיר' י. ק.) אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו".
לגבי גזלה, מן הראוי להוסיף שישנן עוד הלכות המכוונות לתקנת השבים ולדוגמא: דין מריש הגזול (קורה גזולה), דין שהובא בכמה מקומות בתלמוד, אחד מהם גיטין פ"ה:
"העיד רבי יוחנן בן גודגדא... על המריש הגזול שבנאו בבירה, שיטול את דמיו מפני תקנת השבים"
(כלומר שאינו צריך לפרק הבניין על-מנת להחזיר את הגזלה). לפי כלל זה יש לנהוג גם בנסיבות דומות למריש הגזול. פה מדובר כבר על דין מחייב, ולא רק על כך שרוח חכמים אינה נוחה ממי שאינו נוהג כך. וזאת לדעת: בדרך כלל אדם אינו יכול להכריח חברו שימכור לו איזה חפץ, אבל כאן אחרי שכבר גזל, וכדי להקל עליו, אולי התחרט וירצה לחזור בתשובה, התקינו, שישלם רק את דמי הגזלה ולא יצטרך להשיב את הגזלה בעין.

במסורת קיימת אפוא דרישה המופנית לחברה להשתדל ולעזור לחוטא הרוצה לחזור בתשובה.


על מעשים של מידת חסידות בקירוב חוטאים מסופר לא פעם בתלמוד ובמדרשים, כאן אסתפק בשתי מובאות מן התלמוד:

בסנהדרין, דף ל"ז, מסופר על רבי זירא, שבשכנותו היו גרים בריונים שהיו מצערים אותו והוא היה מקרב אותם מתוך תקווה כי בדרך זו יחזירם בתשובה. אם כי חבריו לא היו מרוצים מדרכו זו, סוף סוף אחרי פטירתו חזרו הבריונים בתשובה.

במסכת יומא, דף פ"ז, סופר על מעשיו של אותו ר' זירא ושל רב שהיו ממציאים את עצמם לפני אנשים שחטאו כלפיהם כדי שיוכלו לפייסם, ולא חיכו שאלה שפגעו בהם יבואו אליהם. יצוין שאחת הדרישות מן השב היא שאם פגע במישהו - יפייסו. ומן הנפגע דורשים, או מצפים, שימחול בקלות.

כעת נבוא לשאלה העיקרית והיא: אדם שנענש, או שב מדרכו, איך מתבטא שיקומו למעשה. מתכוון אני להשתלבותו בחיי חברה תקינים. כבר שמענו שאחרי שנלקה הוא "כאחיך", ואם שב החוטא אין להזכיר לו את מעשיו הראשונים. כלומר, חייבים אנו להסתכל עליו כעל אדם שלא חטא.

כלפי שמיים מעמדו של שב מודגש עוד יותר, שהרי נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ועוד נאמר ש"אין כל דבר העומד בפני בעלי תשובה", ואף עבריינים ותיקים "ומיושנים" יכולים לחזור בתשובה. בעבודה זרה, דף י"ז, מסופר על אליעזר בן דורדיא, רועה זונות, שבסופו עשה תשובה ותשובתו הייתה מעומק לבו ובבכי עד שיצאה נפשו, וכשנפטר יצאה בת קול ואמרה כי רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא. והתלמוד מדגיש כי בבת הקול הוא כונה בתואר רבי.

מתוך הדברים שנאמרו לגבי בעלי תשובה, הרי לגבי האדם המאמין בוודאי נכונים דברי הרב קוק בספרו אורות התשובה, פרק ז', א':
"טבעה של תשובה היא, שהיא נותנת לאדם מנוחה וכובד ראש כאחד".
ייתכן גם שדברים אלה נכונים לאו דווקא לגבי מאמין.

עצם הרגשה זו, כפי שתוארה על-ידי הרב קוק ז"ל, עוזרת לאדם להתגבר על קשיים ומאפשרת לו להיכנס מחדש לדרך החיים. כאמור, חייבת החברה לסייע לאדם שנכשל, שיוכל להגיע להרגשה זו, הרגשה שתעזור גם בשיקומו הכלכלי, ובהשתלבותו בחברה; ואלה הם הדברים שמעסיקים אותנו בעיקר. כמובן שאם אדם, אחרי ריצוי עונשו, חוזר לסדנתו ולמקום עבודתו, אין בדרך כלל בעיה של שיקומו הכלכלי של החוטא, או שהבעיה אינה חריפה ביותר. אשר למשפחתו, בזמן שהעבריין במעצר, ברור כי המשפחה זכאית לאותו סעד לו זכאי נזקק אחר. ובכן, נבדוק מהי הגישה של היהדות לגבי החזרת העבריין לעבודתו ולמשפחתו.

כבר עמדתי על כך, בדברי על עונש מלקות, שהנטייה היא שהחוטא לא יסבול יותר מאשר הדין נותן שיסבול. אבל קורה כי בהכרח יסבול החוטא יותר מאשר כתוב בגזר הדין ואין למנוע זאת.

יש לזכור כי אדם שחטא, או לפי המונח של דיני התורה, "הרשע", מאבד את אימון הציבור. לפי המסורת מתבטא הדבר גם בכך שנפסל לעדות. מלבד פסילה לעדות הוא נפסל גם למקצועות שבהם דרוש אימון. אחרי אבדן עצמאותו המדינית של עם ישראל, כאשר השפיטה לפי דיני תורה הייתה מצומצמת, התבטא הדבר בעיקר בפסילה למשרות כגון שוחט וחזן וחזרה להן. גם עונש מלקות לא היה נוהג אז, והדרך לשיקום הייתה על-ידי תשובה או ריצוי עונשים אחרים, שהיו מטילים אותם. השאלה הייתה: האם האימון חוזר מיד אחר שריצה את עונשו, או אף מיד כשהראה פנים כי חוזר בתשובה?

אמנם, כדי לא לפגוע בו, לא להעליבו ולא להזכיר לו מעשיו הראשונים, כנראה שיהא די בסימן כלשהו שהחוטא חוזר מדרכו או בעובדה שריצה את עונשו; אבל סימנים כאלה לא תמיד יספיקו כדי להתייחס אליו באימון, למסור בידיו כספים, לסמוך עליו בענייני כשרות, או להחזירו למשרה שמנושאה מצפים שיהא פרקו נאה, מכובד על הבריות ושונא בצע. יש ואף אחרי שרואים שחזר בתשובה לא יוכל לחזור למשרתו.

כאן מתבטא ההבדל בין "כלפי שמיים" וכלפי הבריות. כלפי שמיים יכול להיות כי תשובתו של החוטא היא תשובה עמוקה ואמיתית והוא מגיע לדרגות שאותן הזכרתי, אבל כלפי הבריות, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אכן בדרך כלל יכול אדם לחזור למשרתו ואף ליהנות מאימון אחרי שרצה עונשו או אחרי שהדיין, או מי שבידו לקבוע בעניין, ישוכנע כי אכן תשובת החוטא היא תשובה מעליותא; ומהי התשובה הנכונה דנים לפי העבירה שעבר ולפי האימון הדרוש לאותה משרה.

לגבי חזרה לאימון אביא מספר דוגמאות: בתלמוד, סנהדרין, דף כ"ה, מסופר על טבח (שוחט) שאירע שיצאה טריפה מתחת ידו ופסל אותו רב נחמן והעבירו מתפקידו. הלך השוחט, גידל שערו וציפורניו שייראה כבעל תשובה וחשב רב נחמן להכשירו. אמר לו רבא שמא הוא מערים (שיחשבוהו לבעל תשובה ויחזירוהו לכשרותו) אלא מה תקנתו? ילך למקום שלא מכירים אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו מדבר חשוב משלו. או במלים אחרות, יעשה מעשים שמהם אפשר ללמוד על ישרו.

באותו דף בסנהדרין נאמר מהי התשובה של מלווי בריבית ושל עבריינים אחרים כדי שיחזרו לכשרותם. לגבי מלווי בריבית נאמר שיקרעו את השטרות ויחזרו בהן חזרה גמורה ואפילו לנכרי לא ילוו בריבית.

אשר לגזלן, או גנב, העיקרון הוא שיחזיר את הגזלה, שיחזור בתשובה ושיתברר לשופט שאכן חזר בו מדרכו הרעה, ואף יראה כי נוהג הוא לפנים משורת הדין. אבל אם גזל באקראי והחזיר בעצמו שלא על-ידי כפיית בית דין, הוכשר מייד. וישנה גם דעה שאם גזל באקראי והחזיר את הגזלה בעין, אף בכפיית בית דין, הוכשר בלי שיביא ראיות על תשובה. (דעת הב"ח, ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך גזלן ערך משנה: תשובתו).

משתדלים גם להקל בדרישת ראיות אם ילדים תלויים באדם (טפלי תלוי ב"ה). מעניינת תשובה אחת של הרא"ש בכלל נ"ח סימן ד':
היה מעשה בשליח ציבור וטבח (שוחט) אשר נתן עדות שקר ובית הדין שבעירו, או ראשי הקהל שבעירו, הענישו אותו: א) במלקות ב) גזיזת שערו ג) קנס של 50 זהובים ד) גזרו עליו שלא יהא חזן וטבח באותה הגמוניה במשך חמש שנים, מלבד אם לפני זה יעשה תשובה שתראה בעיני הרא"ש כתשובה מעליותא. האיש התענה בימי שני וחמישי, עד שנה תמימה, וביקש שירשו לו להיות ש"ץ וטבח בכל מקום שירצה, ושאלו לדעתו של הרא"ש. הרא"ש ענה שזו לא תשובה הנראית לו כתשובה מעין העבירה שעשה. ואומר הרא"ש:
"וזה שעשה לפי דבריו בתעניות ובמלקות איני רואה להכשירו לעולם בתשובות האלו, להיות טבח... אבל אם יתרצו הקהל שיהיה ש"ץ שלהם לבד, ולא לדבר אחר, אינני מעכב עליהם".
רואים אפוא בדרישות לגבי אדם הרוצה לחזור למשרה הדורשת אימון רב לבין החזרה למשרה אחרת.

אך ישנן עבירות שאדם שעבר עליהן אפילו ריצה את עונשו, ואפילו חזר בתשובה, אינו יכול לחזור לשררתו הקודמת. על סוג זה נמנית למשל העבירה של הריגת אדם. אפילו הרג בשוגג ונידון לגלות בעיר מקלט, הוא חוזר אמנם, אחרי תקופת גלותו, לנחלתו ולביתו והוא כשאר בני אדם, אבל לעולם אינו חוזר לשררה שהיה בה. במלים אחרות הוא מורד מגדלותו כל ימיו "הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו" (ראה הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש. פרק ז' הלכות י"ג י"ד). יחד עם זאת אין מניעה שיתמנה למשרה אחרת, ולא זו בלבד אלא אף בתוך זמן גלותו, אם רצו אנשי העיר לכבדו, עליו להודיע להם שהוא רוצח, ואזי, אם בכל זאת רוצים לכבדו, יקבל מהם (הרמב"ם, שם, הלכה ז').

מקרה נוסף בו אין אדם חוזר למשרתו הוא כאשר חשיבות המשרה דורשת זאת. דוגמה לכך: נשיא הסנהדרין, אם חטא מלקין אותו, אבל אינו חוזר לשררתו, ואף אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין. אבל אין מניעה שיעסוק בעיסוק אחר. הפסול הוא רק לגבי משרה ציבורית שיפוטית כחבר הסנהדרין (רמב"ם, הלכות סנהדרין, י"ז, הלכה ט'). יצוין כי כהן גדול שחטא, דנים אותו במלקות, אבל חוזר לגדולתו אחרי שנלקה.

מתוך ספרות השאלות והתשובות מן הראוי להזכיר שאלה שהתבררה בפני הריב"ש (ר' יצחק בן ששת) בסימן רנ"א. אירע שבנו של דיין היכה אחד מכות רצח ועשה זאת בעידודו של אביו הדיין. ההוראה של הריב"ש בנוגע לדיין הייתה להעביר את הדיין מכהונתו ושלא יתמנה לעולם לשום שררה על הציבור. כאן הייתה פסילה לעולם בקשר למעשה של שפיכות דמים.

בתלמוד התעוררה גם שאלה לגבי רצידביסטים, היינו: אנשים שכבר היו חשודים וקיבלו "דברי חברות" ושוב חזרו לסורם, האם שוב יכולים לזכות לאמון כך שיהא מותר לסמוך עליהם (עבודה זרה, דף ז')? ועל כך הייתה שקלא וטריא והובעו דעות שונות ובסופו של דבר נאמר:
"רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלים שנאמר 'שובו בנים שובבים', אמר רב יצחק איש כפר עכו אמר רבי יוחנן הלכתא כאותו זוג".
היינו גם רצידביסט יכול שוב לזכות לאימון.

יחד עם זה יצוין כי אדם, ככל שהנו יותר שקוע בחטאו, הסיכויים לחזרתו בתשובה קלושים יותר. נאמר במשנה, במסכת יומא, פרק ח':
"האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה."
פירוש, מן השמים אינן מספיקין בידו, אבל אם מתעורר אצלו רצון עז לחזור בתשובה, אין התנהגותו ועברו מהווים מניעה לתשובה ולזכייה באימון הציבור, ולכל הנובע מחזרה בתשובה.

ובכן, אין לך אדם שלא תהיה לו תקווה ואף אפשרות, לחזור להשתלב בחברה, להיות בעל זכויות שוות ובדרך כלל אף לחזור לעבודתו ומקצועו. ואמרו חז"ל: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת, ק"ד). אמנם הכוונה במאמר חז"ל זה היא לסיוע מן השמיים, אבל גם החברה נדרשת לסייע לו בכך. ידוע איך הפליגו חז"ל בשבחו וזכותו של אדם המקיים אף נפש אחת מישראל, ואין צריך לומר מה גודל מעשה של אנשים המשתדלים להציל בני אדם מהדרדרות מוסרית, להחזירם לחיק החברה ולקיימם, ועל אחת כמה וכמה אם מצליחים לפחות לגבי חלק מהם. וכאמור אף הצלת נפש אחת הוא מעשה רב שכדאי לטרוח עבורה טרחות רבות כדי להצילה.