שתי ה"תנועות" האלו הן בעצם בעלות בסיס הגיוני משותף: העמדת ה"חופש" וה"עונג" (האושר), כעליוני הערכים של האדם. שונות הן זו מזו רק בפירוש המושגים "חופש" (חופש ממה) ו"עונג ואושר".

המתירנות דורשת חופש מכל הסייגים אשר החברה (היינו, חברת "הדור הישן") מטילה על האדם, והמגבילים אותו בהגשמת שאיפתו אל כל אשר הוא רואה בו את "עונגו" הפרטי, הן ביחס לצורתו החיצונית (כגון שיער ארוך ופרוע, ולבוש שונה מן המקובל בחברה), הן ביחסי רכוש ומין כפי שהם מקובלים בחוקי החברה הקיימת ובנימוסיה. בביטול הנימוסים והחוקים האלה רואה הדור הצעיר והמתירני את "חופשו" ואת "מהפכנותו" נגד "שיעבודה" של החברה. שתי המלים "חופש" ו"מהפכה" שובות בקסמן את לב הנוער כי הרי הן מעידות בעיניו על "שחרור" משיעבוד לחברה ועל "קידמה".

אינני רוצה לדבר כאן על שינויים במראהו החיצוני של הצעיר היות ואין דבר זה פוגע בזולתו והוא חפשי, כמובן, להיראות בעיני זולתו כרצונו. חפץ אני להעיר רק שאי אפשר לראות בזה חופש משיעבוד לחברה, כי מראהו "החדש" של הצעיר הוא אמנם שחרור מאופנת הדור הקודם, אבל יש בו משום שעבוד לאופנת הדור הצעיר והחלפת שיעבוד לחברה אחת בשיעבוד לחברה אחרת. כמו כן אינני רוצה להזכיר, כי לא כל "מהפכה" היא סימן לקידמה ולשחרור. ישנן גם מהפכות פשיסטיות ומהפכות רודניות, והדיקטטורה אליה מביאות מהפכות כאלו היא רחוקה מאד הן מ"שחרור" והן מ"קידמה". אבל השחרור "מכל הסייגים" אשר מטילה החברה על הפרט כולל בתוכו גם שחרור מהסייגים אותם מטילה החברה על הפרט לשם שמירת זכויות הזולת. והמתירנות, המשחררת את האדם גם מסייגים כאלה, משחררת את האדם מאחריות על מעשיו כלפי הזולת, היינו, הופכת אותו לחסר אחריות כבהמה, שגם לה אין כל רגש אחריות כלפי אחרים: היא מהלכת עירומה ברחוב, עושה צרכיה במקום שרוצה, וגם מזדווגת מבלי לחשוב על תוצאות מעשיה כלפי המין השני וכלפי הוולדות. היינו, מתנהגת בחופש מכל שעבוד לזולת. ואני הייתי מציע שהשם "היפיס" שלקחו לעצמם חסידי המתירנות, ישתנה לשם "היפפוס" (שני פי"ם), כי השם הזה המסמן ביונית את המלה "סוס", מתאים יותר לבעלי המתירנות הזאת.

ומכיון שהם משחררים את עצמם מכל הסייגים המוטלים עליהם, הרי ברור הוא, כי הם חושבים את עצמם חפשיים מלהכנע גם לסייגים ולדרישות של הדת בכלל ושל הדת היהודית בפרט. ע"י כך הם מוציאים את עצמם הן מסוג "אנשים" בכלל והן מסוג "יהודים" בפרט.

השמאל החדש. כדי לעמוד על מהותה של התנועה החדשה הזאת, אביא את דעתו של האידיאולוג שלה עליה, את דעתו של מר מרכוזה, המתיימר להיות גם היוצר של שמה. אמנם, לכאורה קשה לראות בהבאת דעתו של מר מרכוזה על התנועה הזאת את בירור מהותה - וזאת משתי סיבות הגיוניות: ראשית, דעתו מלאה סתירות פנימיות, כפי שיווכחו הקוראים בהמשך הדברים, ושנית - הוא מביע את דעתו לרוב בביטויי שבח וגינוי (למשל, "אימפריאליסטי" ו"אנטיאימפריאליסטי", "מהפכני" ו"לבן" וכדומה), מבלי שתהיה התאמה מציאותית בין המשמעות של תארי השבח והגנאי האלה ובין העצמים שלהם הוא מייחס את הביטויים והתארים הנ"ל. כך שיש להם רק משמעות דימגוגית ותעמולתית בלבד. אבל מי לנו נאמן ביחס לעיסה מ"הנחתום" עצמו ואני מקוה, שמתוך עצם גילויי הסתירות הפנימיות הנ"ל ומתוך בירור המשמעות הממשית גרידא של ביטויו הנ"ל יגיעו הקוראים לתמונה ברורה של מהות התנועה הזאת.

א. ב"שחרורו משיעבוד" מתכוונת תנועה זו לשחרור מהשיעבוד לשלטון החברה או לשלטון המדינה, ויהא משטרה של מדינה זו דיקטטורי כשל מדינות קומוניסטיות או פרלמנטרי כמו ברוב מדינות אירופה המערבית וארה"ב - כי בכל שלטון יש משום דיכוי הפרט ומשום אימפריאליזם. אבל מרכוזה מסכים, שאי אפשר לקיים שום חברה (ולכן גם שום מדינה) בלי מידה מסויימת של דיכוי.

ב. לדעתו של מרכוזה אין "השמאל החדש" לא מרקסיסטי-אורטודוקסי ולא סוציאליסטי, ואין לו אמון בשום אידיאולוגיה לרבות האידיאולוגיה הסוציאליסטית (ובכך הוא רואה אחד ההבדלים בין השמאל החדש לבין השמאל הישן) אבל הוא מודה, שאין הוא יכול לקבוע תכנית חיובית (ממשית) למשטר החדש שיקום לאחר שימוגר השלטון הדמוקרטי השורר עתה באירופה, וכן אין לו שום תשובה על השאלה, כיצד תתנהל הפעולה הקונסטרוקטיבית בחברה החפשית כאשר היא תגיע לשלטון - אולם הוא בטוח, שהיא תהיה סוציאליסטית ואין לו שום מושג כיצד יימנע המשטר הסוציאליסטי הזה מכל דיכוי של הפרט.

ג. בתנועה ה"היפיס" ובמרי של הסטודנטים הוא רואה את הסימנים של המרד נגד השלטון והוא מחייב אותם; אבל איננו רואה בהם כח מהפכני במידה כזו, שהוא עשוי למגר את השלטון המדיני בחברה המודרנית. כח כזה הוא מוצא רק בתנועות לשחרור לאומי ובעולם השלישי, באסיה ובאפריקה. התנועות האלו הן בעיניו אנטי מיליטריסטיות ואנטי אימפריאליסטיות.

על המשמעות הממשית של "נצחון" התנועות האלו נדבר להלן. על ה"היפפיזם" דברנו לעיל ועל מרי הסטודנטים נעיר כאן בקצרה הערות אחדות. המרי הזה צודק במידה מסוימת, מפני שהמשטר השולט באוניברסיטאות הוא באמת "מיושן" וזקוק לחידוש. אבל דרישות הסטודנטים, שהם, ולא אנשי המדע שבקרב כוחות ההוראה - יקבעו את מקצועות ההוראה, את דרכי רכישת ההשכלה הגבוהה ואת דרכי המחקר המדעי בבתי הספר הגבוהים - הן מגוחכות ואינפנטיליות.

ד. לדעתו של מרכוזה, שונה לגמרי הטירור "המהפכני" מהטרור הלבן מפני שהראשון מכוון להבטחת קיומה של חברה חפשית, מה שאין כן הטרור הלבן. (היינו, בעיניו המטרה הקדושה (המהפכנית) מקדשת את כל האמצעים!).

ה. אין השמאל החדש רואה בפועלים (בפרוליטריון) את המעמד ה"מהפכני" (בניגוד לדעתו של מרכס, שעליה מבוססים הסוציאליזם ה"מדעי" והדיקטטורה של הפרוליטריון). התפתחות הקפיטליזם איננה מלווה בירידת המצב הכלכלי של הפועלים, ופועלי ארצית-הברית ואנגליה מרוצים ממצבם ואינם מצטרפים - וגם אין תקוה שיצטרפו - למהפכה לחברה חפשית. במשטר הפרלמנטרי באמריקה ובאירופה רואה במשטר השמאל החדש "אימפריאליזם" ו"מיליטריזם", ואילו בסין הקומוניסטית וברוסיה הסובייטית אין הוא רואה שמץ מפגמים אלה (וצ'כוסלובקיה יכולה הרי לשמש הוכחה ל"אמיתת" השקפה זו, ואין צורך להזכיר את שאיפותיה של רוסיה הסובייטית להרחיב את השפעתה בכל העולם), כפי שנזכר לעיל יכולה לבוא הישועה ל"חברה החפשית" ולהפיכת האוטופיה למציאות רק ע"י נצחון של התנועות לשיחרור לאומי בעולם השלישי - באסיה ובאפריקה.

ו. אולם לשיא הסתירות הפנימיות מגיע מרכוזה ביחסו ל"סכסוך" הישראלי-ערבי וכאן גם מתגלה פרצופו האמיתי של השמאל החדש בכלל ושל השמאל החדש הישראלי בפרט. מצד אחד מזדהה מרכוזה בהחלט עם דעתו של הפילוסוף השמאלי ז'אן פול סרטר, האומר: "הדבר היחיד שחובתנו למנוע בכל הנסיבות הוא מלחמת השמד נגד ישראל". מרכוזה מכיר כי מצד ישראל נעשו פעמים רבות נסיונות להבנה ולהסכם עם הערבים, אבל כולם נידחו על ידם וארצות ערב אף הכריזו ברמה, כי עליהן מוטלת החובה לנהל מלחמת השמד נגד ישראל. ולמעלה מזה: הוא אפילו מבין ומעריך את מלחמת המנע שניהלה ישראל נגד מצרים, ירדן וסוריה (מלחמת ששת הימים) ואכן הרי כזאת היתה מלחמה זו, היינו (בנגוד להשקפת האו"ם בהחלטתו הידועה), היתה ישראל במלחמה זו (שבה כבשה את אשר כבשה), לא התוקפנית אלא המותקפת. אך מצד שני, הוא מאשים את מדינת ישראל בחטאים הגדולים הבאים:

1) ראשית, יש לראות בעצם כינון מדינת ישראל כמדינה ריבונית משום אי-צדק, כי המדינה הוקמה על אדמה זרה מכוח הסכם בין-לאומי, מבלי שיובאו בחשבון באורח ממשי בעלות האוכלוסיה המקומית והעתיד הצפוי לה.

נגד ה"חטא" הזה יש להעיר את ההערות הבאות:

א. מדוע לא מצא ולא הראה מר מרכוזה על פני כל כדור הארץ אדמה בלתי זרה ליהודים, שעליה אפשר היה לכונן את מדינת ישראל הריבונית, אשר בהכרחיות הקמתה הוא משוכנע אחרי מיידניק וטרבלינקה?

ב. אם בהקמת מדינת ישראל על פני אדמה זרה כנ"ל יש משום אי-צדק - הרי מוצדקת היא מלחמת הערבים נגד אי-צדק זה, היינו, מוצדקת היא מלחמת השמד של הערבים נגד ישראל. - וזה הרי מתנגד לדעתו של מרכוזה כי חובה היא למנוע מלחמה זו בכל הנסיבות?

ג. האם אפשר לכנות את ארץ-ישראל בשם אדמה זרה לעם ישראל, אשר אף כי הוגלה ממנה לפני כ-2000 שנה, לא נשכחה מלבו כארצו, ועל בעלותו עליה לא ויתר במשך כל שנות גלותו?

ד. איזו זכות לאומית יש לילדי הכובשים האחרונים של ארצנו זו אשר אמנם נולדו בה, אבל אבותיהם מעולם לא שלטו בה, וגם לא היתה קיימת מעולם שום אומה פלשטינית ערבית? האם מקנה לו לאדם עובדת היוולדו בארץ מסוימת זכות לאומית על ארץ מולדתו זו?

ה. בשנת 1948 פרסמה האקדמיה המדעית הגרמנית בברלין את מאמרו-מחקרו של המלומד הגרמני ריכרד הרטמן בשם האיסלם והנציונליזם. במחקרו זה קובע המחבר שאיננו קיים בעולם לא עם סורי לא עם עירקי ולא עם פלשטיני - קיימת אומה ערבית אחת, אשר חלק ממנה גר בסוריה, בעירק ובפלשטינה. הנציונליזם הערבי מנוגד, לדעתו של המחבר, לעצם הרוח והמסורת של האיסלם, המכיר רק באומה אחת - היא האומה האיסלמית - העשויה להכיל - וגם מכילה בתוכה חלקים מעמים שונים. עד כאן דברי המלומד הרטמן.

לעיסה זאת, יש לזכור שקיים בעולם, זה אלפי שנים, עם פלשטיני יהודי המפוזר, אמנם, על פני ארצות תבל שונות, אבל מעולם לא חדל לראות את עצמו כעם פלשטיני וכזה הוא נשאר לא בתודעתו הוא בלבד, אלא גם בתודעתם של כל העמים, אשר בארצותיהם הוא גר. כאשר צרה עינם של העמים האלה בנוכחותם של היהודים אצלם, הרי הם היו קוראים לעברם: "יהודים לכו לפלשטינה"!

2) החטא השני של מדינת ישראל, בנוסף לראשון, לדעתו של מרכוזה הוא בכך, ש"היחס בישראל לאוכלוסיה הערבית הוא פסול, אם לא גרוע מזה, והמדיניות הישראלית מגלה "גזענות ולאומנות". ונשאלת השאלה: האם מר מרכוזה מבסס את דעתו זו על בדיקה אובייקטיבים של האשמות אלו, שנעשתה על ידו או ע"י איזה שהוא מוסד אובייקטיבי, או הוא מסתמך אך ורק על השקרים שמפיצים מעולם התעמולה הערבית ותומכיהם האנטישמיים של הערבים?

3) והחטא הכבד השלישי של ישראל הוא, לדעתו של מר מרכוזה, בכך, שמדיניות החוץ של ישראל באו"ם קשורה קשר הדוק עם מדיניות ארצות-הברית (היינו, המדינה הגדולה הכמעט יחידה באו"ם התומכת במדינת ישראל), ומכיון שארה"ב היא אימפריאליסטית, הרי יוצא כי גם מדיניות החוץ של ישראל היא אימפריאליסטית, ואילו המדיניות של מדינות ערב, המתנגדות למדיניות של ארה"ב ושל ישראל באו"ם, היא מדיניות אנטי אימפריאליסטית, וזה כמובן צריך לעורר - ואף מעורר - את ה"סימפטיה" אליהן מצד השמאל החדש.

ההגיון שבכל המסקנות האלו הוא כה מסולף, שאינני רואה שום צורך להעריך אותן לאור המציאות הממשית.

אולם, אם עד כה הסתמכתי על דבריו של מר מרכוזה (בספר "קץ האוטופיה" אשר תורגם לעברית ויצא לאור ע"י "עם עובד" בשנת תש"ל), רוצה אני עתה לנתח את שתיקתו והשתקתו של מר מרכוזה על אופן ניהול מלחמת השמד נגד מדינת ישראל ע"י התנועות הערביות לשיחרור לאומי - והאופן הזה הרי הוא הטירור הערבי, המתבטא ברציחות מאורגנות של אזרחים יהודים, גברים נשים וטף, אין בפי מר מרכוזה אף מלה אחת על הטירור ה"מהפכני" הזה, ובשתיקה והשתקה הזאת יש לראות את הצדקתו ע"י מר מרכוזה, כי הרי זהו טירור "מהפכני", ובהתאם לדעתו על טירור מהפכני שהובאה לעיל, הרי הוא גם קדוש - וביחוד כאשר הוא מתנהל ע"י תנועה "אנטי-אימפריאליסטית" נגד מדינה "אימפריאליסטית"! וביחוד "קדוש" הוא הטירור הזה, כאשר "נצחונו", שהוא נצחון של תנועה לשחרור לאומי ב"עולם השלישי" באסיה-אפריקה, עשוי להביא, לפי השקפתו של מרכוזה, לנצחונו של השמאל החדש, היינו ליצירת "החברה החפשית" אליה הוא שואף. וכאן נמצא הבסיס האידיאולוגי לתמיכת "השמאל החדש" ברציחות יהודים על-ידי החבלנים הערבים...

האחריות על ביצוע פשעים נגד האנושות מוטלת לא על המבצעים את הפשעים האלה בלבד, אלא ואולי בעיקר, על אלה המצדיקים אותם ואף הופכים את מבצעיהם ל"גיבורי האומה" ואפילו הקידמה. והאחריות לשפיכת הדמים של יהודים אשר נרצחו ועוד עלולים להרצח ע"י הטירור ה"מהפכני" של הערבים, מוטלת עכשו גם על חברי השמאל החדש, המקדש את הטירור הזה.

זוהי המהות האמיתית של השמאל החדש, המכוסה (אולי גם ממנו עצמו) ע"י הצהרתיו היפות על שאיפתו ל"חופש" מכל שיעבוד וע"י הסיסמאות הנבובות על מלחמה "אנטי אימפריאליסטים".