|
תקציר: הספר "אישים ודעות" מציג את שיטת החינוך 'תורה עם דרך ארץ', שיטתו של רש"ר הירש, שהתפשטה במערב אירופה, ולאחר הקמת המדינה היוותה סמל לחיקוי במוסדות החינוך הדתיים. מילות מפתח: חינוך - שיטות; תורה עם דרך ארץ; "אישים ודעות" (ספר). |
|
בחוגים הספרותיים של אירופה המרכזית רווח הנוהג בין הסופרים להציג בעצמם את יצירותיהם לפני ציבור הקוראים ע"י כתיבת Selbstanzeige "ומאמרי הצגה" מיוחדים, ובכך להקדים את המבקרים למיניהם. ובדידי הוה עובדא: לפני מספר חודשים פרסמתי ספר בשם "אישים ודעות" - רובו באנגלית ומיעוטו בעברית - ובו לקט מאמרים, הרצאות, ביקורות על ספרים, מכתבים לעיתונות וכו' אותם כתבתי ופרסמתי במשך כיובל שנים. ואני מרשה לעצמי להשתמש בנוהג זה כעת ותקוותי שקוראי ה"ניב" לא יראו בכך משום יוהרה ופרסומת עצמית. קריינא איהו ליהוי פרוונקא, ואין המחבר נפסל מלהעיד על ספרו. הספר "אישים ודעות" כולל יותר משבעים פרקים - נושאים, וכבר השתדלו מבקריו למצוא בו את הצד השוה ואת הרעיון המרכזי והמאחד. לדעתי, הרעיון המרכזי של הספר הוא שיטת "תורה עם דרך ארץ" להלכה ולמעשה, כאורח חיים וכאידיאולוגיה של היהדות החרדית באשכנז ב- 150 השנים האחרונות. זאת ועוד: בין השטין בספרי יגלה הקורא גם צד אוטוביוגרפי לא רק מאז הועמדתי על דעתי ותפסתי בעט סופר, אלא גם - ואולי בעיקר - תיאור הרקע המשפחתי והחברתי שלי, מצבת בור שממנו חוצבתי, והוא כולו אומר: תורה עם דרך ארץ. כותב הטורים הללו הינו דור רביעי לשושילתא של רבנים שבנעוריהם חונכו בבי"ס תיכון (לא יהודי!) ולמדו באוניברסיטאות עד קבלת תואר אקדמאי. הרב אלכסנדר אדלר ז"ל, רבה של ליבק ואבי הרבנית אסתר קרליבך ע"ה, שימש כמורה ללטינית וליונית בגימנסיה העירונית של ליבק. ויורשו, סבי, ר' שלמה קרליבך ז"ל, קרא בספרות העתיקה במקור, בנוסף לבקיאותו בספרות הגרמנית של זמנו, וכל זה לא הפריע כלל לשקידתו העצומה בתורה עד לימיו האחרונים. אישים אלו לא היו יוצאי-דופן - כך הייתה דרכם של רבני המערב, דור אחרי דור, ובראשם תלמידי ר' יעקב אטלינגר, בעל ה"ערוך לנר", כר' זליגמן בער במברגר, הרב מווירצבורג, הרב שמשון רפאל הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר ור' ד.צ. הופמן זצ"ל. הציבור החרדי שבמערב ובמרכז אירופה במאה ה- 19, קיבל בלי היסוסים וכפרי האמנציפציה את האפשרות לחנך את בניו במסגרת החינוך הכללי, הלא יהודי. בתי ספר תיכוניים-יהודיים היו רק במקומות בודדים ורובם לפחות בתחילה, היו בידי אנשי הרפורמה. הורי הרבנים אדלר וקרליבך, היו יהודים פשוטים, סוחרים חרדים לדבר ה', וכאשר היה להם בן מוכשר טרחו ושלחו אותו אל ביה"ס התיכון הקרוב ביותר, גם אם היה בכך, מאמץ כספי ורוחני. (סבי ע"ה הלך ברגל בכל יום שעתיים הלוך ושעתיים חזור כדי להגיע אל ביה"ס התיכון.) נוסף לכך דאגו לכך שבניהם יקבלו גם את החינוך היהודי התורני הטוב ביותר. האמת ההיסטורית היא שגדולי הדור ההוא מעולם לא ישבו על מדין כדי להחליט אם ללכת בדרך תורה עם דרך ארץ או בדרך אחרת. בזמן שאנשי הרפורמה קיימו כינוסים אשר בהם התקבלו החלטות מרחיקות-לכת, לא ידוע על שום מאמץ מצד מנהיגי הציבור החרדי, שמבחינה מספרית היה עדיין די חזק, כדי להתאחד ולהגן על התורה והמסורה. הם היו כמוכי הלם למול התוקפנות הנועזת של תנועת הרפורמה. אמנם לחמו נגד השנויים בסידור התפילה והפריצה לבית הכנסת, אבל למלחמת תרבות אמיתית לא יצאו. החרדים, רובם ככולם, קבלו עליהם את הדין והתאקלמו במצב החדש בחיי החברה והתרבות. לכן כשמדברים על שיטת תורה עם דרך ארץ בעידן האמנציפציה, אין המדובר בשיטה חדשה בפילוסופיה, בחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". למעשה הייתה זו אידיאולוגיה של בדיעבד שבאה להסביר ולהצדיק מצב חברתי-תרבותי קיים. למעשה, ש"ר הירש, שמציגים אותו כאבי שיטת תורה עם דרך ארץ, אינו מקדיש מקום גדול לתורה עם דרך ארץ כשיטה, בכתביו הרבים ועשירי התוכן. הפרק הראשון בספרי, הוא ביקורת על המהדורה האנגלית של "חורב", ספר המופת של ר' ש"ר הירש, ותופס מקום נכבד לצד ספר המצוות של הרמב"ם, "ספר החינוך" וכיוצ"ב. בביקורתי זו לא נגעתי בבעיית תורה עם דרך ארץ, כי אם בדרכו של רש"ר הירש בפירוש טעמי המצוות, ובגישתו החינוכית בה הוא משתדל להשפיע על בני דורו ובעיקר על הנוער. מעניין שהמושג "תורה עם דרך ארץ" כלל אינו מופיע במפתח של המהדורה האנגלית של הספר "חורב". המקום הקלאסי שבו מתבטא הירש על הבעיה ההלכתית של תורה עם דרך ארץ והפלורליזם התרבותי הקשור בה, הינו בפירושו על ויקרא י"ח ה', ושבו הוא משתמש בדברי הספרא על הפסוק "עשם (חכמת ישראל) עיקר ואל תעשם טפלה". הירש עומד על כך (אם בצדק או לא) שהמאמר אינו אוסר את לימוד חכמת אומות העולם, אלא רק מגדיר אותו כטפל לגבי לימוד התורה. מותר להניח שבמכלול משנתו ופעילותו של הירש אין הוא רואה חובה לעצמו להגן על שיטת תורה עם דרך ארץ שהיא הקרקע שהוא עומד עליה והאוויר שהוא נושם. הצורך להגן וללמד זכות על תורה עם דרך ארץ כשיטה חינוכית וכאורח חיים, נובע מגישה ביקורתית ואף מנוגדת שהתפתחה בדורות שאחרי דורות הראשונים והמייסדים שביהדות אירופה. בודאי יש - והיו תמיד - בעיות: בעיות של השקפה והלכה, בעיות חברתיות ותרבותיות. בבעיות אלה מטפל פרופ' ברוך קורצוייל המנוח במאמרו הידוע על "דיוקנה של היהדות המסורתית בגרמניה", ולו השבתי מלחמה שערה במאמר השני בספרי הנ"ל. הפרופסור והמבקר לא העריך ביותר את רמתם התרבותית של מנהיגי היהדות החרדית בגרמניה בדורות ההמשך אחרי הירש, אשר לדעתו היה משכמו ומעלה מאלו שבאו אחריו. יש הרבה מן האמת בהערכה זו, ובכל זאת ראיתי לחובתי להיות סניגורם של דורות רבנים וחוגיהם, אשר לדעתי עמדו על רמה תרבותית גבוהה למדי. (במקרה היו גם סבי וגם אבי ז"ל בין המותקפים ע"י הפרופסור וזאת לאור כתביהם). לא התקשיתי לתאר את הקשת הרב-גונית של ההישגים הדתיים-תרבותיים של האורטודוקסיה במרכז אירופה. הצבעתי על שורה ארוכה של איומים - רבנים, מחנכים, ראשי קהילות ואף בעלי בתים סתם, אשר ייצגו את הציבור הזה ואת יהדותו בכבוד ובתפארת. תפארת זו באה לידי ביטוי גם בשאר המאמרים במדור זה שבספרי המוקדש ליהדות גרמניה: מיעקב רוזנהיים ונחמיה נובל עד ליאו דויטשלנדר והרמן שווב (ארבעתם למדנים, בני תורה, מבלי ששרתו ברבנות) ואחרים, ביניהם מורי ורבי הרב אליעזר פוזן זצ"ל ודודי רי"צ קרליבך, רבה של המבורג הי"ד. ביקורת אחרת, יותר רצינית ונוקבת, נמתחה על הציבור הזה ועל שיטת חייו מבחינת למדנות בתורה ושמירה קפדנית על מצוות. יש שביקורת זו התבטאה בהכללות כמו: "ניסיונותיהם של הירש והילדסהיימר נכשלו ועלו בתוהו". אולי יזכרו קוראי "ניב המדרשיה" את מאמרי שפורסם ב"ניב" (ולא נכלל בספרי זה) שבו עניתי על טענות שווא אלה אולם אין להכחיש שרמת הלמדנות בקרב קהל זה ורבניו במיוחד, הייתה נמוכה מזו שבקרב עמיתיהם במזרח אירופה. אמנם היו יחידים שהיו תלמידי חכמים לכל הדעות ואף גדולים בתורה. במערב אירופה היו בתי ספר יהודיים וישיבות מעטים מאוד, לפחות עד מלחמת העולם הראשונה, ואילו במזרח אירופה שקדו אלפי בחורים ואברכים יומם ולילה על התורה ועל העבודה, כשחבריהם במערב ישבו על ספסלי גימנסיות ואוניברסיטאות והיו עמלים בחכמות חיצוניות ובהשגת תואר אקדמאי. אני הצעיר למדתי בגימנסיון תשע שנים - מגיל 9 עד 18, שלושים שעות בשבוע, מהם כ- 9 ש"ש בלטינית ו- 6 ביוונית והשאר ביתר לימודי חול. אבא ז"ל דאג במסירות נפש שאני, וכן אחי וחברי, ילמדו גופי תורה וחכמה מספר שעות ביום. עלי להוסיף, שאין לזלזל בערכם וחשיבותם של "מילי דעלמא" אלו לגבי מעמדם וחשיבותם של הרבנים המודרניים והצלחתם להופיע בפני הציבור ולהשפיע עליו. ואין ספק שחינוך כזה היה תורם לעיצובו של טיפוס שונה של רב בזמננו. ביקורת מקבילה היו מותחים על שיעור שמירת מצוות של אנשי תורה עם דרך ארץ. בצד הקפדה בלתי מתפשרת בענייני כשרות וכדומה, היו גם שטחים מסוימים שבהם היו חרדי גרמניה "מקילים", שלא להשתמש בלשון זלזול. בכמה מקומות בספרי עמדתי על תופעה זו ותיארתי אותה כמחיר שהיה צריך לשלם, פשרה שהייתה בלתי נמנעת בנסיבות ובתנאים שהיהודים היו חיים בקרב חברה מעורבת של יהודים וגויים, חרדים וחופשיים, שעימהם חיו בצוותא על אף ההפרדה בתחומים רבים. בכתביי הצבעתי מדי פעם על התופעה החיובית של ביקורת עצמית שהייתה קיימת ביהדות זו ובעיקר בקרב הנוער; ביקורת על חוסר הלמדנות ועל השפל בשמירת מצוות. הטובים שבנוער זה נהרו אל ישיבות ליטא והונגריה וכאשר שבו אל קהילותיהם רעננו אותן ממקור מים החיים של מרכזי התורה. ועוד בעיה שהעסיקה אותי במספר מאמרים, באלו שנכללו בספר ובאלו שלא זכו לכך: האם הניסיון של תורה עם דרך ארץ להלכה ולמעשה בחיי קהילות אירופה והיום גם בכל כנפות הארץ - היה מוצדק ומוצלח אך ורק בתורת הוראת שעה, מותנה כמצוה שהמקום והזמן גרמו אותה - או שצורת חיים יהודיים במתכונת של תורה עם דרך ארץ היא לגיטימית מעיקרה ויכולה להתמודד עם תפיסות עולם אחרות של יהדות, כמו עולם הישיבות, עולם החסידות, בלי רגשי נחיתות ואפולוגטיקה ביישנית. והתשובה: שיטת תורה עם דרך ארץ יש לה היסטוריה, היא מעוגנת עמוק במשנת חז"ל, והם חיו בהתאם לה בתקופות המשנה והתלמוד, גם בא"י וגם בארצות התפוצה בעיקר בבבל - הלכה למעשה. ביתר שאת הייתה תקופת תור הזהב בספרד תקופת תורה עם דרך ארץ. כמוה כתקופת הרנסנס באיטליה. היו כאלה שאמרו, ובייחוד בין המנהיגים הרוחניים של יהדות מזרח אירופה (ובכך רצו להסביר את מחדלם בנוגע לתורה עם דרך ארץ שם), שגם ר' ש"ר הירש כיוון רק להוראת שעה, אבל כבר הוכח בהוכחות ברורות שלא היו דברים מעולם. בזה תלויה גם התשובה על השאלה: מה מקומה של שיטת תורה עם דרך ארץ בעידן העולם החדש שאחרי השואה ובעיקר במדינת ישראל אשר קמה על תשתיתו של הבית הלאומי תחת ממשלת המנדט הבריטי. רשת החינוך הדתי שהתארגן - בברכה ובהצלחה - בחסות תנועת "המזרחי" היה מבוסס על שיטת תורה עם דרך ארץ. גם העולים מגרמניה באותן השנים בנו את בתי הספר שלהם במתכונת אותה שיטה, כפי שהביאוה עימהם "באמתחתם". מזה צמח הפירוד בינותם לבין החרדים של העדה החרדית ונטורי קרתא מחרימי ה"סקולס". ואילו עדיין כשישבו בשקט ובשלוה בפרנקפורט ובנותיה תמכו בעמדתם הקיצונית בזירה הפוליטית. עם יסודה של מדרשית נעם בפרדס-חנה, אם הישיבות התיכוניות וסוללת דרכן בא"י, דגלו מייסדיה בסיסמת "תורה עם דרך ארץ", על אף ובסתירה מסוימת עם הקשר ההדוק שהם חיפשו עם עולם הישיבות המסורתיות, המתנגדות לשיטה זו. המדרשיה והישיבות התיכוניות שקמו בעקבותיה קבלו במידה מרובה - לעתים בהצלחה מוגבלת - את שיטת תורה עם דרך ארץ כיסוד לפעילותם החינוכית. פרק מיוחד בספרי מוקדש למדרשית נעם, הישיבה התיכונית אשר לה הקדשתי מאמרים רבים. גם במקומות אחרים בספרי הדגשתי את חשיבות שיטת תורה עם דרך ארץ כיסוד קיומנו בארץ הן כציבור דתי שומר מצוות והן כיחידים. עלינו להשתלב בחברה הכללית ולא להסתגר בגטו מדיני-חברתי ומקצועי. כדוגמה לאמיתה ולערכה ההיסטורי של שיטה זו אני מביא מה שכתבתי במאמרי על הרב נחמיה צבי נובל ז"ל, מראשוני הציונים הדתיים, שבשנות העשרים פסק בתשובה, שמותר לתת לנשים את הזכות להיבחר למוסדות הקהילה שלו בפרנקפורט. הוא ראה בעין חכמתו את הנולד, מדינת היהודים שבה הענקת זכויות מדיניות לנשים תהיה בלתי נמנעת. למעשה, תנועת ה"מזרחי" לא דגלה מעולם, הלכה למעשה, גם לגבי מוסדותיה הפנימיים שלה, בסיסמת "מלך ולא מלכה". נשארת הבעיה: האם מוסדות החינוך הדתיים (הממלכתיים) בכלל, והישיבות התיכוניות ובראשם מוסדות מדרשית נעם, מגשימים בפועל את האידיאל של תורה עם דרך ארץ: להעמיד בני תורה שהם גם בני תרבות. מותר לומר שהחצי הראשון קויים: בוגרי מדרשית נעם הם בחזקת בני תורה ויש להניח שכך הדבר גם לגבי בוגרי שאר ישיבות תיכוניות. הבעיה הייתה לגבי החצי השני של תורה עם דרך ארץ: חינוך בני תרבות כללית. לדעתי, חבל שידיעת היסטוריה (כללית וגם יהודית) מועטה בין בוגרינו. הסיבה לכך היא מיעוט הזמן העומד לרשות התלמידים, אך בתת ההכרה קיים, לענ"ד, פחד מן הסכנה להשקפה כביכול, הטמונה בלמוד ההיסטוריה. בספרית המדרשיה נמצאים מעט מאוד ספרים העוסקים בהיסטוריה. אמנם גם בחינוך החילוני נמוכה מאוד רמת הלימוד של מקצוע זה. בודאי יש מקום לשיפור המצב, ובכמה מקומות בספרי, בתיאור החברה החרדית ומנהיגיה הרוחניים, עמדתי על העושר התרבותי שהיה נחלת חברה זו בעבר ושדוגמתו צריכה להיות אור לנתיבנו. בסיכום: עצתי לקורא ולמעיין היא - הפוך בו והפוך בו. הספר פורש כשמלה דרך חייהם והגותם של קהילות התפוצה, הן במרכז אירופה והן באנגליה ובארצות אחרות. דבר זה משתקף לא רק מתיאורם של יחידי סגולה, אלא גם של קבוצות שלימות כגון רבני אירופה בכינוסיהם, שעליהם דיווחתי בשורת מאמרים בעיתונות, שחזרתי ופרסמתי בספר זה. מדור מיוחד מוקדש ל"ציון בית חיינו", לבעיותיה הדתיות, החינוכיות והחברתיות. לא עברתי בשתיקה על חייהם והשפעתם של גדולי התורה בדורות אלה (למשל הרצאתי על שנות חיי הרב קוק ז"ל באנגליה, שפורסמה ב"ניב המדרשיה" הקודם). כן נכללו מספר מאמרים, בעברית ובאנגלית, על נושאים הלכתיים ומדעיים שונים. במדור "תמונות משפחה" ראוי לציין את דיוקנו של סבי, הרב מליבק ז"ל, המשתלב יפה ביתר הדיוקנאות של היהדות החרדית באירופה ושל גדולי ישראל בכלל. |
