הניצחון הראשון במלחמה השלישית
על המחזה "רות - מדרש דרמטי למגילת רות"
יהודה איזנברג
בשדה חמד, תשנ"ח, גיליון 2
א.
ילד הייתי, כבן שש כבן שבע. הקור הירושלמי, הבתים הישנים בעלי התקרות הגבוהות ותנור הנפט שעמד בפינה והפיץ ריח במקום חום לא היטיבו עמי, ולעתים קרובות נזקקתי לשרותיו של הרופא. אימא הייתה גוררת אותי לבית חולים וולך. שם, באולם גדול, היה ד"ר שבתאי מקבל את החולים, כולם בחדר אחד, ומורח את השקדים הנפוחים בנוזל צהוב בעל טעם דוחה. ד"ר שבתאי היה בעיני ילדותי התגלמות הקידמה. רופא. כמובן, גלוי ראש היה. הרופא היחיד שהיה כסוי ראש היה ד"ר וולך, שבהילוכו המתנדנד ובכובע החזנים המשונה שעל ראשו עורר גיחוך ואימה גם יחד.
ספר קטן ללימוד ברכות היה לכמה מחברי. לעשירים שבהם. והספר צבעוני, מצוייר, וליד כל ברכה היה תיאור נושא הברכה. "ברוך אתה בפי הטף" שם הספר. עודני רואה אותו פה ושם, ונדמה לי כי מהדורה חדשה יצאה לפני שנים מעטות. בספר מתואר החכם היהודי שמברכים כאשר רואים אותו "שחלק מחכמתו ליראיו". הדור פנים הוא, וזקנו עובר על פי מידותיו. ומתואר גם איש המדע, שמברכים עליו "שנתן מחכמתו לבשר ודם". עומד הוא במעבדה, ליד מבחנות מעוררות הוד. ראשו גלוי. אין מדענים כסויי ראש. החכמה ניתנה לאחרים. גם בקיצור שלחן ערוך, בסכמו דינים אלה, מופיעה הבחנה בין שני סוגי חכמים: חכם יהודי, הבקי בתורה, וחכם נכרי, הבקי בחכמות. חכם יהודי בחכמות הטבע לא נזכר כאפשרות קיימת.
וכאשר סיפר לי פרופ' ישראל פלנר כי למעלה משליש מן הפרופסורים מן המניין באוניברסיטה העברית שומרי מצוות הם וכסויי ראש, ואף הרקטור בתוכם, ידעתי כי ניצחנו במלחמה הראשונה.
ב.
התגייסתי לצה"ל. בגדוד 50 היו כשתי מחלקות של בחורים דתיים. סמל מחלקה אחד. וסגן משנה אחד. והיה הסגן הזה חובש כובע טמבל בכל ימות השבוע, כדי שלא יובחן למרחוק כי כסוי ראש הוא. וכשהצטרף אלינו לתפילה, כי בשנת אבל היה, לא עמד במרכז המניין, אלא בשוליו. ושבת אחת, באמצעו של קורס צניחה, בתל נוף, פתח הקצין בפנינו את לבו. מדוע אין קצינים דתיים, שאל אותנו. מדוע אתם מעדיפים להשאר טוראים, לחזור לעיסוקיכם, ואת הפיקוד על הצבא אתם משאירים לאחרים? לא הייתה תשובה בפינו. הצבא אותם ימים לא היה מקום לצעירים דתיים. מנוכר היה, ועוין. ובאותה שבת התערבתי עם מרדכי ברוקנטל, הסמל הדתי היחיד בגדוד. וזו הייתה ההתערבות: אם הקצין הזה לא יהיה רמטכ"ל ברבות הימים, סימן הוא שאין בצה"ל מקום לדתיים. לימים נודע הסגן הזה לתהילה כאחד ממפקדי צה"ל הנועזים: יעקב חסדאי. הוא לא היה לרמטכ"ל.
חלפו ארבעים שנה. שוב אני בבית הכנסת בתל-נוף. הפעם כאורח. לפני התיבה עובר טייס, רב סרן, סגן מפקד טייסת. חתני. את השיעור בפרשת השבוע נותן רב סרן אחר, רופא הבסיס. לפני ארבעים שנה, המחשבה כי אלה יפקדו את בית הכנסת הייתה הזיה, טרוף.
חתני שב מן המילואים בגדוד שריון. איך מסתדרים אתם עם זמני התפילה, שאלתי. שמעתי כי בשריון קשה להפסיק תנועת טנקים בשביל להתפלל. בגדוד שלנו, ענה, לא תמיד הדברים מסודרים, כי יש רק מ"פ דתי אחד. בגדוד השכן הכל מסודר, כי מפקד הגדוד הוא ראש ישיבה.
וכששמעתי כי למעלה משליש החניכים בקורס הקצינים של צה"ל חובשי כיפות המה, ואף מפקד בה"ד 1 בתוכם, ידעתי כי ניצחנו במלחמה השניה.
ג.
בית היוצר לשחקנים במדינת ישראל הוא "בית צבי". בית ספר למשחק. לא בדקתי כמה כספים משקיעה המדינה בבית ספר זה. אבל בוגר בית צבי - עולם הבמה פתוח לפניו.
ולפני כחצי שנה נתפרסמה ב"מעריב" כתבה על "בית צבי". נאמר בה כי במוסד זה נערכה חזרה על הצגה בליל הסדר, כדי לקבוע בלבם של התלמידים כי המשחק קודם לחיים המשפחתיים ולחיים הדתיים. נאמר בכתבה עוד כי תלמיד נאלץ לערוק משרות בצה"ל כדי להשתתף בחזרות, אחרת יורחק מן הלימודים, וזאת כדי לקבוע בלבם של התלמידים כי המשחק חשוב אף מן המדינה. (פגיעה בגלל שרות במילואים היא עבירה על החוק. אבל במשרד החינוך מתעלמים מעבירות אלה: ברכה פלד, מגף מחשבים בהוראה, הדיחה משתתף בקורס מנחי-מחשב בתושב"ע בגלל שרות מילואים, והתלונה לא טופלה).
וכאשר התיאטרון מציג עוינות למשפחה ה"מיושנת", לדת ה"מאובנת", למדינה ה"מיותרת" - אנו אומרים בהבנה: הן זה תפקידו של התיאטרון: לבקר, לעורר, לזעזע. וכל כך הורגלנו לכך שהתיאטרון מנגח אותנו, עד כי השלמנו עם גישה זו, והבנו את החובה של הציבור לסבסד את אלה הפוגעים בו בכל עת.
ואנו חשבנו כי זה דרכו של עולם. בתי הקרקסאות שייכים לגלויי הראש, והם יעשו בהם כבתוך שלהם. הרי הייתה זו נעמי שאמרה לרות: "בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם." (רות רבה ב). וכך גם "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עימהם ואעלוז" (איכה רבה פתיחתא ג).
את ההשלמה הזאת עם מציאות מעוותת לא קבלה מכללת אמונה. ההנחה כי האמנות שייכת ליפת, וכי בני שם יראו כזרים את יצירותיהם של בני יפת, ויעמדו מרחוק נזופים ומקנאים - הנחה זו לא נתקבלה על לבם. "יפת א-להים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם". (מגילה ט ב). ואם מביאים את יפיותו של יפת לאוהלי שם - יהא היופי מדהים בעצמתו, ומשכנע, ואף עולה על המקור.
ניסיונות שונים נעשו כדי לתת "הצגות דתיות". סטנד-אפיסטים דתיים הציגו את מרכולתם, ואפילו אורי זוהר חזר להופעות בודדות בטלוויזיה, כדי "להסתכל לחילוניים בגובה העיניים". התחושה היא כי בהצגות אלה לא הסתכלו לחילוניים בגובה העיניים, אלא להפך: המציגים היו בעיניהם כחגווים. לעתים היה המציג מלגלג על עצמו ועל א-להיו. אם הדבר נעשה בחדרי חדרים, יכול הדבר, לעתים, לשמש קטליזטור לחשבון נפש. אם הוא נעשה בחוצות, בפני קהל שאינו מבין את דקויות ההתנהגות הדתית, גורם הוא לתוצאה הפוכה.
מכללת אמונה העלתה על הבמה את "רות - מדרש דרמטי למגילת רות". מגילת רות, איני צריך להזכיר, מעוררת בכל עת את הקורא בה תחושה כאילו זו לו פעם ראשונה שהוא שומע את סיפור המגילה. בכל שנה אני מאזין למגילה, ובכל פעם אני מגלה בה פנים חדשות. והמחזה העלה בי סדרה של בעיות בהבנת המגילה.
ההלכה כי מואבי פסול מלבוא בקהל ולא מואבית, נתחדשה בימי בועז. אבל איך קבלו את מחלון וכליון בשדה מואב? האם הם היו מוכנים בקלות כזו להתחתן עם יהודים? וכיצד קרה הדבר כי בת מלך מתחתנת עם גולה יהודי?
מאתים וחמישים שנה לפני סיפור מגילת רות רצח שופט יהודי את עגלון מלך מואב. האם נשאר הדבר בתודעתם של אנשי מואב? האם קבלו בחשדנות את אלימלך ובניו?
אלימלך ומשפחתו חיו כעשר שנים בשדה מואב. הבנים נשאו את רות וערפה. כמה שנים עברו מאז נישואיהן ועד מות מחלון וכליון? מדוע לא ילדו להם בנים? האם עקרות היו? ואם כך הוא הדבר - כל סיפור הגאולה והנישואין עם בועז מקבלים משמעות אחרת, מוזרה ומפחידה. איך חיו שלש הנשים בשדה מואב, ללא בעל וללא בנים? איך התייחסו אליהן בני מואב?
המחזה מעביר את הצופה על מרחבי זמן ומקום, ומפרש את המגילה במושגים של ימינו. אלימלך ומשפחתו הם ה"יורדים" הקלאסיים: עשירים, מבוססים, הרוצים לעשות עסקים טובים יותר בחוץ לארץ, והם מעדיפים לעבור את שנות המיתון הקשות בשדה מואב, במקום בארץ ישראל הרעבה. תמונה מוכרת. וכאשר משפחת אלימלך יוצאת מן השער, לצאת לשדה מואב, יוצאים אחריהם יורדים רבים, כל אחד נושא את התווית המיוחדת לו: האחד רוצה להגשים את עצמו, האחר אינו חייב שום לדבר לחברה בישראל, והשלישי אינו יודע איך אפשר לחיות כאן, במחנק הנורא הזה. והנשארים הרואים את היורדים עוזבים את הארץ, מתווכחים אז כמו עכשיו: האם יש לנו רשות לשפוט? האם בגד האיש, או רק עזב. מה עדיף: להיות ראש ישיבה בחו"ל, או יהודי מן השורה בארץ? האם הוא יורד, או שמא רק "שליח"?! קדנציה של שליח משרד החוץ היא חמש שנים. משפחת אלימלך "שרתה" בחו"ל שתי קדנציות. כל כך נורא?
היות השחקניות בנות כולן מעלה בעיות מיוחדות ופתרונות מקוריים. בעלי משקפיים עגולים יאמרו: התיאטרון חייב לשקף את החיים, והחיים דו-מיניים. והם ישכחו, לצורך טיעון זה, כי התיאטרון היווני, הקלאסי, היה גם הוא חד מיני. והם גם יאמרו כי לימוד משחק בקבוצות של בנות בלבד, מעוות את כושר היצירה. והם ישכחו כי משאבים מיוחדים עומדים היום לרשות יוצרות, ואומניות, וכותבות - והכל בשל היותן נשים.
ועוד ישאלו: האמנם היה הרב סתו מעורב בהכנת ההצגה? האינכם יודעים כי האומנות חייבת להיות משוחררת מצנזורה, מדעות קדומות, מהנחיות חיצוניות?! והם שוכחים כי האמנות שבידם עוברת שתי מסננות: מסננת אידאית, ומסננת אישית. (עיין ערך אורי צבי גרינברג, משה שמיר, אפרים קישון, נעמי פרנקל. ואפילו עמוס עוז ירד מגדולתו שעה שעזב את קיבוץ חולדה).
מגילת רות כוללת קטעים שהעברתם מן הטקסט אל הבמה יכולה לפגוע בהם פגיעה אנושה. תמהתי כיצד יתמודדו עם סיפור רות היורדת הגורן. והפתרון - יפה ועדין: המחזה הראה את השיחה בין נעמי לרות. את השאר נא לקרוא במגילה.
הפסוק הענוג מכל מצוי במגילת רות: "ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה". ביאליק ניסה לחקות פסוק זה, ויצא לו ה"הכניסיני תחת כנפיך וכו'". אבל פסוק זה, כצורתו, בלא עיבוד ובלא זיוף, הופך בהצגה לזעקה גוברת והולכת, לתחינתה של רות הרואה בבקשתה זו את תמצית חייה, את הסיכוי האחרון להשתלבותה הסופית בעם ישראל.
בסיום ההצגה אמרה רבקה מנוביץ, הכוח המניע של ההצגה, המפיקה וראש החוג לתאטרון במכללת אמונה דברים אלה:
ארבעת אלפים שנה היה התיאטרון מנודה ע"י היהדות, כיוון שהיה מקום של קלות ראש ועבודה זרה. בשנת החמישים לתקומת ישראל, הוא הופך לבית מדרש. כנראה שהגיעה העת לעסוק בפן נוסף של משמעות התקומה שטרם עסקו בו: התרבות, האמנות והתיאטרון, תחום שעד היום לא עסקה בו היהדות הדתית-לאומית. וזה מה שעשינו: לא עוד תיאטרון של קלות ראש, אלא תיאטרון מקצועי אומנותי שפועל עם היהדות, ומתוך היהדות.
ואני מוסיף ואומר: הקרב הראשון במלחמה השלישית, המלחמה על האומניות, נסתיים בניצחון האמונה.
יהודה איזנברג
א.
ילד הייתי, כבן שש כבן שבע. הקור הירושלמי, הבתים הישנים בעלי התקרות הגבוהות ותנור הנפט שעמד בפינה והפיץ ריח במקום חום לא היטיבו עמי, ולעתים קרובות נזקקתי לשרותיו של הרופא. אימא הייתה גוררת אותי לבית חולים וולך. שם, באולם גדול, היה ד"ר שבתאי מקבל את החולים, כולם בחדר אחד, ומורח את השקדים הנפוחים בנוזל צהוב בעל טעם דוחה. ד"ר שבתאי היה בעיני ילדותי התגלמות הקידמה. רופא. כמובן, גלוי ראש היה. הרופא היחיד שהיה כסוי ראש היה ד"ר וולך, שבהילוכו המתנדנד ובכובע החזנים המשונה שעל ראשו עורר גיחוך ואימה גם יחד.
ספר קטן ללימוד ברכות היה לכמה מחברי. לעשירים שבהם. והספר צבעוני, מצוייר, וליד כל ברכה היה תיאור נושא הברכה. "ברוך אתה בפי הטף" שם הספר. עודני רואה אותו פה ושם, ונדמה לי כי מהדורה חדשה יצאה לפני שנים מעטות. בספר מתואר החכם היהודי שמברכים כאשר רואים אותו "שחלק מחכמתו ליראיו". הדור פנים הוא, וזקנו עובר על פי מידותיו. ומתואר גם איש המדע, שמברכים עליו "שנתן מחכמתו לבשר ודם". עומד הוא במעבדה, ליד מבחנות מעוררות הוד. ראשו גלוי. אין מדענים כסויי ראש. החכמה ניתנה לאחרים. גם בקיצור שלחן ערוך, בסכמו דינים אלה, מופיעה הבחנה בין שני סוגי חכמים: חכם יהודי, הבקי בתורה, וחכם נכרי, הבקי בחכמות. חכם יהודי בחכמות הטבע לא נזכר כאפשרות קיימת.
וכאשר סיפר לי פרופ' ישראל פלנר כי למעלה משליש מן הפרופסורים מן המניין באוניברסיטה העברית שומרי מצוות הם וכסויי ראש, ואף הרקטור בתוכם, ידעתי כי ניצחנו במלחמה הראשונה.
ב.
התגייסתי לצה"ל. בגדוד 50 היו כשתי מחלקות של בחורים דתיים. סמל מחלקה אחד. וסגן משנה אחד. והיה הסגן הזה חובש כובע טמבל בכל ימות השבוע, כדי שלא יובחן למרחוק כי כסוי ראש הוא. וכשהצטרף אלינו לתפילה, כי בשנת אבל היה, לא עמד במרכז המניין, אלא בשוליו. ושבת אחת, באמצעו של קורס צניחה, בתל נוף, פתח הקצין בפנינו את לבו. מדוע אין קצינים דתיים, שאל אותנו. מדוע אתם מעדיפים להשאר טוראים, לחזור לעיסוקיכם, ואת הפיקוד על הצבא אתם משאירים לאחרים? לא הייתה תשובה בפינו. הצבא אותם ימים לא היה מקום לצעירים דתיים. מנוכר היה, ועוין. ובאותה שבת התערבתי עם מרדכי ברוקנטל, הסמל הדתי היחיד בגדוד. וזו הייתה ההתערבות: אם הקצין הזה לא יהיה רמטכ"ל ברבות הימים, סימן הוא שאין בצה"ל מקום לדתיים. לימים נודע הסגן הזה לתהילה כאחד ממפקדי צה"ל הנועזים: יעקב חסדאי. הוא לא היה לרמטכ"ל.
חלפו ארבעים שנה. שוב אני בבית הכנסת בתל-נוף. הפעם כאורח. לפני התיבה עובר טייס, רב סרן, סגן מפקד טייסת. חתני. את השיעור בפרשת השבוע נותן רב סרן אחר, רופא הבסיס. לפני ארבעים שנה, המחשבה כי אלה יפקדו את בית הכנסת הייתה הזיה, טרוף.
חתני שב מן המילואים בגדוד שריון. איך מסתדרים אתם עם זמני התפילה, שאלתי. שמעתי כי בשריון קשה להפסיק תנועת טנקים בשביל להתפלל. בגדוד שלנו, ענה, לא תמיד הדברים מסודרים, כי יש רק מ"פ דתי אחד. בגדוד השכן הכל מסודר, כי מפקד הגדוד הוא ראש ישיבה.
וכששמעתי כי למעלה משליש החניכים בקורס הקצינים של צה"ל חובשי כיפות המה, ואף מפקד בה"ד 1 בתוכם, ידעתי כי ניצחנו במלחמה השניה.
ג.
בית היוצר לשחקנים במדינת ישראל הוא "בית צבי". בית ספר למשחק. לא בדקתי כמה כספים משקיעה המדינה בבית ספר זה. אבל בוגר בית צבי - עולם הבמה פתוח לפניו.
ולפני כחצי שנה נתפרסמה ב"מעריב" כתבה על "בית צבי". נאמר בה כי במוסד זה נערכה חזרה על הצגה בליל הסדר, כדי לקבוע בלבם של התלמידים כי המשחק קודם לחיים המשפחתיים ולחיים הדתיים. נאמר בכתבה עוד כי תלמיד נאלץ לערוק משרות בצה"ל כדי להשתתף בחזרות, אחרת יורחק מן הלימודים, וזאת כדי לקבוע בלבם של התלמידים כי המשחק חשוב אף מן המדינה. (פגיעה בגלל שרות במילואים היא עבירה על החוק. אבל במשרד החינוך מתעלמים מעבירות אלה: ברכה פלד, מגף מחשבים בהוראה, הדיחה משתתף בקורס מנחי-מחשב בתושב"ע בגלל שרות מילואים, והתלונה לא טופלה).
וכאשר התיאטרון מציג עוינות למשפחה ה"מיושנת", לדת ה"מאובנת", למדינה ה"מיותרת" - אנו אומרים בהבנה: הן זה תפקידו של התיאטרון: לבקר, לעורר, לזעזע. וכל כך הורגלנו לכך שהתיאטרון מנגח אותנו, עד כי השלמנו עם גישה זו, והבנו את החובה של הציבור לסבסד את אלה הפוגעים בו בכל עת.
ואנו חשבנו כי זה דרכו של עולם. בתי הקרקסאות שייכים לגלויי הראש, והם יעשו בהם כבתוך שלהם. הרי הייתה זו נעמי שאמרה לרות: "בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם." (רות רבה ב). וכך גם "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עימהם ואעלוז" (איכה רבה פתיחתא ג).
את ההשלמה הזאת עם מציאות מעוותת לא קבלה מכללת אמונה. ההנחה כי האמנות שייכת ליפת, וכי בני שם יראו כזרים את יצירותיהם של בני יפת, ויעמדו מרחוק נזופים ומקנאים - הנחה זו לא נתקבלה על לבם. "יפת א-להים ליפת - יפיותו של יפת יהא באהלי שם". (מגילה ט ב). ואם מביאים את יפיותו של יפת לאוהלי שם - יהא היופי מדהים בעצמתו, ומשכנע, ואף עולה על המקור.
ניסיונות שונים נעשו כדי לתת "הצגות דתיות". סטנד-אפיסטים דתיים הציגו את מרכולתם, ואפילו אורי זוהר חזר להופעות בודדות בטלוויזיה, כדי "להסתכל לחילוניים בגובה העיניים". התחושה היא כי בהצגות אלה לא הסתכלו לחילוניים בגובה העיניים, אלא להפך: המציגים היו בעיניהם כחגווים. לעתים היה המציג מלגלג על עצמו ועל א-להיו. אם הדבר נעשה בחדרי חדרים, יכול הדבר, לעתים, לשמש קטליזטור לחשבון נפש. אם הוא נעשה בחוצות, בפני קהל שאינו מבין את דקויות ההתנהגות הדתית, גורם הוא לתוצאה הפוכה.
מכללת אמונה העלתה על הבמה את "רות - מדרש דרמטי למגילת רות". מגילת רות, איני צריך להזכיר, מעוררת בכל עת את הקורא בה תחושה כאילו זו לו פעם ראשונה שהוא שומע את סיפור המגילה. בכל שנה אני מאזין למגילה, ובכל פעם אני מגלה בה פנים חדשות. והמחזה העלה בי סדרה של בעיות בהבנת המגילה.
ההלכה כי מואבי פסול מלבוא בקהל ולא מואבית, נתחדשה בימי בועז. אבל איך קבלו את מחלון וכליון בשדה מואב? האם הם היו מוכנים בקלות כזו להתחתן עם יהודים? וכיצד קרה הדבר כי בת מלך מתחתנת עם גולה יהודי?
מאתים וחמישים שנה לפני סיפור מגילת רות רצח שופט יהודי את עגלון מלך מואב. האם נשאר הדבר בתודעתם של אנשי מואב? האם קבלו בחשדנות את אלימלך ובניו?
אלימלך ומשפחתו חיו כעשר שנים בשדה מואב. הבנים נשאו את רות וערפה. כמה שנים עברו מאז נישואיהן ועד מות מחלון וכליון? מדוע לא ילדו להם בנים? האם עקרות היו? ואם כך הוא הדבר - כל סיפור הגאולה והנישואין עם בועז מקבלים משמעות אחרת, מוזרה ומפחידה. איך חיו שלש הנשים בשדה מואב, ללא בעל וללא בנים? איך התייחסו אליהן בני מואב?
המחזה מעביר את הצופה על מרחבי זמן ומקום, ומפרש את המגילה במושגים של ימינו. אלימלך ומשפחתו הם ה"יורדים" הקלאסיים: עשירים, מבוססים, הרוצים לעשות עסקים טובים יותר בחוץ לארץ, והם מעדיפים לעבור את שנות המיתון הקשות בשדה מואב, במקום בארץ ישראל הרעבה. תמונה מוכרת. וכאשר משפחת אלימלך יוצאת מן השער, לצאת לשדה מואב, יוצאים אחריהם יורדים רבים, כל אחד נושא את התווית המיוחדת לו: האחד רוצה להגשים את עצמו, האחר אינו חייב שום לדבר לחברה בישראל, והשלישי אינו יודע איך אפשר לחיות כאן, במחנק הנורא הזה. והנשארים הרואים את היורדים עוזבים את הארץ, מתווכחים אז כמו עכשיו: האם יש לנו רשות לשפוט? האם בגד האיש, או רק עזב. מה עדיף: להיות ראש ישיבה בחו"ל, או יהודי מן השורה בארץ? האם הוא יורד, או שמא רק "שליח"?! קדנציה של שליח משרד החוץ היא חמש שנים. משפחת אלימלך "שרתה" בחו"ל שתי קדנציות. כל כך נורא?
היות השחקניות בנות כולן מעלה בעיות מיוחדות ופתרונות מקוריים. בעלי משקפיים עגולים יאמרו: התיאטרון חייב לשקף את החיים, והחיים דו-מיניים. והם ישכחו, לצורך טיעון זה, כי התיאטרון היווני, הקלאסי, היה גם הוא חד מיני. והם גם יאמרו כי לימוד משחק בקבוצות של בנות בלבד, מעוות את כושר היצירה. והם ישכחו כי משאבים מיוחדים עומדים היום לרשות יוצרות, ואומניות, וכותבות - והכל בשל היותן נשים.
ועוד ישאלו: האמנם היה הרב סתו מעורב בהכנת ההצגה? האינכם יודעים כי האומנות חייבת להיות משוחררת מצנזורה, מדעות קדומות, מהנחיות חיצוניות?! והם שוכחים כי האמנות שבידם עוברת שתי מסננות: מסננת אידאית, ומסננת אישית. (עיין ערך אורי צבי גרינברג, משה שמיר, אפרים קישון, נעמי פרנקל. ואפילו עמוס עוז ירד מגדולתו שעה שעזב את קיבוץ חולדה).
מגילת רות כוללת קטעים שהעברתם מן הטקסט אל הבמה יכולה לפגוע בהם פגיעה אנושה. תמהתי כיצד יתמודדו עם סיפור רות היורדת הגורן. והפתרון - יפה ועדין: המחזה הראה את השיחה בין נעמי לרות. את השאר נא לקרוא במגילה.
הפסוק הענוג מכל מצוי במגילת רות: "ופרשת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה". ביאליק ניסה לחקות פסוק זה, ויצא לו ה"הכניסיני תחת כנפיך וכו'". אבל פסוק זה, כצורתו, בלא עיבוד ובלא זיוף, הופך בהצגה לזעקה גוברת והולכת, לתחינתה של רות הרואה בבקשתה זו את תמצית חייה, את הסיכוי האחרון להשתלבותה הסופית בעם ישראל.
בסיום ההצגה אמרה רבקה מנוביץ, הכוח המניע של ההצגה, המפיקה וראש החוג לתאטרון במכללת אמונה דברים אלה:
ארבעת אלפים שנה היה התיאטרון מנודה ע"י היהדות, כיוון שהיה מקום של קלות ראש ועבודה זרה. בשנת החמישים לתקומת ישראל, הוא הופך לבית מדרש. כנראה שהגיעה העת לעסוק בפן נוסף של משמעות התקומה שטרם עסקו בו: התרבות, האמנות והתיאטרון, תחום שעד היום לא עסקה בו היהדות הדתית-לאומית. וזה מה שעשינו: לא עוד תיאטרון של קלות ראש, אלא תיאטרון מקצועי אומנותי שפועל עם היהדות, ומתוך היהדות.ואני מוסיף ואומר: הקרב הראשון במלחמה השלישית, המלחמה על האומניות, נסתיים בניצחון האמונה.