בשדה חמד, גיליון ה-ו תשנ"ו

הטייס הכריז על טמפרטורה של 10 מעלות מתחת לאפס, והמטוס קרטע על הקרח עד שעצר ליד פתח בית הנתיבות. הימים היו ימי שבט, ואנו לבשנו את תלבושת החורף, כיסינו ראשנו בכובע פרווה, וירדנו.

קייב קיבלה את פנינו במעטה שלג לבן. נסענו, מיכאל גרינצוויג ואני, לבקר את בתי-הספר היהודיים בעיר, ואם אפשר, גם להציע דרכים לשפר את ההוראה ואת תכניות הלימודים העבריים.

השלג רובץ על הארץ, והשמים קודרים כל היום. הרוח מכה, ובעלי החיים היחידים המפזזים בחדווה הם העורבים - רבים וגדולים ורעשנים, מדלגים מעל העצים ועל השלג, מנפחים את נוצותיהם השחורות ובזים לקור.

הזמן קצר היה, ולקחתי עמי ספר אחד בלבד: שבחי הבעש"ט. אמרתי בלבי כי מאתיים קילומטר מקברו של הבעש"ט - זהו המקום המתאים לשוב ולקרוא בספר.

אווירה בלתי מציאותית רובצת על העיר. אפלולית של בין ערביים שורה על הרחובות. הדברים מתרחשים ספק במציאות, ספק בחלום. עיסת השלג הופכת לנהרות בוץ. מישהו יוצא לחצר כשהוא ערום למחצה. האם עושה הוא "גלגולי שלג"? כלבים רצים ליד בעליהם, מתחפרים בשלג, ואינך יודע מי מוביל את מי. מישהו מחליק, ואחר מסייע בעדו. איש גבה קומה לבוש כובע פרווה וסמל כוכב עליו עובר ברחוב, ומתבונן בעניין בפני העוברים מולו. האם הוא סוכן קג"ב? עובר אורח מגניב מבט אל עבר עגלת האשפה, ומנסה לדלות ממנה דבר ערך. ולפתע סופת שלג קטנה, המסמאת את העיניים ומעבירה אותך לעולם של דמיון.

"פעם אחת נסע ר' יודל, והיה הדרך עובר דרך אמת המים. וכעת היה גשמים גדולים, או עת הפשרת השלגים, ונתגדל אמת המים, והם לא הבינו ורצו לעבור. וקדם כלב אחד, ורץ לאמת המים, וטבע בתוך המים. והיה הכלב עולה ויורד במים, וצעק בקול מר, עד שנכמרו רחמי החסיד וזלגו עיניו דמעות. וראה שלא אפשר לעבור, וחזר לרודני אחת, וביקש מבעל הבית להתאמץ שיהיו לו דגים לשבת. והפציר בעל הבית את הציידים, וצדו והביאו דג גדול שקורין העכט. ואמר בעל הבית: אני דר בכפר כמה שנים, ולא נזדמן לי דג כזה. ועשו לו ממנו כמה מאכלים. ובליל שבת היה יושב בסעודה, וזימר זמירות, ונרדם על השולחן. ונראה לו אביו בחלום, ואמר לו: תדע שאני מגולגל בדג זה, והמוסר שרדפתי אותו בחיי, היה מגולגל בכלב זה שטבע. וזה היה תיקונו, שטבע בשבילך בני, להצילך. ואני הוצרכתי להתגלגל בדג זה, מחמת שרדפתי אותו. ותיקנת אותי במה שזלגו עיניך דמעות על טביעת הכלב." (שבחי הבעש"ט, ירושלים תרצ"א, עמוד קו)

מארח אותנו הרב. "הרב בלייך", בהופעות רשמיות. "רב יענקל", בפי אנשי הקהילה, ואף בפי הנהג הגוי. "יענקל", בפי החבורה הקרובה, העובדת אתו. מרחוק נראה הרב זקוף, לבוש שחורים, וזקן שחור עוטר את פניו. אך תתקרב, תבחין בעיניים טובות הצוחקות מתחת לזגוגיות המשקפים: צוחקות לאורחים, צוחקות לקשיים ולמפריעים. אופטימיות ללא תקנה ופעילות בלתי נלאית: הוא הרב הראשי לאוקראינה, הוא ראש הקהל בקייב, ראש בית-הספר, מנהל מפעל אפיית המצות, מפעיל השחיטה, קורא בתורה - ובעצם: על פיו יישק כל דבר. הציע לנו לבקר באוסף יודאיקה במוזיאון הלאומי בקייב. אבל היום שקבע היה יום שלישי, וביום זה המוזיאון סגור. טלפון מהרב פתח בפנינו את המוזיאון לסיור מיוחד, כאשר האוצרת הראשית מנחה אותנו בסיור.

המוזיאון הלאומי של אוקראינה. מחלקה מיוחדת לאוסף יודאיקה. האוצרת מתארת בהתלהבות את קשריה עם מוזיאון ישראל, מספרת על ביקורה הקרוב בארץ. אנו למדים כי בזיטומיר, התקיים במשך 14 שנים בית ספר יהודי לאומנות, ושם יצרו תשמישי קדושה מרהיבים ביופיים. שאלה אחת אינה נשאלת: איך הגיעו כל האוצרות האלה למוזיאון. הם הרי היו שייכים למישהו. מיהו? היכן הוא? איך עבר רכושו למוזיאון. היכן בתי הכנסת בהם השתמשו בכתרים ובמגילות המוצבים עכשיו תחת זכוכית משוריינת?

בבית-הספר נאלץ האורח ללמוד לחשוב מחדש. אי התאמה בין גיל התלמידים בכניסתם לבית-הספר (כיתה א בגיל 7) לבין גיל הסיום (כיתה יא 16) גילה תגלית מדהימה: בגיל באוקראינה עולים מכיתה ג לכיתה ה! לא הצלחנו לברר את הסיבה - אולי נעשה הדבר במסגרת הארכת תקופת הלימודים מעשר שנים לאחת עשרה... (גם אנו, גם אנו נגועים בכך: פרסום שהופיע לפני שנתיים ותאר את התקדמות מערכת החינוך בישראל ציין כי יום הלימודים יתארך בשעה אחת - אבל שכח להוסיף כי יום שישי לא יהיה יום לימודים...) המשמעת בבית-הספר - פרוסית: תקיפה, קפדנית. ולפתע מבחין המבקר כי תלמיד העונה תשובה נכונה מקבל מן המורה פתק שהוא מצרף אותו לאוסף פתקים שהוא אוסף - כנראה לשם קבלת פרס. האסוציאציה הראשונה היא הדרך בה מתגמלים תוכים מאולפים. אבל מחשבה שנייה מסבירה את הדבר לאשורו: הרי בארצו של פבלוב אתה נמצא!

הילדים, ככל הילדים: סקרנים ומתעניינים. אבל בכיתה ז מתגלה מחזה מוזר: הבנות גדולות, מבוגרות מגילן. אני שואל את המורה: את בטוחה כי כיתה ז היא זו? כאשר אני הייתי מורה, ילדות כאלה למדו בכיתה יא. והמורה: כן, אבל לנו יש צ'רנוביל. יש שינויים בגדילה. חלק מהילדים גדל מהר מן הרגיל, ואחרים - והיא מראה על ילדה צנומה וקטנה, הנראית בת 8 - גדלים לאט מגילם.

צ'רנוביל. מאה וחמישים קילומטר מקייב. המוות השקוף. ללא ריח וללא קול. כעננה רובץ על העיר ועל יושביה. כרבע מן הגברים עקרים. מספר המתים גדול פי עשרה ממספר הנולדים. והמדהים ביותר: מאז אסון הכור - שני שלישים מן הנולדים בעיר הן בנות! באוויר ניכרת חרדה ממשהו לא מובן, לא מוסבר, לא ניתן למדידה.

"...כשהיה יושב הבעש"ט עדיין בשיינק בכפר, היו פעם אחת צריכים לגשמים, והתפלל על הגשמים. והיתה שם מכשפה אחת שהיה לה שד אחד, ועשתה כשפים שלא ירד גשם. והבעש"ט בתפילתו קילקל כשפיה. ואמר לה אותו השד שהוא מקלקל כשפיה... ואחר כך תפס אותו הבעש"ט בבית הכלא ביער, ואינו יכול לזוז משם עד עולם. וכשנתפרסם הבעש"ט, נסע עם אנשים דרך יער, עמד והלך ליער, והציץ לו שהוא יושב בתפיסה, ושחק מאוד. ושאלו לו, וסיפר להם המעשה. "(שבחי הבעש"ט, עמוד צז-צח)

אנו נכנסים לבקר את מנהל מוסדות החינוך. אדם גבוה, יפה תואר, כיפה מהודקת בסיכות לראשו. אינו דובר עברית, יידיש או אנגלית. אנו משוחחים באמצעות מתורגמן. מהר מתגלה כי האיש אינו יהודי: מנהל כללי של מוסדות חינוך חייב להיות מעורה בתכנית הלימודים הכללית, דבר שיהודי מקרוב בא אינו יכול לדעת.

הבלבול בין יהודים ונכרים מוחלט. תלמיד מצטיין בלימודים היהודיים מתגלה כנכרי. בבית- הכנסת מתרוצץ ילד עליז, בעל עיניים טטריות. אנו לוחשים למארח: מי ילד זה? והתשובה: אמו באוניברסיטה המקומית. לפני כמה שנים פגשה סטודנט זר, וילדה את ילדו. הסטודנט שב לארצו, ואין יודעים היכן הוא, והיא מגדלת את הילד. יהודי? כן, בוודאי, האמא יהודייה.

"פעם אחת נסע רבי נחמן עם הבעש"ט, ובאו לכפר אחד, והיה זמן מנחה. ויאמר הבעש"ט להגבאי: לך לבית, וראה אם אפשר להתפלל.. והגבאי אמר לבעש"ט "הבית מלא נכרים". ואמר הבעש"ט, לך וקרא לר' נחמן שישב על העגלה, כי נתאחר זמן מנחה. נכנס הגבאי, ומצא אותו מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל. ואמר לו הגבאי שיצא, והוא לא שמע. ויצא הגבאי, ואמר להבעש"ט, שהוא מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל. אמר הבעש"ט: בוודאי יגרום איזה צרה לנכרים. ובתוך כך נפלה דליקה במבצר, ובאו ריקים וקראו לכל הערלים להציל המבצר, ונשאר הבית פנוי. אז הלך הבעש"ט גם כן להתפלל." (שבחי הבעש"ט, עמוד קלה)

החינוך אינו מסתיים בבית-הספר. הוא גם לא מתחיל שם. מידי שבת נאספים כמה עשרות ילדים, ושוהים כל השבת באזור בית הכנסת. בניין סמוך הפך להיות פנימייה, מבשלים שם ארוחות, ומקיימים שבת כהלכיתה. בליל שבת בא הרב לשוחח עם הנערים על פרשת השבוע. כל אחד מספר מה שהוא יודע על הפרשה. והרב - ברוסית שוטפת - מלמד, מעודד, שומע. מידי פעם שרים, מידי פעם מתחבקים, ואתה רואה כיצד נוצר קשר מיוחד במינו, שאין לומדים עליו בספרי הדידקטיקה, ואשר השפעותיו הרחק מעבר לאופק.

בין הילדים - נער גלוי ראש. לאחר מאמצים אני מגלה כיפה לראשו. קטנה, בצבע השער, ובמקום נסתר. השעה היא שעת הסעודה השלישית. לפתע עוזב הרב את מקומו בראש השולחן, ועובר לשבת ליד הנער. והם מתחבקים, ושרים יחד זמירות. וכאשר הנער קם ללכת, מעכב בעדו הרב. מושך אותו לבית הכנסת, שם הוא שולח אותו לעבור לפני התיבה בתפילת מוצאי שבת. שיחה קצרה עם הנער מגלה כי הוא לומד את אחד מתחומי הרפואה באוניברסיטה המקומית. קשה להיות יהודי בקייב, וקשה לחבוש כיפה באוניברסיטה. והרב הוא הקשר בין הנער לבין עולמו היהודי.

"פעם אחת בא איזה דאקטור גדול ומפורסם לדוכסה שבעיר. ותתפאר הדוכסה בשבח הבעש"ט, כי אדם גדול הוא, וגם בקי ברפואות. אמר הדאקטור: שלחי אחריו, שיבוא לכאן. ...וישאל הדאקטור מהרב אם אמת שהוא בקי ברפואות. והשיב לו: אמת הדבר. ויאמר: באיזה מקום ומאיזה מומחה למד? ויאמר: השם יתברך לימדני. ויהי לצחוק בעיני הדאקטור. וישאל אותו עוד אם הוא מבין על הדופק. ויאמר הרב, הנה אני יש לי איזה חסרון: תבין על הדופק שלי, ואני אראה ואבחין הדופק שלך. ולקח הדאקטור את הדופק של הרב, והבין שיש איזה חסרון, אבל לא ידע מה הוא. כי באמת היה הרב חולה: חולה אהבה להשם יתברך, מה שזה למעלה מהבנתו של הדאקטור. אחר זה תפס הרב את הדאקטור בדופק שלו, והחזיר הרב פניו לדוכסה, ושאל ממנה: הנגנבו לך חפצים יקרים אלו ואלו? ותאמר: הן, זה כמה שנים שנגנבו, איני יודעת איה הם. ויאמר הרב, שלחו לאכסניה שלו, ופתחו תיבתו, תמצאו את כל החפצים בשלמות. ושלחה תיכף ומצאה כדבריו הקדושים. ונסע הדאקטור משם בחרפה ובוז." (שבחי הבעש"ט, עמוד רז)

תופעות מוזרות בבית-הספר. בכל מקום בעולם, ככל שרמת הגיל עולה, השימוש בעברית נחלש. ההסברים לכך רבים, ואין כאן מקומם. בקייב - להפך: כיתות נמוכות אינן מסוגלות להבין עברית, גם אם המורה מדברת עברית בזמן השעורים. הכתות הגבוהות - דוברות עברית נאה. ואנו מקבלים את ההסבר: הילדים הקטנים הגיעו לבית-הספר מסיבות של תועלת, לעתים בגלל רמת המזון המוגשת בבית-הספר. יש וההורים מגלים התנגדות לעברית וליהדות. עד כדי כך רע המצב, שבמקרים בהם בית-הספר מחלק לילדים אוכל כשר, יהיו הורים שיטרחו לקנות אוכל טרף ומעורר תיאבון, כדי להרחיק את הילד מן האוכל הכשר. הילדים הגדולים, לעומת זאת, רואים את העברית כגשר לארץ ישראל, לעולם. והם משקיעים מאמץ בלימוד השפה.

ושוב פליאה: כמעט ואין ילדים עם משקפים. האמנם אין בעיות ראיה בעיר קודרת זו, בה אין תאורת רחוב והבתים אפלים? והתשובה עולה מיד: אין כסף לקנות לילדים משקפים.

אנו מבקרים בכיתות. ושוב חוזרת תופעה המוכרת מכל העולם: בלבול בין לימוד שפה ללימוד תוכן. האם השיעור הוא שיעור חומש, או שעור עברית על פי טקסטים מן החומש? ועוד תופעה המוכרת מכל העולם: הדגשת יתר על פרשת השבוע. הרצון לקשור את הילדים לדופק החיים היהודי קושר אותם עם פרשת השבוע. אבל הילדים אינם מבחינים בקשר, והשעות, ספק אם ממלאות את ייעודן.

בעיית הבעיות - עברית. חמישים שנות מדינה יהודית לא הספיקו כדי להכין ספר לימוד שיטתי לעברית כשפה שנייה. הספר בו משתמשים - חובר בארצות הברית. ומה דעתכם על הספרים שנכתבו בארץ? - אין בהם רוח יהודית, עונים במבוכה. הם נשארים בארון.

אנו מבקשים לבקר בשיעור מתמטיקה. הספר - משמים ואפור, ממש כספרים שלמדנו בילדותנו. נכנסנו גם לשיעור אנגלית. כאן הרגשתי בבית, כמעט כמו בשיעורי תורה ומשנה: הספר מוכר לי מן הימים בהם למדתי אני בבית-הספר היסודי: ESSENTIAL ENGLISH .מיהרתי וחיפשתי בספר את בוב, ואת מיסטר פריסלי - והם חיכו לי שם, מאז ימי ילדותי. דקלמתי באוזני המורה את הפתגם שזכרתי מכיתה ו':
EARLY TO BED EARLY TO RISE MAKE THE MAN HEALTHY WEALTHY AND WISE
והמורה, ללא מבוכה, שאלה: נו, ומה דעתך על הפתגם הזה, הוא נכון? ולפתע שמתי לב כמה טיפשי הפתגם ששיננו בחדווה רבה כל כך.

בבית-הספר אנו מבחינים בפער גדול בין מספר הילדים הרשום בכיתה, לבית מספר הנוכחים בשעורים. ההסבר מדהים אוזניים מערביות: שני ההורים עובדים מחוץ לבית, ואינם יכולים להעדר מן העבודה לצורך מנוחה או סידורים. אם הם מביאים אישור על מחלת ילד, מותר להם להעדר מן העבודה, כדי להשגיח על החולה. ילד שאינו מרגיש טוב נלקח לרופא, וזה - בעזרת שכנוע מסויים יתן תעודת מחלה. תעודה זו מקנה חופשה לילד, ויחד אתו להוריו. בזמן ה"מחלה" אסור לילד, כמובן, להיות בבית-הספר, והוריו לוקחים אותו אל מחוץ לעיר, לחופשת מנוחה לו ולהם. כיוון שמחצית הילדים באים ממשפחות חד-הוריות, תעודת מחלה היא חופשה למשפחה כולה.

בית-הכנסת הוא מרכז החיים היהודיים. כך הדבר בפועל, וכך הדבר בתפיסתם של יהודי אוקראינה. יהודי מטלפן לרב ומבקש עצה: בתו בישראל, והקשר עמה אבד. האב מבקש את שמו של רב בית-הכנסת בשכונה פלונית בחיפה, כדי לבקש ממנו לאתר את הבת בישראל...

המוהל הגיע מארצות הברית למול את הילדים. בן שמונים האיש, והוא מתרוצץ במדינות חבר העמים, כדי למול את הרוצים להצטרף אל עם ה'. קבוצת מוהלים חברה כדי לארגן את הבריתות. יש בהם המקבלים את כרטיס הנסיעה, ויש המסרבים גם לזאת, והם טסים על חשבון עצמם. שלושים ילדים מל האיש. יומיים רצופים מל, מבוקר עד ערב. והנימולים: ילדים מכיתה א', ילדי בית-הספר התיכון, מבוגרים ואף זקנים. בבית מוזנח הפך אחד החדרים למרפאה מבהיקה. כל הציוד אמריקאי, מגיע יחד עם המוהל. את המרפאה המאולתרת מנהל משה: הוריו ילידי מרוקו שעברו למנצ'סטר. הוא דובר אנגלית ועברית, יידיש וערבית, צרפתית ורוסית. בשלשה חדשים למד רוסית. תלמיד הוא בישיבת מיר בירושלים, וקיבל חופשה מן הישיבה כדי לנסוע לקייב. רבו התנה את החופשה בכך שהוא יתמיד וילמד שמונה שעות בכל יום, והוא מקיים את התחייבותו. עשרים וארבע שעות יש ביממה: שמונה מוקדשות ללימוד, ובשש עשרה השעות ה נותרות הוא מלמד בבית-הספר, מארגן את שבתות הלימוד של ילדי קייב, ועוסק בכל ענייני הקהילה. שעות יושב הוא ליד הטלפון, ומשכנע את היהודים לבוא ולמול עצמם. הוא גם מנהל את סדר הברית: קולו מהדהד ברחבי הבית, בהברה אשכנזית ובאקצנט בריטי. פעם אחר פעם, בקול רם ושמח, חוזר הוא על ברכות בעל הברית, כאילו הביא לברית את בנו בכורו: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש". "וייקרא שמו בישראל..." והוא נותן שם יהודי לנימולים. ולבסוף קריאת שמחה: מזל טוב! מזל טוב! והילדים, לא יאמן, קמים משלחן הברית, והולכים על רגליהם למכונית המוליכה אותם לבתיהם.

"מוהר"ם מטשארנאביל היה סנדק, והרב מורנו אברהם היה מוהל. וכאשר אמר ברכת המילה ביראה גדולה, נפל הסכין מידו מפני פחד ורעדה מגדולתו יתברך. אחרי זה שאל הרב מוהר"ם אותו על היראה הגדולה, מה טיבה. והשיב: יפלא בעיני, האיך אפשר לשאול שאלה כזאת." (שבחי הבעש"ט, עמוד עב)

בית-הספר נוסד ללא אמצעים, ללא מבנים. הכיתה הראשונה של בית-הספר למדה באוניה שעגנה על הדנייפר. ומכיתה זו צמח ועלה חינוך יהודי הכולל כשש מאות תלמידים, בשני מבנים גדולים. בית-הספר הוא גם מסעדה, ומכיוון שכך, הוא צריך גם להציע אוכל כשר. ואם הלחם בעיר אינו כשר - יש לאפות לחם כשר. וברגע שנקבע הצורך הזה, בית-הספר יהיה גם מאפיה. ואמנם, אחד מחדרי בית-הספר לבנות הוא מאפיה, האופה לחם כשר, ומספקת אותו לכל הרוצה אוכל כשר.

אוקראינה השתחררה מן הפטרוניות הרוסית, והיא מתחילה לגבש את תרבותה שדוכאה. התוצאה: חובה ללמוד בבית-הספר אוקראינית במקום רוסית שהיתה שפת חובה בעבר. אבל איזה יהודי יכול לתקשר באוקראינית? עם מי ידבר אוקראינית? וכך לומדים הילדים הצעירים עברית ואנגלית, אוקראינית ורוסית, ובתוך בליל השפות הזה הם צריכים ללמוד יהדות ולימודים כלליים. עד כיתה ג שפת הלימוד היא אוקראינית. מכיתה ה' ומעלה - רוסית, מכורח המציאות: אין אפשרות לעבור בבת אחת לשפה חדשה. בעוד כמה שנים תעמוד בפני המתכנן בעיה חדשה: יהיה צורך להכין ספרי לימוד בשפה נוספת, באוקראינית!

קשים החיים באוקראינה, וקשה שם גם המוות. קבורה יהודית עולה כסף רב, והמתים הם זקנים, חסרי כל. ללא תשלום תישרף הגופה, או תקבר בקבר אחים, ללא ציון, ללא מצבה. יהודים זקנים אוספים כסף כדי לממן את קבורת עצמם.

החנויות מלאות כל טוב, והמחירים - מחירי המערב, מעבר להשגתם של המוני העם. משכורת חודש של עובד ברמה גבוהה - מאתיים או שלוש מאות דולר. הקונים בחנויות באים משכבה צרה של האוכלוסייה - הנובו-רישים, הממלאים את מדינות חבר העמים. ומנגד - "עמך". אנשים עומדים שעות בשלג כדי לנסות ולמכור משהו לפרנס עצמם. וה"משהו" העומד למכירה יכול להיות כיכר לחם, עוגה, קופסת סיגריות או אף מיקסר משומש. המחירים נקובים במיליונים: מיליון קופונים ערכם כחמישה דולר. פנסיה של גמלאי - שלשה מיליון קופונים, מהם שני מיליון הוצאות על החזקת הדירה.

פער נורא קיים בין ארמונות השלטון, לבתי המגורים העלובים של המוני העם. בנייני ה"צבור" - או של אלה האמורים לייצג אותו - ארמונות מדהימים בעושרם. חנות "כל בו", שהיתה בעבר של השלטונות, נראית כארמון לונדוני. אבל בתי המגורים - בלוקים משמימים, של עשר וחמש עשרה קומות, ובהם צפיפות, מחנק וסרחון. (זה עוד טוב, מסבירים לי יושבי קייב. בערי השדה יש חשמל ומים פעמיים בשבוע).

ובתוך מסגרת חיים קשה זו קמה קהילה יהודית. בית-הכנסת אפל וישן: נבנה לפני מאה שנים, ועבר את הכיבוש הנאצי ואת השלטון הקומוניסטי. בשלב מסוים שימש כמועדון לעובדי בית החרושת הממוקם מולו. הספסלים רעועים, היושבים עליהם אינם יודעים להתפלל. יהודים יושבים בבית-הכנסת במשך כל זמן תפילת שחרית, טלית על גופם, ללא תפילין. הם אינם יודעים היכן עומדים בתפילה, ובכל זאת הם מתמידים לשבת, להיות, לראות. ואולי סיבות אחרות לשהותם בבית התפילה.

"איש אחד היה מתפלל... הביט אליו ר' יצחק ואמר לו: נראה לי פסול בתפילין שלך. והסיר אותם מראשו ונתן לו להגיה, ומצא שהם פסולים מעת כתיבתם. והתפילין היו אצלו מעת שנעשה בר מצווה, כי היו מסופר טוב, והיה מחזיק בם, והוא היה לערך בן שישים שנה בעת ההיא. והיה מר לו מאוד שלא קיים מצוות תפילין כל ימיו. והפציר בר' יצחק שיכתוב לו תפילין. והבטיח לו ר' יצחק, אך מחמת חולשתו דחה אותו מיום ליום, עד שכתב לו פרשיות של תפילין. ואחר כך הלך לבית ואמר לו: אל תאמר שלא כתבתי תפילין כאלו מימי, אלא אפילו מימות עזרא ואילך לא היו תפילין כאלו. וכמו שתי שעות אחר זה מת ונפטר מהעולם." (שבחי הבעש"ט, עמוד צד)

במרחק עשר דקות מבאבי יאר, חמש דקות מפסלו של חמלניצקי, שלוש שעות מקברם של הבעש"ט, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ור' נחמן מברסלב, לחופי הדנייפר שהאדים מדם יהודי - קמה וצומחת קהילה יהודית. והיא כוללת מערכת שחיטה, מילה וכשרות, מקווה ובית כנסת, מאפיית מצות וחברה קדישא, בתי ספר ובית דין - והיא עושה את הבלתי ניתן להשגה: מקימה מעפר דל, ומצמיחה חיים יהודיים בצלם של הצלב הנוצרי והאתאיזם הקומוניסטי.

"שמעתי מר' מאיר מאנפאליע, שר' יוסף מלמד היה דר בעיר, והיה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים. פעם אחת בא הבעש"ט לעירו, וראה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים. ואמר: בבית זה דר איש צדיק. וכשבא ר' יוסף להקביל פניו, שאל: מפני מה אתה דר סמוך לבית עבודת אלילים? והשיב לו, אני איש עני מאוד, אילו היה לי מעות, הייתי מטלטל את ביתי למקום אחר. ולא איחר הדבר, ונשרף בית עבודת אלילים, ולא הניח שר העיר לבנות שוב בית אחר במקום הזה." (שבחי הבעש"ט, עמוד פו)