על חופש המידע וזכויות הפרט

יהודה איזנברג

בשדה חמד, גיליון ג-ד תשנ"ו


הקדמה

יחס הפרט והציבור
ביחסים שבין הפרט והציבור קיימים שני כוחות המתנגדים זה לזה, ובעקבותיהם שני ערכים הסותרים זה את זה. קביעת הגבול בין ערכים אלה יוצרת את מבנה החברה, ואת היחס בין הפרט והכלל בחברה. הערכים הם אלה:

1) חופש המידע, המכונה גם "זכות הציבור לדעת".
2) צנעת הפרט וזכות האדם לפרטיות.

הזכות לפרטיות כוללת גם זכות להצניע ידיעות ניטראליות, שאין בהן כדי גרימת נזק. למשל: אדם אינו רוצה שידעו שהוא נוסע לחו"ל, אינו רוצה לפרסם את תולדות חייו, את רמת הכנסתו וכדומה.

ההלכה היהודית מעמידה במוקד היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לחברה ערכים אלה:

א) איסור לפגוע בפרטיות של אדם, ואפילו להציץ לרשותו הפרטית דרך חלון פתוח ("היזק ראייה").

ב) איסור לגרום לאדם נזק על ידי מסירת אינפורמציה הקשורה בו. אינפורמציה זו יכולה להיות מסוגים שונים:
    1. מסירת ידיעות סתמיות ונכונות (פלוני אוהב מסעדות יוקרה)
    2. מסירת ידיעות טובות ונכונות (פלוני נדיב ותורם הרבה)
    3. מסירת ידיעות רעות ונכונות (= לשון הרע)
    4. מסירת ידיעות רעות ושקריות (= הוצאת שם רע)
    5. הפרחת רמזים שיגרו את דמיון השומע (= אבק לשון הרע)

ג) החובה להציל אדם מנזק שעלול להגרם לו.

(א) צנעת הפרט

זכותו של אדם לפרטיות אינה מצטמצמת בכך שאסור להיכנס לרשותו שלא ברשותו. האיסור הוא גם להסתכל לרשותו של אדם מרשות הרבים או מבית פרטי, גם בלי להיכנס לרשותו.

בספר במדבר נאמר כי בלעם ראה את ישראל שוכן לשבטיו, ולאחר מכן ברך את ישראל ואמר "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (במדבר כד ה). והתלמוד מסביר מה טוב ראה בלעם באהלי ישראל:
"מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה. אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". (בבא בתרא, ס,א)
האהלים טובים הם, כי הם בנויים בדרך המונעת מאדם אחד להציץ לאהלו של חברו.

במשנה נאמר כי אדם יכול למנוע משכנו לפתוח פתח או חלון שיביא לכך שאפשר יהיה להסתכל לתוך ביתו.
"לא יפתח אדם פתח כנגד פתח.. וחלון כנגד חלון" (בבא בתרא ג,ז).
כדי למנוע הסתכלות לרשותו של אדם אחר, יש לבנות מחיצה שתמנע אפשרות של הצצה.

הנה כמה דוגמאות מן ההלכה:
רמב"ם הלכות שכנים פרק ג, ה
שני בתים זה בצד זה, והיו גגיהן עשויין לדירה, אפילו היו בשני צדי רשות הרבים, זה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו, וזה עושה מעקה לחצי גגו, וזה שלא כנגד זה, ומעדיף (בונה מעקה באורך גדול יותר מחצי הגג) כדי שלא יראו זה את זה. ואף על פי שבני רשות הרבים רואין אותו, יכול כל אחד לומר לחבירו: אלו (העוברים ברחוב), אין רואין אותי אלא ביום, בעת שאעמוד על גגי, ואתה רואה אותי תמיד.
במקור הבא דן רמב"ם בנזק שהוא קיים כבר כמה שנים, והניזוק לא ערער עליו. בדרך כלל אין הוא יכול להיזכר פתאום כי הדבר מפריע לו, ולדרוש לסלקו. הדבר אמור לגבי כל נזק, פרט לנושאים מעטים. אחד מהם הוא "היזק ראייה": אם חלון היה פתוח אפילו כמה שנים אל מול דירה פרטית, יכול בעל הדירה לדרוש לסתום את החלון כי הוא מאפשר הצצה לרשות היחיד, ולא יוכל בעל החלון לטעון כי החלון קיים כבר זמן ארוך.
רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד
...העשן, וריח בית הכיסא, והאבק וכיוצא בו, ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. וכן היזק ראייה, במקום שצריך מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה... ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין? לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקו היזק קבוע.
מדוע אין אדם יכול לטעון כי יש לו "חזקה" שיש חלון בביתו, ואין זה מן הצדק לדרוש ממנו לסתום את חלון ששנים ארוכות היה קיים והשכן לא התלונן? רמב"ם מסביר ואומר: " שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקו היזק קבוע". פירוש: היזק ראייה הוא נזק שאי אפשר להתרגל אליו, וגם לאחר שנים יכול אדם לומר שאין הוא מוכן עוד לשאת בנד'זק הזה.

תשובות נוספות לכך נמצאות בדברי רמב"ן, (בספרד, במאה ה-13, בחידושיו למסכת בבא בתרא נט , א). וזה הסברו של רמב"ן: אפשר לרכוש חזקה בנזק כספי. שנים רבות אני עובר בשביל שבשדה שלך - מכאן שהסכמת לכך, ואינך יכול לחסום בפני את הדרך.אבל היזק ראייה הוא נזק לאדם עצמו, שהוא ניזוק ומצטער. לנזק כזה אי אפשר להתרגל. ועוד: אי אפשר לדעת מראש מה יהיה הנזק שיגרם מפגיעה בפרטיות, ולכן אין אדם מסכים לנזק שאין הוא יודע את גודלו. ונימוק אחרון: האיסור להסתכל לרשות הזולת חל גם על המסתכל.וכיוון שלא יתכן שאדם יגור בביתו ועיניו עצומות, כדי שלא יסתכל דרך החלון לביתו של שכנו, חובה עליו לסתום את החלון, כדי שלא יחטא.

הדוגמה הבאה כוללת פסק דין של הרשב"א, במאה ה-12. השאלה היתה זו: אדם בנה עליית גג, פתח בה חלונות, והוא רואה דרכם את ביתה של רחל שכנתו. כאשר תבעה אותו לדין, מכר את העלייה לגוי, שאין עליו משמעת בית הדין היהודי, והוא עצמו גר בשכירות בעליית הגג. האם במקרה כזה יכול בית הדין לכפות עליו לבטל את המכר או לסתום את החלונות?
שו"ת הרשב"א חלק ד סימן ז
שאלת: ראובן בנה עליה מחדש, ועשה בה חלונות לפני רשות הרבים. ועושה בהם היזק ראייה בעליית רחל שכנגדו, במקום שאין בני רשות הרבים יכולים לראות שם. ונתרעמה רחל מראובן: לסלק משם היזק ראייה. וכשהרגיש ראובן שהדין נותן שיסתום החלונות, הקנה העלייה לגוי. ובין כך ובין כך הוא דר. וטוען: שאין לו בעליה כלום, כי מן הגוי היא. ורחל טוענת: שיש לבית דין לכופו להחזיר הדבר כמו שהיה, או להכריחו לסתום...

תשובה: הדין עם רחל. דהא ארבע ראובן אריא אמצרא דרחל, המזיק לה בהיזק ראייה. [=כי ראובן הושיב אריה על גבולה של רחל, ומזיק לה בהיזק ראייה].
בהמשך הדברים מוכיח הרשב"א את פסק דינו על פי המקורות, ולא נעתיק כאן את הנימוקים ההלכתיים המסובכים.

(ב) איסור פרסום לשון הרע

הגבלות על זכות הציבור לדעת
במסגרת ההלכה היהודית כפופה זכות הציבור לדעת לעיקרון האוסר לפרסם דברים המזיקים לבני אדם. לאמור: זכות הציבור לדעת מתמקדת בדברים שאינם גורמים נזק. וזכות הציבור גם לדעת דברים שאי ידיעתם תגרום נזק. אבל אין לציבור זכות לדעת על עניינים אישיים של אדם. וההגנה על צנעת הפרט הנה ערך מרכזי ביחסים שבין אדם לחברו.

הידיעות מתחלקות לשני סוגים ראשיים: הסוג האחד כולל דברים שחובה על הציבור לדעתם, והסוג האחר - דברים שאסור לציבור לדעת. החובה לדעת מתייחסת לתחומי הדעת ה"גבוהים" - החובה לדעת את החוק, ללמוד תורה, לדעת את האמת. התחום האסור הוא התחום השייך לזולת: אין זה מעניינו של אדם אחד פרטי חייו של זולתו. לא רק אם השני עשה מעשים רעים, אלא גם אם עשה מעשים רגילים.

מהם הדברים שמותר לפרסם אותם? בתלמוד יש כלל המגדיר את המותר לפרסם. וזהו הכלל:
מנין לאומר דבר לחבירו שהוא ב"בל יאמר", עד שיאמר לו "לך אמור"? שנאמר "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור (יומא ד,ב).
לפי כלל זה, כל דבר שאדם אומר לחברו צריך להישאר בין שניהם. אם אדם קיבל רשות במפורש למסור את הדברים לאנשים נוספים, רק אז מותר למסור את הדברים ולספר עליהם.

אם ננסה להכליל את הדברים שמותר לפרסם על אדם, נמצא כי התפיסה היהודית מאמצת את הגישה של השופט אגרנט במשפט "קול העם" נגד שר הפנים (בג"ץ בשנת 3591) - אבל במהופך: השופט אגרנט קבע כי:
"העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם עקב הפרסום נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור שהיא קרובה לוודאי".
במקרה כזה, קובע אגרנט, הפרסום אסור, ובכל מקרה אחר - הוא מותר.

ההלכה היהודית הופכת וקובעת: מותר לפרסם דבר, רק אם פרסומו ימנע נזק שהוא קרוב לוודאי. אם הפרסום אינו בא למנוע נזק, והוא חודר לרשות הפרט - הוא אסור.

ההבדל בין הגישות מתייחס לתחום הרחב של פרסומים בהם אין תוצאה מעשית ישירה מן הפרסום: לא לטוב, ולא לרע. האם פרסום נושאים ניטראליים כאלה, המוציאים את הפרט לרשות הרבים וחושפים עובדות שהוא אינו רוצה שידעו אותן - האם הוא מותר או אסור. התפיסה המודרנית תשיב: הפרסום מותר בגלל זכות הציבור לדעת. ההלכה היהודית תשיב: הפרסום אסור, בגלל זכות הפרט לצנעה ולפרטיות.

הגנה בפני הוצאת שם רע
בתחום נוסף קיים ניגוד בין ההלכה לתפיסה של החוק בישראל: מה טיבה של ההגנה בפני הוצאת לשון הרע. החוק בישראל אוסר לשון הרע בדיעבד: מותר לפרסם דבר, והנפגע רשאי להגיש תביעה ולתבוע פיצויים על הפגיעה בכבודו. ההלכה היהודית הופכת את הדברים: אסור לפרסם לשון הרע, וכדי שיהיה הפרסום מותר צריך שתהיה לכך סיבה משפטית ברורה: מפרסמים דבר רק כדי למנוע נזק מבני אדם.

החוק בישראל קובע כי פרסום לשון הרע, שהיה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי, ונעשה בתום לב - מותר. ההלכה היהודית אינה מכירה "תום לב" בפרסום לשון הרע. הפרסום אסור, אלא אם כן הותר בנסיבות מיוחדות. גם המושג "עניין ציבורי" שונה בחוק מבהלכה: ההלכה אינה מסכימה שיש עניין לציבור לדעת את ענייני הפרט, מלבד במקרה שהידיעה מונעת נזק. המונח הרחב "עניין לציבור" כפי שהובן בחוק - אינו קביל בהלכה.

ההלכה מבחינה בין סוגים שונים של אינפורמציה שמוסרים על אדם. הסוג הראשון - אינפורמציה שהיא אמת, והיא יכולה להיות משני סוגים: אינפורמציה סתמית: פלוני נוסע לחו"ל, אלמוני הרויח במפעל הפיס. הסוג השני - אינפורמציה על מעשים רעים שעשה אדם.

וכך כותב רמב"ם על מסירת אינפורמציה אמיתית, שהיא בעלת אופי סתמי: אין בדברים סיפור מעשים רעים שעשה אדם, אלא רק כניסה לתחום הפרט ומסירת אינפורמציה עליו:
רמב"ם, הלכות דעות פרק ז
א. המרגל בחבירו...עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל... ב. אי זהו "רכיל"? זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני. אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם.
מסירת אינפורמציה על מעשים רעים שעשה אדם, גם אם האינפורמציה אמיתית, קרויה "לשון הרע". כאן אדם מדבר אמת, אבל הוא עושה זאת ללא צורך וללא תועלת לשומעים.

"לשון הרע" יכולה להיות משני סוגים: דיבור ישיר על מעשים רעים שאדם עשה, או רמיזות, או אפילו דברים המגרים את השומעים לדבר על אדם, ובסופו של דבר יספרו בגנותו. וכך מגדיר רמב"ם דיבורים אלה:
רמב"ם הלכות דעות פרק ז (המשך)
ב. יש עוון גדול מזה עד מאוד... והוא "לשון הרע", והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאומר אמת. ]אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע" על [.ורבח אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי. על זה אמר הכתוב "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
ג. ויש דברים שהן "אבק לשון הרע". כיצד? ... שיאמר "שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה".
כל המספר בטובת חברו בפני שונאיו, הרי זה "אבק לשון הרע", שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה העניין אמר שלמה "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם - קללה תחשב לו", שמתוך טובתו בא לידי רעתו.
ו. כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם.
דוגמאות של פרסום בתחום שהזיק לאנשים, ועמדת החוק לכך
ח"כ שפירא ניסה למנוע פרסום ספר "הגביר" בטענה שהספר פוגע בשמו הטוב. בית המשפט קבע כי הספר יפורסם, והוא יכול לתבוע את המחבר לדין על הוצאת לשון הרע.

ספרו של דנקנר על דן בן אמוץ כלל קטעים שהנוגעים בדבר טענו שהם הוצאת לשון הרע. מתנהל משפט, אבל אין איש יודע על כך, כי הדיווח בעיתונים היה על הספר, לא על המשפט.

פסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 1956
פסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 56 עוסק בענייני לשון הרע. פסק הדין מתאר את התפיסה של ההלכה, והוא קרוב לתפיסת ההלכה יותר משהוא קרוב לחוק הקיים היום. במשפט בן גוריון נ. אפלבאום ואחר', פסקים מחוזיים יד 364-5 נאמר:
החובה המוסרית או החברתית היא להפנות את הדברים בדרך הודעה או תלונה לשלטונות המבצעים של המדינה, המשטרה או היועץ המשפטי ונציגיו, על מנת שינקטו באמצעים הנאותים, או להפנות ישירות לבית המשפט בתביעה או בתלונה. אין כל חובה להפיץ דברים מסוג זה בקהל. נהפוך הוא: אין אנו יכולים לראות כל מעלה מוסרית במעשה, שתועלתו בספק ונזקו ודאי. העמדת עבריין לדין הוא מטרה חשובה כשלעצמה, אך הדין ייחד לה דרכים משלה, ואין לסטות מהן. פרסום ברבים של דברי האשמה איננו בין הדרכים האלו. הנזק שבו ודאי, הלבנת פני אדם ברבים. במקרה שמתברר כי האשמה הייתה בלתי מבוססת, אין תיקון של ממש לעוול שנעשה, ובמקרה שאמנם חטא האיש, יש להשאיר את הטלת העונש לגוף מוסמך ולא לדונו מראש לשלילת שמו הטוב.
בהמשך פסק הדין מפנה בית המשפט את הנתבעים לדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ז, שהובאו לעיל, בהם הוא מסכם את איסור לשון הרע.

חופש העיתונות מול צנעת הפרט

פסק דין במשפט פלוני נגד ידיעות אחרונות - 1992
בשנת 1988 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" כתבה ובה תיאור הריגת אדם, מאורע שהתרחש בשנת 6591, על ידי נער שהיה אז בן 61. הכתבה, שלוותה בצילומים של הנער ושל האיש גרמה לחשיפתו, וההורג, שהשתקם בינתיים ונשא אשה ופתח חנות הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הוא טען שפרסום הכתבה גרם לו לעקור ממקום מגוריו, לנטוש חנות שהייתה בבעלותו, ולהיות מטרה לשנאה בעיני הבריות.

פסק הדין במשפט זה עוסק בהיבטים השונים של חופש העיתונות מול צנעת הפרט, ובזכות הציבור לדעת מול זכות הפרט לשמור על שמו הטוב ועל כבודו. פסק הדין נתפרסם בפ"מ כרך תשנ"ד חלק שני עמוד 397 ואילך.

וכך כותב השופט צבי טל בפסק הדין:
בחוק לשון הרע בא לידי ביטוי הניגוד הקיים בין מספר אינטרסים. בראש ובראשונה חופש הביטוי, כערך. וכנגדו הערך שבשמו הטוב של האדם. רבות נכתב על ערכו של חופש הביטוי, חירות הביטוי הוכרה כאחת מחירויות היסוד של האדם בישראל, שבאה, בין השאר, לאפשר ליחיד להגשים את עצמו, לסייע בחשיפת האמת ולהבטיח קיום חילופי דעות החיוניים למשטר דמוקרטי.
חופש הביטוי נתפס כ"זכות עילאית"... ואף כונה כ"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה שלנו..
אלא שבצידו קיים ערך חשוב לא פחות - האינטרס של האדם לשמו הטוב. אינטרס שנאמר עליו כי הוא "תנאי חיוני לכל חברה שוחרת חופש". כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם... וכבר נאמר כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים".
האיזון בין ערך הביטוי החופשי לבין ערך השם הטוב מגולם בגוף הוראות החוק, ובכללן ההיתרים וההגנות המוענקים בו...
לעניין ההגנה מפני תביעה על פרסום לשון הרע, קבע המחוקק תנאי כפול: אמת בעובדות וקיום עניין ציבורי לפרסמן...
נראה, אם כן, כי פרסום הכתבה, בצורה בה פורסמה, כשניתן לזהות את X, אין בה עניין ציבורי. נכון הוא כי העיתונות - וכמוה כלי התקשורת בכללם - משמשים כ"שומרי" הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם, אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם. והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של אדם ששפך דם, הרי אף היא "שפיכות דמים". ואם כלי התקשורת הם "שומרי" הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות "משמרת למשמרתם".
בהתייחסות לגובה הפיצויים שהעיתון צריך לשלם לניזק, מתלבט השופט טל בשאלה אם פיצויים גבוהים יגרמו להגבלת חופש העיתונות. והוא מצטט בפסק הדין את דבריו של השופט ברנזון בע"א 37/255:
כשלעצמי, אינני רואה ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט על ידי פסיקת פיצויים הגונים על פרסום לשון הרע בעיתון, לבין הבטחת חופש העיתונות - החוק תחם תחומים סבירים והגונים למותר בשטח זה של פרסום לשון הרע... הייתי אומר להפך. בגלל התפוצה הגדולה של העיתונות וכוחה הרב להזיק, היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון עצמי מספיק - מה טוב. ולא - על בתי המשפט להביא לכך על ידי פסיקת פיצויים הולמים. במצב השורר בארץ, שיש ועיתונים נתפסים לדברים שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטייה הזאת.. [מדברי השופט ברנזון, בעמוד 596 ג-ו].
פסק הדין של השופט טל במשפט היה זה:
אני מחליט לחייב את הנתבעים ... לשלם לתובע סך 500 אלף ש"ח (נכון ליום פסק הדין), ועוד 20% מסכום זה כשכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ, צמוד מהיום, מלבד אגרות והוצאות משפט, צמוד מיום הוצאתם...
ניתן בלשכה היום ג בסיוון תשנ"ב (29.6.4)

(ג) מניעת נזק

מול איסור לשון הרע - המתייחס לפרסום כל אינפורמציה שאין צורך לפרסמה, יש חובה אחרת: למנוע נזק. חובה למנוע מאדם נזק גופני או נזק כספי. יש כאן סתירה בין שתי חובות: החובה שלא לספר לשון הרע מחייבת לשתוק ולא למסור אינפורצמיה, ואילו החובה למנוע מאדם נזק מחייבת להעביר לו את האינפורמציה הרלוונטית.

לשם כך יש לקבוע כללים ועקרונות: מתי איסור לשון הרע בטל מפני החובה למנוע נזק מאדם, או בשל החובה לרסן אדם מלעשות מעשים שליליים. המקור הבא תוחם את התחום של איסור לשון הרע, וקובע מתי האיסור מתבטל, ויש לפרסם את הדברים.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, חפץ חיים, י':
אם אחד ראה אדם שעשה עוול לחברו: כגון שגזלו, או עשקו, או הזיקו (בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא), או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים. ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזלה, ולא שילם לו את נזקו, ולא ביקש פניו למחול לו על עוונו, אפילו ראה דבר זה לבדו, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו, ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך ייזהר שלא יחסרו שבעה הפרטים הבאים:
א. שיראה הדבר בעצמו, ולא שידע על ידי שמיעה מאחרים. ואם שמע מאחרים - אם נתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שייזהר מאוד שלא יחליט תיכף שהאיש גזל ועשק או הזיק, רק יתבונן היטב בעניין, אם על פי דין הוא בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה בלשון רכה, אולי יכול להועיל לו וייטיב על ידי זה את דרכיו. אם לא ישמע לו, רק אז יודיע לרבים את אשמת האיש.
ד. שלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכוון לתועלת, ולא ליהנות חלילה מהפגם שהוא נותן בחברו. ולא יפרסם הדבר בגלל שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם יכול לסבב את התועלת הזאת בדרך אחרת, ולא יצטרך לספר את עניין הלשון הרע, אזי בכל מקרה אסור לספר.
ז. שלא יגרום על ידי הסיפור נזק גדול יותר מהדין שהיה יוצא, אילו הועמד האיש על דבר זה בבית דין.

לספר על חשד באדם מותר, בסייגים אלה:
א. לפי הבנת המספר יש בדברים כדי לבסס את החשד.
ב. שלא ייחס המספר לאדם רעה גדולה יותר מזו שהוא חשוד עליה.
ג. הגבלות ה-ז שהוזכרו למעלה.
המקור הבא משווה גם הוא את איסור לשון הרע לחובה למנוע נזק. המחבר טוען כי מרוב עיסוק באיסור לשון הרע, נשכחת החובה למנוע נזק מן הבריות. והוא מגדיר מחדש מתי חובה לפרסם דברים בגנותו של אדם:
פתחי תשובה על או"ח סימן קנ"ו
ספרי המוסר הרעישו את העולם על עוון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם על עוון גדול מזה, ומצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו.
למשל, מי שראה באחד שהוא אורב לחברו להורגו, או שראה מחתרת בלילה בביתו או בחנותו, היתכן שימנע מלהודיע לחברו שיזהר ממנו, משום איסור לשון הרע?! הלא עוונו גדול מנשוא, שעובר על "לא תעמוד על דם רעך".
וכן בעניין ממון, מי שרואה את משרתיו של חברו גונבים אותו בסתר, או שותפו גונב דעתו בעסק, או שחברו מטעהו במקח וממכר, או שהלווה כסף לאדם שלא יחזיר את ההלוואה.
וכן בענייני נישואין, אם יודע שאשה עומדת להינשא לאיש רע ובליעל - בכולן חובה לספר את הדבר.
המקור הבא עוסק בחובה של רואה חשבון ליידע את מעבידו על מעשי מעילה שהוא מגלה בספרי החשבונות.
שו"ת נתיבות שמואל (נתיב ט')
רואה חשבון בשכר, שהרגיש שהמזכיר מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל ייוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכול ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים, כשאי אפשר להציל רכוש החברה בעניין אחר. שהרי הוא מחויב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך.
סודיות רפואית
צנעת הפרט מחייבת את חוקי הסודיות הרפואית. לרופא אין סמכות להודיע על מחלות שמצא אצל החולה. הסודיות הרפואית היא אבן פינה באמון שבין חולה לרופאו, והחוק מתחשב מאוד בחובת הסודיות הרפואית. ההלכה היהודית מתייחסת לחובת הסודיות הרפואית כפי שהיא מתייחסת לדין לשון הרע בכלל: חובת הסודיות קיימת בכל תחום ניטראלי, אבל כדי למנוע נזק הנראה לעין - אין לשמור על חובה זו, כשם שאין לשמור על דין לשון הרע.
שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סימן יג ד"ה (א) שאלתו
שאלה: רופא מוצא אצל חולה ליקוי בראייה, (כגון בבדיקת ראייה: שדה ראייה צר, אי ראיית לילה, או עוורון צבעים) ולדעת הרופא עלול הדבר לגרום - בתנאים מסוימים - לתאונה (כגון, נהיגה, עבודה בתעשייה, שרות צבאי וכו') והחולה אינו רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו, האם חייב הרופא לשמור את סוד המחלה, או שמחויב להודיע לשלטונות המתאימים (משרד התחבורה, צבא, מעביד וכו') על מגבלות החולה, גם אם אולי יגרום נזק כלכלי או חברתי לחולה.
ומה הדין אם החולה מבקש לשמור בסוד את קיום המחלה, ומבטיח להימנע מנהיגה וכו', אבל הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה החולה?

תשובה: בוודאי מחויב הרופא להודיע לשלטונות המתאימים ולמעבידו של החולה על מגבלותיו, ואפילו אם החולה מבקש לשמור את קיום המחלה ומבטיח להימנע מנהיגה וכו' - כל עוד הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה, מחויב להודיע. אם מזמינים אותו להעיד על כך, מחויב ללכת ולהעיד, ולא חלה עליו שבועת הרופאים הכללית לשמור סודיות רפואית, וגם לא הבטחה ושבועה פרטית. ואפילו אם לא מזמינים אותו להעיד, מחויב הוא גם כן מעצמו להודיע על הדבר לשלטונות המתאימים, כי אחרת יוכל הדבר לגרום לפעמים לסיכון חיי אנשים אחרים. לכן אין הרופא צריך להתחשב בכך שיגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה, כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש.

שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קל"ו
שאלה: לבחור יש מחלת סרטן, ולדעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים. החולה ומשפחתו אינם יודעים מן המחלה, והבחור נתארס לנערה. האם הרופא מחויב לגלות זאת לכלה, אם הידיעה תגרום לכך שהנערה לא תינשא לו.

תשובה: מחויב הרופא לגלות זאת לכלה, והנימוק ההלכתי הראשי הוא מפני האיסור "לא תעמוד על דם רעך".
העמדה של החוק והנוהל במדינת ישראל מנוגדת לעמדה של ההלכה בעניין זה. רופאים שגילו כי אדם הוא חולה באיידס נמנעו מלדווח על כך לבני משפחתו או לציבור, בגלל צנעת הפרט, וחובת הסודיות הרפואית. ההלכה אינה מכירה בזכויות כאלה, כאשר מדובר בגרימת נזק לאחרים. לפי ההלכה חובה על הרופא המגלה מחלה כזאת לדווח לכל מי שעלול להיפגע מן החולה. (למקורות נוספים בעניין סודיות רפואית, עיין ב"סודיות רפואית" - מקורות)

סיכום

מערכת הדיווח לציבור בחברה המודרנית כוללת בקרבה בעיה מבנית: עיקרון חופש המידע שולל רישוי של עבודת העיתונאי. כל אדם יכול לפרסם, ואין כל גוף המאשר לאדם להיות עיתונאי. הדבר נובע מעצם הגדרת התפקיד: אם משרד ממשלתי או אחר יתן רשות לעסוק בעיתונאות, הרי שנותן הרשות יוכל לחסום אנשים בעלי דעות אלו או אחרות מלהביע את דעתם. חופש הביטוי כולל בקרבו את חופש הכתיבה והפרסום.

חופש זה גורם לכך שעיתונאי יכול לפרסם דברים הפוגעים בבני אדם, וכל שהחוק מעניק להם הוא אפשרות לתבוע את העיתונאי לדין, דבר שתועלתו מועטת, גם בית המשפט (פסקים מחוזיים יד 5-364) הכיר שאין הוא יכול לבטל נזק שנגרם.

במקביל לכך רואה התפיסה החברתית היום את תפקידו של העיתונאי כמייצג את "חובת הציבור לדעת". הציבור, כשותף לבחירת המשטר, חייב לדעת פרטים שהעיתונאי מביא לפניו.

וכך נוצר מצב קשה: האיש המחייב את הציבור לדעת ידיעות שונות, הוא האיש שבחר את עצמו לתפקידו, ואין עליו ביקורת ציבורית (למעט זו של אגודת העיתונאים, שאינה מספקת, שכן היא של חבריו למקצוע).

נטייה אישית או כלכלית של עיתון או עיתונאי מעוותים את הדיווח, וחובת הציבור לדעת הופכת להיות חובה לדעת את שמתאים לצרכי עיתון או עיתונאי. (למשל: בכל עיתון יש נושאים שאסור לגעת בהם, עיתון אינו מפרסם ידיעות נגד גופים כלכליים המפרסמים בו. דוגמה: חקירה משטרתית נגד האזנות סתר ומעצרים בגין האזנות אלה בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" דווחה באופן סלקטיבי: "ידיעות" דיווח רק על החקירות ב"מעריב", ולהפך.)

הגישה של ההלכה הדורשת סיבה חוקית לפרסום דבר אינה מניחה את הפרט חשוף לנטיית לב של עיתונאי או עיתון. הפרסום הוא פעילות שצריך להוכיח כי היא חייבת להעשות, וכי הימנעות ממנה תגרום נזק. דבר זה נתון לביקורת משפטית צמודה, ולא ייגרם נזק שאינו ניתן לתיקון.

מקובל לראות במידת ההגנה על הפרט והפרטיות מודד לקדמה של מערכת חוקים. שעבוד הפרט לצרכי הכלל הוא מסממני המשטר המפגר. התייחסות לפרט ודאגה לו היא מסממני המשטר המתקדם.

לפי קנה מידה זה, בתחומי צנעת הפרט מתקדמת ההלכה היהודית הרבה מעבר לחוק במדינת ישראל.


[המקורות מספרות ההלכה עובדו לעברית בת זמננו]

המחבר מודה לעו"ד מיכאל אסולין שסייע באיסוף המקורות למאמר זה, ולשופט בית המשפט העליון מר צבי טל, שקרא את המאמר והעיר הערותיו.