סוגיית ה"נשים הנכריות" שהביאו עימהם השבים מגלות בבל, העמידה בסכנה את מפעל שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. כך מסופר בספר עזרא
1: "וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתועבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי העמני המאבי המצרי והאמרי: כי נשאו מבנתיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקדש בעמי הארצות
ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה: וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשבה משומם".
מסתבר שהחיים בגלות הביאו לירידה רוחנית ולהתבוללות, ונגע נשואי התערובת פשה אפילו במשפחות המיוחסות שבקרב הכוהנים והלויים. כך מצאנו בסוף ספר עזרא, שמונה הכתוב שמות מוציאי הנשים הנכריות מבני הכהנים, מבני הלויים ומבני ישראל. ועל כך גם הוכיחום הנביאים שעלו עימהם מן הגולה. את הפסוק בזכריה
2: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", מפרש רד"ק, "כי זה משל על בניו
שנשאו נשים נכריות. ויהושע הוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרן לכהונתא. וכך אמרו רז"ל, כי על עוון שהיו בניו נושאין נשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בידם אמר זה, שנאמר: ויהושע היה לבוש בגדים צואים. וכי דרכו של יהושע היה ללבוש בגדים צואים? אלא שהיו בניו נושאים נשים שאינם הגונות לכהונה ולא מיחה בידם. וכן כתוב בעזרא
3, וימצא מבני הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק ואחיו וגו'". וכן הוא בפירוש הרד"ק על הפסוק "הלא אב אחד לכולנו"
4 - "עתה שב להוכיחם הנביא על עבירה אחרת שנשאו נשים נכריות כמו שכתוב בספר עזרא. ואפילו מי שהיתה לו אשה מישראל היה נושא עלייה אשה נכרית, ואוהבה יותר מן הראשונה".
ומנהיגי הדור ההוא, בתקיפותם ובעמדתם הנחרצת ידעו לעמוד בפרץ, ליכדו את העם וטיהרו אותו מנגע הנשים הנכריות. בהקשר זה כותב ר"א יהודה ולדנברג, בעל "ציץ אליעזר":
5 "בימים ההם היה מקוה לישראל על נגע ממאיר זה, באשר עמדו עזרא ונחמיה באופן נמרץ להוציא כל נשים והנולד מהם,
6 ולהבדל מעמי הארץ
7. ועלה הדבר בידם להבדיל בקול נגיד ומצוה את זרע ישראל מכל בני נכר, ואיש לא עמד בפניהם, ואלה אשר נכשלו, עוד התוודו על חטאותיהם ועונות אבותיהם". ועוד כתב שם: "מעניין הדבר שעד כדי כך עלה הדבר בידיהם של עזרא ונחמיה להתגבר על שורש פורה ראש ולענה זה ולעוקרו מן השורש, עד שלא הוזקקו אפילו לטפל בעניין גירות, דהיינו לגייר את הנשים הנכריות ובניהם, או לגייר את הבעלים הנכרים בכדי שלא להפריד בין המשפחות, אלא בחרו בדרך המובחרת שיאה לעם סגולה, והוא על ההתבדלות. וכולם הסכימו על כך להעדיף להיפרד מן הנשים, הבעלים, והבנים האלה, ולהפרידם מקהל ישראל מלגיירם לשם אישות וכדומה, שלא על טהרת הקודש של גירות נאמנה הנובעת מתוך הכרת דת-האמת
8. ביודעם שבחסר זאת, בסופו של דבר יהיו לרועץ
9 בקרב בית ישראל להסירם מעל אלקיהם, ולחנך בנים שלא אמון בם".
"שיבת ציון" "שלנו" מתחבטת בסוגיא דומה. זכינו ב"ה לראות חלום של דורות הולך ומתגשם לעינינו. כמאמר הנביא ישעיהו10: שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה. זכינו גם לחזות בקריסת חומות "מסך הברזל", ובהתמוטטותה של אימפריה דיקטטורית שרעיון הכפירה היה חרוט על דגלה. והנה לאחר שנות דיכוי, וחינוך אנטי יהודי ואנטי דתי, נפתחו השערים, וכמיליון עולים "אנוסי" משטר זה במשך "שבעים שנה", החלו לחזור לעמם ולמולדתם. ה"נשים הנכריות" אז, ומאות אלפי הלא-יהודים, שהגיעו עם גלי העלייה היום, מציבים בפנינו אתגרים דומים. הפתרון דאז, קרי, גירוש הנשים הנכריות, אינו יכול להוות פתרון למצוקות של היום11, באשר העולים היום מגיעים למדינה "חילונית" ש"הצעקנים" שבה מוכנים להכיר בהם כ"יהודים" באופן מיידי. לדידם כדי לקבלם לעם ישראל די בהצהרת כוונות מינימלית, על פיה הם מביעים את רצונם להצטרף לעם היהודי היושב בציון, לשרת בצה"ל ולמלא את כל חובותיהם כאזרחי המדינה12. התוצאה הישירה של אווירה ציבורית זו, היא חיכוך מתמיד עם הממסד הרבני והעדר מוטיבציה להזדקק לבתי הדין ולגיור שלהם.
ואכן, מתוך כארבע מאות אלף עולים לא יהודים שהגיעו ארצה בעשר השנים האחרונות, לומדים כיום בכל סוגי האולפנים לגיור גם יחד כשבעת אלפים תלמידים בלבד, ומהם רק מאות בודדות עוברים בכל שנה את תהליך הגיור. המתגיירים עצמם, רבים מהם זוגות מעורבים שעניינם ביהדות נובע מרצונם להסדיר את מעמדם האישי13 שלהם ושל ילדיהם. מכאן, לכאורה, המסקנה הקשה, שרוב העולים הלא-יהודיים, שאינם פונים לאולפני הגיור, ולו רק מן הטעם של "מעמד אישי", השלימו עם מעמדם הנוכחי, ושאלת היותם יהודים או גויים אינה מטרידה אותם יתר על המידה. כפי הנראה, הבעיות הקיומיות שלהם הן יותר בתחומי התעסוקה, הביטחון האישי וחינוך הילדים. השאלה היא, מה אנו, הציבור הדתי, ובעיקר הנהגתו הרוחנית, מצווים לעשות לנוכח העובדה שמספר רב כל כך של לא יהודים חיים בקרבנו, ועם הזמן עלולים הם להיטמע בקרבנו ללא גיור14.
היו שהציעו להפעיל "צוותי הסברה" בקרב העולים, כדי להביא למודעותם את משמעות הגיור וחשיבותו, ובכך להגביר את זרם הפונים לאולפני הגיור. שמעתי שהרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב כהן, אף מצדד במהלך מעין זה15. אך לעת עתה לא הצטרפו לקריאה רבנים נספים. ובאמת הדבר אינו פשוט כלל ועיקר.
ראשית, משום שאסור לשכנע ו"לעשות נפשות" למען הגיור. שהרי כך אמרו בגמרא ביבמות16: "דא"ר יצחק, מאי דכתיב17, 'רע ירוע כי ערב זר'? רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים.. כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור". ופירשו שם התוספות18: "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים - אמר ר"י, דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר או שמקבלין אותן מיד".
שנית, הגיור שבו אנו עוסקים יש בו צדדים של בדיעבד19, וגם משום שמתברר שאחוזים ניכרים מן המתגיירים אינם מתמידים לאחר הגיור בשמירה על המצוות. היו מן הדיינים שערערו על תקיפותם של גיורים אלו20, ואחרים ודאי יאמרו, מה לנו להוסיף, לזרז ולשכנע.., בחינת "על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם?!". מסיבות אלו ואחרות, נוהגים הרבנים כיום בזהירות יתירה בכל ענייני הגיור. וכך גם הורו לדיינים21 "רבותינו, מרנן ורבנן פוסקי הדור וגדולי הדור וראשי הישיבות הגרא"מ שך זצ"ל, הגרי"ש אלישיב שליט"א הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"י קניבסקי זצ"ל <שכתבו להם> בזה"ל"22: "היות ולצערנו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, מתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא איסור חמור מאד23 לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות. הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת קיום תורה ומצוות אינו גיור כלל, אפילו בדיעבד24". ועוד מובא שם משמם: "גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור הן מהארץ והן מחוץ לארץ האם באמת הייתה הגירות כהלכה.. רק לאחר מכן אפשר לרשמם"25.
אם שאלת "צוותי הסברה" לא הוכרעה והיא עדיין תלויה ועומדת, אין ולא יכולים להיות סימני שאלה באשר לצורך ב"צוותי אימוץ וקירוב לבבות". וזאת, כדי לסייע לאותם אלפים שכבר עברו את תהליך הגיור (או המכינים את עצמם לקראתו), והם זקוקים ל"מורה דרך ביהדות", למשפחה מאמצת ולקהילה תומכת.. שהרי מדובר בגרים (או במתגיירים) שכבר הביעו את רצונם להיות יהודים ולשמור תורה ומצוות. רק הקשר שלהם עם אנשים ששמירת תורה ומצוות אצלם אינו עניין תיאורטי אלא דרך חיים, יכול להבטיח את מימוש רצונם והתחייבותם של המתגיירים להתחבר לעם ישראל ולתורת ישראל. והואיל ובגרים עסקינן, ראוי גם לזכור את היחס המיוחד של התורה כלפיהם, כמה נצטווינו לאהבם, לקרבם, ולמנוע מהם צער והרגשת זרות. וכך כתב בספר שערי תשובה לרבנו יונה26: "ובכמה מקומות הזהירה התורה על אונאת הגר, מפני אשר שכח עמו ובית אביו ובא לחסות תחת כנפי השכינה, כענין שנאמר27: ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, ונאמר28: ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. משל לצבי שבא לעדר, ושם ירבץ עם הצאן ירעה, וחמל עליו בעל העדר, כי עזב כר נרחב ויעמוד במקום צר29. ופשוט, ש"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם30", ככל שתהיה יותר "פתיחות" כלפיהם, כן תגדל מצדם ההתעניינות והנכונות ללימוד ולקבלה. ותהיה לכך השפעה עקיפה, חיובית, גם על אותה קבוצה של לא יהודים שחי בקרבנו, ולעת עתה אין להם עניין "להתיהד".
עתה נפנה לכמה סוגיות הלכתיות, שהעלייה מחבר העמים מביאה אותנו לדון בהם, ואשר לחלקם גם רמזנו בדברנו הקודמים.
כיצד להתייחס לעולים הטוענים שהם יהודים, אך אין בידם הוכחות המאששות את דבריהם?
בנדון זה דן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, הכותב31: "הנה ראיתי לנכון לדון בעניין העלייה החדשה מברית המועצות, אשר זכינו לה עתה בחסדי השי"ת, לקרוא לשבויים דרור, ולהוציא אסירים בכושרות, מאחרי מסך הברזל שהיו נתונים בו זה למעלה משבעים שנה, תחת שלטון קומוניסטי אכזר ועוין. והנה הנם עולים לציון בהמוניהם לאלפים ולרבבות, וכאמור: אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך, והחל להתקיים חזון הנביא: שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו וכו', מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם וכו'. אולם מתעוררות שאלות רבות מסביב לעלייה הזאת, כי לפי הנשמע יש מקור לדאגה על שנכרים רבים מנצלים את העלייה לארץ ישראל בגלל המחסור הכלכלי השורר בברית המועצות, ומצטרפים אף הם ליהודים העולים לישראל. ועלינו לדעת, אם הבא להירשם כיהודי, נאמן על כך, גם אם אין לו מסמכים מהימנים המעידים כי הוא יהודי, ודי לנו בהצהרתו לפנינו שהוא יהודי, או שמא צריך להוכיח זאת בעדים נאמנים"?
לאחר "שקלא וטריא" ארוך הוא מסיק: "בהא סלקינן ובהא נחתינן, שמעיקר הדין העולים מרוסיה ומצהירים שהם יהודים, נאמנים הם. ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לחקור ולדרוש היטב. וכתורה יעשה". ומביא, דכך גם נרמז בסוף מסכת גרים: "חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת הגרים. האומר בארץ ישראל גר אני, מקבלין אותו מיד, ובחוצה לארץ אין מקבלין אותו אלא אם כן היו עדיו עמו"32.
התשובה היא, שיש להבחין בין "לכתחילה" לבין "בדיעבד". באשר ל"לכתחילה" כותב הרמב"ם34: "שהמצווה הנכונה, כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שייטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אישה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן. שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה". ובאשר ל"בדיעבד", מובא שם ברמב"ם בהמשך35: "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". הרי לך הבחנה ברורה של הרמב"ם בין "גרי צדק" לבין גרים אחרים שתלויים במה "שתראה אחריתם". ואולי מפני שהוא בדיעבד, הגיור היה נעשה בפני "בי"ד של הדיוטות". ומכל מקום משמע שאם סופו העיד על כוונותיו הטהורות, בדיעבד גם בית הדין הגדול הכיר בזה הגיור.
הבחנה דומה מצאנו גם במדרש36: "אמר הקב"ה, אין חביב לפני אלא כאותו המתגייר בשמי הקדוש, כשם שבכל השבטים אין חביב לפני אלא שבט לוי, כך בכל הגרים אין חביב לפני כמותך, לפיכך הוא מקישו לאברהם שנאמר37 כגר כאזרח"38. משמע שהגיור תקף, אך אין הוא בדרגה של שבט לוי אלא "כאחד השבטים". ובאשר להשלכות שיש לדין זה לימינו, כותב בעל ציץ אליעזר39: "ובמקרים רבים ישנו הכרח להיזקק לגיור כזה שכמעט רק ב"ד של הדיוטות היו מזדקקים לו בימי דוד ושלמה, והמה רק גרים של בדיעבד, ובא זה כבחירת הרע במיעוטו, בכדי למנוע תערובת ונשואי תערובת גמורים בין ישראל לנכרים". ופשוט דגם במקרים אלו חייבים להבטיח שהמתגייר יכיר בכך ש"עם ישראל הוא הנבחר מכל העמים ובו בחר ד' להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש, ודתו הוא הדת האמת והצדק, אשר אך עי"ז אפשר להגיע אל התכלית המכוון ולזכות אל הטוב הצפון. וחובה יסודית מוטלת על מקבלי הגרים לבדוק על כך בקפדנות מרובה ובשיטתיות מיוחדת, כנפסק בפרטות על כך ברמב"ם"40.
בשאלה זו דן הרב צבי ליפשיץ במאמרו "ביטול גיור כשקבלת המצוות הייתה פגומה"42. בפתח דבריו הוא מציג שני מקרים ששאלה זו רלוונטית לגביהם.
1. עולה מחבר העמים שכבר הייתה נשואה לבעלה בנישואין אזרחיים, נתגיירה, ושבוע לאחר מכן, ביום ו', נישאה לבעלה כדת משה וישראל. והנה נתברר לבית הדין שמסיבת חתונתה נערכה במקום לא כשר והייתה מלווה בחילול שבת. עלתה השאלה האם ניתן להסיק מכאן למפרע שבעת גיורה לא קיבלה על עצמה עול מצוות?
2. בחור בן 25, עולה ממערב אירופה, שנתיים לאחר שהתגייר הציג את עצמו בעיתונות כמי שחי עם גברים מזה שנים, כך נהג בהיותו באולפן הגיור וגם לאחריו. וכששאלו הכתב מה יענה לטענה שהשיג את יהדותו במרמה, השיב: "אני השגתי את היהדות שלהם שלא ביושר. את היהדות שלי, זו הכנה האמיתית, השגתי ביושר".
באשר למקרה הראשון, מצא הרב ליפשיץ צד להקל, על סמך תשובה של ר"מ פיינשטיין43 שכתב בעניין גיור רפורמי: שאילולי בעיית בית הדין הלא כשר, היה אולי מקום להסתפק "שהוא גרות בדיעבד, מאחר שאמרה לפני הבית דין שמקבלת מצות התורה... ועוד יש מקום לומר טעם גדול, דמה שבעלה, שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה, שהיא סבורה שאין חיוב כ"כ לשמור המצות. וא"כ הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם, שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדין עובד ע"ז, עיי"ש. והטעם משום שקיבל עליו להיות ככל היהודים, שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצוות. דידיעת המצוות אינה מעכבת הגרות, ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עיכוב בגרות. דהא א"צ ללמד כל התורה כולה קודם שנתגייר, דרק מקצת מודיעין. ולכן אף שהב"ד אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה טועה לומר שהוא יהודי כשר. נמצא שלטעותה קבלה כל המצות שיהודי מחויב שהוא גרות, אף שמחמת זה לא תקיים עכ"פ המצוות. וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת. והוא לימוד זכות קצת על הרבנים המקבלים, שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות". אך בסופו של דבר הוא דוחה את הראיות משם, מכמה וכמה טעמים. וביניהם: המתגייר שמגיע מאולפן גיור בארץ מודע היטב לחומרת העבירות של כשרות ושבת, ואין זה כמי שנתגייר בין העכו"ם. יתירה מזו, אף בעל האגרות משה כתב כן "להלכה" אך לא "למעשה". ולכן לדינא, יש מקום לפסול הגיור.
באשר למקרה השני, אין מקום לסברא דלעיל, שהרי המתגייר מכריז שהוא רואה את עצמו כיהודי "שונה ומתקדם". ובכ"ז יש צד להקל לפי הסוברים ש"קבלת מצוות בכלל אינה מעכבת44".
שאלה זו התעוררה בעקבות דיון בביה"ד ברחובות מיום כו בסיון תש"ס, שכבר הוזכר לעיל. וזהו סיפור המעשה: בפני בית הדין התייצבה עולה, בת לאב יהודי ולאם שאינה יהודיה, שהתגיירה בפני בית הדין המיוחד לגיור בירושלים, ומבקשת היתר נישואין ע"ס גיור זה. ביה"ד חקר את המבקשת וגילה, ע"ס דבריה, שלא קיבלה על עצמה את שמירת המצוות באופן מלא (למשל, שמירת השבת שלה חלקית בלבד, וגם בנושא האמונה לא היו תשובותיה ספונטניות דיין). ובנוסף לכך, היותה נשואה בנישואין אזרחיים ליהודי שאינו שומר מצוות. ש"אינו מפריע לה" לקיים מצוות. מכאן הסיק ביה"ד45 שקיים ספק בעצם הגיור וכשרותו. ביה"ד החליט שלא לאשר את הגיור, וע"כ לא ניתן לסדר חופה וקידושין למבקשת. המקרה הגיע לדיון בבית הדין הגדול בירושלים אשר קבע בהחלטתו ביום ט"ו בשבט תשס"א בדעת רוב, לבטל את החלטת ביה"ד שברחובות ולאשרר את הגיור. נימוקיו העיקריים הם כדלקמן:
1. אין לקבל את הפרשנות של בית הדין ברחובות ביחס לכוונותיה של המתגיירת. וכאשר היא אמרה: "וידעתי שלא אשמור בבת אחת הכל. אבל התחייבתי לשמור טהרת משפחה כשרות ושבת, ואמרתי שאני מקווה שאצליח יותר". אין הפירוש שהיא קיבלה עלייה רק חלק מן המצוות, אלא שכוונתה לשמור ולקיים הכל, אך בגלל הקושי היא תשמור בשלב ראשון את הדברים העיקריים (שבת כשרות וטהרת המשפחה).
2. "מבחן קבלת המצוות נמדד באשר הוא שם", כלומר ברגע שהמתגייר טובל לשם גרות. אין כמו ביה"ד שנמצא שם באותו מקום כדי לאמוד נכונה את כוונתה האמיתית.
3. המדובר לא לכתחילה אלא בדיעבד, ובמקרה כזה פסק הרמב"ם46 שממתינים לתוצאה "עד שתראה אחריתן".
4. האם יעלה על הדעת שבכל פעם שגר יזדקק לבי"ד רבני (כגון בבעיות ירושה, דיני נזיקין וכד'), ייבדק מחדש תהליך הגיור שעבר? ומה עם האיסור של אונאת הגר?!
לא פחות מעניין וחשוב לשמוע את דעת המיעוט בפס"ד זה, המבטא ללא ספק אי שביעות רצון מהתהליך הקיים בבתי דין המיוחדים לגיור. ואלו נימוקי הדיין בדעת המיעוט:
1. בית הדין ברחובות בדק את טיב הגיור עפ"י הנחיית גדולי ישראל ו"פוסקי הדור" שהו"ל47 וע"כ אין מקום לשאלות פרוצדוראליות, האם בסמכותו לדון בהחלטה של בי"ד לגיור.
2. יש לו ויכוח קשה עם ביה"ד לגיור לגופו של עניין. כאשר המועמדת לגיור עומדת בפניהם ומכריזה שהיא אינה מדליקה חשמל בשבת אך אינה מקדשת ואינה שומרת מצוות אחרות, הם קובעים ע"ס זה "במעשה בי"ד: "שנתבררה כנות רצונה להידבק בכנסת ישראל ולקבל עול תורה ומצוות" ... יתירה מזו, בזמן שהם באים להינשא מצהיר בעלה היהודי: "אשתי התגיירה לפני שלשה חדשים, ואין שינוי משמעותי מאז הגיור מלבד טהרת המשפחה".
3. בכלל יש לחוש לפסיקתם של בתי הדין לגיור לאור הטעויות הרבות בשיקול הדעת ובראייה העתידית, כאשר אצל רבים מן המתגיירים היסוד המרכזי של הגיור, שהיא קבלת מצות ועול מלכות שמים, היה לקוי ביותר כבר בשעת הגיור.
הנה כי כן הנושא שבחרנו לדון בו נוגע בשיתין של הויית קיומנו כיום, במעשה הציוני של עלייה ובחזון אחרית הימים של שיבת ציון, ובתווך הבעיה הקיומית היום יומית: את מי לגייר, כיצד להתייחס לגיור כזה, וחוזר חלילה.
מה לעשות עם כל כך הרבה גויים? האם לעודד גיור עקב הסכנות הגדולות לעם ישראל? עד כה לא נמצא הפתרון הגואל. לא נותר אלא להתפלל ליושב במרומים ש"יתקננו בעצה טובה מלפניו".
וכדברי בעל ציץ אליעזר48: "מי ייתן והיה זה, כי תקום ותתעורר תנועה גדולה רבת ממדים בקרב העם היושב בציון למען מטרת קודש של מבצע - עזרא - נחמיה, לרפא את שבר בית ישראל מחלאת מכת התערובת שהביאוה אתם נידחי עמנו עם עליתם מהגולה, עקב התערבותם בגויים ולמדם ממעשיהם, אשר היא כרקב בעצמותינו, ויחרתו על דגלם הסיסמאות עתיקות היומין מאז ימי הקמת בנין בית שני, ונקבעו בכתבי הקודש כהוראה לדורות. והמה: "ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תשיאו לבניכם ולא תדרשו שלומם וטובתם עד עולם, למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם49" "ועתה נכרת ברית לאלקינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' והחרדים במצות אלקינו וכתורה יעשה"50. ויעבירו קול ביהודה ובירושלים שכל אשר לא יעשה כעצת שרי התורה וזקני עיני העדה, יבדל מקהל ישראל למען לא יוסף על אשמת ישראל ולא יאנף חלילה בנו ד' אשר נתן לנו בחסדו הפליטה הזאת, לתת לנו יתד במקום קדשו. וכל החרד לדבר ד' ילווה אליה, ובכל דרכי ההשפעה יחדיר בקרב כל איש ואיש מישראל, מהיושב על הכסא ועד אשר בבית הבור, את הדברים התקיפים והנמרצים של המנהיג המדיני בימי בית שני שהיה גם מאנשי כנה"ג המקבלים, הוא נחמיה, לאמר: הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל, ובגוים הרבים לא היה מלך כמוהו ואהוב לאלקיו היה, ויתנהו אלקים מלך על כל ישראל, גם אותו החטיאו הנשים הנכריות, ולכם הנשמע לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת למעול באלקינו להושיב נשים נכריות51. ויש לנו להיות בטוחים כי כאשר נקום ונתעורר ונעשה את מעשינו זה בכנות ולשם שמים טהורה, יהיו דברינו נשמעים להקשיב ברצינות לקול הקריאה הגדולה, וכל קהל ישראל יענו לעומתנו בקול גדול: כן כדבריכם עלינו לעשות. וכבר הובטחו על ד' כיתות העומדים לפני הקב"ה שנאמר52 זה יאמר לה' אני - זה שכולו למקום ולא נתערב בו חטא, וזה יקרא בשם יעקב - אלו גירי הצדק. וזה יכתוב ידו - אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה - אלו יראי שמים53".
הבאנו לעיל מובאות רבות מדברי הגמרא, הרמב"ם, השו"ע וכן מדברי רבותינו הגדולים בדורנו ובדורות קודמים, שדבריהם הקדשים- נשמת אפה של כל פסיקה בשאלה קלה כחמורה, "ומנא לא תזוע"54. עמדנו גם על חסדי ה' שזיכנו לראות את ראשית גאולתנו, "בשוב ה' את שבות עמו"55, ומאידך הניסיון הגדול והאתגר העצום, כיצד להתייחס למיליון עולים אשר כמחציתם אינם יהודים, וכמחציתם אינם יודעים יהדות מהי. אולי צריכים פרנסי הדור לישב על מדוכה זו ולהצביע על דרך בדבר תפקידם של בתי הדין ושל הציבור שנכון ומוכן להירתם למשימות שיושתו עליו. שהרי גם אמרו שם במשנה באבות: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". וגם אם המשימה לא פשוטה, אין מקום להרפות ידים. וכבר אמרו במשנה שם56: "לפום צערא אגרא".
ולבסוף הערה: יש גם לתת את הדעת לכך שלא רק ב"נשים נכריות" עסקינן, כמו בימי בית שני. מדובר בצאצאים של יהודים, שאינם יהודים על פי ההלכה אך בכל זאת.. , כיצד נתייחס לנכדו של החפץ חיים מן הגויה, האם נדחה אותו בשתי ידיים כמו בימי עזרא ונחמיה?!
הערות:
1. א, א- ג.
2. ג, ג
3. י, יח
4. מלאכי ב, י
5. שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן סה.
6. עזרא י, ג
7. שם שם, יא.
8. ראה לשון הרמב"ם המובא להלן, עי"ש הע' 34.
9. רומז לדברי הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ג, הי"ח: "ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה".
10. ס, ד.
11. וראה בציץ אליעזר שם: "לא כן לדאבונינו אנו, לאור ההתפשטות וההתרחבות החילוניות, ולפי מבנה צמרתה של האוחזים בהגה השלטון אין ביכולת אפילו לחשוב על מבצע בעלת היקף מדיני רחבת ממדים של הפרדה במשפחות המעורבות שרבו גם רבו, עד אשר יערה עלינו רוח ממרום וילמדו תועים בינה שלא יוסיפו להיות גורמים לסילוק שכינה מישראל ח"ו".
12. וראה עוד דברי בעל הציץ אליעזר (שם) בנדון זה: " הנה בימינו אלה, בגלל השלטון החילוני האוחזים ברסן ההנהגה, ומכירים רק בחוקיתיהם שחוקקים למו, ולא בחוקי - סיני, אנו עומדים חסרי אונים לקראת התופעה הזרה הזאת בממדים רחבים, ומתגוששים, ונלחמים נגד זה, ונגד כל המפריעים והמסטינים למיניהם השונים".
13. שהוא גיור של "בדיעבד", ועוד נרחיב עליו בהמשך, אך התופעה אינה חדשה, ורבו הדיונים אודותיו בספרות השו"ת. ושמא בגלל שכיחותו קבע הרמב"ם את הלכות גיור באמצע הלכות איסורי ביאה, פרקים יד- טו שם.
14. יתירה מזו, מספר המתגיירים אינו מדביק את ה"גידול הטבעי", וע"כ אוכלוסיה זו תלך ותגדל עם השנים.
15. ונראה שהלך בזה בעקבות גיסו הגדול הגר"ש גורן זצ"ל, אשר במאמרו, "הגרות באספקלריה של ההלכה" (מחניים תשכד, כרך צג), טוען כי: "הגישה לקבלת גרים לחומרא או לקולא היתה שונה בין הבבלי לירושלמי". "דלא מצינו כלל בתלמוד ירושלמי שום דעה שלילית או הכבדה לקבלת גרים, אדרבה הירושלמי רואה בקבלתם הישג רוחני גדול, כאמור בירושלמי קידושין (פ"א ה"ד) שלמד דגדול הוא קידוש השם מחילול השם ממעשה דגבעונים שהרבה גרים נתגיירו באותה שעה..". ומוסיף שם "לטעון" על האמור בסוף מסכת גרים, חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים: "ואין זה רק ביחס להעיד על עצמו שהוא גר (כמבואר להלן, עי"ש הע' 32), אלא שבא"י יש לעודד את הגירויות באשר ישנם סיכויים להשרשותם בעם בדת ובאמונה. אבל בחו"ל עתידם מוטל בספק, שמא היא אהבה התלויה בדבר, ולכשיבטל דבר תתבטל אהבתם לדתנו ואמונתנו, לכן לא היתה רוח חכמי התלמוד בבלי נוחה מעידוד ההתגיירויות ונקטו בשיטת ר' חלבו ור' יצחק (שאמרו, ביבמות מז ע"ב וקט ע"ב: "קשים גרים לישראל כספחת"). וכעי"ז כתב שם ב"מחנים" הרב פרופ' ל. י. רבינוביץ במאמרו, "בעיות גיור בקהילות ישראל (שבא"י המתגיירים "מהוים חלק של עם ישראל החי במדינתו, ומוסיפים כח לעם ישראל" לכן יש מקום להקל). ולולי דמיסתפינא להשיב על דברי הארי אמינא, שאין הירושלמי יכול לעמוד כנגד הבבלי (וכדברי הרי"ף, עירובין לה ע"ב: "לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא, דעל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא. ואינהו הוי בקיאי בגמ' דבני מערבא טפי מינן, ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא, לא קא שרו ליה אינהו"), ואף אם סברתו עמו, אין בו די כדי לפסוק כנגד הרמב"ם והש"ע (דלא מצינו שהקילו בא"י). יתר על כן אם כדבריו מדוע לא הלכו עזרא ונחמיה בשיטת הירושלמי, שהרי הם פעלו בא"י?!
16. קט ע"ב.
17. משלי יא, טו.
18. ד"ה רעה.
19. ראה מש"כ ע"כ להלן (מהע' 34 ואילך).
20. ראה דיון בנ"ז להלן (סעיפים ג' וד'), בעיקר בפסה"ד של ביה"ד ברחובות ובאותו עניין, פס"ד של בית הדין הגדול (בדעת המיעוט).
21. בפנייה אליהם, מיום ט"ו בסיון תשד"מ.
22. ציטוט זה, וכן המובאים בהמשך, מתוך פסק דין של בית הדין הגדול בירושלים, מיום טו בשבט תשס"א (שנדון לקמן בהרחבה).
23. ראה דברי התוספות לעיל, מהע' 18.
24. ראה בגמ' בבכורות (ל ע"ב): "עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים".וכן פסקו הטור והש"ע יורה דעה סימן רסח ס"ב (:"קבל, מלין אותו מיד"). ןאילו ר"מ פיינשטיין באגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קו) פסק: "דלר"י ב"ר יהודה, דרק אין מקבלין לכתחילה ובדיעבד כשקבלוהו הוא גר".
25. ובהשפעת דברים אלו פסל בית הדין ברחובות בפס"ד שהוזכר לעיל גיור שנעשה בבית דין מיוחד לגיור (ראה על כך בהרחבה להלן בסעיף ד').
26. שער ג.
27. רות ב, יא.
28. שם פסוק יב.
29. רומז לנאמר במדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשה ח): "הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד: [מ]רעה יפה לרצונו! לא יכה אדם אותו! הזהרו בו! ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם: תנו לו וישתה! והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו?! אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר. הצביים, במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה, שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?! כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל או"ה, ובא לו אצלנו. לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם. וכה"א: ואהבתם את הגר וגר לא תזנה וגו'".
30. משלי כז, יט.
31שו"ת יביע אומר חלק ז - אה"ע סימן א.
32. וזהו הפירוש הפשוט בברייתא דמסכת גרים (וראה פירוש שונה, לעיל הע' 14).
33. ראה לעיל הע' 13.
34. הלכות אישות פי"ג הי"ד.
35. הט"ו.
36. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד תקנט ד"ה תורה אחת וגו'.
37. ויקרא כד, כב.
38. ושמא כאן המקור לדברי הרמב"ם בתשובתו לר' אברהם הגר (שו"ת הרמב"ם סי' רצג): "הנה נתברר לך שיש לך לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים הנלווים אליו".
39. שם.
40. ראה לשון הרמב"ם שהובא לעיל (הע' 34).
41. יש לחלק בין גר שבשעת הגיור קיבל עליו עול מצוות באופן מלא ולאחר מכן התפקר. שבמקרה זה אין כל ספק ביהדותו, והרי הוא "יהודי" ו"מומר". לעומת גר שבשעת הגרות היו לו כוונות שלא לקיים חלק מן המצוות או כולן.
42. תחומין כרך יט .
43. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד א סימן קס.
44. דעת הב"ח, יו"ד סי' רסה ד"ה וכל ענייני, בביאור שיטת הרמב"ם .
45. להלן ציטוט מנוסח פסק הדין: "בדיון <שבו באו בני הזוג להנשא> נתבררו בפנינו עובדות שנעלמו ביה"ד שסידר את הגיור ואשר על פיהו מודה המבקשת שלא קיבלה עליה המבקשת את שמירת המצוות באופן מלא. מדובר בכך שלא קיבלה על עצמה שמירת שבת במלואה בטוח המידי .גם בענייני אמונה נוצר לב"ד ספק בכנות האמונה של המבקשת. יצוין, כי בתיק של ביה"ד לגיור ישנו מסמך כי בשלב מסוים בהליך הגיור לא היה ענין האמונה ועקריה מקובל על המתגירת באופן הראוי. גם בפנינו הססה זמן ניכר בתשובתה לשאלה אם מאמינה במסורת של מעמד הר סיני. נוסיף לכל זה את העובדה שהיא נשואה בנשואין אזרחים ליהודי שאינו שומר מצוות ולכל היותר "אינו מפריע לה" כדברי ביה"ד המגייר נמצא כי על סמך הופעתה ודבריה בפני ביה"ד ברחובות יש ספק אם היתה קבלת מצוות כהלכה מצד המבקשת".
46. עי"ש הע' 35.
47. ראה לעיל הע' 21-22.
48. שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן סה.
49. עזרא ט', י"ב.
50. שם י', ג'.
51. (נחמיה י"ג, כ"ו - כ"ז.
52. ישעיה מ"ד, ג.
53. מכילתא שמות כ"כ - כ'. מסכת גרים סוף פרק ד'.
54. משנה, אבות סוף פרק ה' .
55. תהלים יד, ז .
56. אבות סוף פרק ה' .
