צדקה גדולה עשה אתנו ר' אברהם אבן עזרא בזה, שהביא בחיבורו על המקרא כמה פירושים של פרשנים אחרים, שלולא חכמת המסכן הזה לא היינו יודעים כלום על אודותם ופירושיהם. רוב כתביהם נאבדו, מפני הגירושים והשרפות, והמקצת שנשאר הם בלשון ערב, שהציבור היהודי איננו זקוק לו. חכם גדול היה ר' אברהם אבן-עזרא שכתב את חיבוריו בשפה העברית, אף שהיה בקי גם בשפה הערבית. חיבורו היה מקורי, מצומצם, ומאיר עיניים בפשטותו.

ובזה מכתבו של הרמב"ם יוכיח. הוא כתב לבנו:

"ואתה בני הנאמן לי, אני מצווה לך שלא תעיין בפירושים וחיבורים... אלא בפירושי הראב"ע, בחיבוריו ובפירושיו תעיין כי הם טובים מאד, ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה, בשכל זך ורעיון דק... וכל שתקרא מסבריו ומרמזיו, אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה, והשתכל בהם השתכלות רבה, בשכל זך, ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר, לא היה מתפחד משום אדם, ולא היה נושא פנים לשום בריה" (קרינסקי, "מחוקקי יהודה" - הקדמה).

חבל שהראב"ע מזכיר כמה פירושים בעילום שם מחבריהם. הוא משתמש בכינוים כגון אלה: "יש אומרים", "יש מפרשים", "הגאונים", "חכמי טבריה", "חכמי ספרד", "חכמי צרפת", "חכם ברומי", "חכם גדול בספרד", "דברי יחיד", וכדומה. בכל זאת הזכיר כארבעים פרשנים בשמותיהם.

מתוך זה אנו למדים כמה גדולה ורבה הייתה החקירה בכתבי הקודש. מלבד הארבעים הפרשנים שכן הזכיר נשמטו, למשל, הרשב"ם, ר' יוסף בן עלם ועוד. יש שסברו כי ריבוי החקירה במקרא נגרם על ידי צמיחת תנועת הקראים, אולם אחרים העירו כי עוד לפני תקומת התנועה הזאת התעמקו חכמינו במקרא, והא ראיה, שאפילו התלמוד נוסד על יסודות פירושי המקרא. ועוד ראיה יש להביא מדברי הרשב"ם, שכתב שהתווכח עם זקנו רש"י, והודה לו, "שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום (בראשית ל"ז, א) ושם לא נתקיימה קהילה קראית כלל.

הראב"ע כותב על הפסוק: "אמר אדני מבשן אשיב" (תהלים ס"ח, כ"ג) "פירושים רבים ראיתי, ואין אחד מהם קשור באשר לפניו ואחריו". על הפסוק: "וקשתי בידי תחליף" (איוב כ"ט, כ) מביא הראב"ע ארבעה פירושים שונים מפרשנים בעילום שמותיהם. בהקדמתו הוא כותב, כי הפרשנים מתחלקים לחמישה סוגים:

א. מאריכים
ב. נוטים אחרי הדרוש
ג. מכחישים בדברי קבלה
ד. בעלי סוד ורמז
ה. דרכו הוא: "לחפש אחרי דקדוק כל מילה" (הקדמה).

הוא משיג בחריפות על פירושים שלפי דעתו אינם נכונים. הוא לא נשא פנים לרב סעדיה גאון, לרב שמואל בן חפני, לרב שמואל הנגיד, וסותר את פירושיהם ברוגז. וכן הוא מבקר קשה את אלה ששמותיהם לא מזכיר. למשל, הוא מביא דעת "יש אומרים" שמובן הפסוק "ויברא ה' את האדם בצלמו" משמעו בצלם האדם, ומעיר: "זה הפירוש חסר לב" (בראשית א, כו). כך הוא גוער ב"יש אומרים" שהימים נבראו וגם יום השביעי נברא, וזהו "ויכל אלקים ביום השביעי". ומעיר: "וזה הפירוש תפל. בעניין איך הכה קין את הבל, הלא לא היה חרב עדיין בנמצא? הוא משיב: הוא הכהו בידו. מפרש אחר פירש את הפסוק "כי כסתה (תמר) פניה (בראשית ל"ח, ט"ו) שהכוונה היא, שכסתה את פניה במיני צבעונין, והביא ראיה מבתו. על זה מגיב הראב"ע: "הבל הוא, כי אין מביאין ראיה מן השוטים..."

הראב"ע מביא פירוש אחד שמובן המילה "וערפתו" (פטר חמור) הוא שתכתוב על ערפו, והוא מעיר: "ואומר אני, שהוא חמור, קשה עורף, כי הלא כתוב: "וערפו את העגלה" (דברים כ"ד, ח). לפעמים הוא משתמש בביטויים חריפים כגון: "וזה הפירוש אין לו ראש ורגל" בעניין הפסוק "ולא יסכן בהם" (קהלת י, ט) שפירש מי שהוא כי זה נגזר מלשון "ותהי סוכנת" (מלכים א, א). וכך הוא כותב: "כל דבריהם רוח, זה הטעם בלי טעם", "אין להם בינה בדקדוק".

בייחוד כונן הראב"ע את חציו נגד רב סעדיה גאון, הוא מזכירו מאה ושמונים ושבע פעם בפירושו על התורה. ועוד כמה פעמים בפירושו על הנביאים ועל הכתובים. בארבע פעמים הוא מסכים לדעתו והוא משבח את פירושו ואומר: "יפה פירש". פירושו של הגאון שקרח הוא אדם שאין לו שערות מאחורי הראש, מצא חן בעיניו, והוא חזר מפירושו עצמו. הוא הסכים לדעתו של הגאון כי משה כתב את מספר המצוות על האבנים, וע"ז מעיר הראב"ע: "יפה אמר" (דברים כ"ז, א). הוא דוחה פירושים שלא נתקבלו על דעתו אם הם מנוגדים אל כללי הדקדוק; אם הפירוש איננו לפי רוח השפה העברית; אם אינו מתקשר יפה עם הפסוקים הקודמים או הבאים אחריו; אם הפירוש הוא מנוגד אל השכל; אם הוא מוכחש מפסוק אחר, אם הפירוש הוא בדרך דרוש או סוד ורמז.

לרוב, התנגדותו לרב סעדיה גאון היא מחמת שהדקדוק מנוגד לפירושיו, למשל: רב סעדיה פירש "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג, ב) מלשון לנטות. מעיר הראב"ע: ואיננו כן, רק הוא מן הבניין הדגוש הכבד כמו "מטה משפט" (כוונתו - הפעיל). וכך הוא סותר את פירושו על הפסוק: "ויסלף דברי צדיקים" (שמות כ"ג, ח) שצדיקים תואר ל"דברי". ומעיר הראב"ע: "ולא יתכן, כי "דברי" סמוך, והטעם, צדיקים בדין, ולא במצוות". כך הוא נוגד את פירושו של הגאון כי "יחי ראובן" הוא דרך תפילה, והוא אומר: "וזה רחוק, כי היה ראוי להיות תחיה ואל תמית" (דברים ל"ג). הגאון פירש את הפסוק: "ואדעה מה אעשה לך" כמו "ואודיעך", ומעיר הראב"ע: "ולא אבה הדקדוק להיותו כן" (פירוש הקצר לשמות - ל"ג, ה).

הראב"ע דוחה את דעתו של רב סעדיה כי "נעשה אדם" - לשון יחיד, כי כך מנהג המלכים לדבר בלשון רבים, כמו "ונתנה לך גם את זאת" (לבן יעקב) "אולי נוכל נכה בו" (בלק לבלעם) ומעיר הראב"ע: "העדים הם עדי שקר, כי "ונתנה לך" הוא מבניין נפעל (בראשית א, כ"ו) כך הוא סותר את פירושו של הגאון כי "עם נכרי" מובנו איש נכרי, וגם הגוי צדיק, הוא איש צדיק. "וזה לא יתכן שיאמר על היחיד באחת הלשונות, רק שיהיה טעמו כלל, כמו עם, גוי, קהל (שמות כ"א). וכן הוא מבטל את דעתו של הגאון, כי בחלומו של נבוכדנצר נאמר "ותתפעם", מפני ששכח גם את החלום; ושואל: ומה יעשה בפסוק: "ותפעם רוחו"? (דניאל ב, ג).

בייחוד מתנגד הראב"ע להרבה מהדעות הפילוסופיות של רב סעדיה, למשל: הגאון סבור כי שני הלוחות האחרונים הם נכבדים מהלוחות הראשונים, מפני שנתנו ביום קדוש (יום הכיפורים) ונעשה ארון בשבילם, ולא נשתברו, ושלוש בריתות נאמרו אצלם. כאן אין הראב"ע מסתפק בביטוי "ולא ייתכן". אלא הוא משתמש בביטויים חריפים מאד: "הם כדברי חלום, לא מעלין ולא מורידין... והאומר כן, חייב שילקה" (פירוש הקצר שמות - ל"ד, א) ומוסיף: הלא נאמר "והם מכתב אלקים". בדרך זו הוא משיג על הגאון שאמר, כי האדם הוא יותר נכבד מהמלאכים: "אל תשים לבך אל דברי הגאון, שאמר, שהאדם נכבד מהמלאכים, וכבר בארתי בספר "היסוד", כי כל ראיותיו הפוכות, ויהושע נפל על פניו לפני המלאך, ואמר מה אדוני מדבר אל עבדו (בראשית א, ל"ו).

הראב"ע היה בעל הגיון, ולכן כל פירוש שמנוגד להגיון הוא מבטל. גם לא נחה דעתו של הראב"ע מפירושו של הגאון, שמראה דניאל וחבריו יהיה יפה, מחמת נס. הוא מבאר את הסיבה בדרך טבעית: הם אכלו אורז, שמטהר את הדם, וגם אם אוכלים דברים שהנפש מתאווה להם, האוכל משביח את הגוף.

הגאון פירש, כי "בניך הנולדים" (יעקב ליוסף) הוא קיום הברכה, "הנני מפרך". מעיר הראב"ע: "זה הפירוש אין לו טעם וריח כי בנימין נולד אחרי זו הנבואה" (בראשית מח, ד). כך מוצא הראב"ע פסוקים המכחישים את פירושו של הגאון, למשל: הוא מפרש שנאמר "מימי מצרים" מפני שיש שני מיני מים: מתוקים ומרים. והוא מעיר: הגאון שכח את הפסוק "ומימי הירדן נכרתו". המילה מים כשהיא סמוכה תמיד תבוא כפולה (יהושע ד, ז). הגאון פירש את הפסוק "פני ילכו", שזהו חמה וכעס, כמו: ופניה לא היו לה עוד" (אצל חנה). ושואל הראב"ע: "ומה יעשה בפסוק "ופניך הולכים בקרב"? (שמואל ב י"ז, י"א).

לא סבל הראב"ע אם הגאון נטה לפרש פסוק בדרך דרוש. הגאון סובר שבצלאל ואהליאב נבחרו לבנות את המשכן מפני שהם באו משבטי יהודה ודן, שיעקב ומשה קראו להם: "גור אריה" והמשכן היה צר מאחוריו, כמו אריה. מעיר הראב"ע, "זה דרך דרש הדורש, ואין טעם לשאלתו, מפני שלא היו בישראל כמוהם" (שמות י"א, ב). גם השתדלותו של הגאון ללמד זכות על אהרן, שעשה את העגל ע"י מרמה, הוא דוחה בדברים אלה: "והקשה על נפשו, אם כן למה התאנף ה' בו? ועוד, מדוע לא הזכיר זה למשה?" (שמות לב, א). ככה דוחה גם הראב"ע את פירושו של הגאון לפסוק באיוב (ל"ט, י"ט) "איזה הדרך ישכון אור" - כי יש מקום בארץ שהוא אור כולו, חוץ מיום אחד, ואומר: "אף על פי שדבריו נכונים, אינם עניין הפסוקים".

רוב השגותיו של הראב"ע על הגאון הן על פירושיו בפסוקי התורה. אך בפירושיו לנביאים וכתובים, חסרים הביטויים החריפים. הוא רק אומר: "ואין צורך".

הפרשן השני שהראב"ע משיג עליו הרבה פעמים, הוא רב משה הכהן הספרדי (גיקטלי). הוא מזכירו שלושים פעם בפירושו על התורה, ומאה וששים פעם בפירושו על הנביאים והכתובים. ר' משה היה פשטן, וכן גם מדקדק. בפירושו מזכיר הראב"ע את רב משה בשם: החכם שיחיה" (תהלים ס"ט, י"א), אולם ביתר ספריו הוא מזכירו כבר בין הנפטרים. הוא סותר את פירושיו בששים ושתים פעם, אך אינו משתמש נגדו בביטויים חריפים. לרוב תופס הראב"ע את רב משה מפני שהכתובים מכחישים את פירושו. למשל: רב משה אומר כי אין המלה כסף נמצאת בלשון רבים. ומעיר הראב"ע "והנה שכח את הפסוק: ויראו את צרורות כספיהם" (בראשית מב, לה) ועוד אומר רב משה כי במילה "תתי" חסר נון - שאי אפשר לומר הלהרגי במקום הלהרגני. אומר הראב"ע: והנה שכח את הפסוק "לא אבה יבמי" (במקום יבמני) כך אמר רב משה על הפסוק באיוב "תאכלהו אש לא נפח" (כ' כ"ו) לא יתכן לומר לשון נקבה אחרי לשון זכר על מלה שהיא גם זכר וגם נקבה. על זה מעיר הראב"ע: "הנה כתוב מכחיש את דבריו: "אבל אומללה ארץ" (ישעיה ל"ג, ט) כי ארץ ימצא גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, כמו "נעתם ארץ" (ישעיה ט, י"ח).

גם בדקדוק נכשל רב משה לדעת הראב"ע באמרו, כי מובן המילה "ברך" בפסוק: "בוצע ברך נאץ ה'" (תהלים י, י"ג) הוא מלשון ברכה, מתנה, מנחה. ומעיר הראב"ע: ואיננו נכון, כי "ברך" הוא פעל עבר. כן דוחה פירושו שבמלה "איים" בפסוק: "איים מנחה ישיבו" (תהלים סט, ע"ב) הכוונה היא לאנשים היושבים במדבר עם האיים (חופות) והראב"ע סובר, כי הכוונה היא ליושבי איי הים. כך אינו מקבל פירושו של רב משה על המלה "זכרנו" (תהלים קט"ו, י"ב) כי זכרנו הוא מלשון זכר, ובית אהרן - מוסב על הנקבות. ומעיר הראב"ע: ואין זה נכון, כי בית אהרן אינו נקבות וזכרנו הוא מלשון זכירה. אולם כמה פעמים משבח הראב"ע את פירושו ואומר: "יפה פירש". בייחוד נהנה מזה שרב משה זהה שמות הנזכרים בישעיה ובדניאל, לאישים היסטוריים כמו כורש ואלכסנדר.

את פירושיו של רש"י ממעט הוא להביא, בה בשעה שהרמב"ן מזכירו כמעט על כל פסוק ופסוק. הראב"ע מזכירו שתים עשרה פעמים וגם משיג עליו. מצד אחד נראה שלא הייתה דעתו של הראב"ע נוחה מזה שרש"י נטה אחרי הדרוש, אולם מצד שני מתייחס אל רש"י בדרך כבוד. רש"י מפרש את הפסוק "והיה המחנה הנשאר לפליטה", בעל כורחו, והראב"ע רק מעיר: וזה דרך דרוש. כך הוא סותר את פירושו של רש"י כי טרם משמעו לא.

על הפסוק "וירא יתרו את אשר עשה לעם" (שמות י"ח, י"ד) מפרש רש"י שראה משה יושב והעם ניצבים, ואין זה דרך מוסר. וע"ז מעיר הראב"ע: משה עשה בדרך הנכונה, כי השופט יושב, ובעלי הדין עומדין. טענת יתרו הייתה שאין לו שופטים שיעזרו לו. על פירושו של רש"י כי מנגד מובנו "מזרחה, מביא הראב"ע את הפסוק: "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", שהוא מארבע הפאות, כי כאשר יסעו הדגלים, כן יחנו. (שמות י"ט ב).

לרבי שמואל הנגיד מתייחס הראב"ע בכבוד גדול. לרוב הוא מסכים לפירושיו וגם משבח אותם. לפירושו על הפסוק: "והוצב גלתה הועלתה" (נחום ב, ח) כותב הראב"ע: לא מצאתי למילה זו פירוש יותר נכבד מדברי ר' שמואל הנגיד, כי הוצב - שם המלכה, גלתה והועלתה - מובנה שנלקחה בשבי, ואמהותיה מקוננות. אך פעם אחת התנגד לפירושו של הנגיד. על הפסוק "וקסמים בידם" (בפרשת בלק) פירש הנגיד ודמי קסמים בידם. מעיר הראב"ע: לא אמר כלום, רק הפסוק כמשמעו, והעד: בימינו היה הקסם (יחזקאל כא, כז). מצד שני הוא משבח את פירושו כי "שדי", מובנו תקיף ומנצח. ואומר: ויפה פירש" (שמות ו, ב).

גם לר' יהודה הלוי הוא מתייחס בכבוד וכמעט שאין אצלו התנגדות לפירושיו. בפירושו של הראב"ע על ספר דניאל מסופר, שהיה וויכוח בינו לבין ר' יהודה הלוי, בעניין שבעים השנה לגלות בבל. "ור' יהודה שתק". כמה פעמים הוא משבח אותו ואומר: "יפה אמר".

ר' יהודה אבן ג'נאח, מחבר הספרים "השרשים והרקמה", היה מבעלי הדקדוק המפורסמים. הראב"ע מביא הרבה מפירושיו ומגיב עליהם בחריפות. במקום אחד כותב עליו: "הישמר לך ושמור נפשך, לבלי האמין בדברי המדקדק שהזכיר בספרו, מה ששמשו בו בחסרון יותר ממאה מילים, ואמר כי כולם צריכים חלוף. חלילה, חלילה, כי זה אינו נכון מדברי חול, ואף כי בדברי אלקים חיים. וספרו (הרקמה) ראוי להישרף" (מובא בגרץ (תרגום שפר) - ג, רכ"ג).

הראב"ע דוחה את פירושו של ר' יונה על הפסוק "ביום עשתי עשר", שמובנו הוא שתי עשרה - וכתב: והנה טעה שתי טעויות גדולות, האחת כי חשבון שנים עשר הוא על אחד עשר, הפך מדבריו. והשנית, כי אילו היה על שתי עשר, היה ראוי שיאמר עשני עשר, ולא עשתי עשר, כי עשתי לשון נקבה, רק עשתי - מילה אחת" (במדבר ז, ע"ב) גם את פירושו של ר' יונה על הפסוק "אבד תאבדון" (דברים יב, ב) הוא מבטל לגמרי.

בייחוד הרגיזו ר' יונה בפירושו כי "בתי שן" אשר בנה אחאב לא היה אלא אחד, וחבר לו: בתים נכבדים, כמו "וכסיליהם", שאחד הוא בשמים. ע"ז מעיר הראב"ע: ואני אומר, אך כסיל אחד בשמים, רבים הם בארץ, ואף הוא אחד מהם..." גם בדקדוק תפס הראב"ע את ר' יונה שאמר כי היו"ד במילה "יהודי" אינו עיקר. והוא מביא ראיה מן המילה "מתיהדים" (אסתר ט, יז) שהיא עיקר. כך משיג עליו הראב"ע בפירושו, כי צריך הכתוב לומר "והצרוע נרפא מהנגע" במקום: "והנה נרפא נגע הצרעת" (ויקרא יד, יג) ומעיר הראב"ע: לא נהפוך דברי אלוקים חיים, בעבור חוסר דעתנו, והלא שם כתובים "נרפא הנתק", "נרפא הנגע".

גם על פירושו של ר' יונה כי ברוך הוא תואר על משקל שכול, אומר: לא דיבר נכונה, כי הנה הפסוק עומד לנגדו: "בא ברוך ה'" (לבן לעבד אברהם). כן סותר הראב"ע את פירושו על המילה "ואמר" (זכריה ג, ה) כי היא תחת "ויאמר" ומעיר: "וכזה לא ימצא בלשון הקודש". בכ"ז הוא מכנהו "מדקדק גדול ספרדי" ומזכירו ארבעים ושש פעם בפירושו על התורה, מלבד כמה פעמים בפירושו לנביאים וכתובים, אבל לרוב מתקיפו בחריפות.

שונה הוא יחסו לר' יהודה המדקדק הראשון (חאג'). הוא מזכירו בכמה מקומות בלי התנגדות. אך שלוש פעמים, מחמישה עשר פירושים משלו, שהוא מביא הוא מתנגד לו. למשל ר' יהודה אומר כי "וקבנו" (בלק אל בלעם) הוא משורש קבן. והראב"ע משיג עליו "אם כן הוא, לא יתכן להיות צווי, כי לא ימצא כן בבניין הקל" (במדבר כג, יג). ועוד הוא אומר פעם כי פירושו של ר' יהודה "הוא רחוק" (חבקוק ג, ב) וגם פירושו של ר' יהודה כי המילה "ותוללנו" (תהילים קלז, ג) הוא מלשון הר תלול, מכנה הראב"ע: "דרך רחוקה".

את הגאונים הוא מביא לרוב בעילום שמם. על הפסוק "והאלקים נסה את אברהם", מביא הראב"ע, כמה פירושים מהגאונים, והוא מעיר: והוצרכו הגאונים לפירושים האלה, כי אמרו שלא יתכן, אחרי שצווה ה' מצווה, שיאמר אחריו לא תעשנה. והנה לא שמו לב, כי הבכורים בהחליפם (שנתחלפו) בלוויים אחרי שנה, ואחרי שכתוב "והאלוקים נסה", סרו כל הטענות (בראשית כב, א).

כמה מהגאונים הוא כן מזכיר בשמותיהם, כגון: רב האי, רב שמואל בן חפני, ור' אהרן הכהן. בהקדמתו אומר הראב"ע:

"גם ר' שמואל בן חפני, אסף רוח בחפניו, בפרשת "ויצא יעקב", ברוב ענייניו, כי הזכיר כל נביא בשמו, וכמה פעמים גלה ממקומו. ואין תועלת לפירוש הזה, כי הוא ארוך".

בכל זאת משבח הוא את פירושו של ר' שמואל על הפסוק "והמה יעלו בהר", שהדברים מוסבים אל אהרן ובניו ושבעים הזקנים, ולשאר ישראל לא נתן רשות לעלות על הר סיני, על כן אמר "המה", ולא אחרים. ומעיר הראב"ע: "ודבריו טובים בעיני, כי הכבוד היה על ההר" (שמות יט, כג) - אך לא נחה דעתו שרב שמואל ערבב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה (בראשית כח, יא) - גם פירושו של ר' שמואל כי המלאך ביקש להמית את אליעזר, ולא את משה, נראה משונה להראב"ע, כי אם אליעזר היה חולה, איך מלה אותו ציפורה, להגדיל את מכאוביו?

מרב האי גאון מביא אך פירושים אחדים, מבלי לחלוק עליו. רוב פירושיו הם ביאורים למילים, כמו "ואסלדה" - מפרש רב האי - שמובנו "אגביההו" (איוב ו, י); "בסד" - מפרש הגאון כבל, מלשון רז"ל; "גדיש", מפרש הגאון - הוא הקובה על הקבר כמנהג ארץ ישמעאל (איוב כא, לה). אך בעניין העולם הבא, אין הראב"ע מסכים לדברי הגאון, כי לא היה צריך לפרש עניין עולם הבא, "לפי דעתי, דבר עולם הבא, לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא". (דברים לב, לט).

גם את פירושו של רב אהרן הכהן, שהיה ראש ישיבת פומבדיתא, ורבו של רב האי גאון, הוא דוחה. רב אהרן פירש "ובסודם אל תבא נפשי", כי הכוונה היא שלא רוצה להיות חוץ מסודם, כי "תבא" כמו "ובא השמש", משמעו ההפך. ומעיר הראב"ע, כי פירושו הפך הדבר, כי מה טעם לכלי חמס? והוא אמר (יעקב) "עכרתם אותי", ואלה פירושים קרים.

פעם אחת הוא מביא את פירושו של רב נסים גאון שפירש: "ארך אפים" - שתי מדות: לרעים ולטובים. ומעיר: זה איננו נכון, כי לא תוסיף המידה בעבור שנוי האדם. ה' הוא אך ארך אפים לרשעים, ולא לאלה אשר לא חטאו (שמות לד, ו). ותימה שנעלם מהראב"ע שאלה הם דברי חז"ל! (סנהדרין קיא).

את רבי שלמה אבן גבירול הוא מכנה: "בעל השירים השקולים", "וחכם גדול היה", והוא משיג עליו בדרך כבוד. השגתו מיוסדת על שיטת רשב"ג לפרש פסוקים בדרך הסוד. הרשב"ג מפרש: "וסולם מוצב" - זוהי "הנשמה העליונה", "ומלאכי אלקים" - הם "מחשבות החכמה". ומעיר הראב"ע, כי לא ראה נבואות זכריה, עמוס, וירמיה, והטעם - דרך משל. (בראשית כח, יב) אולם הוא משבח את רשב"ג על השיגו על רב שמואל בן חפני שסבור היה כי הנחש דיבר. פירושו של הרשב"ג בעניין הקץ בספר דניאל, לא הניח את דעתו של הראב"ע. "גם רשב"ג, רצה לקשור את הקץ בשני הכוכבים העליונים, אבל החושבים המילות או האותיות בחשבון גימטריאות, הכל הבל ורעות רוח..." (דניאל יא, ל).

ר' יהודה בן בלעם היה מתלמידי האלפסי, וכתב פירוש על התורה לפי הדקדוק. הוא מביא גם הרבה דברים מחז"ל. הראב"ע מכנהו: "מזקני לשון הקודש". ומפני שהשם "בלעם" היה מוזר, חשדוהו שהיה קראי, אך נתברר כי השם בלעם הוא שם משפחה בערב. הראב"ע מזכירו עשר פעמים ומשיג עליו כמה פעמים. למשל ר' יהודה בן בלעם מפרש את הפסוק "מעת דגנם ותירושם רבו" (תהלים ד, ח) כי צריך היה להיות הפוך, מעת רבו דגנם ותירושם. ואומר הראב"ע: "ואין צורך להפוך דברים הנאמרים ברוח הקודש" (תהלים קיט, כה). כך מבטל הוא את פירושו של ר' יהודה על הפסוק "ומשנאי ה' יכחשו לו" ואומר: "הפירוש ארוך, ואיננו על משפט הלשון (תהלים פא, טז). הראב"ע מביא שני פירושים של ר' יהודה בן קרייש ומשיג על שניהם - נחלקו החוקרים אם ר' יהודה זה היה רבני או קראי, והדעה המקובלת שהיה רבני מפני שהביא הרבה דברים מהגמרא. ר' יהודה פירש "ומסרפו" (עמוס ו, י) זהו אחי האם, מעיר הראב"ע "אין לו ראיה". וכן משיג על פירוש המילה "אבנים", שהחליף, לפי דעתו נוסף, והוא מגזרת בנים. והראב"ע אומר: והנכון שהאל"ף שורש (שמות ט, טז).

את רבי אדונים בן תומים מחכמי קירויאן, בן דורו של רב סעדיה גאון, הראב"ע מציינו "מזקני לשון הקודש" ומזכירו ארבע פעמים, ולרוב סותר את פירושיו. ר' אדונים פירש את הפסוק "ושחת ארצה" שעשה זאת, בעבור שלא תהר. ומגיב הראב"ע: "וזה פירוש שיגעון" (בראשית לח, ט) וכך דוחה את פירושו כי המילה "בלבת אש" (אצל הסנה) צריך להיות בחיריק. כמו "גנה" בפסוק אל גנת אגוז ירדתי (שיר השירים ו, יא) והוא מעיר: "והנה שכח את הפסוק "כגנה זרועיה תצמיח" (ישעיה סא, יא); ר' אדונים פירש את המילה "אביונה" בפסוק "ותפר האביונה" (קהלת יב, ה) כי היא לשון נקבה, ואם תצעירנה (תקטין אותה) תהיה אבינה. ומעיר הראב"ע: "וזה דקדוק עניות, כי אין בלשון הקודש מילה שיקטינו כלל. עוד פעם תפס את ר' אדונים על פירושו "צר ואור חשך" (ישעיה ה, ל) כי חסר ה"א במילה צר, ומובנה "צהר". ואומר: "והנה טעה, כי ה"א איננה מאותיות המשך, ולא תעלה רק באחרונה, שהיא תמורת אל"ף". כן משיג בחריפות גם על פירושו של בן אפרים שפירש "ועיני לאה רכות" (בראשית כט, יז) שחסר אל"ף, וצריך להיות ארוכות. מעיר הראב"ע: והוא (בן אפרים) היה חסר אל"ף..." (יש בזה רמז, שאם מחסרים אלף משמו ישאר בן פרים")...

הראב"ע מזכיר גם כן פירושו של רבי יצחק איבן גיאת - "שם מת אהרן" מובנו אז ומעיר: "ואין צורך". כך הוא מביא שתי פעמים פירושיו של ר' דונש הלוי (לברט) פעם הוא מסכים לו ופעם הוא משיג עליו. הוא משבח את פירושו על המילה "לבן" (תהלים ט, א) שזה היה אחד מנסיכי הגויים שלחצו את ישראל. ומשיג עליו על פירושו את המילה "אדדם" (תהלים מב, ה) כי היא כפולה, והוא כמו אדום (אשתוק) ומעיר: "ומי יתן וידום כי פ"א הפעל לעולם לא יכפל. ומה טעם לומר ידום, ואחריו בקול רינה ותודה?".