הגאון רבי מאיר שמחה הכהן, היה רבה של העיר דווינסק במשך זמן של חמשים שנה. הוא זכה לכבוד גדול בחייו וגם במותו ונספד כהלכה בכל תפוצות ישראל. חבריו הרבנים הגאונים רבי חיים מבריסק ורבי אברהם יצחק הכהן קוק מירושלים דיברו עליו כ"שר התורה" ר' חיים מבריסק נפגש פעם בועידת רבנים עם ר' מאיר שמחה הכהן. ביקש שם ר' חיים מבנו ר' משה להביא את הספר "אור שמח" של רבי מאיר שמחה שיוכל להראות ברבים, כי הוא שר התורה.

מלבד ספרו "אור שמח" על הרמב"ם, חיבר ר' מאיר שמחה גם ספר דרוש ופרשנות על התורה וקרא לו "משך חכמה". הוא מכיל פירושים נחמדים מאוד. בקיאותו הגדולה בספרות הרבנית עמדה לו לקרב כמה מקראות תמוהים אל השכל בעזרת מאמרי חז"ל. הוא מזכיר בספרו, מלבד ספרי התלמוד ונושאי כליהם, גם את הגאונים הראשונים עד ה"חתם סופר" ו"נודע ביהודה". גם בספרי קבלה היה בקי כמו "הזהר", "ספר יצירה" ועוד. הוא ייחס חשיבות רבה לספרו "משך חכמה" והיה אומר: "את ה'אור שמח' יכולתי לחבר גם בצעירותי, אבל את ה'משך חכמה' מוכרח הייתי לחבר בזקנותי". אמנם הספר "משך חכמה" לא נדפס בחייו. רק כשנה אחת אחרי פטירתו הופיע בדפוס ונתקבל על ידי כל הלומדים בחיבה.

לרוב משתדל ר' מאיר שמחה לקרב את ענין הכתובים אל השכל הפשוט. לכן הוא מרבה לתת טעמים למה שמסופר בתורה. למשל: מדוע לא קיבל ה' מנחת קין? בתורה לא נזכר שום טעם. אומר הרב, כי פרי האדמה צומח מאליו. קין לא טרח איפוא בקרבנו זה, אבל הבל הביא מהצאן שטרח עמם להאכילם ולהשקותם. הבל הראה כוונה טהורה בהבאת קרבנו ולכן קרבנו נתקבל. ה' רוצה שהאדם ישתתף גם בעצמו בקרבנו (בראשית).

מדוע הותרה לנוח אכילת בשר ולא לאדם? משיב הרב, כי נח טרח שנה שלמה לטפל בבהמות, ולכן הותרה לו אכילת בשר. מדוע השביע יוסף את בני ישראל ולא את בניו? הרב משיב, שיוסף ידע כי בניו יירשו את עבר הירדן והוא רצה להקבר בארץ ישראל, וכך היה, שנקבר בשכם (ויחי). מדוע הטריח יוסף את אביו הזקן להטלטל למצרים? הרי היה יכול לשלוח לו מזון ממצרים? כי בשנות הרעב היו עלולים לומר שיוסף בוגד בארצו בשלחו מזון לארץ אחרת (מקץ). מדוע לא היה נשיא משבט לוי בין השליחים שיצאו לתור את הארץ? - כי לשבט לוי לא היה חלק בארץ. "ומחיר כלב" - ר' מאיר שמחה מסביר, כי המנאפים היו שוכרים כלבים שיפחידו אנשים לגשת אל הבית אשר שם זנו (תצא).

מדוע נזכרים כל החגים בספרי הנביאים מלבד יום הכיפורים? כי יום הכיפורים אינו חג לאומי - הוא יום דין וחשבון ליחיד, אולם יתר החגים קשורים במאורעות היסטוריים של האומה (אחרי). מדוע נהרגים עדי הזמה של בת כהן ולא נשרפים? הרב מסביר, כי התורה חסה על כבוד המשפחה. לו העדים היו נשרפין היו שואלים מדוע דווקא נשרפו והיו משיבים, כי בת-כהן זנתה ועל ידי כך יחולל כבוד המשפחה (שופטים).

רבי מאיר שמחה היה אהוב על כל בני עדתו מפני שהיה נוח לבריות ואהבת הבריות היתה אחת מתכונותיו העיקריות. הוא למד זכות אפילו על אנשי סדום. את הפסוק "הוציאם נא אלינו ונדעה אותם" (אנשי סדום ללוט) מפרש רש"י שכוונתם היתה למשכב זכר. הרב מפרש באופן אחר: אנשי סדום רצו לדעת אם האורחים הם מרגלים או אנשים כנים. וכך מפרש הרב גם את דברי לוט "על כן באו בצל קורתי": כי ללוט היו שתי בנות והאורחים רצו להשתדך עמהן. מה גדולה היתה אהבת הבריות של ר' מאיר שמחה, אשר למד זכות אפילו על אלה שהתורה מכנה אותם "רעים וחטאים".

גם על הרשע האומר "מה העבודה הזאת לכם" מלמד ר' מאיר שמחה זכות: חובת הפסח החלה אחרי שבני ישראל ירשו את הארץ והרשע מכוון בשאלתו: מדוע תחלישו את כחכם בעבודה זו עכשיו. (בא). הרב מפרש שבענין עיר הנידחת שיושביה נהרגים נאמר "לעשות הישר בעיני ה'" ולא נאמר "הטוב" כמו בפסוק הקודם, כי אין שמחה במפלתם של רשעים. גם בשאלת בני גד ובני ראובן שירשו את עבר הירדן מפרש הרב שהם רצו לשבת בארץ, אשר משה יהיה קבור שם!

בשנות המלחמה העולמית הראשונה התיר ר' מאיר שמחה קמח מן השוק למצות, מפני שעת הדחק. אז סבלו היהודים צרות רבות מהשלטונות ברוסיה. והיו גם רבים מבין הצעירים שכפרו בדת משה וישראל. בשבת הגדול דרש הרב על הפסוק "שוא עבוד אלקים": כפירה זו באה מחמת הרדיפות והפורענויות, על כן שווה העובד אלקים למי שאינו עובד אותו - שניהם צדיקים הם, כי מי שמחזיק מעמד למרות נגישות ורדיפות גורם נחת-רוח לקונו יתברך. (שבת הגדול). כמה חמלה וסלחנות יש בדבריו אלה. קרה אז גם שנכנס צעיר אחד מחוצף בשבת לבית מדרשו של הרב והעליב אותו בדברים גסים וצעק: "הרבנים מתלבשים במשי על חשבון העניים", הרב עזב את בית המדרש ומאז לא לבש עוד בגד משי (הרב רבינר).


מטעם אהבת הבריות היה לו גם יחס מיוחד לנשי ישראל, "נשים - דעתן קלה", היה פתגם שגור בציבור, לא כן היתה דעתו של הרב. הוא מפרש את הפסוק "והוא ימשול בך" לא שהאשה תהיה כפופה לבעלה כמו שפחה, אלא בעובדה שהבעל מפרנס אותה יש סימן של שליטה וממשלה. הוא הסביר את הטעם שנשים פטורות ממצות פריה ורביה מחמת צער לידת בנים ולכן לפני שחטאו בעץ הדעת לא היה צער לידה ומצות פריה ורביה חלה גם על הנשים כמו שנאמר: "פרו ורבו" - משמע: שניהם יחד אדם וחוה. אך כשנאמר: "בעצב תלדי בנים" נפטרה האשה ממצוה זו. גם המהרש"א מפרש את מאמרם: "נולדה נקבה - הכל עצבים" לא כמו יתר המפרשים, אלא מפני שהיא מזומנת להינשא לאיש ותלד בצער. גם בענין חנוך הבנות דעתו שאמנם הבת פטורה מלימוד התורה, אך חינוך נובע מהפסוק "אשר יצוה" (אברהם) את ביתו אחריו, בביתו כלולות גם הבנות (משך חכמה, וירא).

בספר דברים נאמר: "כי תראה חמור אחיך" ובפרשת משפטים נאמר: "כי תראה חמור שונאיך". וכבר עמדו חז"ל על השנוי ותירצו כשיש עבירה בידו אז הוא אויבך. הרב מסביר את השנוי באופן אחר, שבפרשת משפטים נכתב הפסוק לפני חטא העגל ואז היה שונאך ובספר דברים נכתב הפסוק אחרי חטא העגל ולכן נאמר: "אחיך". ומוסיף הרב: "עכשיו כשכל אחד מישראל נכשל, אסור לשנוא יהודי" (תבא).

ר' מאיר שמחה היה נוח לבריות, סלחן ומקרב רחוקים. פעם נפטר אחד מחשובי העדה בדווינסק ובנו היה עובר לפני התיבה בבית מדרשו של ר' מאיר שמחה. בעיר עברה הרנה שהוא מעשן בשבת, ונראה שמישהו העיר לו ע"ז, והוא פסק מלבוא לבית המדרש. ר' מאיר שמחה שאל את השמש לסיבת העדרו של האיש וזה סיפר לו על הרנה העוברת במחנה, כי הוא מעשן בשבת. תיכף שלח ר' מאיר שמחה את השמש להזמין את האיש. כשנכנס אמר לו הרב: "בוודאי לא נכונה השמועה שאתה מעשן בשבת, ולכן חזור ועבור לפני התיבה כפי שהיית רגיל" (בספרו של הרב רבינר על רבי מאיר שמחה). בחגים היו באים צעירים לא דתיים לבית מדרשו של הרב. אחדים מהמתפללים ביקשו את השמש שלא לתת להם להיכנס לבית המדרש. כשנודע הדבר לר' מאיר שמחה הגיב בחריפות ואמר: "אסור למנוע מיהודי להיכנס לבית המדרש, ראוי לקרב אותם, בתחילה יענו אמן ואחר כך יתפללו".


לרב היה חוש הומור, וע"ז כדאי להביא כמה דברים. פעם עלה מגיד על הבמה בבית מדרשו של הרב, שפתח דרשתו במלים אלו: "היוצא מדברינו". שאל אחד המתפללים את הרב: "איך יתכן שאדם יתחיל בדברים תמוהים אלה"? השיב הרב: "מגיד זה דיבר כבר קודם בבית מדרש אחר ולא נתנו לו לסיים את דרשתו, ולכן המשיך כאן והתחיל במלים: "היוצא מדברינו". שם אשתו של ר' מאיר שמחה היה "חיה", שעסקה בפרקמטיא ופירנסה את המשפחה. מישהו שאל את הרב ממה הוא מתפרנס והרב השיב: "מאן דיהיב חיי (חיה) יהיב מזוני" (על פי תענית ח'). כשנפטר הקיסר הרוסי אלכסנדר השלישי שהיה צורר היהודים, הוטלה על ר' מאיר שמחה החובה להספידו. התחיל הרב ואמר: "טוב ללכת אל בית אבל" (קהלת ז'). הקהל הבין את כוונת הרב.

שאלו את הרב: "מדוע קיבלו הרבנים בדורות עברו משכורת זעומה ואילו עכשיו - משכורת גבוהה?" השיב הרב: "מחיר תרנגולת חיה הוא רובל אחד ואילו מחיר תרנגולת מצויירת הוא מאה רובל..." הוא היה אומר שהוא מקנא בר' איצלה מפוניבז' לא משום שהוא גדול בתורה, אלא מפני שהוא יודע לדבר רוסית. הוא הסביר את הטעם ששאלו זהב וכסף מהמצרים: "משה לא רצה שבני ישראל יחזרו למצרים ואין דרכו של שואל להראות את עצמו בפני משאילו"... פעם ביקר אורח חשוב את ר' מאיר שמחה ושניהם יצאו לטייל. עברו על פני בית נהדר. שאל האורח מיהו בעל הבית והשיב הרב שבעל הבית הוא עורך דין מומחה. אמר האורח: "הלוא אדוני הוא רב מומחה ומדוע אינו יושב בבית נהדר כזה"? - השיב ר' מאיר שמחה: "הוא מתפרנס מצרתם של ישראל וצרות לא חסרות ואילו אני מתפרנס מטובתם של ישראל והטוב הוא מועט".

אשה אחת באה בבכי בפני ר' מאיר שמחה באומרה ש"דיבוק" נכנס בבנה וביקשה שהרב יגרש את ה"דיבוק". אמר לה הרב, שתלך אל השוטר. השתוממה האשה לדברי הרב והוא הסביר לה: "יכולת הרב לגרש "דיבוק" מוטלת בספק בעוד שהשוטר יוכל ללא ספק לגרש את הרב, לכן כוחו של השוטר גדול מזה של הרב ואולי יוכל לגרש את הדיבוק".

תלמיד אחד שלו בא ביום חתונתו לבקש ברכה מפיו. אמר לו הרב: "תזכה להניח את תלמודך" שאל התלמיד: "מה טיבה של ברכה זו"? השיב הרב: "כאשר מניחים דבר במקום מסויים מוצאים אותו אחר כך, לא כן כשזורקים דבר. לכן אמרתי, שתזכה להניח את תלמודך, כי אז ודאי תמצא אותו אחרי זמן".

כשהגיע ר' מאיר שמחה לזקנה מופלגת חלה פעם במחלה קשה. מקורביו שעמדו אצל מטתו שאלוהו כמה ימי שני חייו. השיב הרב בחיוך ואמרי: "כשאדם עומד לפשוט את הרגל אין הוא מפרסם את חשבונותיו". נערה קתולית נכשלה והרתה והאשימה בן ישיבה. בא הבחור אל ר' מאיר שמחה להיוועץ עמו. יעץ לו הרב, שיודה ויאמר: "מוכן אני לגדל את התינוק כיהודי". עשה הבחור כעצת הרב. צעקה הנערה, שלא תתן לילדה להתחנן כיהודי, והודתה כי הילד הוא מהגלח המקומי... פעם נכנס רב אחד לבקר את ר' מאיר שמחה. הרב היה שקוע במחשבה ושכח לבקש את האורח לשבת. אחר כך התנצל ר' מאיר שמחה וסיפר לרב האורח מעשה ששמע מפי רב אחד: פעם בא הקיסר, לעירו וכיבד את הרב בביקור בביתו. הרב היה נרגש והוא ברך את הקיסר ברכה שתיקנו חז"ל ומתוך כך שכח לבקש את הקיסר לשבת. שאל הקיסר: "האם זהו מנהג יהודי, שאין מבקשים אורח לשבת"? ענה לו הרב: "בשעה שהקיסר נכנס לביתי נעשה הוא בעל הבית ואני האורח. אני מחכה איפוא להזמנת הקיסר שאוכל לשבת"... (הרב רבינר).

ר' מאיר שמחה התחתן בביאליסטוק וישב כמה שנים סמוך על שולחנו של חותנו. כשנתפנה כסא הרבנות בביאליסטוק הציעו את ר' מאיר שמחה בתור רבה של העיר, אולם ראשי הקהל סירבו באשר הם מכירים אותו מזה שנים רבות. הגיב ר' מאיר שמחה באמרו, שעכשיו הוא מבין מדוע לא בחרו באהרן כשמשה השתהה בשמים: טוב היה להם לבחור אפילו בעגל, ולא באהרון, מפני שהכירו אותו זמן רב... (מאוצרנו העתיק).


כאמור, דרכו של ר' מאיר שמחה היה לקרב את הפסוק לשכל הפשוט. הוא הסתייג מגימטריאות ורמזים. הטעם שהוא מביא הוא פשוט, שכל אחד יכול להבינו. כך למשל, על הפסוק "כי האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" מעיר הרב, כי חכם ניכר בראשונה על ידי מבינים, שמכירים אותו על פי דיבוריו והנהגתו, ואחרי כן מתפרסם החכם גם בעיני העם. עבדי פרעה הכירו, כי משה הוא אדם גדול, והעם בא אחריהם. על חג הפסח נאמר: "והיה לכם לזכרון לדורותיכם חוקת עולם". הרב מפרש כך את הפסוק: "לדור שיצא ממצרים, היה הפסח לזכרון; הם זכרו את היסורים שסבלו, אך לדורות הבאים יש צורך בחוק המצווה לשמור את חג הפסח".

את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מפרש הרב באופן זה: יש טובה החוזרת לבעליה. למשל: אדם אוהב את אשתו, כי היא משגיחה עליו ועוזרת לו בהרבה עניינים, זוהי אהבה התלויה בדבר. אך יש אהבה טהורה, ללא תועלת, כמו אהבת אדם את החכם. ולזה התכוונה התורה באמרה "ואהבת לרעך כמוך" (קדושים).

מרדכי ואסתר כתבו אל היהודים לעשות את הפורים בזמניהם והוא מעיר, כי אצל הגויים הלילה הולך אחרי היום, אבל אצל היהודים זה להפך: היום הולך אחרי הלילה - ולכן ציינו מרדכי ואסתר, כי חג הפורים יחול לפי זמני היהודים. טעם מעניין נותן הרב לשאלה מדוע היה שבט לוי קטן במספר: שבט לוי לא נטל חלק בארץ והתפרנס מבני ישראל ואילו היה מספרם גדול, היו בני ישראל מתלוננים איך ישאו במשא הזה?

ר' מאיר שמחה היה פסיכולוג וכך הוא מסביר את הפסוק: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת". המדובר הוא בפועל העובד בכרם, שיש לו רשות לאכול מפרי הכרם, אך לא ליתן לכליו. אילו היה הרשות לאכול לכל אדם, הרי היה בעל הכרם ניזוק. כן הוא מפרש את מאמרם של חז"ל, כי "הענק תעניק" אינו חל על עבד שמוכר את עצמו: כי הקונה היה מפחית לכתחילה את סכום התשלום, שעליו להעניק לעבד. "והמים להם חומה". אומר המדרש, כי זעף הים והיתה חימה. מבאר הרב, כי יש מצוות שמעיות, בהן יש כרת ומלקות כמו גזל, גלוי עריות ומצוות מוסריות - כמו לשון הרע, רכילות - שבהן אין מלקות, זה נוגע ליחיד ובציבור הדבר להיפך. ה' מחל על חטא העגל ולא מחל על חטא המרגלים. ובקריעת ים סוף נעשו כתות ולא היתה אחדות ביניהם, לכן התמלא הים חימה (בשלח).

ר' מאיר שמחה שואל מדוע לא ביקש משה את הלוויים להרוג את עובדי בעל פעור כמו שביקש מהם בענין העגל. ומשיב הרב, כי מעשה העגל קדם לבנין המשכן, ומעשה בעל פעור בא אחרי בנין המשכן. חשש משה, שבני ישראל יאמרו, שהלוויים עושים את הדבר לטובת עצמם. ומוסיף הרב, כי גם לדוד לא ניתנה רשות לבנות את בית המקדש מהחשש, שישראל יאמרו, כי לחיזוק ממלכתו הוא עושה את הדבר (בלק).

ר' מאיר שמחה מפרש כמה מאמרי חז"ל באותה דרך שהוא מפרש את פסוקי המקרא. נאמר במדרש, כי כדאי שיטול (פנחס) את שכרו. מפרש הרב: "יש מצוות, ששכרן בעולם הבא ויש מצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. פנחס עשה שתי מצוות: הוא עצר את המגפה ובזה הציל כמה נפשות מישראל ועוד מצוות - בזה שקנא קנאת ה'. בעד הצלת נפשות קבל שכרו מיד - "לכן הנני נותן לו בריתי שלום" ובעד קנאת ה' - יטול שכרו בעולם הבא.

הוא מסביר את ההבדל בין משה ואהרן לבין נדב ואביהו. משה ואהרן היו בבחינת אם -נדב ואביהו היו בבחינת מינקת. המינקת תאכל מאכלים הטעימים לחכה מבלי להתחשב בנזק לתינוק; האם תמנע מזה שמא יזיק הדבר לתינוק. כך קיימו משה ואהרן את מצוות ה' מבלי חשוב אם תגיע להם טובת הנאה מזה. לא כן נדב ואביהו: הם היו בחינת מינקת. ומדוע לא נשאו את מרים להקבר בארץ ישראל? והוא משיב: מרים מתה בקדש על גבול ארץ ישראל וידע משה, שבקרוב יהיה המקום חלק מארץ ישראל.

ר' מאיר שמחה הקפיד מאוד על שמירת המנהגים והסייגים. הוא מביא ראיה ממצרים. שנשתכחה שם תורה מישראל - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". אולם לא שינו שם בני ישראל את לשונם ואת שמם ומפני זה נגאלו. בבבל קרה ההפך: הם הזניחו את הסייגים, בניהם דיברו אשדודית ונתערבבו בעמי הארץ. בגלות יש להקפיד מאוד על שמירת הסייגים ולכן אמרו חז"ל, שאפילו אליהו לא יכול לבטל את י"ח הגזרות שגזרו בעליית בית גוריון. איוב היה סר מרע, אך לא מחה בבניו, שעשו משתאות ולא שמרו על הסייגים. לכן יש הרבה סייגים וחומרות לגבי חג הפסח.


ר' מאיר שמחה לא היה ציוני בגלוי, אך מעולם לא דיבר בגנותה של התנועה הציונית. ארץ ישראל היתה חביבה עליו מאוד. הוא שאל: "מדוע לא הרג ה' את המצרים ונתן את ארץ מצרים נחלה לעם ישראל"? ומשיב הרב, כי רק ארץ ישראל מסוגלת לעשות את בני ישראל עם סגולה, כי היא מקור מחצבתם. ארץ ישראל קדושה גם כשהיא נמצאת בידי זרים וארץ ישראל לא תימכר לצמיתות. הוא מפרש את הפסוק "ושב וקבצך": ישנם יהודים המפריחים את שממות הארץ. הם הקדימו לבוא והם בחינת "ושב". ויש יהודים המוצאים נחת בארץ נכריה ואין להם תשוקה לעלות לארץ. גם אותם יקבץ ה' וישיבם אל ארץ ישראל. ידוע מכתבו לאנשי המזרחי בדווינסק שאחרי הצהרת בלפור והכרת הממלכות בסאן-רמו, סר פחד השבועות שאסור לעלות בחומה ולמרוד באומות ומצוות ישוב א"י במקומה עומדת.

ר' מאיר שמחה התפאר בעם ישראל. "עם נרדף על צואריו ואין לו מנוח. בכל זאת אינם נדחקים בני ישראל ממקורות אבותיהם וכשהם מגורשים ממקום אחד הם באים למקום שני ומייסדים שם בתי כנסת ועוסקים בצדקה ועושים אגודות אגודות לתורה ועבודה" (קדושים). הרב מתפאר, שעם ישראל מצטיין בזה, שחגיו אינם זכרון למפלת שונאיו לפניו. אין אנו חוגגים את ימי הפורים כימי נקמה בגויים, אלא את היום בו נחו ישראל מאויביהם. אין אנו שמחים אפילו במפלתם של רשעים. אנו מדלגים על פרקי הלל, מפני שאז טבעו המצרים בים. כשם שיצחק מסר את נפשו על קדוש השם כך נעשתה מסירות הנפש על קדוש השם לטבע בעם ישראל. (וארא). ר' מאיר שמחה מחלק את המצוות לסוגים. ישנן מצוות המקשרות את הישראלי לה' כמו ציצית ותפילין ושבת - "שבת היא לה'". ויש מצוות המקשרות את הישראלי לחברו. כמו גמילות חסדים ולכן יום טוב הוא לכם ומותר בהכנת אוכל, לבשל ולאפות שמא יבואו אורחים ויהיה במה לכבדם.

בספרו "משך חכמה" יש גם דברי הספד. על הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים" מעיר הרב: יש אדם החי בשביל כל ארץ מצרים. ולכן כתוב: "אבל גדול למצרים" (ויחי). הרב מביא את מאמרם של חז"ל: "כל המוריד דמעות על אדם כשר - הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" (שבת ק"ד). שואלת הגמרא: "הלא אין בכי לקב"ה?" ומשיבה הגמרא: "כאן בחוץ וכאן בפנים". מעיר הרב, כי "בית גנזיו" משמע בפנים ולכן שם בוכה הקב"ה. אוי נא אמרה רקת (טבריה) כי אבדה כלי חמדה". מעיר הרב: כאשר צדיק מת בתוך עירו - תיכף מרגישים כל בני העיר בהפסדם. אך במקומות רחוקים מורגש ההספד יותר מאוחר.

דרכו של ר' מאיר שמחה לדייק בפסוקים ולהסיק מהם למעשה. למשל בפסוק "פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים ט"ו), אומר הרב: יש כאן שני אופנים: אם הוא זקוק למזונות - פתח תפתח את ידך לו - אין בודקין למזונות, אך אם "די מחסורו" - אז בדוק, אם יוכל ליתן עבוט (ראה).

בפסוק נאמר "ויחנו בדיבון גד". מסביר הרב, כי היתה עיר בשם זה גם בשבט ראובן. לכן הזכירה התורה, כי דיבון זו היתה בנחלת גד. ר' מאיר שמחה ידע פרק בלשון העברית. הוא מבחין בין ששון ושמחה. ששון - משמעו אדם השמח בעצמו. שמחה היא כאשר גם אחרים משתתפים בה. לכן נאמר: "ששון לעירך", כי שמחה זו היא לבני ישראל לבד.

ר' מאיר שמחה מפרש, כי "אל" זוהי לשון בקשה. כמו "אל תשכח צעקת ענוים" "לא" - משמעו ציווי. כמו "לא תאכלו על הדם". לכן באה המלה "נא" סמוכה ל"אל" ו"לא" סמוכה ל"לא". "אל נא תעשו כדבר הזה" (לוט לאנשי סדום). בענין מחשבה נאמר "אל" כמו: "אל תונו איש את אחיו". לכן אצל הכהנים נאמר: "ראשיכם אל תפרעו" - לשון בקשה, אך "בגדיכם לא תפרומו" - זהו ציווי.

על הפסוק "שמור ושמעת את כל הדברים האלה" (דברים) מתפלא הרב ששמירה תקדם לשמיעה, לכן מפרש הרב, כי שמיעה מובנה גם קבלת דברים כמו: "ולא שמעו אלי". מטעם זה אמרו חז"ל: "נזיר שאמר על מנת שאהי שותה יין; כופין אותו ואומרים לו: שמור ושמעת. כלומר: עליך לשמור מה ששמעת וקבלת. על הפסוק: "לא תשיך את אחיך" מעיר הרב, כי המלוה ברבית אינו מכיר את הלווה כאח, כי אח פירושו - אוהב, כמו "אח לצרה יולד". רק המלוה בחנם זהו אח. לגבי ההבדל בין נדר ונדבה, מעיר הרב, כי על נדרו יכול אדם להתחרט ולכן אמרה התורה: "מוצא שפתיך תשמור". נדבה באה מתוך נדיבות הלב ואין אדם יכול להתחרט עליה. (תצא).