רבינו משה איסרלש (הרמ"א) זצ"ל
(ארבע מאות שנה לפטירתו)

הרב ד"ר אשר זיו

שנה בשנה תשל"ב
הודפס ללא ההערות




תוכן המאמר:
א. הרמ"א - קוים לדמותו ואישיותו הדגולה
ב. ספריו וחיבוריו
ג. חיבוריו בפילוסופיה דתית

תקציר: המחבר סוקר את דמותו של הרמ"א, אופיו, מידותיו, יחסו המיוחד לסובבים אותו וכו'. הוא מציין את תרומתו החשובה לספרות התורנית, כשגולת הכותרת היא בפרשו את מפתו על ה"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו.

מילות מפתח: רבינו משה איסרלש; הרמ"א.

א. הרמ"א - קוים לדמותו ואישיותו הדגולה
מדי שנה בשנה, בל"ג בעומר, היו נאספים אלפי יהודים מפולין ומגליציה על קברו של רבינו הרמ"א כדי להתייחד עם זכרו. אסיפה רבת עם זו לא נתארגנה על ידי מנהיגים ולא נתפרסמה ע"י כרוזים מטעם חוגים או חברות, אלא היא הייתה ספונטנית, מלבד תלמידי חכמים ומנהיגי קהילות, השתתפו בה גם אלפי אנשים מ"עמך", וכוונתם הייתה לא רק לתת כבוד לאישיות דגולה אלא גם להתחמם לאורה ולהתברך ולהתעלות ע"י התקרבות ממשית אל מקום מנוחת עצמותיה, כמו שהעיד רב אחד מלפני מאה שנה:
"תהלתו בקהל עדתו, ועדותה נאמנה מאוד כי בצדק הוחק על מצבתו: 'ממשה ועד משה לא קם כמשה'! רב! עוד רבינו משה איסרלש חי בתוכנו - - שלוש מאות שנה עברו, וגם בדור הזה מדי שנה בשנה בהגיע תור פקודת הרמ"א (ל"ג בעומר) יקהל הקהל על קברו, לשמוע מענת הרב האב"ד על קושיות הפוסקים האחרונים אשר העמיקו שאלה על דבריו, להראות כי משה איסרלש שפיר קאמר!".
בעצם הרגישו הנאספים ב"ייחודים" אלו שהם מתייחדים כמו עם אישיות חיה, הקרובה אליהם בכל ימות השנה ושהם מתחממים לאורה ערב ובקר פעמיים בכל יום תמיד. דהא אין יום ואין שעה שאין יהודי הקשור למסורת אבות נפגש עם רבינו הרמ"א, מתעמק בפסקיו, מתווכח בהלכותיו או משתדל להבין את רעיונותיו הפילוסופיים-דתיים. בפרשו את מפתו על ה"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו מנע התפלגות והתבדלות בין עדות ויוצאי ארצות שונות. רבינו עשה את השו"ע לספר פוסק אחיד לכל עם ישראל, מבלי הבדל בין אשכנזים לספרדים. עליו נאמר בכנות: "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א".

קשה לנו לתאר שאדם אשר פעל כל כך הרבה לטוב עמו ושהשפעתו הלכה וגברה במשך ארבע מאות שנה, חי רק כארבעים ושלוש שנה בערך, וששנות הפעילות והיצירה שלו היו רק כעשרים ושתים שנה. שארו וידידו המהרש"ל מיצה את תנאי חייו החומריים והרוחניים בכתבו אליו: "וזכה לשני עולמות בחייו".


רבינו הרמ"א נולד בשנת ר"פ בערך למשפחה עשירה ומכובדה בקראקא הבירה. אביו וסבו היו מנהיגים ופרנסים בעיר, וגם היו תלמידי חכמים ועתירי נכסין. אמו הייתה נכדתו של ר' יחיאל לוריא הרב הראשון בבריסק דליטא, שהתייחס על צאצאי רש"י. המהרש"ל וגם המהר"ם מפאדובה היו דור שלישי לר' יחיאל זה, ולכן כינו שלושה גדולים אלו אחד את השני בתשובותיהם, בכינוי "שארי".

בית מבורך שהתלכדו בו תורה וגדולה ואב דגול כר' ישראל, עיצבו את דמותו של הבן רב הכשרונות. בצעירותו למד תורה וספג יראה ומידות טובות בבית המבורך של הוריו. הבן הכיר טובה לאביו וגם מביא בשמו ענייני הלכה: "ושמעתי מא"א ש"ן (שיחיה נצח) ששמע ממוה"ר ר' אברהם מינץ". וכן: "שמעתי מאבא מורי ש"ן דפ"א היה ג"כ בא בספינה בשבת ויצא ע"י הערמה". לרגל מסחריו הרבים בא ר' ישראל במגע עם לא יהודים שלפעמים בקשוהו לבאר להם קשיים בתנ"ך, ובנו מצטט את דבריו: "והנה זה לי נגד ט"ו שנה שאל גוי אחד לאבא מורי ש"ן מה היה כוונת שלמה בעניין ריבוי קרבנות אלו".

כשגדל הרמ"א שלחו אביו אל הישיבה המפורסמת של ר' שלום שכנא בלובלין. בישיבה זו למד ביחד עם מאות תלמידים, שרבים מהם נועדו להיות ראשי ישיבות ומנהיגי הדור בפולין ומחוצה לה: "וכל רבותינו גדולי הדור כולם תלמידי הגאון הנזכר" (ר' שלום שכנא). גם רבינו הרמ"א כותב: "ומגדולי תלמידי מהר"ר יעקב פולק הנזכר היה מ"ו מהר"ר שכנא ז"ל אשר כל גדולי הארץ הם תלמידיו".

רבי שלום שכנא שם את עינו על תלמידו הכשרוני מקראקא והעניק לו לא רק ידיעה עמוקה ורחבה בים התלמוד ובמפרשיו אלא גם האציל עליו מרוחו, ממידותיו התרומיות ומחסידותו. מרבו הגדול למד במיוחד את מידת הענווה, שבה נהג כל ימי חייו ועל ידה התאהב והתחבב על חבריו ועל כל מכריו. למרות הצלחתו בלימודיו, פרסומו המופתי וביתו העשיר, התנהג בעניוות יתרה והדגיש תמיד כי אין הוא זכאי לשבח, אלא בורא העולם שעזר לו להגיע עד כה:
"בראשית כל אהלל ואשבח לא-ל בורא כל, והוא זכני ברוב חסדיו לעשות את כל שעשיתי אף שאין בידי כל - - ובזה אני אומר שע"י השפלים במצב כמוני תולע ולא איש גדולתו של יוצר בראשית ניכרת, שהשפעתו וחסדיו אף על השפלים גוברת".
גם בספרי ההלכה לא שאף לכוף את דעתו אפילו על תלמידיו ומעריציו:
"והנה לא אומר לאחרים קבלו שהם רשאים ולא אני - - והרוצה לסמוך עלי יבוא ויסמוך והרוצה לחלוק, מי ימחה בידו".
על אף טרדותיו כרב העיר ור"מ בישיבה גדולה, השתדל לענות לכל דורש לקחו בהוקרה ובחיבה. המילה "אהובי" חוזרת ונשנית בתשובותיו לעיתים תכופות:
"יהודה יגבר באחיו, הוא אהובי האלוף הר"ר יהודה ש"ן. ראיתי כתבך ובקשתך ממני למלאות צימאונך בפשטי המרדכי - - השבתי לך עליהם מיד שבאתי לביתי בשלום תהילה לא-ל, כדי שלא למנוע בקשתכם וכן אהיה מוכן תמיד".
לתלמיד אחר הוא כותב: "זהו אשר ראיתי להשיב בשאלתך וכן אהיה מוכן תמיד לכל צרכיך". במקום להכריח את תלמידיו לקבל פסקיו והגהותיו הוא משתדל להראות להם את הטעמים ההגיוניים שהכריחוהו לבוא למסקנתו:
"והכל הוא נכון אלא שמעלתו נטה מני דרך בהבנת טעם הגהתי, ולכן אעלה על ספר החלוקים וטעם הגהתי ואראה לך שהיה מוכרח כן".
דעתו של הרמ"א הייתה נתונה אף לחייהם הפרטיים ומהלך עסקיהם של תלמידיו:
"בעניין עסק ביש שהקרה ה' לפניך צר לי, והשם יתעלה ימלא חסרונך ממקום אחר. והבנתי בכתבך שלא בקשת ממני להשיבך בעניין ההוא, ולכן הנחתי הדבר ההוא לעתות הפנאי. הודיעני עיקר ותמצית הדבר ומה פסקו באותו עניין בק"ק פוזנא, ואם אוכל להועיל למעלתו גם באותו עניין וכדומה לו מצדי לא יבצר".
ובמקום אחר:
"וע"ד אשר בקשת ממני לכתוב למחותני שמעון גינצבורג, הנה לך כתב מיוחד אליו ויהיה לך לעיניים בכל מקום אשר תלך".
יחס כזה השפיע מאוד על כל דורשי לקחו, והיה גורם חשוב להתקבלותו עוד בחייו כמורה הוראה וכפוסק בחוגים רחבים. בעל השל"ה מעיד שלמרות זאת שגם המהרש"ל כתב ספר פוסק בשם "איסור והיתר" והיה חריף ועמקן -
"וכמה פעמים הם מחולקים, וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמותו. ובודאי מן השמים זכה לזה כמו שנפסק הלכתא כב"ה אע"ג דב"ש הוה חריפי - - אבל כבר אמרתי שכבר נתפשט בתפוצות ישראל שבחוצה לארץ במלכות פולנייא ופיהם ומעררין ואשכנז לפסוק כהגאון מהרמ"א ז"ל".

ב. ספריו וחיבוריו
במשך עשרים ושתים השנים הפוריות של רבינו הרמ"א היה פעיל מאוד בשדה הספרות התלמודית והפילוסופית-הדתית. מצד אחד היה עסוק מאוד בסיפוק צרכיהם החומריים של תלמידי ישיבתו:
"הייתי מבשם עצמי בהלכה עם מעלתך לחקור בחקירות אלו רק שהניצנים נראו בארץ הם התלמידים, שזמן התורה הגיע ונשמע בארצנו והוא סמוך לר"ח חשוון שמתחילים ללמוד, וצריך אני להספיק ולהמציא סיפוק הבחורים והם המטרידים אותי".
תלמידו ר' דוד גאנז, שהיה אחד מראשוני ההיסטוריונים בישראל וגם תוכן חשוב, נתגדל בביתו של רבינו: "והחסיד מורי ורבי אשר אמנני וגדלני מוהר"ר משה איסרלש ז"ל". אבל למרות טרדותיו הרבות שקד על הכנת שיעוריו שהרצה לפני תלמידיו בישיבה. אז עלה על דעתו לרשום בצדי הספר שלמדו בישיבתו את השיטות החשובות בסוגיה שעסקו בה וגם להוסיף בסוף את חידושי עצמו. רשימות אלו שימשו לו מקור נאמן בבואו להכריע בשאלות ובבעיות שהובאו לפני בית דינו החשוב בקראקא, ולבסוף שיקע אותן כיסוד בבניין ספרי ההלכה שלו. בנוגע לחיבוריו ודאי הוא שמספרם עלה בהרבה על מה שנשאר לדורות, אבל קשה להכריע בדיוק כמה יצאו מתחת עטו הפורה במשך שנות היצירה שלו. בייחוד בנוגע לתשובותיו שהריץ לשואליו הרבים, ברור הדבר שחיבר יותר מתשעים ואחת התשובות הנמצאות בקובץ השו"ת שלו, שהרי היה מן הפוסקים המפורסמים בדורו ומכל קצווי תבל הריצו אליו שאלות בענייני הלכה למעלה מעשרים שנה. הרמ"א נהג לשלוח העתקה מתשובותיו ואת כתב היד שמר בספרייתו:
"אני מניח הכתב באוצרותי ואני מניח להעתיק הדברים לשלחם למעלתך או לאחרים השואלים ממני".
לתלמיד אחר הוא כותב:
"אהובי, לאחר שתקרא כתבי חזור לשלחו אלי כי כן מנהגי ליתן להעתיק כל הדברים הנוגעים בדין מן הדינים כדי שיהיה שמור אצלי לעת זקנתי אשר אקווה מהשם ית"ש וש"ש (= ושא שלום)".
תשובות אלו נדפסו לראשונה כששים ושמונה שנים אחר פטירתו של הרמ"א, וכנראה שבמשך הזמן אבדו רבות מהן. ב"תורת העולה" מזכיר רבינו פעמים רבות את חיבורו הגדול על כל אגדות הש"ס וגם הוא אבד לנו, וחבל על דאבדין!

בשטח ההלכה חיבר רבינו את הספר "תורת חטאת" על דיני איסור והיתר המבוארים בשערי דורא, והוא נדפס לראשונה בקראקא בשנת שכ"ט. חיבור זה נתפשט מהרה ונתחבב על תלמידי הישיבות, ונתקבל כספר פוסק בחוגי הלומדים. אולם חברו, ר' חיים בר' בצלאל, יצא נגדו בביקורת חדה ועוקצת. ספר זה גרם גם למחלוקת בין המחבר ושארו וידידו המהרש"ל. כתוצאה ממחלוקת זו נתפרדה החבילה ביניהם. את חיבורו "דרכי משה" סידר מתחילה מסביב ל"טורים" של ר' יעקב בר' אשר, שהיה ספר לימוד חשוב ומקובל לישיבות בזמנו. עבודה כבירה זו הייתה תוצאה משיעוריו בישיבה. אולם באמצע עבודתו הגיע לקראקא הספר "בית יוסף" של ר' יוסף קארו, שחי בצפת בא"י. הרמ"א מצא שרוב עבודתו כבר נעשתה על ידי הגאון מצפת, והיה נבוך מאוד מזה. מבוכתו לא ארכה אמנם זמן רב. הוא נוכח מהרה ש"מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו", ועליו לקנא את קנאת האשכנזים, מפני שהב"י התחשב רק עם הפוסקים הספרדים. אז שינה את מגמת ה"דרכי משה" לספר הוספה והשגה על הב"י, כי הדגיש בו את סמכותם של הפוסקים האשכנזים ואת מנהגי ארצות אשכנז, שהיו חסרים בב"י.

אחר שהופיע ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו פרש הרמ"א את ה"מפה" עליו, והוסיף ההגהות המבוססות על הד"מ שלו: "וכן כתבתי בעצמי בחיבורי "דרכי משה" אשר ממנו סדרתי השולחן ערוך". השו"ע עם המפה נתקבל מהרה כספר פוסק אחיד לכל בית ישראל, למרות זאת שהיו גאונים חשובים שהתנגדו לקודיפיקציה של ההלכה.

נשארו רק קטעים מחידושי הרמ"א על התלמוד, וחיבורו הגדול על כל אגדות הש"ס הנזכר בתורת העולה אבד. יש לשער שמטעם כמוס לא השתוקק לפרסם את חיבורו זה. כתוצאה לא היה ידוע כל כך בין חוגי תלמידיו ומעריציו ולבסוף אבד לגמרי.

כל ספר שלמדו בישיבה הגיה הרמ"א בשכלו הזך וכתב עליו הערות, שהיו מבוססות על שיעוריו בישיבה ועל וויכוחיו עם תלמידים וחברים. לכן אנו מוצאים שהאשר"י בהוצאת קראקא משנת שס"ב "הוגה מתוך ספרי האשרי של מהר"ר משה איסרלש ז"ל, ממש מכתיבת ידו". כמו כן נמצאות הגהותיו על ס' איסור והיתר, שנדפסו בלבוב תרכ"ו בשם "יד רמ"א", והגהות לס' שחיטה ובדיקה למהר"י ווייל. ישנן גם הגהות על המרדכי המיוחסות לרבינו הרמ"א, והמו"לים מודיעים שהעתיקון ממש "מכתב יד קדשו של רבנו". במאמרי הארוך והממצה על המרדכי והגהות רבינו עליו, הראיתי בהוכחות ברורות שהמו"לים השתמשו בטופס שהועתק על ידי אחד מתלמידיו. יוצא אפוא שהמו"לים של הוצאת זיטאמיר, שהדפיסו לראשונה הגהות אלו, טעו והטעו את הרבים בזה.

חשוב להדגיש שהתעניינותו של רבינו הרמ"א לא הצטמצמה לשטח ההלכה בלבד. הוא כתב פירוש על הזוהר, וכן הוסיף הגהות על מאמר ד' מפרק יח של ספר "יסוד עולם", שחוברו אל ספר ה"יוחסין". הרמ"א הוסיף שם סדר הדורות מרש"י עד רבו ר' שכנא מלובלין. הוא גם כתב הגהות על גיליונות המזרחי, שנדפסו בשם "קרני ראם". חלק קטן מהגהותיו על ה"מורה נבוכים" ומפרשיו נדפסו על ידי ר' יוסף כהן צדק בשם "תוספות ראם". בשדה המדע כתב רבינו הרמ"א פירוש על ספר "מהלך הכוכבים", שהוא תרגום ספר "טיאוריקה" לג'ורג' פרובאך. בהקדמת פירושו הוא אומר שהתעניין באסטרונומיה כדי להבין את הפרובלמות הכרוכות בסידור הלוח העברי. על השיר "מעוז צור" של חנוכה הוסיף בית בארבע חרוזים, ושמו חתום בראשי החרוזים. כמו כן כתב לעצמו ספר תורה יפה ע"פ תיקון סופרים כ"י, שקנה בשבילו ידידו רבי יוסף קארו בעיר צפת בסך מאה אדומים.

ג. חיבוריו בפילוסופיה דתית
עובדה מעניינת היא שפרי עטו הראשון של רבינו עוסק לא בענייני הלכה אלא בפילוסופיה דתית. בפירוש חג הפורים בשנת שט"ז ברח עם משפחתו מחמת מגפת החולי-רע שפרצה בקראקא והתיישב בק"ק שידלוב. לא היה לו במה לשמח את עצמו ומה לשלוח לאביו משלוח מנות. אז חיבר פירוש על מגילת אסתר בדרך פרד"ס ושלחו לאביו לקיים מצוות משלוח מנות. בחיבור קטן הכמות ורב האיכות זה מביע הרמ"א דעותיו על חיי האדם, מגמתו ומטרתו בעולם. הוא מנתח בו את רגשות האדם, שאיפותיו וכוחותיו החומריים והרוחניים בתקופות השונות בחיים, וגם מצביע על האמצעים שעליו לנקוט בכדי להינצל מן רשת היצר הפרושה תמיד לרגליו.
חיי האדם נחלקים לשלוש תקופות "שהם ימי העלייה הנקראים ימי נערות, וימי הבחרות הנקראים ימי העמידה, וימי הירידה שהם של ימי הזקנה". בתקופת הנערות נמשך האדם אחר תאוותיו, ואם לא יזהר מהן אז לכשיגדל נמשך גם השכל לעבודת החומר והוא עוסק "בהנהגות המדינות ואסיפת הממונות שהוא כלל המבוקש לרוב בני אדם ואינם חושבים על תכלית הנפש אשר אחר מותם - - הוא אשר תדחה נפשו ממנוחתו לעולם הבא". אמנם הבחירה היא ביד האדם לעשות טוב או רע, כי כן יסד מלך מלכי המלכים - - לעשות כרצון איש ואיש". ולכן "ייתן אל לבו - - להגביר שכלו על חומרו במושכלות ובמעשים כדי שיזכה לעולם הבא". כשמתגבר השכל "עם כל זאת צריך האדם לתת לחומרו ההכרחי כדי להברות גופו והוא מצווה - - שאם ילך השכל אחר החומר ותאוותיו בהחלט יפסיד העולם, וכן אם יזקק החומר אל עבודת השכל לגמרי יבטל העניין הגשמי והזמני בהחלט. ובכל אחד משני פנים יתבטל הבריאה - - וצרכי החומר ההכרחיים הם חצי המלכות ולא יותר - - והמלך שהוא השכל ישב בראש וייהנה ממנו תחילה דהיינו בכוונת המצוות אשר נעשים - - כי באמת כל המצוות הבאות בתורה רובם הם צרכי הגופות והנהגת בני אדם בין איש לחבירו - - וחלק העשירי מהן אינו אלא לצורכי נשמה לבד בלא גוף".
בספר "תורת העולה", שהתחיל לחברו מיד בסיימו את ה"מחיר יין" הוא מפתח, מרחיב ומעמיק את דעותיו הדתיות פילוסופיות. על הקשר בין שני החיבורים הוא מרמז בהקדמתו לתורת העולה: "באשר כבר פירשתי דברי האיגרת של מגילת אסתר באופן נסתרת וע"י זה זכיתי להתחיל זאת המחברת". הספר עוסק בצורת המשכן, כליו והקורבנות שהקריבו בו, וכולם מסמלים את הבריאה והעולם ומלמדים לנו דעות נכונות ורעיונות נשגבים, שמקצתם הביעו המקובלים האמיתיים והפילוסופים הדתיים. כי באמת
"אלו ואלו דברי א-להם חיים - - אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם".
וכן הוא מדגיש "כי חכמת הקבלה היא חכמת הפילוסופיה, רק שבשני לשונות ידברו". דעות שניהן מסכימות לדעת חז"ל "כי כל החכמות נכללות במשנה ובגמרא" ו"דברי חכמינו ז"ל כולם בנויים על צד החכמה האמיתי ואין בדבריהם נפתל ועיקש".

רבינו הרמ"א רואה את כל הבריאה קשורה יחד כגוף אורגני "בכוח הקושר חלקי העולם זה בזה", והוא דומה לבעל חי באיבריו המחוברים זה לזה. האדם נקרא "עולם קטן" ו"עם הכוח הדברי רצה לומר השכל ההיולי אשר זה העניין לא נמצא באחד מבעלי חיים זולתו", דומה לעולם עם הקב"ה שהוא נשמת העולם.


אם האדם הוא בחיר היצירה כולה, הנה עם ישראל הוא בחיר העמים. גם "השלמיות שבאדם נמצאים לרוב ביהודים". חכמי ישראל עולים על חכמי האומות ולמדו לישראל איך שיתנהג האדם כדי להשיג את מטרתו בחייו:
"כי החוקרים חלקו ההנהגה לשלושה חלקים, הנהגת האדם את עצמו, והנהגת בני ביתו, והנהגת המדינות. אלו שלושה חלקים נמצאו בכל חכמי הגויים שהנהיגו מדינות וקבעו להם נימוסים אשר יחיו בהן. אמנם הנהגה רביעית היא המיוחסת לחכמי ישראל שמשלו גם כן בעליונים ושינו הטבע בכל אשר יצטרכו וכאילו הם גרמו הנהגת העולם, וזהו תכלית מין האנושי, והוא הנהגת האדם את נפשו שתזכה לחיי עולם הבא".
העולם כולו "הוא בית א-ל", וארץ ישראל היא הנבחרת שבארצות תבל:
"כי כמו שהעולם בכללו נקרא שושן הבירה הגדולה, כן ארץ ישראל נקראת שושן סתם, כי הוא יפת נוף משוש כל הארץ - - כי אין הנבואה שורה בחוץ לארץ - - ואמנם שאר היהודים בחוצה לארץ אי אפשר להם להשיג הנבואה".
רבינו הרמ"א לא יצר אמנם שיטה מקורית בתורת הפילוסופיה הדתית, מכל מקום בפירושיו לאגדות חז"ל, שעל ידיהן חיזק את רעיונותיו הפילוסופיים דתיים, הוא מראה מקוריות ובאוריו מעניינים ומאלפים. שיטתו בעניינים פילוסופיים-דתיים דומה מאוד לשיטתו בהלכה. תחילה הוא מצטט את דעות החכמים הקודמים לו, מברר ומלבן את דבריהם ולבסוף מכריע ביניהם ונותן דעת עצמו. אבל תמיד היה זהיר להודיע למעיין שהמסקנה היא שלו.

זכה רבינו הרמ"א שבית ישראל יתחמם לאורו במשך הדורות, ושיציינו את יום הסתלקותו בכל שנה ושנה:
"והכל תלוי במזל אפילו רב וגאון בקברו: לא אחד בהם אשר בהגיע תור יום פקודתו (יאהרצייט) תתאסף העדה והרב האב"ד בראשה, לדרוש על קברו לכבודו, כמעשה אשר תעשו מימים ימימה לכבוד הרמ"א ביום זכרונו - - וגם במתיבתא דארעא כדאי הוא ר' שמעון סופר הגאון הגדול האב"ד דפה נ"י, לסמוך עליו בפלפול וסברא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואליבא דרמ"א. מחר יהיה הדבר הזה, כמנהגכם מימים ימימה".
לא רק בענייני הלכה מעידים אנו "שמשה אמת ותורתו אמת", אלא גם בנוגע לדעות ורעיונות דת ומוסר מוצאים המתעמקים בחיבוריו מעיינות המספקים מים חיים לרוות נפש צמאה.