א. הקהילות והשלטונות

בספירה האחרונה שנערכה לפני כמה שנים בפרס לא סימנו את הדת, ועל כן אין ידיעות רשמיות על מספרם של היהודים בפרס. לפי השערתו של ד"ר ח. לוי מטהראן, חוקר תולדות ישראל בפרס, הגיע אז מספרם של יהודי פרס (חוץ מן הפליטים) לששים אלף. הקהילות הגדולות ביותר היו: שיראז - 12 אלף, טהראן - 11 אלף, המדאן - 8 אלפים, איספהאן - 9 אלפים, כשאן - 3 אלפים. כיום (1958) מעריכים את מספר יהודי פרס ל- 100 אלף.

המרחקים בפרס בין עיר לעיר גדולים. למשל, בין איספהאן במרכז הארץ (לפנים עיר הבירה) ושיראז הוא חמש מאות ק"מ. בין שיראז ונמילה בושהיר - שלוש מאות ק"מ. מרחקים אלה, בימים שעדיין לא היתה רכבת בפרס ולא מכוניות, הם שבודדו את הקהילות ויצרו כעין תחומין ביניהן. שונה הוא היהודי בשיראז מן היהודי באיספהאן, ואפי' היהודי בבושהיר אינו דומה באורח חייו ליהודי משיראז.

המרחקים יצרו גם הבדלי דיאלקט גדולים. לשונם של יהודי יזד שונה מלשונם של יהודי ג'ערום, למשל. מרחק זה בין החלקים המיושבים שבמדינה גרם גם לשלטון מקומי אבסולוטי, שלא היה כפוף לשלטון המרכזי שבטהראן. להלכה היה בימים ההם מלך בפרס, אבל למעשה היה שלטון פיאודלי וכל נציב ומושל עשה במחוזו את הישר בעיניו. אבל גם נציבים אלה לא כל הכח היה בידם.

ממלכת הכהנים היא ששלטה בפרס לפני עשרות בשנים: האכ'ונדים והאימאמים - רבה היתה השפעתם על המון העם וגדולה היתה שנאתם לישראל ורחבה היתה נפשם לבצע ולממון ישראל ועל כן שיסעו מדי פעם בפעם את ההמון להתנפל על הגיטו היהודי ("מחנה ישראל" או "מחלה ישראל") ולהחריב קהילות שלמות במחי יד אחת.

ב. הפוגרומים והשמדות

כל קהילה בפרס "זכתה" לפוגרומים כאלה, אלא שאין רשימות ורשמים על הדברים הללו. בני הדור לא רשמו שום דבר. אילו פתחה האדמה את פיה וסיפרה את צרות קיבוץ זה וגילתה את דמם הרב שנבלע בה, יכולנו לדעת הרבה מאוד. חוסר הקשרים בין הקהילות בימים ההם גרם שגם היהודים בפרס גופה לא ידעו על הנעשה באחיהם בקהילה פלונית או אלמונית.

רק במאה האחרונה, עם בוא תיירים מאחינו (כגון פתחיה השני, א. נימרק) ועם בואו של הרופא היהודי פולאק לחצר המלך וכן עם בואם של כמה מיסיונרים, נתגלה מצבם הטראגי של יהודי פרס. מצב מתמיד זה של פחד מפני פרעות השאיר את חותמו על היהודים. הם היו נדכאים ודלים במרץ. חיו בגטו צר ומזוהם ומחניק. ניתוקם מן העולם ניתק אותם לאט לאט גם מן התרבות הישראלית. ולולא הופיעו מדי פעם בפעם כוכבים מזהירים בין חכמיהם ורבניהם מי ידוע אם היתה יהדות זו עוד במציאות. אבל גם על רבנים צדיקים אלה אין שום ידיעות היסטוריות, ורק אגדות מתהלכות עליהם בין זקני הדור, וחבל שגם אלה הולכות ונשכחות.

לאחר כל פוגרום היו מתחדשות הגזירות. העיקריות שבהן היו:
א. נשיאת טלאי על הבגד ("וסלה ג'ודי" = הטלאי היהודי).
ב. הטלת עונשים גדולים על היהודים ולקיחת כלי ביתם תמורת העונש.
ג. איסור בניית בתים גבוהים משל המוסלמים, וכיוצא באלו הגזירות.

על ההתנפלות האחרונה בשיראז בשנת תרס"ח (1908) מספרת אמי שתחיה כדברים האלה:

יהודי היה לקוח של חנוני מוסלמי וכרגיל היה קונה ממנו בהקפה. יום אחד תבע הגוי ממנו את חובו בתוקף והיהודי ענהו קשות. למחרת הלך החנווני המוסלמי אל המסגד וצעק חמס על היהודים המחללים את כבודם של מתי המוסלמים ומשתמשים בגולגלותיהם לסגולות [גולגולת מת שימשה סגולה לאשה משכלת (=קוברת בניה). לקחו גולגולת מת ומלאוה מים מן המעין שעל יד קברו של המשורר סעדי ושתו אותם. כמה מן היהודיות למדו סגולה זו מן המוסלמיות והשתמשו בה]. דבריו עוררו את חמת ההמון, שהתפרץ מן המסגד והתנפל על מחנה ישראל; ובמשך שעות אחדות נהפכו בתי ישראל לעיי מפולת. רק הודות למשטרה שבאה למקום לא נפלו חללים. והימים ימי ערב פסח - מסיימת אמא - ואנו עסוקות באפיית המצות!

ג. אנוסי משהד

גדולה ביותר היתה צרתה של קהילת "משהד", שכאילו לא נשאר זכר ליהדות בעיר זו. משהד היא קדושה למוסלמים השיעים, כי בה קבור האימאם השמיני, עלי אר-רדא בן מוסא בן ג'עפר. הישוב היהודי בה נוסד בידי המלך נדיר-שאה בתחילת המאה הי"ח (1734) למספרם. מלך זה שאף לדת אוניברסאלית והיה סובלן כלפי כל הדתות. הוא גם רצה לבצר את נקודת הגבול המזרחית הצפונית של המדינה בכוחות חדשים, והביא יהודים מקאזוין בצפון והשובים במשהד.

עם מות המלך (1747) נשתנה היחס והאכ'ונדים השיעים נשאו ראש והשפילו את היהודים. בשנת תקצ"ט דרשה אשה יהודיה בעצת רופא פרסי על צרעת שבידה, הלה יעצה להשתמש בדם כלב. היא שכרה פרחח מוסלמי שיערוף לה את הכלב. פרץ סכסוך ביניהם. כי באותו יום חל יום אבל חוסיין, שבו נוהגים להתגודד בחרבות. ההמון התנפל על רובע היהודים והרג בהם כארבעים איש. שאר היהודים הוכרחו להתאסלם. מאז מתחילה שניות בחיי אחינו אלה: בדת, בשמות, בחיי המשפחה, בחגים ובחנוך. מכיון שמאורע זה קרה סמוך לעלילת הדם בדמשק (1840), שהעסיקה את מנהלי כי"ח ואגודת אחים, לא בא איש לעזרתם של יהודי משהד.

אבל האנוסים הללו שמרו על יהדותם. התפללו במרתפים או בחדרים הפנימיים ועל הפתח הושיבו אשה רעולה ואיש לא העז להיכנס. ביום השבת פותחים הם את בתי עסקיהם ומושיבים בו ילד, שעונה לקונים כי המוכר איננו או שהסחורה המבוקשת איננה. בפסח קונים הם לחם ובחדרי חדרים אוכלים מצות. כמובן שאין אוכלים בשר אלא משחיטה כשרה. ופעם נתפס השוחט בשעת מעשה ונהרג באכזריות על קיום המצוה, וגם בתי הכנסיות נחרבו וספרי התורה נקרעו. ביום הששי בבקר הלכו למסגד ובערב קבלו את השבת בקדושה בחצרם; אבל לפני כניסתם למסגד בקשו סליחה מאת ה' על מעשיהם זה. ויש כמה מהם שתחת לחץ המוסלמים הכרחו לעלות לרגל למכה ושבו משם מוכתרים בתואר "חג'י" ורכשו על ידי זה כבוד גדול. אבל דווקא אלה עבדו את ה' במסירות נפש והיו מורי העדה ומנהיגיה.

גם בירושלים חיים רבים מהם - כמובן ביהדות גלויה. לפני שנים אחדות נפטר בירושלים אחד מראשי העדה ר' מנשה (חג'י עבדאללה) אמינוף ז"ל, איש יקר מכל הבחינות, שהיה מנהיג רוחני של הקהלה במשהד, וכל בני העדה ראו את עצמם כבניו ותלמידיו. הם היו מתחתנים רק בינם לבין עצמם. טקס הנישואין כפול גם הוא: בפרהסיא - לפני בית הדין המוסלמי בשמות מוסלמים וכתובה לפי דיני האיסלאם, אבל בחתימה עברית. ובצינעא - בכתובה וקידושין לפי דיני ישראל לפני בית הדין היהודי.

התאסלמותם נתנה להם גם זכויות לסחור בכל אשר תאוה נפשם. פקחותם וזריזותם נתנו להם את היתרונות על הגויים ויצליחו ויעשו עושר. אך בעשרם זכרו את אחיהם בערים אחרות ויתמכו בעניי יזד ועוד ביד רחבה.

לא קל לאדם הגון לשאת חיי שניות, ועל כן עזבו רבים מהם את משהד ויבואו לפריז וללונדון או לאפגאניסטאן ולהודו כסוחרים או כמתווכים ושם שבו ליהדותם בגלוי ובהדור. כמה מהם עלו לירושלים - דרך מכה! - והתיישבו בשכונת הבוכרים, וכמה משפחות התיישבו גם בתל אביב, חיפה והמושבות, וכולם עוזרים לבנין הארץ במסחרם הישר ובידם הפתוחה ובלבם החם.

ד. מומרים ובהאיים

זכויות אלו שניתנו למשומדים הקלו הרבה על המרת הדת. אדם כעס על אשתו או על קרוביה ורצה להקניטם, מיד איים עליהם בהמרת הדת. ואם האיום לא עשה רושם עליהם ולא מילאו את בקשתו, לא התמהמה מלהוציא את זממו לפועל. וההמרה נתנה בידו את השלטון. כל אשר יתבע מאחיו וקרוביו יקבלנו מיד, ובידו להעליל על אויביו ומתנגדיו ככל העולה על רוחו. אמנם רוב המומרים הללו, העושים את מעשיהם זה מתוך קפריזה רגעית, הבאה מאינטריגה משפחתית, התחרטו על מעשיהם כעבור שנים שלושה חדשים, כשוך חמתם, ומכיון שבפרס גופה לא יכלו לשוב לדת ישראל פן יבולע להם, נעלמו לבגדד או לעיר אחרת ושם שבו ליהדותם.

סיפרה לי אמא: מומר אחד כזה היה בא בכל ראש השנה ויום כפור ועולה לעליית בית הכנסת ומתפלל עם הציבור מבלי שאיש יראהו. יום אחד בא לפני אבא מארי ז"ל ואמר שברצונו לשוב ליהדות ועל כן הוא מבקש ממנו ש"יתן לו מלקות" לכפר על עוונותיו. אחרי ה"מלקות" נעלם ולא נראה עוד. כנראה שנסע לבבל או להודו על מנת לשוב ליהדות בפרהסיא.

גם אלה שנשארו בדתם החדשה גרו בשכנות ליהודים, ובעתות צרה הגנו על אחיהם והסתירום בבתיהם. אבל היו ביניהם גם רשעים, שהשתמשו בעמדתם החדשה והציקו לקרוביהם וגם לקהילה כולה בדרישות תכופות של סכומי כסף. ועד היום אומרים על אדם או ילד בעל קפריזות, שהוא "ג'דיד באז" (=משחק תפקיד "ג'דיד - קיצור השם "ג'דיד-אל-איסלאם" הניתן למתאסלם).

על כת הבהאיים בפרס בוודאי ידוע לקוראים. עלי רק לציין שהשפעתה היתה גדולה בצפון יותר מאשר בדרום. אמנם, לצערנו, לא הביטו היהודים עליהם כעל משומדים, אלא כעל מתפרקים שפרקו מעליהם עול מצוות ועל כן המשיכו לחיות עם היהודים. ומרגלא בפומייהו דיהודי שיראז לקרוא לאדם המדבר סרה באיזו מצוה בשם "באבי".

לפני כמה שנים לימדתי בירושלים "אספראנטו",. בין תלמידי היו שנים מידידי מיהודי טהראן. הם ביקשו ממני שלא אספר על דבר זה בין מכירינו, פן יחשדום בבהאיות (ידעתים כיהודים נאמנים), כי נושאי דגלה של תנועה אוניברסלית זו בפרס בהאיים הם.

ה. תרבות יהודית

ידיעותיהם של יהודי פרס בספרות ישראל מועטות מאוד. ידעו את המקרא (תורה נביאים וכתובים) בתרגום יהודי פרסי, שהוא תרגום קאנוני בשינויי נוסחאות בין הערים השונות. ה"חכמים" וה"רבנים" למדו גם "שלחן ערוך" ועסקו גם ב"עין יעקב" (הנקרא בפיהם בשם "מאמר") ומדרשים, בייחוד מדרש תנחומא. קראו (אם כי לא הבינו!) גם בספר הזוהר, ולקריאה זו יש גם ניגון מיוחד. התלמוד נשתכח לפני כמה דורות (כאילו מעולם לא הגיע אליהם!).

אבא מארי ז"ל סיפר לי, שלפני כששים שנה הביאה זקנה אחת ש"ס ווילנא גדול מבגדאד והקדישה אותו לבית כנסת בשיראז. ראשי הקהל מיהרו לקחת כרך-כרך לבתיהם לשם סגולה.

כתבי יד לא נשתמרו. סידור התפילה הספרדי דפוס ליוורנו כבש את בית הכנסת בפרס וסידורים כתבי יד נגנזו ונעלמו. בשבת אחר תפילת "מוסף" נוהגים לקרוא בכמה קהילות במוסרי של"ה כפי שנדפסו בחומש הגדול דפוס ליוורנו. בשבת אחרי הצהרים התאספו לביהכ"נ ועסקו בתורה ורש"י ובמדרש תנחומא או באמירת מזמורי תהלים. בשבתות מסוימות (שבת שובה, שבת הגדול וכו') דרש הדרשן לפני הקהל מעניינא דיומא באגדה ומדרש ותיבל את הדינים בגימטריאות ונוטריקונים. יחידי סגולה קבעו עתים לתורה גם בימות החול. בייחוד קראו ב"חק לישראל" אחרי תפלת שחרית. הספר קבל בפי יהודי שיראז שם חדש "קביעות".

והנה רשימת ספרים שנמצאו בבית תלמיד חכם בנו של רב גדול בשיראז לפני 62 שנה: תורה נחל - ב"ח (=שני חלקים), חק לישראל - החלקים סידור נהורא השלם (!), סידור למועד, קריאי מועד, ברית יצחק, תיקון חצות, סידור תפילת החדש, פרי עץ הדר (=לימוד לט"ו בשבט), הדרת מלך, עז לאלקים, נפת צופים, שאהין תורה (כתב-יד), משניות, ארבע תעניות ישן, מורה באצבע, תהלים, עשרים וארבע (=תנ"ך בכרך אחד), סידור ראש השנה וכיפור עם פירושים, משניות ה-ו, לוקמון כתיבת יד, פזמונים, שכיות החמדה, סדור עבודת התמיד, תיקונים, תיקוני שבת, חמד אלקים (=לימוד לשבעת ימי חג הסוכות). כמובן, כמה מן הספרים הללו נרכשו על ידי בעליהם בדרך מקרה מן השד"רים שבאו לעיר זו והתאכסנו בביתו.

ו. חינוך

משהתחיל הילד לדבר מלמדו אביו לענות "אמן". גדל קצת מלמדים אותו ברכות ופסוקים ראשונים בקריאת שמע. גדל יותר מכניסים אותו למלמד דרדקי. מעתה מסור חינוכו של הילד לידי המלמד שלימד וחינך לפי השיטה הישנה שבישנות. המקל והרצועה, הסד והמאסר שלטו בחדר. אמנם היו בין המלמדים גם אישים בעלי שיעור קומה ובעלי כשרונות פדגוגיים שהשפיעו על תלמידיהם לא רק תורה אלא גם מדות טובות ודרך ארץ באישיותם הנפלאה, ותלמידיהם הכירו להם טובה על כך כל ימי חייהם. הלימוד היה כרגיל אינדיבידואלי. עם כניסתו לחדר מתחיל הילד ללמוד את צורת האותיות.

וזה סדר הלימוד: המורה מלמד כל ילד פעם אחת ואחר כך הוא מוסרו לילד גדול ממנו (לא "ריש דוכנא"!) שיחזור עם קבוצת ילדים על צורת האותיות, והמלמד מתעסק באותה שעה עם הגדולים. כעבור שעה נקראים הקטנים לבחינה ואוי לו לתלמיד אם לא למד בינתיים, ואבוי גם ל"מורה" הקטן. יראת המלמדים הללו היתה גדולה, והזכרת שמותם שימשה אמצעי קסם להשפיע בו על הבנים שיעשו את מצוות ההורים ואת רצונם.

למד הילד את האותיות, מתחיל לצרף אותן לתנועות ואחר מתחיל הוא קורא. גמר הילד לקרוא ונמצא בקי בקריאת כל המקומות הקשים שבמקרא, איוב ודניאל, וגם בתרגום אונקלוס, הריהו יוצא לעזור לאביו במלאכתו או במלאכה אחרת.

אחוז ניכר, בני אמידים או אוהבי תורה, המשיך ללמוד "תפסיר", הוא תרגום התורה (ונביאים וכתובים) בעל פה בנוסח קבוע. הילד רואה בעיניו את המלה העברית במקור ומוציא בשפתיו את המלה הפרסית המתאימה. בראשונה למד הנער לתרגם חלק מפרשת השבועה ואחר כך את כל הפרשה ואחר כך את ההפטרה וחמש המגילות ואחר כך נביאים ראשונים ואחרונים, תהלים ושאר הכתובים עד איוב ודניאל. לימוד ה"תפסיר" משנה או "מאמר" (=עין יעקב).

כדי להקל על המלמדים ועל האבטודידאקטים נוצרו בכתב "תרגומי אלפאט'" ("מכלול" בלשונם), שבהם באים תרגומי המלים הקשות והנדירות שבסדר לפי סדרן בכתוב. מכלולים כאלה נתחברו לספרי המקרא, ולמשנה ולעין יעקב. תרגומים שלמים ראיתי רק לתהלים, לאיכה ולמשנה מס' שבת ומס' אבות.

שכר הלימוד

שכר הלימוד היה על פי רוב לפי העבודה, היינו בקבלנות. הנה פרטים אחדים שהועתקו מרשימתו של מלמד חשוב:

בעד לימוד אל"ף בי"ת - שמיכה וכר (!). בעד חיבור אותיות ותנועות - שני תומן וקראן אחד או שני תומן וחצי. בעד "מקרא" (=קריאה) - שני תומן וחצי או שלושה תומן וחצי. בעד חיבור אותיות ומקרא - ששה תומן. בעד תפסיר (במשך שלוש שנים ומחצה) - ארבעה תומן וחצי.

הישג הקריאה הוא קריאה רהוטה בתפילה, לחש כיפור וראש השנה, מקרא, תרגום והפטורה ונביאים. ויש ששילמו לפי הזמן: כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה. המחיר לא היה קצוב, אלא לפי יכלתו של האב ולפי נדיבות לבו או קמצנותו. היו מקרים שהמלמד קיבל ילדי עניים חנם בלי כל שכר (אף על פי שלא עמד מאחריו שום מוסד!). את שכר הלמוד שילמו בתשלומים, וסכום ניכר נשאר בידי האב עד גמר העבודה, עד שעה שהתלמיד עמד למבחן בפני ידענים או שהיה קורא בצבור חלקים ב"זמירות" או מפטיר בנביא. הצליח המורה בעבודתו וגמרה לפני הזמן הנועד זכה גם להענקה: בגד או ראש סוכר או אבנט, הכל לפי הנותן ולפי המקבל. ויש שהבגד או הפרודוקט היה חלק מן המשכורת ונקבע מראש.

ז. בתי הספר של כי"ח

כך היה מצב החנוך לפני בוא ה"אליאנס" לפרס. אחרי מו"מ ארוך בין מנהלי חברת "כל ישראל חברים" וממשלת צרפת ומלך פרס נוסד בשנת תרנ"ח בית הספר הראשון בטהראן ואחריו נוסדו בתי ספר גם באיספהאן, המדאן, שיראז ועוד. בתי ספר אלה הביאו עמהם גם חיוב וגם שלילה: מצד אחד הצליחו להעלות את הרמה הרוחנית והכניסו השכלה, אמנם במדה זעומה, בין היהודים הנדכאים והמעונים ועזרו ליהודים לזקוף קצת את קומתם הכפופה; אבל מצד שני הביאו עמהם לצערנו גם הפקרות דתית ופריקת עול מצוות, הבאה מתוך עם הארצות.

אמנם תכנית בתי הספר הללו כללה גם שעות מספר ללמודי הדת, וכל זמן ששעות מועטות אלו היו מסורות בידי מלמדים תלמידי חכמים בעלי שעור קומה, יכלו עוד להשפיע על תלמידיהם גם אהבת היהדות והתורה ולתת בהם כח ומרץ נגד רוח ההפקרות שהכניסו בהם מוריהם האירופיים. ולכן התלמידים הראשונים של מוסדות האליאנס בשיראז (שבה לימד את לימודי הקדש אבא מארי ז"ל) ובהמדאן (שבה לימד הרב מנחם לוי ז"ל) ובטהראן (שבה לימד החכם הסג"ן מו' חיים ז"ל, מחברם של כמה ספרי למוד בפרסית) נשארו נאמנים למסורת והכניסו מיפיפותו של יפת באהלי שם. אבל הדורות הבאים הלכו ופרקו מעליהם עול תורה ויראת שמים והבורות גדלה כל כך, עד שאחד מנכבדי העדה בשיראז ישב בסוכה בשעת הסעודה (כעדותו של ד"ר בראוור) בגילוי ראש. בערי הצפון, בטהראן, המדאן ועוד, שבהן היו גם בתי ספר של המיסיון הציל האליאנס את היהודים מן השמד.

בשנים הראשונות לייסוד בתי ספר אלה היתה כי"ח נותנת את כל התקציב. אבל לאט לאט לאחר שמנהלי כי"ח הכניסו סדרים בקהילות וקבעו מסי שחיטה ומסי רבנות ומסי יין ויי"ש בהדרגה את כל התקציב, פרט למשכורתו של המנהל, על הקהילה.

עם ייסוד בתי ספר אלה באה יהדות פרס במגע עם העולם החיצוני. מנהלי האליאנס היו לא רק מחנכים ומפיצי השכלה, אלא גם מגיני היהודים ומושיעיהם. ה"ראיס" (=המנהל) או ה"מוסיו" היה כעין קונסול של היהודים ובנין בית הספר של האליאנס היה משמש כעין "מקלט" ו"מבצר" לכל חוסה בצלו. ולשבחה של כי"ח יאמרו הדברים: היא שלחה על פי רוב מנהלים בעלי לב יהודי חם. שעמדו על המשמר במסירות נפש.

דודי ז"ל סיפר על מקרה לא נעים אחד, המעיד גם הוא על מסירות נפשם של מנהלי האליאנס ומוריו.

מורה אחד ממורי האליאנס בשיראז התידד עם עלמה מוסלמית. הדבר נודע לאימאם אחד, ובקנאתו עורר את המוסלמים להתנפל על היהודים המחללים את כבוד בנות האיסלאם. דבר נודע מיד לרב העדה שישב ועסק בתורה, ב"תיקון ליל שבועות", והוא מיהר אל המורה והודיעוהו את השמועה. מה עשה המורה? הלך בו בלילה והתאסלם כדי להציל את חיי העדה. לאחר חדשים אחדים עזב את פרס ושב ליהדותו. כך ניצלה העדה מפוגרום שהיה עלול לבוא מאי זהירותו של מורה צעיר, ויום החג היה נהפך בוודאי ליום אבל.

מנהלי האליאנס היו בדרך כלל נציגי היהודים כלפי פנים וכלפי חוץ. היו ביניהם כאלה שהטילו את מרותם על הקהילה וצעירי העדה, חניכיהם, עמדו לימינם. היו גם מקרים שהקהילה לא יכלה לסבול את תקיפותו של "האחד בא לגור וישפוט שפוט" וראשי העדה פנו בתלונה לחברה בפאריז והיא החליפתהו באחר רך יותר.

מציאותו של מנהל האליאנס מנע את המוסלמים מהציק ליהודים בכמה מקרים; כי ברשותו של המנהל עמדו גם כמה ז'נדרמים ושוטרים שמילאו את מצוותו באמונה. המנהל היה משמש לעתים גם דיין ושופט בין בעלי הריב ובין איש לאשתו.

היו מנהלים שלאחר שנות עבודה אחדות חדרו לתוך תוכם של חיי בני העדה והכירו כל משפחה ומשפחה. חי אתנו בירושלים אחד המנהלים החשובים של חכי"ח, מר יצחק באסאן, שהיה שנים רבות מנהל האליאנס בהמדאן והביא ברכה רבה לכלל ולפרט וחלק גדול מתלמידיו רואים בו אב.

עם ייסוד בתי הספר הלכו החדרים ונעלמו מן הערים הגדולות. אבל בכפרים וביישובים הקטנים נשאר החינוך הישן בטהרתו ובתמימותו וכמו כן בבורותו. מצבם התרבותי היהודי של אחינו בפרס הלך וירד גם מסיבה אחרת: המעולים שבין אנשי הרוח והלב עזבו את פרס ועלו לארץ ישראל משאת נפשם והגדיים שהשאירו אחריהם לא נעשו לתיישים, למנהיגים רוחניים.

ח. ראשי הקהל

א. בראש הקהילה עמד הרב שנקרא בשם "מולא" או "דיין". הוא הכל: דיין, שוחט, מוהל, סופר וגם חזן. משרה זו עוברת בירושה מאב לבנו. ואם חלילה נפטר הרב בלא בנים עוברת המשרה לחתנו או תלמידו. קרה מקרה בשיראז, שהרב נפטר והשאיר בן צעיר מאוד, משום כך מילא את מקומו תלמידו. כשגדל הבן לא רצה התלמיד לוותר על משרתו. דבר זה גרם למחלוקת גדולה בעדה והקהל נחלק לשני מחנות, ומובן שגם השחיטה נפרדה לשתים (ממש כמו בירושלים עיה"ק!). בן המחנה האחד לא אכל משחיטת הרב השני ולא בבית בן המחנה השני. ריב זה נמשך שנים אחדות עד שסוף סוף השלימו ביניהם ושניהם נשארו על משמרתם, אבל הקנאה בין שתי המשפחות לא סרה עד היום. הרב אינו מקבל משכורת של רבנות אלא שכר שחיטה בלבד, המשתלם לפי הגולגולת. היו גם רבנים שהתפרנסו רק מיגיע כפם במלאכה או במסחר.
ב. מלבד הרב יש גם "שבעה טובי העיר", הנקראים בפיהם "עיני העדה" (על פי במדבר טו, כב). הם עפי"ר העשירים והמיוחסים, ולפעמים גם הצעקנים שאיש לא בחר בהם, ובכל זאת הם נחשבים כבאי כוח הציבור ומנהיגיו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. לפעמים התארגן חבר עסקנים כאלה ונשבעו בציציותיהם ובספר התורה לעבוד יחד לטובת הקהל ולהגן על ענייני הקהילה ויחידיה. עסקנים מתנדבים אלה בייחוד לא האמידים שבהם, עבדו לשם שמים ובמסירות נפש מפליאה. לא פעם הושלכו אל בור כלא בשעה שהתייצבו בפני המושל להתאונן לפניו על העוול שעשו ליהודים פקידיו ועושי דברו. לא מעטים היו שנפצעו וגם נהרגו בידי ההמון הפרוע שבא להתנפל על "מחנה ישראל" והם, העסקנים עמדו לדבר על לב המוסלמים לבל ירעו לאחיהם.
ג. בכל בית כנסת יש "חזן" או "חזנים". גם הם עבדו שלא על מנת לקבל פרס. החזן דאג לא רק לענייני המוסד, בית הכנסת, אלא גם לעניים וליתומים שבאותו בית כנסת. הוא אסף תרומות לעניים בערב יום הכפורים וביום תשעה באב ("זכרו" בפי יהודי שיראז) ובכל מועד ומועד. מלבד זאת אסף מגביות מיוחדות לצורך יתום או אלמנה, לכסות וכלכלה או לנישואין. יש שהחזן אסף את התרומות בעצמו ויש ששלח את הנצרך עצמו אל התורם למען עורר את רחמי העשיר-הקמצן שישלם את נדרו. תפקידו של החזן היה גם לאסוף את העונש שהוטל לעיתים קרובות מטעם המושל או האכ'ונדים. לפעמים קבעו מטילי העונש מועד קצר מאוד להבאת "כסף הענושים" ועל כן הוכרחו ראשי הקהל לאסוף את הכסף אפילו ביום השבת. הישנותם של מקרים אלה ותדירותם גרמו לידי זלזול בקדושת השבת בכמה ערים, עד שהתירו לעצמם לאסוף תרומות ביום השבת גם לצרכי בית הכנסת והקהילה.

ט. מצבם הכלכלי

במה עסקו היהודים? טומאת מגעו של היהודי "הטמא" ("נג'ס") ויחסי האיבה והקנאה של הכהנים (האכ'ונדים) יצרו גם גטו כלכלי. היהודים עסקו ברוכלות בכפרים. הוליכו לאכרים מיני תבלין (פלפל, קנמון, כרכום וכל מיני עשבי מרפא) ומיני סדקית וקיבלו תמורתם תנובת השדה ופרי הגן, או שמכרו בהקפה עד הגורן והבציר. כמה מהם עסקו במסחר הבלאות. שתי מלאכות אלו, הרוכלות ומסחר הבלאות, היו קשורות בסכנת נפשות. אבל שכרן היה בצידן. מן היהודים בדרום הארץ עסקו במסחר רק מעטים; אבל בצפון רבו הסוחרים ששימשו מתווכים ביבוא וביצוא שבין פרס ואירופה. ובכשרונם ובזריזותם עשו חיל רב.

היהודים עסקו גם בתעשיית יין ויין-שרף ("שכר" בלשונם) שמזגו לגויים על המקום או ששלחו להם לבתיהם. כמה פעמים נתפסו העוסקים במלאכה זו ונקנסו על ידי השלטונות. היו ביניהם גם בנאים, צורפים, יצקנים וחורטים בנחושת. בדרך כלל אפשר לסדר רשימת המקצועות שבהם עסקו היהודים על פי שמות המשפחה שנשתמרו עד היום. הנה כמה שמות: רכ'טגר - יצקן, בנא - בנאי, זנג'ילבאף - קולע שלשלאות, זרגר - צורף, חכאך - חוקק. וכיו"ב הרבה.

היהודים עסקו גם בקניית עורות ומשלוחם לחוצה לארץ וכן בתעשיית השטיחים ומכירתם וגם במכירת אופיום, הנשים עסקו בטויית צמר ובאריגתו. אופים יהודים לא היו, וכל בעלת בית אפתה את לחמה בביתה על מחבת שטוחה הפוכה המונחת על האש. צורת הלחם וטעמו כצורת המצות מלאכת יד בירושלים וכטעמן. אבל רבים לא נזהרו וקנו פת נכרים. מסעדות לא היו ברובע היהודי, אבל היו טבחים שבשלו מאכלות בדוודים גדולים, שהעמידום בפתח חצרם או בפרשת דרכים, וכל דכפין ורוצה לקנות בא עם צלחתו והמוכר מדד לו בקערתו או במגוסו. היו גם מלאכות ששום יהודי לא עסק בהן. למשל בשיראז לא היה שום חייט יהודי ושום סנדלר יהודי.

כמו בכל ארצות הגולה, היו ביניהם גם מלווי כספים לאחיהם ולגויים נגד משכונות או שטרות. והלוואות אלו היו, כרגיל בכל מקום ובכל זמן, בעוכרי המלווים וכל הקהילה, כי הלווים נתנו את ידים לכל פורע. לא פעם התנפלו הפורעים על המלווה ושדדו את כל משכונותיו היקרים, והלה לא רק שנשאר עירום בחוסר כל, אלא שהמפקידים בני עמו תבעו מה"בנקאי" שלהם את כל פקדונותיהם ומשכונותיהם.

כמה מבוגרי האליאנס נכנסו לצבא ולשירותי הממשלה: הדואר, הטלגרף והרכבת והגיעו לדרגות גבוהות ועמדות כלכליות חשובות. כמה מהם היו מנגנים. אבל הציבור הביט עליהם בבוז גדול כי המנגנים עבדו בשיתוף עם הרקדניות הגויות, שמוסריותן היתה ירודה, כרוב הרקדניות במזרח.

מצבם החומרי של רוב היהודים לא היה טוב. רק מועטים היו בעלי רכוש, וגם אלה היו צפויים בכל רגע לשוד ולבזה. לשם אילוסטרציה אתן בזה רשימת רכושו של יהודי בשיראז, שנפטר לפני כששים שנה (הוא עסק בתעשיית יין ויי"ש): מגש, 4 דודי נחושת, 4 צלחות, 8 גביעים, כף גדולה, 6 כפות, כיור וכן לרחצה, משמרת, מגש חצאי, גביע כרמנאי, 750 חביות קטנות, 300 בקבוקים שטוחים, 150 בקבוקים חצאיים, מטפחת משי, רעלים, שמלת פשתן, מעיל חורף, 3 זוגות מכנסיים, (=תחתונים) רדיד, שבעה תומן "משכנתא" בבית, שלושה תומן וחצי במזומן, אחד משקל (=שלשה גרמים) קשקשי זהב. זהו כל "עשרו" של בעל תעשיה.

י. חיי המשפחה

הנישואין נערכו בגיל צעיר מאד. ילד בן עשר היה ל"ארוס" ותינוקת בת שש היתה מאורסה. אחרי שנים אחדות, לפעמים רק שנתיים, נישאו זו לזה והחתן והכלה שיחקו זה עם זו כשני ילדים תמימים. נישואים מוקדמים אלו באו כנראה מפני מיעוט הנקבות ואולי גם מפחד המוסלמים תושבי הארץ.

גדלה הילדה-האשה ובגרה וילדה בנים ובנות, אך לא כולם נשארו בחיים, מחמת התנאים הגרועים בהיגיינה ומפני הכלכלה הגרועה והדלה רב מאד אחוז התמותה בין התינוקות. מעשרה ילדים נשארו על פי רוב רק חמישה. היו נשים ששיכלו יותר. החולים היו נתונים בידי רופאים פרימיטיביים שריפאו בעשבים שונים וגם בלחשים וסגולות וכל מיני כשפים ומעשי שדים. האם השכולה או העקרה נאחזה בסגולות כטובע הנאחז בשבולת. הרבה מן האמונות התפלות הללו למדון היהודיות משכנותיהן המוסלמיות. אמנם היו בין תלמידי החכמים יחידי סגולה, שלא האמינו בסגולות ונלחמו בהן, אבל לא היה בכוחם להלחם בכל הסביבה החשוכה. מלחמה זו גם סכנה היתה בה.

צפיפות הישוב היתה גדולה מאד, כי לא יכלו לפרוץ את חומות הגיטו, ולפעמים גרו בחדר אחד גם ההורים ובניהם וגם הזוג הצעיר. בימות הקיץ שימשו הגגות לחדרי משכב והצפיפות הוקלה במקצת, אבל שכנות גלויה זאת נתנה מקום לחיי קלות ראש ולרינון.

הבנים והבנות נשמעו בדרך כלל להוריהם גם לאחר נישואיהם, ומשום כך רבו המריבות שגרמו החותנים והחותנות, החמים והמיות לזוגות הצעירים.

הנה אפיזודה טיפוסית: לפני שנים אחדות עלה ירושלימה צעיר אמיד משיראז, וכשהסתדר בירושלים שלח להביא את אשתו ובתו הקטנה. אביה לא הסכים לשלחה והשאירה בביתו באמתלאות שונות. פניתי במכתב אל הדיין והוא קרא את אבי הנערה והוכיחו על כך והלה עמד על דעתו, שלא ישלח את בתו בסכנת הדרכים. הבעל הסכים לבוא לקראתה לבגדאד וגם לכך לא הסכים האב. לפרס לא רצה הצעיר לשוב, מחשש פן ימנעו אותו מלחזור ארצה. המשא ומתן נמשך כשנתיים ימים עד שסוף סוף הוכרח הבעל לשלוח גט לאישתו הצעירה. כך נפרד זוג צעיר באשמת ההורים. עובדה זו אינה היחידה אלא דוגמא להשפעת ההורים על בניהם גם לאחר נישואיהם.

יא. הגעגועים לציון

גם בלבם בערה אש הקדש, אש האהבה לארץ ישראל, אבל המרחק הגדול סכנת הדרכים וחוסר האמצעים עשו את העליה לארץ כדבר אוטופי, שרק בואו של המשיח יאפשר אותו. אך בודדים יחידי סגולה העזו והחליטו לעלות. הם התגברו על כל הקשיים ועלו אל הארץ והסתגלו לתנאים הקשים בימים ההם או שחזרו לגלותם.

קשר חי ביניהם ובין הארץ שימשו השד"רים שבאו מכוללות הספרדים ב"ארבע ארצות" (ירושלים, חברון, צפת וטבריה). הם ישבו בערים הגדולות חדשים מספר ודאגו לא רק לקבלת תרומות למוסדות ששלחום, אלא שמו את לבם גם למצבם הרוחני של אחיהם. רבים מהם היו דרשנים מפורסמים שבנועם דבריהם עודדו את אחיהם הנדכאים והפיחו רוח חיים בעצמות היבשות. גם כשחזרו השד"רים לארץ הקודש לא פסק הקשר ביניהם ובין התורמים. הנדיבים שלחו את תרומותיהם בדואר בצירוף בקשה לתפילה על חולה או על עקרה או ביקשו שישלחו להם קמיע ועפר ארץ הקודש וכדומה.

העלייה לארץ

העלייה לארץ התחילה לפנים כששים שנה. בתחילה עלו מהדרום. קבוצות בנות 100-50 נפש עלו לארץ (נכון יותר -- ירושלימה) ובראשיהן תלמידי חכמים ועסקנים חשובים. לאחר הצהרת בלפור התחילה העלייה מערי הצפון. בערים אלו נוסדו אז אגודות ציוניות, שבראשיהן עמדו אנשים חשובים בעלי שיעור קומה וכשרון הדיבור המעודד למעשים. התרומות ל"קרן הגאולה" ניתנו בעין יפה בכל רחבי פרס. הנואמים אמרו לקהל שקרן זו נועדה לבנין בית המקדש (!).

בימי נציבותו של סיר הרברט סמואל עברה הרנה במחנה ישראל בפרס, שמלך יהודי עומד בראש ה"ממלכה" שבארץ ישראל. ויהודים תמימים בפרס שאלו את אחיהם ורעיהם שבארץ: מה עושים הגויים היושבים בארץ הנזקקים לרכבת, לדואר ולטלגראף, הסגורים ושובתים ביום השבת? הדמיון המזרחי תיאר לו את "ימות המשיח". בשורות אלו הלהיבו את האש שבלבבות ותנועת העלייה גדלה. עם העליות נתדלדלו האגודות הציוניות מכוחות פעילים וחשובים. לא עברו שנים מועטות והתנועה הציונית נשתתקה לגמרי מפחד המשטר החדש.

יב. התקופה החדשה

בסקירתנו זו תיארנו בקצרה את חיי אחינו בפרס לפני דור אחד מכמה צדדים. עם המהפכה בפרס ועלייתו של ריזה כ'אן על כסא המלוכה באו שינויים רבים במצב אחינו ועמדתם. על פי החוק שווים היהודים לכל תושבי הארץ בכל הזכויות, אבל החיים הם כרגיל שונים מאוד מן הכתוב בספר, מן החוק. בדבר אחד באה הקלה: אין עוד פחד הפרעות וההתנפלויות על היהודים. ועל זה היו בני ישראל מברכים את המלך באריכות ימים ושנים.

על הציונות הס מלהזכיר בכל רחבי הממלכה (בשנים שלפני המלחמה הכתוב מדבר). אמסור כאן אפיזודה אחת, שתפיץ אור רב על פחדם של היהודים מתמיכה והתענינות בציונות.

אחד מחברי פנה לפני כמה שנים בשאלה אל אישיות חשובה בפרס על אפשרויות המעבר דרך פרס לעולים מרוסיה. הנשאל לא ענה לאותו חבר, לשואל, אלא שלח לי מכתב קצר ובו בקש ממני למסור לשואל הנכבד שלא יפנה אליו בשאלות כאלו. לבסוף ביקש ממני הכותב מפרס שאשרוף את מכתבו זה, אף על פי שבמכתב הקצר לא היו אלא אותם הדברים שאת תוכנים מסרתי כאן בתוספת דרישת שלום לידידים ומכרים.

לא כתבתי כאן על מנהגות יהודי פרס, שמותיהם ולשונם כי הם קובעים ברכה לעצמם ודורשים מחקרים מיוחדים.

חושבני שסקירה קצרה זו תעניין את הקוראים ואנשי המדע, המתעניינים בחייהם ובמנהגותיהם של יהודי המזרח, ביחוד בימים אלה, ימי ה"מבצעים" וארחיב את הדיבור על נושא זה בהזדמנות אחרת ואציע לפני חכמי ישראל גם קטעי מכתבים ודוקומנטים מארכיוני של עט"ר אבא מארי ז"ל. רבה הראשון של עדת יהודי פרס בירושלים.

ביבליוגרפיה עברית ותולדות יהודי פרס

1. ב"דבר", גליון 3187 (4.11.35) ולפניו נתפרסמו קטעים מתורגמים מספרו של פרופ' אברהם גאלאנטי, שתרגם פרקים נבחרים מספר ארמני שנדפס בשנת 1669, ומכיל פרטים לא ידועים עד כה מגזירות שמד על חלק מיהודי פרס.
2. מסע לכורדיסטאן פרס ובבל, מתוך ספר המסעות של ר' דוד דבית הלל (1832), תורגם והוצא לאור עם הערות על ידי ד"ר ו. י. פישל, ירושלים. "סיני" תרצ"ט.
3. ד"ר ו. י. פישל, תולדות יהודי פרס בימי שושלת הספוידים במאה הי"ז. "ציון" סדרה חדשה, שנה ב, ספר ד.
4. ד"ר ו. י. פישל, יהודיה, לראשית הישוב היהודי בפרס, "תרביץ", שנה ו. ספר ד.
5. א. נימארק, ארץ הקדם, האסיף, שנת 1889.
6. חמישים שנות היסטוריה, נרסיס לון, תרגום א. אלמאליח, ירושלים תרע"ט, תרפ"ב; חלק א, עמ' 272-262 , 193-190 , 134-130; חלק ב 141-132.
7. ו. י. פישל, קהלות האנוסים בפרס, ציון, סדרה חדשה. שנה א, ספר א.
8. י. בן צבי, מדברי ימי אנוסי משהד (יש בו שתי תעודות חדשות!). ציון, שנה ד, ספר ג.
9. ד"ר א. י. בראור, מפרשת מסעותי בפרס, סיני, א. ט-י. יא; ב א.
10. חנינא מזרחי, רשב"י ול"ג בעומר בפרס, "ציון". שנה א, גליון ד.
11. חנינא מזרחי, תשעה באב בפרס, ציון. שנה ב, גליון ח-י.
12. העדה הפרסית וסבלותיה, "בדור יורד". קובץ מאמרים בשאלות השעה של העדה הספרדית בירושלים, תרצ"ה.
13. ע. צ. מ. יהודי פרס בירושלים. "הארץ" תרצ"ו (ו' בכסלו, כג בכסלו, יט באדר)
14. ע. צ. מלמד, על מנהג אחד בקריאת התורה בין יהודי פרס, תרביץ, שנה ה, ספר ג-ד.
15. ע. צ. מלמד, תפסיר מסכת שבת, הקדמה, ירושלים בשב"ת.
16. ידיד מר עמרם ראובן פירסם כמה תיאורים יפים מחיי יהודי פרס ב"הד המזרח".
17. חנינא מזרחי, מולא חיים אלעזר, רשמות, סדרה חדשה כרך א, 60-83.