זה מקרוב מלאו ארבע מאות שנה להסתלקותו של אחד המאורות הגדולים בשמי הגות האמונה בישראל - רבי משה בן יעקב קורדובירו.

אתגר התקופה

היו אלה עקבות ימי השואה של גלות ספרד. החורבן הנורא אשר הרס במחי-כף את המרכז המפואר ביותר שקם אי-פעם בגלויות ישראל, גרם לזעזוע מחריד בלב האומה מאין דוגמתו. מתוך המשבר הלאומי והנפשי הזה יצאה סוף-דבר - כמו לא פעם בתולדות ישראל - התעלות מופלאה בכל תחומי האמונה והיצירה, ובתוכם התחום המיוחד - הקבלה.

אם תורת הנסתר הייתה עד כה נחלתם הבלעדית של יחידי סגולה, אשר הגו בחדרי-חדרים בסוד האלוהות ורזי הבריאה - הרי המאורעות המזעזעים העלו שאלות, שהיו מנסרות בחרדה בלב כל העם כולו; שאלות למשמעות האסון הנורא: האם הקיץ הקץ על האומה? האם אלה כבר הייסורים של עקבתא דמשיחא? - ומנין אפשר היה לקבל תשובות על השאלות הגורליות אם לא ממעיינות הסוד?

לפיכך הפנו רבים פתאום את פניהם לספר הזוהר ולקבלה. אלא שיותר מנושאי הסתרים, סודות האלוהות ומעשה בראשית, שהעסיקו את קודמיהם, הם שאפו עכשיו למצוא ולגלות בתורת-הסוד הסבר למאורעות הימים ולהנהגת ההווייה והבריות, ואולי אף ציוני דרך לתיקון העולם ולאחרית הימים.

המקדש-מעט, אשר בו עוצבה דמותה ומהותה החדשה של תורת הסוד, היה יישוב קטן, שצמח וגדל על אדמת הקודש, בהרי הגליל - צפת; וראשון לכוהנים הגדולים שכיהנו בהיכל-סוד זה, היה: רבי משה קורדובירו.

ראשית דרכו

על חייו של הרמ"ק אנו יודעים רק מעט. הוא נולד, כמסתמן, בשנת רפ"ב (2251); היינו, שלושים שנה לאחר הגירוש. מקום לידתו לא ידוע. לפי שמו אפשר לשער, שמוצא משפחתו היה מספרד. מתי הגיע לצפת - גם זאת לא ידוע. אך זאת נדע, כי רבו בתורת הנגלה היה רבן של ישראל, שישב אז בצפת: ר' יוסף קארו, וכן שהוא עצמו ניהל ישיבה, השמיע דרשות עריבות ברבים ואף כיהן כדיין מומחה בעיר.

בהגיעו לגיל העשרים, כך מוסר ההוגה באחד מציוניו הביוגראפיים, משך אותו לבו לתחום הנסתר, והוא נתלווה למשורר-המקובל ר' שלמה אלקבץ (מחבר 'לכה דודי', שאת אחותו נשא לאישה), - שהכניס אותו בהיכל סתרי תורה, עורר אותו לשקוד על לימוד ספר הזוהר ודרכיו ומסר בידו מפתחות להבנת רזיו.

ה"גירושין" לשדות

רשימות שנשארו לנו מידי הרמ"ק מאותן השנים, בחיבור מעין יומן: "ספר גירושין", מוסרות לנו פרטים מעניינים על הדרך בה התנהג ר' שלמה אלקבץ עם תלמידיו. הוא היה יוצא עימהם לטיולים בשדה (הביטוי החוזר ברשימות הוא: "שהיינו מתגרשים השדה"; "נתגרשנו" וכדומה - היינו, שעזבו את ביתם 'לשוח בשדה'). התלמיד מציין כל פעם התאריך של ה"גרושין" וגם המקומות אליהם "נתגרשו" והתפילות שהתפללו על קברי הצדיקים, ובייחוד על קבריהם של ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בנו, וחידושי הקבלה שנתחדשו להם בטיולים אלה, שבהם כבר מופיע הרמ"ק עצמו כמחדש חידושים בדרשות סוד.

אחרי שנים רבות מדבר הרמ"ק על אותם ה"גירושין" כעל חוויות גדולות: "... מה שניסיתיו אני וזולתי בעניין הגירושים, שהיינו מתגרשים השדה עם האלוהי כמהר"ר שלמה ן' אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים, דברים שאי אפשר להאמין עניין זה אלא מי שראה או נסה העניין פעמים רבות". והוא ממליץ בפני כל שוחרי סוד ללכת בעקבותיו בדרך זה, שמביאה לידי הארה ממרום.

הטיולים ההם בשדות היו, אמנם, מוקדשים לגילויים ברזי המקרא והקבלה; עם זאת ניכר מבין שורות הכותב, שלבו היה פתוח למראות הטבע, לעצים ולשיחים, שמבין עליהם שמע משק כנפי השכינה וההשגחה העליונה על כל נברא: "כי כמו שהאדם יש לו כח, כן עץ השדה יש לו מלאך וכוח". ובידינו למטה, להגביר כח זה של מעלה. שהרי "אמרו רז"ל: אין לך דבר מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה בו ואומר לו: גדל! הנה ימשך מזה היות כל פרי, כל עלה, לו כח ומקור מלמעלה, אשר כל עוד שיתרבה בעולם הזה, יתרבה כוחו. פירוש: אם יוסיף (למטה) - מוסיף כוחו (למעלה). וזוהי מעלת הנוטע בארץ ישראל, כי קנה לו פרקליט אחד, והוא מלאך אחד המגדל אותו". כך התלכדו במחשבת הרמ"ק שמים וארץ - וארץ ישראל.

ספר ה"פרדס"

כבר בימים ההם, בהם טייל הרמ"ק בשדות בלוויית רבו, והוא אברך שדרכו בחיים, כנראה, לא הייתה סוגה בשושנים, כאומרו: "כי צעירים אנו לימים, ועוד שבענו בוז ומרורים, מכל הנערים אשר בדורנו... ורצועות העניות תלויות בכותלי ביתנו... ועל השעבוד והרחיים התלויים בצוארנו" - הוא נאזר בגבורה ועוסק ברוב מרץ ומעוף במלאכת החיבור, אשר הפך אותו מתלמיד למורה, לא רק של חבריו ואף של רבותיו הגדולים, אלא של כלל חכמי הדורות הבאים והוגיהם. היה זה ספרו הראשון: "פרדס רמונים" (בהתאם לנוהג מחברי הסוד, נרמז שמו בשם חיבורו בסוד הגימטריה: פרד"ס וגם 'רמוני"ם', כמנין 'מש"ה' = 543, עם או בלי הכולל; ומעין זה גם בשאר חיבוריו). בסוף חודש אב שנת ש"ח (8451) זכה לברך על המוגמר, והוא בן עשרים ושש!

מה טיבו של החיבור? זהו מפעל אדירים שיטתי, שאין דוגמתו בתורת הנסתר, ומעטים כמותו בכל יצירות הנגלה באומה.

מתוך כל פזורי המקורות של מסתורין הקבלה, בראש וראשונה: ספר הזוהר על כל חלקיו; חיבורי היסוד: ספר יצירה וספר הבהיר וקונטרסי רזים קדומים אחרים, ונוסף עליהם כל החיבורים, שיצרו המקובלים בשלוש המאות האחרונות - אשר מי היה יכול לקלוט כל המצוי בהם, הן מבחינת עוצמת הכמות (היקף ספר הזוהר בלבד הוא בקירוב שליש של כל תלמוד בבלי!), הן מפאת ערפול הנושאים ואף ניגודי הדעות השולטים בהם - מכל אלה הצליח הרמ"ק לגבש את כל מערכת תורת הקבלה, בצורה ניאותה, ברורה ומקיפה בכרך אחד.

כל תורות היסוד של הקבלה, על עיקריהן, הסתעפויותיהן ושימושיהן, ערוכות בחיבור באורח שיטתי והגיוני בשלושים ושנים שערים (כמניין "ל"ב נתיבות החכמה" בספר יצירה). הדיון בכל נושא מתבסס על מובאות של מקורות-הסוד המדברים בם, כשהם מלוות ביאור מפורט של כל הכתוב והרמוז בהם, וכן בפירוט שיטות הקודמים באותו נושא, תוך ליבון מזוקק של כל הדעות וחילוקיהן, שעליהם מוסיף המחבר, דרך כלל, ציון השקפתו-הוא והכרעותיו השקולות.

כך מהווה ה"פרדס", כמו שנוהגים לקרוא לחיבור זה דרך חיבה וקיצור, אוצר בלום של מקורות ודעות הקבלה והמקובלים של כל המאות הקודמות; נכס, שהוא כשלעצמו כבר מקנה לחיבור ערך עצום בשביל כל המעיינים בו.

והעיקר: הרי ספר זה, בהצעתו השיטתית של תורת הקבלה על נושאיה ובעיותיה, כלליהם, פרטיהם ופרטי פרטיהם, בצלילות המחשבה ובבהירות הסגנון המאפיינות את מלאכת מחברו, היה ממש המענה לתפילותיהם של כלל חכמי הזמן, אשר התדפקו אז בהמוניהם על שערי-המסתורין הנעולים והסתומים - מבוא-מופת לקבלה.

ספר "פרדס רמונים" כשלעצמו כבר מבטיח לרמ"ק מושב-כבוד נצחי בהיכל המחשבה והאמונה של האומה - עם זאת, כפי שמעיד ר' מנחם עזריה מפאנו, שהכיר את מכלול עיזבון כתביו של המחבר, ספר ה"פרדס" אינו "אלא פחות הרבה מאחד משלשים חלקים בחבורים הללו", אשר הרמ"ק השאיר אחריו בכתובים!

הפירוש לספר הזוהר

בו בזמן שהרמ"ק חיבר וכתב את ספרו הגדול בתורת הקבלה, היו ידיו עסוקות גם במלאכת חיבור ענקי אחר, שמבחינות הקיפו בלבד, נדמה, אין לו חבר ביצירות כל חכמי ישראל, והוא: פירושו המקיף לספר הזוהר על כל חלקיו, בשם "אור-יקר". על חיבור רב-ממדים זה טרח הרמ"ק רוב ימי חייו. באחד מחלקיו נמצא הציון: "אני היום ילדתיהו, אני הצעיר משה בר' יעקב קורדוביר"ו, בחדש אדר ראשון משנת השכ"ג ליצירה (=3651) פה צפת תוב"ב".

בנוגע לפירוש זה נשתמרה לנו ידיעה מעניינת מפי אחד מחכמי הזמן, ר' שלמה שלומיל מדרזניץ שבמדינת מעהרין, אשר הגיע בסוכות שס"ג (2061) לצפת, ושהה שם כמה שנים. באיגרת שר' שלומיל הפנה משם להחכם יש"ר מקנדיה (והלה כללה בספרו "תעלומות חכמה"), הוא מוסר, שהרב ר' מנחם עזריה מפאנו (שהוא קורא לו בשמו הלועזי: "ר' עמנואל")

"הזיל אלף זהובים אדומים מכיסו לאלמנת מוהר]מ["ק בעד זה שהשאילה להעתיק ספר אור יקר שחיבר הרב ע"ה, פירוש על הזוהר, מלבד הוצאות הסופרים והנייר. ופה צפת הוגד לי, שמלבד האלף אדומים ששלח להאלמנה הרבנית, שלח עוד עשרים זהובים אדומים להרר"י קארו ועשרים אדומים למוהר"ר שלמה [ץבקלא] ועשרה אדומים למהר"ם אלשיך, למען ימליצו בעדו והעתקתו נגד האלמנה".

כהשלמה ותיקון לאינפורמציה מעניינת זו, מציין ר' חיים דוד אזולאי, שהוא ראה העתק משטר, שנערך בצפת בשנת שמ"ד (4851) עם אלמנת הרמ"ק בנידון, ושלפי הכתוב בו היא הסכימה אף מצדה להסכמת הבן, ר' גדליה קורדובירו, לקבל מאת הרמ"ע מפאנו חלק ניכר של התשלום הנ"ל בספרים (מאה משניות עם שני פירושים וחמשים רמב"ם עם פירוש כסף משנה) במקום המזומנים.

ועוד מעיד החיד"א, שראה בספריית הדוכוס במודינה (שבאיטליה) את עצם ההעתק של ספר "אור יקר", אשר הותקן בשביל הרמ"ע, ולפי הרשום בסופו נגמרה העתקתו בשנת שמ"ב, והוא כולל "ששה עשר קובצים רובם גדולים וארוכים". ואכן, כתב-היד ההוא נמצא כיום בספריית מודינה; הוא כולל, כאמור, 16 כרכים, ובהם 5634 דפים פוליו כתובים משני עבריהם 11,268) עמודים)!.

פירוש עצום זה אין כמוהו לחשיבות בהבנת ספר הזוהר, שאותו הוא מבאר באורח מקיף ושוטף, כמעט מלה במלה, לרבות נוסחאות ולשונות וקטעים, שהיו לנגד עיני הרמ"ק, שונים מן הנדפס. אך כמותו המבהילה של החיבור הייתה בעוכריו. לכן היה מונח מאות בשנים כאבן שאין לה הופכין. פה ושם נמצאו ממנו אי-אלה חלקים מועתקים בכתבי-יד. רק זה מקרוב הוחל בירושלים בהדפסת הפירוש, והופיעו ממנו עד כה ארבעה כרכים, על הפרשיות הראשונות של ספר בראשית.

הרמ"ק והרמב"ם

מתך החיבורים האחרים שיצאו מתחת עטו הפורה של הרמ"ק, נזכיר כאן עוד שלושה, שעם כל השינויים שביניהם, מסתמן בשלושתם עניין משותף, רב-ערך ובלתי צפוי.

האחד הוא הספר שהופיע בדפוס בשם "שעור קומה", שלמעשה אינו אלא חלק מן הפירוש הנ"ל לספר הזוהר - המבוא לפירוש האידרות שבזוהר. חיבור זה מראה הקבלה בולטת באופיו ובמהותו לחלק הראשון של "מורה הנבוכים" לרמב"ם: כשם שהחלק ההוא ב"מורה" מוקדש לביאור השמות והביטויים במקרא המייחסים, לכאורה, לבורא עניין גשמי או פעולה גשמית, ואלה הביאורים הם הם היסוד המוצק, שעליו בונה הרמב"ם בהמשך חיבורו את כל תורת האלוהות המיוחדת והמזוקקת שלו - כך מוקדש גם ספר "שעור קומה" (הוא, כאמור, המבוא לפירוש האידרות) לביאורם של כל השמות והמושגים האנטרופומורפיים מאוד, הממלאים במיוחד את פסקי האידרות; וכפי שנוכחתי מתוך העיון בפירוש האידרות שבכתב-יד, משמשים גם ביאורי המושגים ההם לרמ"ק יסוד מוצק להבהרתו המזוקקת של אותו סוד האלוהות המיוחד, הערוך בפרשיות המוזרות והמתמיהות ההן של הזוהר.

חיבור אחר, "ספר אילימה רבתי" קראו המחבר על שם הפסוק (שמות טו כז): 'ויבואו אילמה ושם שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים'. וכך, אמנם, ערוך הספר בשנים עשר חלקים, הנקראים "עינות", כשכל אחד מהם מכיל ששה פרקים גדולים בשם "תמרים" (המתחלקים לפרקי-משנה). מן הספר הגדול והחשוב הזה נדפס עד כה רק שליש ארבעת ה"עינות" הראשונים. אבל די במה שהודפס כדי לקבוע על פיו את ייחודו של החיבור.

בניגוד לספר ה"פרדס", המתבסס בכל עניין ועניין באורח שיטתי על מבואות של דברי מקורות ודעות הקודמים, הרי ספר "אילימה", אין בו אלא התייחסות מועטת לדבריהם או לדעותיהם של אחרים. זוהי היצירה ההגותית המזוקקת ביותר של הרמ"ק, בה הוא מציע (בחלק המודפס) את מלוא קומת שיטתו המיוחדת בתורת האלוהות.

מי שמתעמק בחיבור בעיון ממושך ומדוקדק, עומד לפני הפתעה עצומה: מבלי שהרמ"ק יעלה במפורש את זכרו של הרמב"ם, מכוונת תורת האלוהות שלו - שהיא, כמובן, השקפה קבלית מובהקת - באורח שיטתי, בקווים עיקריים ובולטים - ואפילו בשימושי הלשונות - לתורת האלוהות הסמויה של ה"מורה" וספר המדע.

גילוי זה אמנם חידוש הוא, אבל הוא אינו כל כך מפתיע, כמו שאפשר לחשוב לכאורה. במקום אחר כבר הצבעתי על המצב הדומה המסתמן בכתבי המקובלים בגירונה. הוגים מעמיקים אלה הכירו בספר ה"מורה" חיבור איזטורי, אשר בו הטמין מחברו - כמו שהודיע על כך מפורשות - 'תפוחי זהב' של מסתורין האמונה בתוך 'משכיות כסף' של הפילוסופיה, באופן שהחיבור הוא, לאמיתו, כלשונו: "בעל שני פנים - נגלה ונסתר"! וכך הם, אמנם, משתמשים באורח שיטתי ברמזי ספר ה"מורה" ואף ספר המדע, רבות בלשונם ממש, אבל תמיד בעילום המקור, בהצעת והבהרת התורות מסוד הקבלה (הנושא נידון במחקר על יסוד המסתורין בהגות הרמב"ם, בספרי "במעגלי הנגלה והנסתר") - ועתה, כך בדיוק, אלא בממדים הרבה יותר רחבים, עושה אחריהם גם הרמ"ק!

הרמ"ק - בכך לא יכול להיות ספק - רואה ברמב"ם מורה מובהק בתורת הסוד! אכן, הוא גם הכיר ברורות כי תורת הסוד של הרמב"ם אינה עולה כולה בקנה אחד עם זו של הקבלה המסורתית, מיסודם של מקובלי הפרובאנס וגירונה ובייחוד זו שבספר הזוהר; ומסיבה זו הוא, אמנם, מסתייג ממנה. לכך, כמסתבר, הוא גם מתכוון ברמזו העדין, באומרו על הרמב"ם, כי "נעלמו ממנו כמה מפתחות החכמה"... כוונת המקובל היא, כמובן, ל"חכמה הנסתרה" - הקבלה!

עלינו להכיר, כי שר המסתורין הזה, ר' משה קורדובירו, הסתכל בסוף ימיו על הקבלה והפילוסופיה כזהות בעיקר-תוכנן בהשקפות האמונה. יסוד אמונת היהדות בעצם מהותו בעיניו אחד הוא, בצורות השונות שבהן הוא בא לידי הבעה במחשבת האומה.

"אור נערב"

ולבסוף הערה על החיבור הקטן: "אור נערב". ספר זה חיברו הרמ"ק, כנראה, בסוף ימיו, והוא מיועד לעורר את הרבים על התועלת ועל חובה, שיש בעסק הקבלה. ומעניין, שה"חיוב המוטל על המשכיל בלמוד האלהיות" היינו, כמו שמתברר מהמשך דבריו, לימוד סוד הספירות של הקבלה - מבסס הרמ"ק דווקא על לשונו של הרמב"ם.

כידוע, פותח הרמב"ם את הלכות יסודי התורה בראש ספרו "יד החזקה" בזה הלשון: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא". והרמ"ק מבאר את הכוונה הפנימית של הרמב"ם בדיוקי לשונו:

"ירצה, כי בכלל מצווה זו צריך לידע גם את סדר המצאת הנמצאים... שהוא מראש הנמצאים עד מציאות האדם השפל. ובזה אין ספק, כי איך אפשר לפרש מלת 'לידע' היות הכוונה להאמין מציאות האלוהות, שאם כן הוה ליה למימר: מצות עשה להאמין שיש שם אלוה, ולא אמר כן, אלא: 'לידע שיש' וכו' - משמע, שצריך ידיעה ממש בהשגת האלוהות כפי כח דעת האנושי. וכן אמר הכתוב: 'דע את אלהי אביך ועבדהו' - הורה, כי לעבוד כראוי צריך ידיעה בו, והיינו ידיעת ספירותיו והנהגתו בהם וייחודו בהם, והיינו העבודה הנכונה".

הרי, שהשגת האלוהות ב"סדר המצאת הנמצאים", שכוונתו אצל הרמ"ק היא, כמובן, בעיקר: סדר מערכת האלוהות בסוד הספירות, וידיעת תורת הספירות כראוי, ואיך האל מתייחד בספירותיו, ואיך הוא מנהיג עולמו בהם, זוהי חובה המוטלת על כל אדם מישראל, כדי שיוכל לעבוד את ה' עבודה נכונה כראוי וכיאות. ולהגיע להשגה וידיעה מפורטת זו בסוד האלוהות ובתיקוני הייחוד הדרושים בעבודת ה' - מדגיש הרמ"ק:

"אי אפשר אלא בלימוד החכמה (הנסתרה) וההתמדה בכוונה הראויה במעשה המצווה והתורה ותפילה, ואז ודאי יתייחד קב"ה ושכינתיה, וישלים עבודתו".

ומסיים:

"ואם כן, אין ראוי להתרשל שום אחד מישראל מהשגת מצווה זו על מתכונתה, כל אחד ואחד כפי כוחו. והנה תחילת הידיעה בכלל המציאיות האלה, ואחר כך כפי גודל הדעת והידיעה כן יגדיל קיום מצווה זו".

בפסקה קצרה זו עומדת לפנינו תורת-הרמ"ק כולה על רגל אחת: בתוכנה - שאיפתו ללמד את כל העם כולו דעת ה', היינו, ידיעה ברורה ומדוקדקת של סוד האלוהות, של תפיסת מערכת האלוהות בסדר הספירות על כלליה ופרטיה, כתנאי הכרחי לאפשר להם לעבוד את עבודת ה' בכל הידיעה והשלמות הדרושה והרצויה; ובצורתה - זכות ובהירות הלשון, שבה טרח גאון-המחשבה ואומן-ההבעה הזה לקרב את התורה העמוקה ללב הבריות, ללבו של כל אחד ואחד כפי כושר השגתו.

הדרך האחרונה

בכ"ג בתמוז, שנת ש"ל (0751), נצחו אראלים.

בן ארבעים ושמונה שנה היה רבי משה קורדובירו, כאשר החזיר את נשמתו אל מקור מחצבתה במרומים, שעליו הגה ואליו נשא את נפשו כל הימים.

את פרי יגיעו עלי אדמות, ספרייה שלימה של כתבים, הוא השאיר בידיהם הנאמנות של אלמנתו ובנו גדליה, בן השמונה - שמהם הופיעו יצירותיו אחרי שנים, להאיר לארץ ולדרים.

אחרי ארונו הלכו רבותיו: גיסו ר' שלמה אלקבץ, אשר לפני עשרים ושמונה שנים הכניס אותו אל היכל הקודש של הקבלה; ורבו הקשיש, גדול הדור והדורות, ר' יוסף קארו, שהספידו ליד קברו, וכה אמר: "כאן נגנז ארון התורה".

כן היה בין קהל המלווים איש בגיל השלושים, שהגיע לצפת רק לפני חדשים מספר, ועוד הספיק ליהנות מאור תורתו של הנפטר, ואף ראה בו מורו ורבו.

הוא היה בעל עיניים זכות, שניתן להן לראות מה שלא ראו עיני אחרים. ואף כאן, בלכתו אחרי מיטת רבו, הוא ראה: "עמוד ענן (נ"א: עמוד אש), שהולך לפני ארונו".

ועל תורת רבו אמר: "משה אמת ותורתו אמת בעולם הבלימה!"

היה זה ר' יצחק לוריא אשכנזי - "האר"י"... התלמיד אשר ירש את מקום רבו הגדול במקדש-המסתורין שבצפת, ומקומם של כל בעלי-הסוד אשר היו לפניו; ואחריו לא קם כמוהו.

התלמיד הפך מורה האמונה לעם, ובשארית ימיו - שלוש שנים בלבד - הוא שינה ועיצב את פני הקבלה כתורה חדשה, עד שלא היה לה עם אחותה הבכירה, הקבלה המסורתית, קבלת רבו הרמ"ק, אלא שיתוף השם בלבד. הקבלה החדשה שלו, קבלת האר"י, היא אשר סיפקה התשובות לשאלות הגורליות של התקופה.

האר"י הצליח ברוח-פיו - בתורתו שגוריו העלוה אחריו בכתובים - לברוא עולם חדש. הוא שיחרר את הקבלה מכל כבלי העבר; הוא הוציא אותה מפינת סתרה, בה הייתה חבויה מדורות עולם, והעלה והושיבה במקהלות על כס השלטון הרוחני באומה, שממנו שלטה בכל תחומי הרוח והחיים, כמעט שלטון יחיד, במשך המאות הבאות.