הפולמוס על היות ר' יונתן שבתאי

כשהספיד ר' יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה", את ר' יהונתן אייבשיץ, קרא עליו את המקרא: 'צר לי עליך אחי יהונתן' (שמואל-ב א, כו). ועדיין אנו יכולים לקרוא עליו פסוק זה, כי לאחר שכבר עברו מאתים שנה לפטירתו, עדיין לא מצא ר' יהונתן מנוחה נכונה בקברו.

אותו הפולמוס החריף, שהתחיל נגדו ר' יעקב עמדין, לפני מאתים וחמש עשרה שנה, חזר וניעור בימינו. אותו הקטרוג, שר' יהונתן היה שבתאי, שוב מהדהד בירחונים ובקובצים. כאז כן גם היום קמו לו סניגורים, כמו שאול פנחס רבינוביץ, דוד לייב צונץ, הרבנים יקותיאל גרינולד וראובן מרגלית, ויצחק רפאל. אין את נפשי להכניס את ראשי בין ההרים, לא מקובל אני ולא בן מקובל, רצוני רק לתאר את דמותו כגאון ודרשן. לא רק המכתבים שנתפרסמו בספרו "לוחות העדות", מעידים עליו "כגאון הדור", "כרבן של כל בני הגולה", "תפארת ישראל והדרו", אלא אפילו ר' יעקב עמדין מתנגדו מעיד עליו:

"כמעט בכל אשכנז, פולין, ואפילו בטורקיא, היו מאמינים שהוא יחיד בעולם, בתורה ובחכמה, בקדושה וענוה, ושאין על עפר משלו, לפי דבריהם - ויחכם מכל אדם" (בית יהונתן הסופר, א).

לא רק חבריו הגאונים, ובתוכם הגאון מווילנא, הללוהו, אלא גם תלמידיו, שעלו לאלפים ורבבות, העידו, כי היה ר' יהונתן זהיר במצווה קלה כבחמורה, ולא פסק פומיה מגירסא. אחד מתלמידיו, נפתלי הירש וואשרטרילינג, מעיד, שלא זזה ידו מיד רבו במשך הרבה שנים, ואפילו היה לן בחדרו, ומעולם לא שמע אף ברמז כי נטה לתורת השבתאים. משערים, כי כעשרים אלף תלמיד למדו תורה מפיו, והוא התהלך אתם כאב ורע. הייתכן כי בכל אלה השנים לא ישמיע אף חצי דבר בעניין שבתי צבי, שלפי דעת מקטרגיו היה שקוע ראשו ורובו בעניין זה? ולא עוד, אלא הרי הוא שהחרים את הכת במעמד מאות אנשים בבית המדרש.

ילדותו ונעוריו

כבר בימי ילדותו התנכר ר' יהונתן בכשרונותיו הגאוניים כי עתיד הוא להיות גדול בישראל. הוא חונן בזיכרון נפלא - "בור סוד שאינו מאבד טיפה", ובחריפות עזה. שתי הסגולות: בקי וחריף, סיני ועוקר הרים, עמדו לו בפלפוליו העמוקים בכל מקצועות התורה. עדים הם ספריו בהלכה "כרתי ופלתי" לשו"ע יורה דעה ו"אורים ותומים" לשו"ע חושן משפט, כי היה פלפלן חריף. אך אפילו בספרי הדרוש שלו: "יערות דבש", "אהבת יהונתן", "קשת יהונתן", הוא מתגלה כדרשן, היודע "לקרב רחוקים בזרוע". הוא היה סופר מהיר בתורת ה', והשאיר אחריו תשעים ושמונה ספרים, שרובם עדיין טמונים בכתבי יד בכמה ספריות בעולם (גדולת יהונתן" ח"ב).

עוד בהיותו צעיר לימים, כבן תשע עשרה, נחבר לדרשן בעיר פראג ושימש שם גם ריש מתיבתא. עיר זו היתה ידועה בעולם בשל גדולי התורה, כמו המהר"ל ובעל "שבות יעקב", ששימשו בה. דרשותיו משכו קהל רב לבית מדרשו, וכשנפטר ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג, נתמנה ר' יהונתן גם לרב ואב"ד.

ר' יהונתן, מלבד גדלו בתורה, היו לו גם ידיעות בחכמות חיצוניות, והתחבב על השרים וההגמונים על ידי חידודיו ובדיחותיו. הוא התווכח אתם על עיקרי היהדות - וניצחם. רק חסרון אחד נמצא בו: לא היה זהיר בעקיצותיו. רבים מייחסים שנאתו העזה של ר' יעקב עמדין לעקיצתו של ר' יהונתן בנוגע לספרו של אביו, ה"חכם צבי", ספר זה נדפס בגיליונות רחבים, וכשנשאל ר' יהונתן לחוות דעתו על הספר הזה - ענה "כי גם הגיליונות הרחבים אינם מספיקים להכיל את כל הטעויות הנמצאות בו". מישהו מסר דבריו ל"חכם צבי" והוא סיפר את זה ליעקב בנו, ובגין כך נטר לו את שנאתו כל ימי חייו.

באותו זמן יצא ר' יהונתן בתשובה ארוכה לבטל את היתרו של ה"חכם צבי" בעניין תרנגולת שניטל ליבה. ר' יהונתן טרח ושאל את חכמי אומות העולם, אם אפשר לתרנגולת לחיות זמן מה בלי לב? והם ענו לו כי לפעמים יש תחליף במקום הלב, אך אין אפשרות לתרנגולת לחיות זמן רב. לפיכך פסק ר' יהונתן כי תרנגולת זו טריפה היא אפילו כשחיה עדיין.

הדרשן

כדרשן הצטיין לא בביאור מדרשים בלבד, אלא גם בקשרו את דברי חז"ל לתוכחה ומוסר. כבר ציין בעל "נודע ביהודה": "מי בדורו כמוהו היודע להוכיח"? תוכחתו הופנתה לקלקולי הדור. הוא התריע על לשון הרע, ניבול פה, קלות ראש, תפילה בלא כוונה, השחתת הזקן ופריצות. בעניין זה התקין, שחתן לא יתראה עם ארוסתו רק פעם בחודש, והשעה העשירית תהיה אחרונה לפגישתם; הוא ביקש מאת הנשים שלא להרבות ביציאת חוץ, מפני שהן מגרות את יצר הרע; בהלוויית המת תלכנה הנשים אחרי הגברים. ללמדנו כמה רחוק היה מדעות השבתאיים, שזלזלו בעניין גילוי עריות, כידוע.

הוא דיבר קשות על העשירים, שלוקחים לבנותיהם חתנים "עמי הארץ", ואינם מתחשבים עם בני עניים. שהם תלמידי חכמים; הוכיח את בני קהילתו על שאינם עושים את המצוות בשמחה; העיר את ליבם שאינם מדקדקים במצוות כיבוד אב ואם כשכניהם הנוצרים.

גזירת האפיפיור על הדפסת התלמוד

באותה תקופה חלה גזירת האפיפיור על הדפסת התלמוד. גזירה זו כללה גם איסור על ייבוא ספרי התלמוד מחוץ לארץ. קרה מקרה, שיהודי אחד, בשם: יצחק מוכר ספרים, הביא בסתר שמונה גמרות עם פירוש הרי"ף - ונתפס. את הספרים דנו לשריפה, ור' יצחק נידון לנקות את הרחובות שנה שלימה, כשהוא כבול בכבלי ברזל.

אבל משום שר' יהונתן היה מכובד על השרים וההגמונים בפראג, עלה בידו להשיג רשיון להדפיס את התלמוד. לא בנקל עלה הדבר בידו. בחכמתו סילק כמה מהטענות שהרצו ההגמונים לפניו על התלמוד. ברם, תנאי התנו ההגמונים, שכל מאמר שהוא גנאי לדתם - יושמט, וגם השם "תלמוד" לא ייזכר. ר' יהונתן בחר את השם "הלכות". וכן נדפסה גמרא ברכות בשם "הלכות ברכות", עם הרא"ש, המהרש"ל, המהרש"א והלכות מהרמב"ם (פראג תפ"ז). ההשמטות אושרו על ידי בית דין צדק של פראג שבראשו עמד הרב ר' דוד אופנהיים. ההשמטות עיקרן במאמרי אגדה, שקשה היה לבארם על פי הפשט, כגון "הקב"ה מניח תפילין"; "הקב"ה שואג כארי". כאן השמיט ר' יהונתן את התיבה "כארי" והכניס עוד שינויים קטנים (עיין "הדפסת התלמוד" - לר' נ"נ רבינוביץ).

ר' יהונתן התנצל, שגם בדפוס באזיליא, נשמט המאמר (ב"ק לז, ב) "שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור". והוא מביא ראיה, כי בעל "תוספות יום טוב" דיבר בשבח התלמוד בהקדמה לספרו "מעדני מלך", וניצל בדרך נס מסכנה חמורה, והיה חוגג אותו היום כמו פורים. ור' יהונתן כותב:

"היה לי הלילה למחשבת התורה, והיום למשמר, נכנס ויוצא בחצרות השרים וכוהני מלומדי הנוצרים להתווכח עימהם בתורתנו, אשר צחקו עלי שרים בכמה דברים אשר יחפאו עלינו, ושמו עלינו עלילות דברים, ואני הייתי כמליץ, מוציא לאור תעלומות, לברר דברי קדמונים כשחר נכון מוצאו, עד שת"ל חכמתי עמדה לי, ומצאתי חן שהרשוני להדפיס ספרי תלמוד מה שלא היה מאז ומקדם" (גדולת יהונתן, ח"ב).

"הלכות ברכות" בלבד נדפסה, משום שמרובות היו ההשמטות שהציעו ההגמונים ליתר המסכתות - חששו, שהנוסח יתקלקל לגמרי ומשך הבי"ד צדק את ידו מן העסק.

האשמותיו של ר' יעקב עמדין

צא וראה עד כמה השנאה מקלקלת את השורה! ר' יעקב עמדין מאשים את ר' יהונתן, כי לשם רווחים עשה את המלאכה הזאת. הוא הטיל חובה על כל בעלי הבתים שיקנו את הגמרא, והריוח יתחלק בינו ובין הבישוף! ("התאבקות").

כעבור עשרים וחמש שנה, נתמנה ר' יהונתן רבה של קהילת מיץ. הוא הסכים למשרה זו משום שכאן נמצאו בתי דפוס עבריים, וציפה להדפיס כאן את ספריו, מה שאי אפשר היה בפראג. קהילת מיץ שלחה לו חוזה לשש שנים, וגם אלף טולר להוצאות הדרך. ר' יהונתן ענה לראשי הקהילה, שרצונו בחוזה לשלוש שנים, כמו שהיה נהוג עד אז, וגם אין לו צורך בסכום גדול כזה להוצאות הדרך. צא וראה כמה מסולפים דבריו של ר"י עמדין באמרו שר' יהונתן היה "חומד ממון".

סיוע לקהילת פראג

גם אחרי עזבו את פראג לא הסיר אהבתו ממנה. יהודי פראג נמצאו אז בצרה גדולה. מלשינים הלשינו באזני מלכת אוסטריה, מריה טירזה, כי בשנות המלחמה על אוסטריה היו היהודים נוטים חסד לצרפתים, אויביה - עמדה וגזרה גירוש טוטאלי על יהודי פראג. הגירוש חל על עשרים אלף יהודי פראג ועשרים אלף יהודים בסביבותיה; והימים - ימי חורף.

ר' יהונתן פנה לכמה קהילות, שתעמודנה לימין יהודי פראג. במכתבו אל קהילת רומא הוא מציע, שיהודי רומא יפילו תחינתם לפני האפיפיור, שישתדל לבטל את הגזירה, ואם אי אפשר לבטלה, ידבר נא על לב המלכה שתידחה את הגזירה עד שיעבור החורף, וכתב: "אם החרש תחרישו לעת כזאת... כי אולי לבעבור נסות אתכם...". הוא כתב גם לקהילת בורדוס, והוכיחם על אשר לא נענו לעזרת יהודי פראג כמו שעשו אנשי בניא. במכתביו מספר ר' יהונתן בשבחה של קהילת פראג: "עיר רבתי עם, צבי לכל הארצות, מלאה חכמים וסופרים" (גדולת יהונתן, ח"ב). השתדלותו עשתה פרי, ואחרי זמן מה תירשו יהודי פראג לחזור לעיר מגורם.

ספריו

ר' יהונתן שבע נחת בפראג. כאן כתב הרבה מחיבוריו, חידושים ופלפולים על הש"ס, הרמב"ם, השולחן ערוך, וכמה חידושי אגדה. בין ספרי הדרוש שנדפסו אחרי פטירתו נמנים: "יערות דבש"; "אהבת יהונתן"; "קשת יהונתן"; "מדרש יהונתן" ועוד. היה לו חלק גדול גם בקבלה. "הזוהר" וגם יתר כתבי המקובלים היו שגורים על פיו.

דרכו בדרוש

דרכו בדרוש, להביא מאמר חז"ל תמוה, לפרשו אח"כ על ידי מאמרים אחרים של חז"ל, ולסיים את החידוש: "ואתי שפיר". לפעמים הוא מפרש את העניין בכמה דרכים. דרושיו הם פלפולים חריפים. מלבד "יערות דבש", בו נמצאות דרשות שלימות, באים ביתר ספרי הדרוש שלו קטעים לדרשות בלבד.

הנה דוגמא לפלפוליו באגדה: מדוע עלה אלקנה לרגל רק פעם אחת בשנה, הרי חובת עלייה לרגל היא בשלוש רגלים? והוא מבאר ע"פ מה שאמרו: מי שאין לו קרקע פטור מעלייה לרגל - ואלקנה היה לוי ולא היה לו קרקע. ברם, אם משום כך הרי היה פטור לגמרי, ומדוע פעם אחת בשנה כן עלה לשילה? - משום שרצה להחזיק בזכותו כלוי לקבל מעשרות. ומדוע לא קיבל את המעשרות בעירו? - כי בני עלי היו להוטים אחרי המתנות, וחז"ל אמרו: כשראית מהדרין אחרי המתנות, משוך ידך. ומדוע עלה דווקא בראש השנה? - משום שאז לא היה קהל רב ולא היה דוחק, כי לא היו עולים רבים. והרי היה נס, "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"? - מפני חטאם של בני עלי לא זכו לאותו הנס.

היה ר' יהונתן חריף ובקי ומצא סימוכין במאמרי חז"ל, שנראים רחוקים זה מזה. הוא מביא את מאמר המדרש: בראשית ברא אלוהים - הה"ד ובצלאל עשה כאשר צווה ה' את משה' - כאשר צווה משה אין כתוב, אלא כאשר צווה ה' מלמד שבצלאל עשה כאשר צווה ה' ולא כאשר צווה משה. ותמוה. ור' יהונתן מסביר כי עניין אחד מקשר את שני הדברים. כשברא הקב"ה את האדם אמר: 'נעשה אדם' אמר לו משה - אתה נותן פתחון פה, שיאמרו שתי רשויות יש כאן - אמר לו הקב"ה: מי שרוצה לטעות יבוא ויטעה. וגם בעשיית המשכן אמר משה לבצלאל שיעשה את הכלים בראשונה, כדי שלא יאמרו הקב"ה צריך לבית. ובצלאל אמר: מי שרוצה לטעות יבא ויטעה. וזהו הקשר שבין שני המאמרים (דברי יהונתן, בראשית).

יש ור' יהונתן מפרש פסוק לפי עומק הפשט. לדוגמא: 'יראת ה' תוסף ימים, ושנות רשעים תקצורנה' (משלי י, כז) הוא מפרש: מי שבוטח בה' שהוא יספיק לו די מחסורו, אין לו דאגה ליום מחר, הדאגה מקצרת ימי חייו של אדם, ולכן ימיו נוספים. אבל הרשע, שאוגר לשנים רבות דאגתו מקצרת את שנותיו (שם, הפטרת חיי שרה).

גדול היה כוחו של ר' יהונתן בפירוש אגדות תמוהות של חז"ל. בגיטין נח, א, מסופר: "מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים... הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים?' ענה אותו תינוק: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר (ר' יהושע): מובטחני בו שמורה הוראה בישראל... לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה". המפרשים שואלים: מהי החכמה שמצא ר' יהושע בדברי התינוק? ומסביר ר' יהונתן, כי מן הדין אין פודין שבויין יותר מכדי דמיהן, שלא ירבו השובים. אך מותר לאדם לעשות לפנים משורת הדין. לפי חז"ל הבית נחרב, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. ר' יהושע היה יכול לפטור את עצמו ממצוות פדיון תינוק זה שביקשו ממנו יותר מכדי דמיו. אך התינוק אמר לו: יש לפנים משורת הדין, וגם הקב"ה מתנהג אתנו לא על פי הדין, אלא לפנים משורת הדין 'ולא אבו בדרכיו הלוך' מפני שדנו אך דין תורה. אז ראה ר' יהושע שהתינוק הוא חכם ופדאו בממון הרבה (אהבת יהונתן, בראשית).

דברי מוסר ותוכחה

כאמור, העיד ר' יחזקאל לנדא, על ר' יהונתן: "מי כמוהו יודע להוכיח". ואמנם, בספרי הדרוש שלו, בייחוד בספרו "יערות דבש" הוא מרבה בדברי מוסר ותוכחה. בעיקר הוכיחם על זלזולם במצוות כמו כיבוד אב ואם, הדרת זקן, אונאה ומרמה בעסקים. הוא מדמה את הנהגתם לעומת הנהגת אומות העולם בעניינים אלה, ומוצא כי האומות עולות על ישראל. הוא מרבה לדבר על חטא הגאווה. עניו היה ר' יהונתן, ושנא את ההתנשאות והגאווה. בכמה ממכתבי חבריו שנדפסו ב"לוחות העדות" נזכר ר' יהונתן כ"עניו". מאוד מאוד היתה התורה חביבה עליו, והוא כותב "רעה חולי בעיני, שההמונים מושכים את ידם מלימוד התורה, באמרם, כי אין בידינו להשיג כמו רב ומורה, ואם כן למה זה נבלה זמן בלימוד תורה? לא המלאכה עלינו, מוטל היא על חכמי ישראל. זהו שקר, אווילות ותחבולות היצר הרע. כל אחד מחויב ללמוד תורה" (קשת יהונתן, א).

ר' יהונתן תולה את אריכות הגלות בזה שאנו רודפים אחרי הגאווה והכבוד המדומה. "אין מידה טובה בעולם שנותנת חיים בעולם הזה ובעולם הבא כמידת הענווה" (שם, ה). וכשנשאל בדבר טיולים בשבת, הרי הם מוסיפים כוח ללמוד תורה, משיבים נפש וגורמים לבריאות. - הוא משיב:

"אך זוהי חכמת היצר הרע, כי הטיולים מביאים לידי שיחה בטלה, לשון הרע ופריצות והתחברות ללצים" (יערות דבש, ה).

גם תלמידי חכמים לא יצאו ממנו זכאים. חרה אפו על חבריו, שעמדו מרחוק כאשר מתנגדו ר' יעקב עמדין השפילו עד עפר. מתלונן ר' יהונתן:

"'שלו חייתי ויפרפרני'... ירו המורים בחצים ביהונתן... מעט ימי חיי אשר מצאתי בהם מנוח ושקט רוחי" (הקדמה ל"כרתי ופלתי"); "שבעתי כלמות וריק, ויקיפו בי להוריד את שיבתי ביגון שאולה" (לוחות העדות).

בייחוד קצף על בעל "פני יהושע" ש"לקלוני הוא חוגג... לא נופל אנכי ממנו". "תחת כל עץ רענן שם זכרוני לתועבה". תולה ר' יהונתן את רדיפתו בסיבת הקנאה. ויש רגלים לדבר. ר' יעקב עמדין חשב כי לו משפט הבכורה לשבת על כסא הרבנות במיץ ובאלטונא.

"הקנאה היא ההורגת צדיקים והיא כל חולי ומחלה אשר לנו בגולה. תלמידי חכמים נקראים כלם "אם". תלמידי חכמים הם הנוחרים בי - בני אמי נחרו בי. הם הגורמים שאנו בקדרות כי מכוח המחלוקת נתהווה הכל, וזהו מחמת קנאה ורמות רוח" (קשת יהונתן א).

חשש ר' יהונתן לחילול השם בראות העם כי הרבנים מתנגחים זה בזה ומבטלים איש את רעהו. כן הגדיל ר' יעקב עמדין לגדף את ר' יהונתן וקרא לו "המופקר", "החומד ממון", "האוכל טריפות", ועוד. ור' יהונתן מצידו גינה את הרבנים, שמקבלים משכורתם ע"י לחץ השרים. "'והכהן הגדול מאחיו', משמעו שאחיו יגדלוהו - ולא זרים".

כפסיכולוג

כפסיכולוג חדר ר' יהונתן לנבכי הנפש של האדם הפשוט. הוא הסתכל איך יהודי מקבל עליו בנחת את פסק דינו של הרב בעניין טריפות. אם הרב מטריף את הבהמה, ואפילו אם מגיע לו הפסד גדול מפסק זה - הריהו מקבל את הדין; אך אם יהיה לו דין ודברים עם חבירו והרב מזכה את חבירו, יקצוף ויכעס על הרב. ההסבר הוא, כי מחשבתו של האדם הוא 'גם לי גם לך לא יהיה' - השני זוכה בדין והוא מפסיד. רעיון זה, אומר ר' יהונתן, בא מסיפור שתי הזונות במלכים-א (אהבת יהונתן, הפטרת דברים).

בדרך פסיכולוגית מבאר ר' יהונתן, מדוע כשמת אהרן בכו כל בית ישראל, ואצל משה נאמר: 'ויבכו בני ישראל', ולא 'כל בית ישראל'? ההסבר הוא, כי במותו של אהרן ידעו כולם שבנו יירש את מקומו; ואצל משה, היו הרבה שחיכו למלא את מקומו, כשראו שיהושע נבחר, חרה להם, ולא בכו כשמת משה. יש עבירות, אומר ר' יהונתן, שהן מיוחדות לצעירים: התייפות, סלסול בשערות, שמיעה לקול שירה וזמרה, אך יש עבירות שהזקנים נמשכים אחריהן, והן: רדיפה אחרי הכבוד, וגאווה (שם, ואתחנן).

הספדים

רגיל היה ר' יהונתן להספיד גדולי ישראל שנסתלקו. יש והספיד כמה רבנים בבת אחת, כי ההספד היה פלפול באגדה, ושמות הנפטרים הוזכרו רק כלאחר יד ולא הירבה לתאר את מעלותיהם המיוחדות. העיקר היה הביאור על הפסוק הקשה או על מאמר חז"ל מוזר.

הנה, למשל, בהספדו על הרב מליסא, צירף עוד שני רבנים; הביא מאמרי חז"ל שאינם נוגעים בדרך ישרה לנספדים, ורק באמצע הדרשה היפנה את דעתו להספד, ואמר, כי ההספד עיקרו בא לעורר תשובה. הצדיקים מגינים על הדור. בית המדרש הוא מבצרנו, ולכן אסור לדבר שם דברים בטלים. ואחרי כן הוא מביא מאמר מהירושלמי: "כל ההולך לבית הכנסת ומתפלל כאילו הקריב מנחה טהורה". ההליכה לבית המדרש, אומר הספדן, כבר כיפרה על החטא; התפילה היא מנחה, כלומר; מתנה. אילו באו הנפטרים לעירנו היינו בודאי נותנים להם מתנות יקרות. לכן עכשיו יקבל כל אחד על עצמו מידה נאה, וזו תהי המתנה לנפטרים החשובים.

תוך כדי כך הוא מתלונן על אשר אנו לומדים תמיד את הרעה מחברינו ולא את הטוב. הוא מדבר על הפירוד והמחלוקת ששררה אז בינו לבין מריביו. כל הגוף צריך להיות בריא. אם היד בריאה, והרגלים כואבות - איזו תועלת היא לגוף?

הספדן מוכיח את אלה המזלזלים בשאלת חז"ל, אם הספדא הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי? התלמוד מגיע לידי מסקנא, שההספד הוא משום יקרא דשכבי, ומביאים ראיה מאברהם, שבא להספיד את שרה. ור' יהונתן שואל, כיצד נפתרה השאלה, אולי היה ההספד לכבודו של יצחק? ומסביר, כי הבריות אמרו שמאבימלך נתעברה שרה ולכן לא נכמרו רחמיו על יצחק, שלא היה בנו. ההספד הוכיח, כי אברהם לא האמין בדיבה זו. הוא בא להספיד את שרה, כי היתה אישה כשרה (קשת יהונתן). כך היה מנהגו גם ביתר הספידיו, דברי מוסר ודברי כבושין מעורבים בפלפולים ובביאור מאמרי חז"ל.

טעם למצוות ומנהגים

ידע ר' יהונתן, שהתורה היא חוקה ואין לנו לחפש טעמים למצווה זו או אחרת בכל זאת נתן טעם לכמה מצוות ומנהגים. בעניין מחצית השקל - כדי שלא יבוא האדם לידי גאווה בחשבו כי הוא הכל. כל אדם צריך לאחרים. הוא אך חצי הדבר, בהצטרפו לאחר - נעשה השקל שלם.

מדוע אנו ממליכים את הקב"ה בר"ה דווקא? - משום שכל מלך חדש נותן חנינה לכל עבדיו, ור"ה הלא הוא יום דין, ולכן אנו ממליכים אותו כדי שיתן לנו חנינה.

מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול, שהתוודה פעמיים 'חטאתי'? - כי ישנם שלושה דברים המונעים את התשובה: העלמת החטא; התנצלות; ואהבת הכבוד. שאול נכשל בשלושתם. הוא העלים את החטא באמרו: 'שמעתי בקול ה''; הוא התנצל, באמרו: 'יראתי את העם'; הוא אהב כבוד, באמרו: 'כבדני נא נגד זקני עמי' (אהבת יהונתן, זכור).

לפעמים הוא נותן טעם הגיוני. כן הוא שואל: מדוע היה השעורים בזול בימי אלישע? הוא שואל והוא משיב כי שעורים הם מאכל בהמות - והבהמות תמו, לכן היו שעורים בזול.

עם ישראל

למרות דברי תוכחתו הקשים, התפאר ר' יהונתן בעם ישראל. 'ישראל אשר בך אתפאר' "ישראל הם מעל כנפי השכינה, ומאירים הם בגלות. בחושך ראו אור. העובדי גלולים מחרפים אותם, וזרע קדש לא ישקרו באמונתם. ומי שהוא חכם לב, פוקח עיניו להבין באמת האחדות, כי הוא רואה ישראל עומדים על משמר, הן בעת צרה, אם כן אחדות המוחלט - אמת" (שם, תבא). הוא מבחין בין ישראל לאומות העולם בדרך התנהגותם בחגים. אומות העולם ממלאים את בטנם ושותין ומשתכרין, והולכים אחרי שרירות לבם; ישראל מקיימים שמחה של מצווה. הם אומרים: 'הגדיל ה' לעשות עמנו'.

עניין הגלות והגאולה תפסו מקום רחב במחשבתו של ר' יהונתן. קיום ישראל בגלות הוא נס נסתר. ישנם שני סוגים בישראל ביחסם אל הגאולה: ההמון הפשוט סבור כי אין צורך בתשובה. השם נשבע שיגאלנו, והוא יקיים את שבועתו; הצדיקים סבורים כי בזכות התשובה ימהרו את הגאולה.

מפחד היה ר' יהונתן מההתקרבות אל העמים הנכרים. מחסדיו של הקב"ה הוא שאין ישראל באהבה עם האומות. מחמת חכמתם חלילה יעבירום על דתם. אנו בגולה לבדנו, כדי להיות קשורים בהקב"ה, ובכך מובן הפסוק: 'שחורה אני ונאוה'.

ר' יהונתן מטיל את חטאי העמים על שכם ישראל. מפני שאנו חוטאים, אנו גורמים להצלחתם של האומות; והם מייחסים את הצלחתם לעבודה זרה שהם עובדים, וזה נחשב לנו לעוון, כי אנו הגורמים לעבודה זרה שלהם (אהבת יהונתן, בלק).

אנו בגלות מפני שאין אנו אוחזין במעשי אבותינו, שהיו כשרים מבלי פסול. ר' יהונתן מאמין, כי אורך גלותנו הוא משום שאנו כופרים בתורה שעל פה. וזוהי כוונת הפסוק: 'כי פיהו מריתי' כלומר, תורה שעל פה, כי היו צדוקים, בייתוסים וגלילים (נוצרים). על הפסוק 'ושביה בצדקה' אומר ר' יהונתן, כי אך בזכות התשובה יגאלו ישראל, מפני שכל יתר המצוות צריכות כוונה, מלבד צדקה, "אפילו שיחיה בני" - אינו מבטל את ערכה של המצווה, כי העני נהנה מנתינה זו בכל פנים.

בתורת הנסתר

לא בתורה הנגלית בלבד היה מעל כל בני דורו, אך גם בתורת הנסתר היה חלקו גדול. מקובל היה ר' יהונתן, והשתמש בסודות התורה בכמה מדרשותיו. מרבה הוא לדבר על "ימין", שהיא בבחינת הדין, ו"השמאל", שהיא מידת החסד. מדבר הוא על המזלות. וסבור, כי עם ישראל אינו נתון תחת ממשלת המזלות: "אין מזל לישראל". עם ישראל מסמל את האחד של הקב"ה - ולכן קרן פרה פסולה לתקיעת שופר בר"ה, מפני שהיא מחוברת מהרבה עצמות, ומורה על הפירוד. וזהו מה שאמרו היוונים: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל"; השי"ן הימנית בתפילין של ראש מרמזת על ג' האבות; השי"ן השמאלית - מורה על ד' אמהות. ביחד הם עולים למספר שבעה - והם שבעת המשרתים.

כהן מותר לו להיטמא לקרובים, מפני שנשמות הקרובים מצטרפות לנשמתו, כמו נר, ואם כבה נרו של אחד, כבה גם נרו של הכהן באותה השעה, ולכן מותר לו להיטמא.

מדוע אין מקברין מתים בתכריכים של צמר? - מפני שצמר הוא ממזל מאדים.

יש שתי מדרגות בנשמות: אלה הנאצלות ממחיצתו של הקב"ה, והן קדושות: ואלה הנאצלות חוץ ממחיצתו של הקב"ה, והן נתונות תחת שלטון המזל.

כשהאדם הוא שלם - הקב"ה סך בעדו ומשמרו מכל פגע רע. אך אם הולך האדם אחרי שרירות לבו - הקב"ה מסלק את השגחתו ממנו, והוא מדוכא ומעונה בייסורים.

שלושה דרכים ליצר הרע:
א. מזג האדם - זה תלוי באיזה מזל נולד, אם במזל מאדים, יטה לשפיכות דמים; אם במזל נוגה - יחמוד נשים.
ב. יצר הרע יושב בלבו של אדם, 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'.
ג. מפתהו להתחבר עם רשעים.

חביבים עליו גימטריות וחשבונות. למשל, מספר אותיות התורה. לפני חטאו של אדם היה כ"ב - בראשית היה מלא - כשחטא אדם - נעשה בראשית חסר אות "א" - ונהיו אך עשרים ואחת אותיות - וזהו "א"ך למעוטי".

גם פירושו על "חד גדיא" נכתב על פי רמז וסוד, "גדיא" היא תואר לאומה הישראלית, יתר האומות נקראות בשם גדי מלשון "גד", שם עצם של המזל. בעל ההגדה הוסיף אות "א" לגדי מפני שאות "א" אינה משתנית אפילו כשתיהפך אותה על כל צד. וזה מורה על נצחיות האומה, "אבא" - זה אברהם. "תרי זוזי" - שני טלטוליו למצרים ולגרר. שונרא - זה מצרים - חתול אינו מכיר בבעליו, ופרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". בלב - זה עמלק. באופן זה הוא מפרש את יתר הגופים הפועלים בסיפור זה.

רב בקהילות אה"ו

ממיץ עלה ר' יהונתן על כסא הרבנות של שלוש הקהילות המפורסמות בתקופה זו: אלטונא, המבורג-וונדסבק. ביקש ר' יהונתן ליישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של ר' יעקב עמדין. ר' יהונתן התייחס בחבה אל ר"י עמדין. נטל רשות ממנו לדרוש בציבור; ביקש מאת אנשי הקהילה לקנות את סידורו; אך ר' יעקב נטר שנאה לר' יהונתן. הוא קינא בהצלחתו, וחשב שהוא יותר ראוי לרבנות של שלוש הקהילות. שנאתו לר' יהונתן לא ידעה גבול.

כמקובל היה ר' יהונתן רגיל לכתוב קמיעות בלשון המקובלים. חמש קמיעות פוענחו על ידי ר' יעקב עמדין ומצא בהן בסגנון של "א"ת ב"ש" - רמז לשבתי צבי. ר"י עמדין הרעיש את העולם, ודרש שיחרימו את ר' יהונתן. ור' יהונתן טען להגנתו, כי הקמיעות נזדייפו, המעתיקים החליפו אותיות הדומות זו לזו כמו "ב" ו"כ", ונתן פירוש אחר לגמרי לקמיעותיו מזה של ר"י עמדין. בעל "פני יהושע" נתחבר לר"י עמדין.

הדבר הובא לפני ועד ארבע ארצות, שנתאסף בירוסלוב - והרבנים עמדו לימין ר' יהונתן. ר"י עמדין לא חדל מריבו והגיש תלונות על ר' יהונתן לפני מלך דנמרק. בין התלונות נמצאת גם מלשינות גסה. הוא התלונן כי ר' יהונתן נבחר מקרוביו בלבד ולא מן רוב הקהל; ר' יהונתן מעיק על הקהילה בהחזיקו ישיבה בת אלפיים תלמיד, שעל בעלי הבתים לכלכלם. ר' יהונתן מכונה "עטרת ישראל", ובזה יש פגם בכבודו של המלך, והוא מכת שבתי צבי. המלך מסר את העניין לידי מלומדים נוצרים, וקרל אנטון ביטל את כל הטענות. אנטון זה היה מתלמידיו של ר' יהונתן, ויצא לתרבות רעה והתנצר. המלך דרש שר' יהונתן ייבחר עוד הפעם - ושוב נבחר ברוב דעות.

ר' יהונתן מילא אחרי בקשת הרבנים והחרים את כת שבתי צבי - ובכל זאת לא נתקררה דעתו של ר' יעקב עמדין. מעגמת נפש נפטרה אשתו של ר' יהונתן, ואחרי מחלה של שנה נפטר ר' יהונתן בחודש אלול תקכ"ד.

רבותינו אמרו: מיתה מכפרת, אך ר' יהונתן לא זכה לכך. עוד הפעם עלה הדיון על הפרק. אלה מחייבים ואלה מזכים. 'צר לי עליך אחי יהונתן'.