כלומר: האם בכתר מנוקדת המלה 'זכר' בח"נ (=בחמש נקודות= זֵכֶר), והתשובה של הממונה, ר' מנשה סיתהון, היא - כן! גם עדות זו, כמו שראינו לעיל בשאלות בעניין 'ולהרג' / 'לפניהם', מקבלת חיזוק נוסף מר' שכנא ילין, אשר גם הוא ביקש מחתנו, ר' יהושע קמחי, לוודא את ניקוד המילה 'זכר' בצירה, ואכן, כך הדבר!

פנקובר בדק בעשרות כתבי-יד מימי-הביניים את הניקוד בתיבה 'זכר' ומצא, כי בכתבי-היד, הנחשבים למדויקים (בחלק מהספרדיים) היא מנוקדת בצירה, ובכתבי-יד, הנחשבים לפחות מדויקים (בחלק מהספרדיים וברוב האשכנזיים) היא מנוקדת בסגול. בעקבות ממצאים אלו הוא מעיר:

"לו היינו חוששים גם לשיטות הניקוד הנמצאות בכתבי-היד הרחוקים מכתבי-היד הטברניים המדויקים, והיינו מתחילים לקרוא קריאה כפולה בכל מקרה של חילוף שבינם לבין כתבי-היד המדויקים, לא היינו משלימים את קריאת התורה בשעה סבירה".

גדולי החכמים שעסקו במסורה, בנוסח המקרא וקריאתו ראו בנוסח בן-אשר את המייצג האידיאלי של נוסח המסורה, ולכן כל העוסקים במלאכת המסירה שאפו להגיע ל'נוסח בן-אשר'. כך כתב הרמב"ם בהלכות ספר-תורה אשר הזכרנו לעיל וכך כותבים גם חכמים שונים אחריו, כגון: הרד"ק כתב בפירושו לתה' סב,ב: "ואנחנו סומכים על קריאת בן אשר". דברים ברוח זו ממשיכים להדהד גם אצל חכמי מסורה כמו ר' מנחם לונזאנו ור' ידידיה מנורצי. הראשון כותב:

"ונהגו כל ישראל בגלילות האלה לסמוך על קריאת בן אשר כאילו יצאה בת קול ואמרה בן אשר ובן נפתלי, הלכה כבן אשר".

ר' ידידיה מנורצי מתייחס לסמכותו של בן-אשר מיד עם תחילת פירושו לס' בראשית (פרק א,ד ד"ה: "יהי אור"), וכך הוא כותב:

"היו שני חכמים גדולים שנחלקו על מלות הרבה שבתורה וטעמיהם, ונקראו ר' אהרן בר משה משבט אשר ורבי משה בן דוד משבט נפתלי; ואנחנו סומכים על קריאת בן אשר, וכן סמך עליו הרמב"ם ז"ל... וזה כלל גדול במקרא".

ולענייננו, ר' שלמה ידידיה מנורצי, הנחשב לפוסק האחרון בענייני נוסח המקרא, מעיר בחיבורו "מנחת שי", הערות לכל ספרי המקרא על שיבושים שנפלו במקראות הגדולות דפוס וונציאה ש"ז-ש"ח ובמהדורות הסומכות עליה. על ניקוד התיבה 'זכר' (בצירה ובסגול) הוא אינו מעיר דבר, ומכאן שהסכים לניקוד זה, ולכתחילה לא נתעורר אצלו כלל וכלל הספק בדבר נכונותו. היום בכל דפוסי המקרא מנוקדת המלה 'זכר' בצירה ובסגול, ואין זכר לניקוד בסגול סגול.

ונסיים עניין זה בתמיהות אשר מעלה שפיגל בעניין הקריאה הכפולה, וכך הוא כותב:

"חלק גדול מבעלי הקריאה האשכנזיים, קוראים כיום בהברה ספרדית. וכאן יש לשאול, מה טעם עליהם לחזור על המלה 'זכר', ובקריאה שונה. הרי זה ממש חוכא ואיטלולא. רוצה לומר, הרי הם מבטאים דבר שאינו נכון כל עיקר לפי קריאתם. ולא זו בלבד, אלא הם סותרים עצמם מיניה וביה. לדוגמה, הרי הם קראו 'זכור את אשר' וכו'. האם הבדילו בין הצירי במלה 'את' לבין הסגול במלה 'אשר'? האם הבדילו ביניהם במקומות נוספים באותה קריאה? ברור שלא הבדילו שהרי אין זה מבטאם. אם כן, מה טעם עליהם לבטא באופן משונה וצורם את המלה 'זכר'?"

במהלך המסירה הארוכה של הטקסט המקראי נתעוררו ספקות שונים בענייני נוסח. חז"ל ובעקבותיהם הרמ"ה הולכים בדרך של הכרעה אקלקטית, לפי אמת מידה הלכתית של 'רוב ומיעוט', ואילו הרמב"ם סומך בשתי ידיו על כתב היד המפורסם - 'הכתר', ודוחה מפניו כל גרסה אחרת. במאתיים השנים האחרונות, ראינו שתי גישות בדרך הטיפול בהתלבטויות בענייני נוסח. אנו עדים מצד אחד לדרך ההכרעה של ספיר וקמחי מא"י המתאמצים מאוד להכריע לפי ה'כתר', ומצד שני, בקהילת אשכנזיות שונות, מעדיפים שלא להכריע, ובמקום זאת מחדשים פוסקים שונים, שאינם תלויים זה בזה, מנהגים של קריאות כפולות בבחינת "טוב אשר תאחז בזה וגם-מזה אל-תנח את-ידך כי-ירא אלקים יצא את-כלם" (קהלת ז,יח).

לעיל הבאנו את ר' שמחה בונם המעיד, כי ראה במגילת סבו, החתם סופר, תיקונים בין השיטות אשר נעשו בגוף המגילה כדי להתאימן להערות שבמסורה. נוסיף, כי כל העניין הזה תמוה, שכן אפילו בתופעה של 'כתיב וקרי' אין רושמים שום הערה בגוף הטקסט, אלא רק בשוליו. הדברים אמורים לגבי 'מצחפי מסורה' - ספרי מקרא שהטקסט שלהם מנוקד, מוטעם ומעוטר בהערות מסורה קטנה וגדולה - וכל שכן לגבי מגילות כשרות המשמשות לקריאה בבית הכנסת, שבהן אין כותבים הערות 'קרי'.

נראה לנו, כי לנגד חכמי ישראל, אשר הנהיגו קריאות כפולות כפתרון להתלבטויות בנוסח הטקסט המקראי, עמד דגם הפשרה והרצון 'לצאת ידי כל הדעות' אשר לא במעט מקרים שימש כיסוד בעיצוב המנהג וההלכה.

שפרבר מביא שפע של דוגמות מתחומים שונים שבהן הייתה מחלוקת בעניין זה או אחר והובילה בסופו של דבר לפתרונות כאלה בנימוק ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. כך למשל במחלוקת בין רש"י לר"ת בעניין התפילין שבה נפסק בשולחן ערוך: "ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגות תפילין...". ומה קורה כאשר יש יותר משתי שיטות? האר"י הקדוש סבר שיש לצאת גם חובת אותה השיטה, ואכן בהלכות תפילין יש גם שיטה שלישית של השימושא רבא, והאר"י הקדוש החזיק זוג שלישי של תפילין, "והיה משים בבוקר ב' זוגות תפילין דרש"י ור"ת, ובמנחה היה מניח הזוג של השימושא רבא". ועד היכן הדברים יכולים להגיע? זאת יכולים אנו ללמוד מן הדברים המיוחסים להגר"א שאמר לתלמידו, ר' חיים מוואלוז'ין, שאם רוצים לצאת ידי כל הדעות, "צריך הוא להניח ח"י זוגות תפילין".

המנהג לקרוא קריאות כפולות במקרא הוא מנהג מפתיע, ואין לו אח ורע בקריאת התורה או המגילה. שהרי מקובל היה להכריע לטובת אחת הגרסות בכל המחלוקות שהיו בענייני נוסח, ניקוד או טעמים. הדוגמה האופיינית לכך היא תופעת "הקרי והכתיב" שבה אנו קוראים רק אחת מבין שתי הגרסות, וכך כותב הרד"ק בהקדמתו לנביאים הראשונים:

"ונראה כי המלות האלה נמצאו כן, לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה החזירו התורה לישנה, מצאו מחלקת בספרים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם; ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחר מבחוץ".

לאור הממצאים אשר הצגנו בסקירתנו הגיעו החוקרים, אשר מדבריהם הבאנו לעיל (ברויאר, יצחקי, פנקובר ושפיגל) למסקנה המעשית, כי אין מקום למנהגים האשכנזיים המאוחרים של הקריאות הכפולות, אלא יש להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא קריאה אחת בלבד כפי שעולה מן המסורה ומכתבי-היד העתיקים.
השם 'יששכר' שייך לקטגוריית הקרי התמידי, ובאשר לקריאתו נחלקו בעלי המסורה: בן-אשר גורס - 'יששכר', ללא ניקוד השי"ן השנייה (לרבות הנקודה הדיאקריטית), והקרי הוא קרי תמידי, דהיינו: בהשמעת רק אחת משתי אותיות השי"ן, כאילו נכתב 'ישכר'; לעומתו, גורס בן-נפתלי - ' יששכר' - בהשמעת שתי אותיות השי"ן (הראשונה בנקודה ימנית והשנייה בנקודה שמאלית).

בעל "מנחת שי" (תחילת המאה השבע-עשרה) התייחס לניקוד של השם הזה, וכך הוא כתב בצטטו את הרמ"ה ואת הרד"ק:

"כל אורייתא, תרין שי"נין כתיב, חד קרי בקמץ ודגש, וחד לא קרי, הרמ"ה ז"ל. ובמכלול דף צ"ד ז"ל (=זה לשונו): ופעמים יהיו שני אותיות הדומות סמוכות ויקראו הראשונה ולא השנייה כלל וכו', וכן יששכר".

לצד הקריאה - 'יששכר', המקובלת אצל הספרדים והתימנים, נתחדשו בקהילות אשכנזיות שונות במאה השבע-עשרה ובמאה השמונה-עשרה שני מנהגים עיקריים שונים באשר לקריאת השם 'יששכר' בתורה:

(1) לקרוא 'יששכר' עד פרשת פנחס שבספר במדבר, ומפרשת פנחס לקרוא 'יששכר'.

(2) רק בהיקרות הראשונה של השם בתורה לקרוא 'יששכר' (בר' ל,יח), ואילו בכל המקרים האחרים לקרוא 'יששכר'.

המקור לשני מנהגים אלה נעוץ בניסיון לתת הסבר מדרשי לחילוף בתורה בשמו של אחד מארבעת בניו של יששכר הנקרא בשני שמות שונים: בבר' מו,יג הוא נקרא 'יוב', ואילו בבמ' כו כג-כד הוא נקרא בשם 'ישוב'.

הסבר זה מובא בדברי "נחלת יעקב" והוא עורר עליו תגובות חריפות מצד מדקדקים שונים:

א) בראש המתנגדים היה ר' שלמה זלמן הענא, המדקדק הידוע, אשר כתב (שערי תפילה, יעסניץ 1725, ס' שכג):

"ועתה חדשים מקרוב באו המעוותים הקריאה הנכונה וקוראים מלת יששכר בשתי שינין עד פ' (פרשת) פנחס, ומפ' פנחס קוראים רק שי"ן אחת כמ"ש (=כמו שכתב) בעל נחלת יעקב".

(ב) מתנגד אחר היה ר' וואלף היידנהיים (הרוו"ה), שכתב:

"שכבר הורו החכמים המובהקים כי השי"ן השני נכתב ואיננו נקרא כלל וכלל וכו', לכן אל תשעה אל דברי חלומות של בעל נחלת יעקב והסומכים עליו וכו', וכולם ישא הרוח וכו' והאמת כי המחבר "נחלת יעקב" לא ידע מעניין הקריאה הנכונה כל מאומה, וכהנה שיבושים רבים בספרו להמעיין בו".

גם למנהג השני קמו מתנגדים, ור' שלמה דובנא כותב למשל:

"אכן עתה מקרוב צמחו דעות חדשות בין ההמוניים בעניין קריאת המלה הזאת, י"א כי רק בפעם הראשון שבא בתורה קורין ב' השיני"ן, וי"א כי עד פ' פנחס קורין שניהם ומשם ואילך קורין אחת".

למרות קריאותיהם של חכמי מסורה ושל מדקדקים שונים שלא לחרוג מהקריאה, שנפסקה להלכה על-פי קריאתו של בן-אשר, יש לנו מקורות מאוחרים, המצביעים על כך שלא נעקרו המנהגים החדשים המוטעים, בבחינת שבשתא כיוון דעל על, והמשיכו להתקיים גם במאה השמונה עשרה ועד המאה העשרים.

י"ש פנקובר מביא, בין היתר, עדויות, כי שני המנהגים החדשים בעניין קריאת השם 'יששכר' המשיכו להתקיים גם במאה התשע-עשרה בקהילות אשכנזיות שונות. בספר בראשית, המתורגם ומבואר לגרמנית על-ידי ש"ר הירש (בתוך: חמשה חומשי תורה, פרנקפורט דמיין, 1878-1867), מנוקד השם 'יששכר' בבר' ל,יח כך: 'יששכר', ורשום בלועזית: 'Jisaschar' עובדה המשקפת הגייה בשתי שיני"ן; ואילו בשאר המקומות בתורה מנוקד כך: 'יששכר', ורשום בלועזית: 'Jissachar'.

גם בתקופה זו קמו מתנגדים למנהגים החדשים. רש"ז נטר, למשל, כותב בחומש מהדורתו (ווין 1859), בלקט המסורה אשר חידש: "כל או' תרין שינין כתבן ולא קרין, אפי' דין". הווה אומר: בכל התורה (אורייתא) כתוב השם 'יששכר' בשתי שיני"ן, אך קוראים רק אחת, כולל את ההיקרות שבבראשית ל,יח. הדגשה זו באה בעקבות המנהג החדש לקרוא את 'יששכר' שבב' ל,יח בשתי שיני"ן.

במאה שלנו, מוסיף פנקובר, יש עדיין מקומות בודדים המחזיקים באותם מנהגים משונים, כגון: בבתי מדרשות של חסידים בלונדון, וכן בכמה מחוזות בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה. על רקע זה מעניינת במיוחד הערתו של פנקובר בדבר המנהג שחידש רי"ד סולובייצ'יק במניין שלו, לקרוא את השם 'יששכר' פעמיים עד פרשת פנחס - פעם בשתי שיני"ן ופעם בשי"ן אחת, ומשם ואילך לקרוא רק בשי"ן אחת.

בנוסף לשני המנהגים העיקריים הנ"ל מביא ד' יצחקי עדויות לשני מנהגים נוספים לקריאת השם 'יששכר':

(א) בספר בראשית (בסה"כ ארבע פעמים) השם נקרא בשתי שיני"ן ובשאר (חמש עשרה פעמים) בשי"ן אחת.

(ב) בכל מקום נקרא השם בשתי שיני"ן, הווה אומר: לפי דעה זו אין כלל במילה זו עניין לקרי וכתיב.

שפרבר מזכיר מנהג נוסף, ולפיו קוראים את שבעת המקומות הראשונים של היקרות השם 'יששכר' בתרי שיני"ן כבן-נפתלי, ואח"כ בשי"ן אחת.

הקריאה הכפולה במילה 'יששכר' מצטרפת אפוא למנהגים החדשים שנתחדשו במאות האחרונות באשכנז. ואעפ"י שלא קראו קריאה כפולה באותה המילה כמו בדוגמות שפירטנו לעיל, מ"מ התמיהה במקרה של 'יששכר' מתעצמת עוד יותר לנוכח ריבוי שיטות הקריאה ולנוכח העובדה שלא מצאנו אח ורע לתופעה שבה מחלקים את התורה לשני חלקים: בחלק הראשון קוראים מילה מסוימת בדרך אחת, ובחלק השני קוראים אותה המילה בדרך אחרת.

לאור הנ"ל טוענים הרב ד' יצחקי וד"ר י' פנקובר, כי אין מקום לשיטות שונות בקריאת השם, ומן הראוי לקרוא בכל מקום בשי"ן אחת כדעת בן-אשר ובהתאם לכתבי-היד הטברניים המדויקים.