"כמה גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להן שלוש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין".

על כרחך דאם נגזר על יצחק שישחט על המזבח, ודאי שהיה זה משום חטא, וכמו"כ אברהם אבינו שנצטווה לשחוט את בנו, ודאי דרוב הצער והייסורים שיגיעו עליו ע"י מיתת בנו, לכפר על עוון הם באים.

"ויהי אחר הדברים האלה"... אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו של אברהם, ונתן לו שבע כבשות הצאן, וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם... לכן והאלקים נסה את אברהם קנתרו וצערו... כלומר: נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך. וכן מצאתי אח"כ במדרש של שמואל...

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה [הצרה שבאה על הצבור] ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות.

התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד... וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים.

יש אומרים איך אמר אברהם 'ונשובה', ואחרים ענו... ושלא ירגיש יצחק ויברח... ומדרך סברא... היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה ויהיה שכרו כפול משכר אביו שמסר עצמו ברצונו לשחיטה, ואין בכתוב מאומה על יצחק... והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לי"ג שנים, והכריחו אביו ועוקדו שלא ברצונו. והעד שאביו הסתיר הסוד ממנו ואמר "אלקים יראה לו השה", כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח.

"כאשר הגיע הבן, יצחק, לגיל שהיה מסוגל ללוותו, אמר לו אביו: בני, נצטוויתי בחזוני שאקריב אותך לאללה, מה דעתך? ויען: אבי, עשה כאשר צווית ותמצאני, ברצון אללה, מבעלי הסבלנות."

אז הפנה אברהם את פניו ממנו לרגע, וכאשר ראהו יצחק שנית, והנה שונו פניו, מבטו פרא ומראהו נורא. הוא אחז ליצחק בגרונו, השליך אותו על האדמה, ואמר, "נער אוויל, סבור היית שאביך אני? עובד אלילים אנכי. סבור היית כי ממלא אני אחר מצוות אלוהים? לא, כי תאוותי בידי." ויצחק זעק ברעדה, חרד כולו, "אלוהים בשמים, חמול עלי. אלוהי אברהם, חמול עלי. אם אין לי אב על פני האדמה, היה אתה אבי!" ואברהם אמר לעצמו חרש, "הו אל עליון, הריני מודה לך. טוב לו לנער שיחשבני לשד, ממה שתאבד אמונתו בך."

... אין לומר כי המצוות שנתן השם יתברך בשביל המקבל, שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה... מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל... מצוות התורה לא ניתנו ליהנות רק לעול על האדם... ולא הביט השם יתברך מה שהמקבל חפץ ורוצה, רק הכל גזירה עלינו...