עם כל חריפותה של הביקורת שנמתחה על בית המשפט של וורן, ההאשמות שהוטחו בבית המשפט העליון עקב הכרזתו כי קיימת זכות הפלה חוקתית לא נפלו ממנה בעוצמתן ואפשר שאף עלו עליה. מדובר בהחלטה שהתקבלה בעניין רואו נ' וייד בשנת 3791, החלטה ששללה את תוקפם של חוקים נגד הפלות שהיו קיימים ביותר משלושים מדינות. התגובה לפסיקה הייתה מהירה וזועמת: השופט הרי בלקמון, שניסח את דעת הרוב, הושמץ על ידי מנהיגים דתיים בכל רחבי ארצות-הברית, ועימו גם עמיתיו שופטי בית המשפט העליון. נשיא הוועידה הלאומית של בישופים קתוליים אמר: "קשה להעלות על הדעת החלטה כלשהי, במשך מאתיים שנות ההיסטוריה שלנו, שהיו לה השלכות כה הרסניות על יציבותנו כחברה מתורבתת".

בחודש ינואר מדי שנה, עשרות אלפי אנשים מביעים את מחאתם ביום השנה לפסק הדין רואו נ' וייד ב"מצעד החיים" החולף על פני משכנו של בית המשפט העליון. הפגנותיהם הנמרצות נחשבות לגיטימיות וזוכות לברכתם של בעלי משרות ציבוריות רמות ביותר. בכל שנה מאז 1974 מצטרפים חברי קונגרס לקהל המפגינים נגד ההפלות. רונלד רייגן, בתקופת כהונתו כנשיא, נפגש עם מנהיגי מצעד החיים בחדר הסגלגל; לעתים תכופות דיבר אל המפגינים באמצעות הטלפון, והיה מנצל את ההזדמנות כדי לקרוא לתיקון בחוקה שיאסור הפלות. כך, למשל, בשנת 8891, שיבח רייגן את מצעד החיים, כשהוא מציין כי: "הראשון מבין המצעדים הראויים-לכבוד שלכם התקיים רק שנה לאחר פסיקת בית המשפט העליון בעניין רואו נ' וייד, ובמשך חמש עשרה שנים פעלתם לשים קץ לטרגדיה, אשר - מאז אותו היום שבו בית המשפט, בהינף קולמוס, התיר ביצוע הפלות בכל רחבי ארצנו - תבעה את חייהם של יותר מעשרים מיליון תינוקות". שנה לאחר מכן נתן גם הנשיא ג'ורג' בוש ביטוי לתחושות אלה באומרו למפגינים כי "החלטת בית המשפט העליון בעניין רואו נ' וייד הייתה שגויה ויש לעשות לביטולה".

מצדדי זכות ההפלה, מנגד, מציינים אף הם את יום השנה להחלטת רואו נ' וייד במקומות שונים ברחבי ארצות-הברית, בהבעת תמיכה בהחלטת בית המשפט. אולם יחסם אל בית המשפט השתנה עקב החלטה שניתנה ביוני 9891, אשר הרחיבה את תחום הסמכות של המדינות בנוגע להגבלת זכות ההפלה. במקרה המדובר, אישר בית המשפט תקנות שקבעה מדינת מיזורי, אשר בין השאר חייבו רופאים לקבוע, לפני ביצוע ההפלה, אם לעובר יש סיכוי להתקיים מחוץ לרחם. בתגובה להחלטה זו הסתערו 150,000 מפגינים על ושינגטון: "אנחנו אומרים למנהיגות הפוליטית של הלאום ולבית המשפט העליון... לא נשוב על עקבותינו", קראה מולי יארד, נשיאת 'הארגון הלאומי למען נשים' (נא"ו), הארגון הפמיניסטי הגדול ביותר בארצות-הברית. אל המפגינים הצטרפו ראש העיר הנבחר של ניו-יורק, דייוויד דינקינס, ומנהיג הרוב בסנאט, אלן קרנסטון. קרנסטון גינה את בית המשפט, והכריז כי "רוב האמריקנים אינם רוצים שהממשלה תכתיב את ההחלטה האישית ביותר שאישה עשויה לעמוד בפניה".

אכן, גישה זו הפכה לפופולרית בקרב פעילים למען זכות ההפלה עד כדי כך, שהתקפות על בית המשפט העליון הפכו למוקד הפעילות העיקרי של נא"ו; הארגון כמעט הכפיל את מניין חבריו כתוצאה מכך, וגייס מספר שיא של נשים שהתמודדו על משרות ציבוריות. במאמר דעה מיוני 0991, המותח ביקורת על בית המשפט העליון בגין האישור שנתן להוראה כי יש ליידע הורים במקרה של הפלה אצל קטינות, ציינה יארד כי התנהגותו של בית המשפט היא "צינית, אטומת לב וחסרת רגישות לחלוטין", והוסיפה כי "החלטת בית המשפט תעלה בחייהן של בחורות צעירות".

הביקורת שנמתחה בשנים האחרונות על בית המשפט העליון מטעם ארגוני שמאל דוגמת נא"ו הייתה קשה לא פחות מזו של הימין, שהוביל את המתקפה במשך שלושים שנה. מינויים של שופטים שמרנים על ידי הנשיאים רייגן ובוש, נוסף על שינויי תפישה בקרב מומחים למדיניות ציבורית, שהחלו להתנגד לחלק מהמוסכמות הליברליות של שנות 70-ה וה-08, הובילה לכך שבית המשפט שחט כמה פרות קדושות של השמאל, ובמיוחד בכל הנוגע לאפלייה המתקנת על רקע גזעי ולהגנה סוחפת על זכויות חשודים בפלילים.

בשנת 1989 פרסם בית המשפט כמה החלטות שהכבידו את נטל ההוכחה על התובע בתיקים בעניין אפליה גזעית, דבר שהקשה על שחורים ועל קבוצות מיעוט אחרות להוכיח גרימת עוול. החלטות אלה עוררו מחאות מפעילי זכויות האזרח. בדברים שנשא בפני 10,000 מפגינים בעצרת שהתקיימה מול בית המשפט עצמו, הכריז בנג'מין הוקס, שכיהן בזמנו כמנכ"ל 'האיגוד הלאומי לקידום אנשים כהי עור' (נאאק"פ), כי פסיקות בית המשפט בעניין חוקי זכויות האזרח היו בגדר "לינץ' משפטי בתקוות השחורים באמריקה... להיות שותפים מלאים בחלום האמריקני". באותה שנה, בוועידת הארגון, קרא הוקס ל"אי-ציות אזרחי בקנה מידה שלא היה כדוגמתו מעולם", וזאת בתגובה להחלטותיו של בית משפט עליון "הנחוש בדעתו להרוס את ההתקדמות המעטה שהשיגו המיעוטים והנשים במאה הזאת. יש לנו עסק עם חבורת שודדים החותרים תחת החוקה". (סנט לואיס דיספץ', 10 ביולי 9891)

התפרצויות דומות אירעו בשנים 1995 ו-6991, כאשר בית המשפט העליון פסל כמה מחוזות בחירה חדשים, אשר נוצרו מתוקף חוק זכויות הבחירה כדי להבטיח שנציגי קבוצות המיעוטים יצליחו להיבחר לתפקידים בכירים. במסגרת החלטתו לדחות את הניסיון ליצור מחוזות בחירה מיוחדים של רוב שחור והיספאני בטקסס ובצפון קרוליינה, פסק בית המשפט שחלוקת מחוזות בחירה לקונגרס בהתאם למטרות פוליטיות-מפלגתיות היא כשרה, אולם קריטריון הגזע אינו יכול להיות הגורם המרכזי בעיצובם. "צפו לחזרה לימים של ממשלה על טהרת הצבע הלבן", התרה לאקלין מקדונלד, המשפטן הבכיר של האיגוד לזכויות האזרח באמריקה. "עניבת-החנק הולכת ומתהדקת", אמרה אליין ג'ונס, מנהלת קרן החינוך וההגנה המשפטית של נאאק"פ. ומנהיג השחורים הידוע, הכומר ג'סי ג'קסון, אמר כי ההחלטה של 1996 תביא לידי "טיהור אתני", לא פחות. (דה אמריקן לויר, 2 בדצמבר 6991)

ושוב, לא היו כל ניסיונות התנקשות בשופטי בית המשפט, ושלטון החוק לא התמוטט. אף אחד לא ניסה למנוע את ההפגנות או לדרוש חקירה משפטית בגין הסתה. הדיון הסוער התנהל ללא מעצורים, ונשמר יחס של כבוד כלפי מוסדות הממשלה. יתרה מזו, יחס הכבוד הזה אף התחזק: כאשר ניתנת לאזרחים הזכות לבטא את זעמם, את תסכולם ואת דאגתם ביחס לצעדיה של הממשלה, כאשר עמדותיהם מקבלות לגיטימציה באמצעות הזכות למחות - אפילו באופן בוטה - הם מרגישים שהם זוכים ליחס של כבוד מידי החוק, ועל כן גם הם מתייחסים ביתר כבוד לשלטון החוק.