אך הביקורת על הפגנת החרדים לא נעצרה כאן. כמה אישי ציבור ומספר מוסדות בולטים לא הסתפקו במתיחת ביקורת על ההפגנה, ופעלו להבטיח את ביטולה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, פרסם בעיתונות מודעות ענק שבהן הכריז כי ישראל עומדת "על סף התהום" ו"על סף התרת כל רסן", וקרא למארגני ההפגנה לבטל אותה לאלתר.⁽²²⁾ פרקליטת המדינה עדנה ארבל נמנעה מניסיונות ישירים לעצור את ההפגנה, אך בה בעת הצהירה בפומבי ש"קיוויתי מאוד שההפגנה של החרדים תבוטל", מאחר ש"בתי המשפט והשופטים חייבים להישאר מחוץ לכל הוויכוח הציבורי".⁽²³⁾ יותר מכולם פעל נשיא המדינה, עזר וייצמן. בהיותו משוכנע שההפגנה "תוביל לשפיכות דמים", החל במסע דילוגים קדחתני במאמץ להביא לביטולה.⁽²⁴⁾ בעשותו כן, הוא לא רק ניצל את מעמדו כנשיא כדי ללחוץ על החרדים להימנע ממימוש זכותם לחופש ביטוי; הוא גם הכתים במשתמע את הקהילה החרדית עצמה, שהרי המסר הברור שעלה מדבריו היה שלא ניתן לסמוך על ציבור זה כי יתכנס ויפגין בשקט ובאיפוק.

פוליטיקאים רבים נוספים, ביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך יצחק לוי, ביקשו מן המנהיגים החרדים לבטל את ההפגנה, בטענה שמחלוקת ציבורית מסוג זה תפגע באחדות הלאומית. ביסוד עמדתם הייתה הסברה שהסולידריות הלאומית תתערער בעקבות הביטוי הפומבי של חילוקי הדעות. לוי ביטא עמדה זאת כשהסביר מדוע לא השתתף באף אחת מן העצרות: "חששתי שאם אשתתף בהפגנה, אתקשה לעמוד בפני תלמידים ולדבר בזכות ההידברות והאחדות".⁽²⁵⁾ זוהי טענה מוזרה, מכיוון שאי-אפשר לקיים דו-שיח בלי להכיר קודם כל בכך שהמחלוקות קיימות. הניסיון לטאטא את טענותיו של צד אחד מתחת לשטיח ולמנוע ממנו להפגין הוא אחד האמצעים היעילים ביותר שאפשר להעלות על הדעת למניעת דיאלוג. אבל מה שמעורר דאגה במיוחד הוא העובדה שמושג כזה של אחדות - שלפיו חילוקי הדעות מודחקים כדי ליצור מראית עין של קונצנזוס - מטופח בדרך כלל במשטרים רודניים. בדמוקרטיות מקובל לעודד ביטויים לא-אלימים של מחאה, ולראות בהם אות לחוסן חברתי.

צידוק מקורי לביטול ההפגנה נשמע גם מפיהם של שני הגנרלים בדימוס הניצבים בראש מפלגת המרכז החדשה. הם טענו שיש לבטל הן את הפגנת החרדים והן את הפגנת-הנגד, היות שקיומן עלול לפגוע בשלטון הדמוקרטי. מועמד המפלגה לראשות הממשלה, שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי, קבל כי "היה צורך למנוע את ההפגנות האלה, והדרך הזו לא תוביל אותנו לשום מקום".⁽²⁶⁾ שותפו, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, הכריז: "כנגד כל הפגנה, תתארגן הפגנת-נגד, לכן אי-אפשר לנהל מדינה דרך הפגנות".⁽²⁷⁾ טענה כזאת, אם תזכה להתייחסות רצינית, תחייב גם את ביטולם של דיונים בכנסת ובבתי המשפט, ועימם את ביטולן של מרבית המסגרות האחרות של דיון ציבורי - שגם בהן ניסיונותיו של צד אחד לשכנע בצדקתו נענים בדרך כלל בתגובה נגדית של הצד השני.

הקריאות לבטל את הפגנת החרדים לא השיגו את מבוקשן, אך בכל זאת הצליחו לפגוע בחופש הביטוי של משתתפי העצרת, מכיוון שהן יצרו אווירה שבה המארגנים ראו עצמם מחויבים לקבל עליהם סייגים. ראש הממשלה נתניהו חילץ מהם הבטחה שלא יונפו שלטים ולא יינשאו נאומים בהפגנה נגד בית המשפט - רק תפילות תישמענה.⁽²⁸⁾ ואכן, החריגה היחידה שהתירו המארגנים הייתה קריאתה של הצהרת סיכום בסיום העצרת, שקראה להפסקת ההסתה נגד החרדים וקראה לבית המשפט לחדול מהתערבותו בנושאים דתיים.⁽²⁹⁾

לא נעשה כל ניסיון דומה לקבוע גבולות להפגנת-הנגד בגן סאקר, שתמכה בפסיקות בית המשפט העליון, ואכן הושמעו בפני 50,000 משתתפיה התבטאויות טעונות במיוחד מפי אישי ציבור רבים.⁽³⁰⁾ המוסר הכפול אף קיבל ביטוי משפטי, כאשר היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ונציב שירות המדינה שמואל הולנדר החליטו שעובדי שירות המדינה יהיו מנועים מבחינה חוקית מהשתתפות בהפגנת החרדים, בשל היותה "פוליטית", אך יהיו רשאים להשתתף בהפגנת-הנגד - חרף העובדה שבין מארגניה הייתה מפלגה פוליטית, ואפילו נישאו בה נאומים של פוליטיקאים.⁽³¹⁾ רק לאחר שמארגני הפגנת החרדים הבטיחו להימנע מנאומים - והסבו את שמה לעצרת למען "חיזוק היהדות" - הסכים רובינשטיין להרשות לעובדי שירות המדינה להשתתף גם בהפגנה הזאת.⁽³²⁾

המוסדות המרכזיים של החברה האזרחית בישראל אימצו גם הם את קנה המידה הכפול הזה. האוניברסיטאות הגדולות, שהיו צריכות לעמוד בראש הדוגלים בהשרשת ערכי חופש המחשבה וחופש המחאה, העדיפו להזדהות עם צד אחד ודרשו מציבור הסטודנטים וחברי הסגל האקדמי ללכת בעקבותיהן. האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב ביטלו ביום ההפגנה את ההרצאות של שעות הצהריים, בהכריזן במפורש כי הדבר נועד לאפשר לכל ללכת להפגנת-הנגד. ההצדקה להחלטה, כפי שהסבירו ראשי האוניברסיטה העברית בהודעה לעיתונות, הייתה: "ההשתלחות במערכת המשפט מאיימת על החיים הדמוקרטיים הבסיסיים של העשייה האקדמית, המחקר וההוראה".⁽³³⁾ אוניברסיטת בר-אילן ארגנה בקמפוס הפגנה משלה נגד העצרת החרדית, ובה הרצו בכירי הסגל בפני הסטודנטים על כך שביטויי הביקורת על בתי המשפט "עברו את כל הקווים האדומים".⁽³⁴⁾

העיתונות הישראלית ויתרה גם היא על כל ימרה לאובייקטיביות. כלי התקשורת המרכזיים תיארו את הפגנת-הנגד במילים "בעד הדמוקרטיה" או "מגינה על הדמוקרטיה", מהן משתמע שהפגנת החרדים הייתה אנטי-דמוקרטית. ידיעה אפיינית שהתפרסמה במעריב תיארה את הפגנת- הנגד כ"מפגן מרשים ורב עוצמה של אחדות ישראל החילונית והדתית-מתונה סביב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, שלטון החוק והגנה על בית המשפט העליון והמערכת המשפטית".⁽³⁵⁾ כתבה בהארץ על הפגנת הנגד דיברה על "הפגנת ההמונים של המחנה הדמוקרטי".⁽³⁶⁾ משוא הפנים הגלום בניסוחים אלה שקוף במיוחד בשל העובדה שמארגניהן של שתי ההפגנות טענו שהן באות לגונן על הדמוקרטיה - טענתם המרכזית של החרדים הייתה שבית המשפט, כשהוא מעמיד את שיקול דעתו מעל זה של נציגי העם הנבחרים, נוהג בצורה אנטי-דמוקרטית. באותו אופן, הפרשנים בתקשורת השתמשו באמות מידה שונות להערכת ההתבטאויות של שני הצדדים. אף אחד לא אמר, לדוגמה, שמנהיג מרצ יוסי שריד אשם בהסתה בגין הקריאה שיוחסה לו: "החרדים מבינים רק כוח!"⁽³⁷⁾ כמו כן, שלטים שהציגו את תמונתו של מנהיג ש"ס, הרב עובדיה יוסף, לצד תמונתו של האייטוללה חומייני - אדם האחראי לרציחתם של אלפים מאזרחי מדינתו - מעל הכתובת: "מצא את ההבדלים", לא עוררו תהודה.⁽³⁸⁾

המוסר הכפול שהונהג על ידי הממסד המשפטי, האוניברסיטאות והתקשורת כאחד מדאיג מאוד. משמעותו היא שהשימוש בהפגנה - אותו אמצעי שתפקידו לאפשר לקבוצת המיעוט להביע את תחושתה כי נעשה לה עוול - צריך להישמר רק למען מטרות שהרוב אוהד אותן. גישה זו קרובה להחריד להשקפה הטוטליטרית, שלפיה הפגנות מותרות רק למען מטרות שהשלטון תומך בהן - והסכנה הגלומה בה לדמוקרטיה רבה לעין ערוך מכל מה שהפגנת מחאה שקטה תוכל לעשות אי-פעם.

אלא שהמתקפה על הפגנת החרדים לא הסתפקה בניסיון לשלול מן החרדים את זכותם למחאה לא-אלימה. כמה אישי ציבור הרחיקו לכת ודרשו לשלול מהם עוד זכויות יסוד בשל התקפותיהם על האקטיביזם השיפוטי.⁽³⁹⁾ פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, העלה דרישה שכל המימון הממשלתי למוסדות החרדיים יופסק כתגובה ישירה להפגנה ולהתקפות המילוליות הנלוות על בית המשפט: "הם מתנתקים מהאמנה הבסיסית של החברה הישראלית, ולכן לא צריך לתת למוסדות שלהם אפילו אגורה. אולי בדרך זו הם ישקלו מחדש את עמדתם".⁽⁴⁰⁾ ספי רכלבסקי, מחבר רב-המכר האנטי-דתי חמורו של משיח, קיבל מהעיתון מעריב במה להצעתו לממשלה "לפרק את המסגרות החינוכיות האוטונומיות [של החרדים]".⁽⁴¹⁾ ההצעה המצמררת ביותר הופיעה בנהארץ, בטורו של צבי בראל. החרדים, כך כתב, רוצים ליצור "דמוקרטיה אחרת, שבה חברה נאורה מתירה למיעוט חשוך למשול בה", ולכן דרושה תגובה תקיפה:

"במצב הזה מתעורר הרצון לאמץ דווקא את עקרונות הדמוקרטיה של ידידה קרובה: טורקיה. החוקה הטורקית אוסרת על כל פעילות שעלולה לפגוע באחדות האומה... המדינה סימנה שני איומים על החברה: המיעוט הכורדי והקיצוניים הדתיים. נגד שניהם מפעילים את אותו סעיף, הקובע שהעם יהיה מאוחד. מפלגות דתיות רשאיות לפעול בכלוב פוליטי שגדרותיו ידועים מראש. בניגוד לישראל, שבה גיוס החרדים הפך לארון הקודש של החילונים, בטורקיה מגרשים מהצבא חיילים וקצינים המגלים נטיות דתיות מדי. שם מהווים הדתיים ותומכיהם כ- 30 אחוזים מהאוכלוסייה, מיעוט גדול, שמקבל את הדין. בישראל, זנב של 20 אחוזים מכשכש בכלב. טורקיה היא מדינה שבה חלק גדול מהחברה מוסלמית, אבל מינון האיסלאם נקבע על ידי הממשל.⁽⁴²⁾

מה שבראל מציע, בעצם, הוא שישראל תטפל בחרדים בדרך שטורקיה - מדינה דמוקרטית רק למראית עין - מטפלת באזרחיה הדתיים: על ידי שלילת החירויות הדתיות הבסיסיות שלהם. אחד מסימני ההיכר של הדמוקרטיה הוא יכולתה לשאת ביטויי מחאה. להגיב למחאה בדרישה שינושלו זכויות אדם בסיסיות מן המוחים - וקשה לתאר זכות בסיסית יותר מן הזכות לחופש דת בלי שה"מינון... נקבע על ידי הממשל" - דבר זה מסכן את הדמוקרטיה הרבה יותר מכל איום אפשרי העלול לצמוח מהפגנה לא-אלימה.