בין עין לעין

יעקב עציון

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

"הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְאֹב מָיִם" (בראשית כד יג)

כלל בסיסי במילונאות מבחין בין "הומונימיה" לבין "פוליסמיה" – בין מילים שלהן שני משמעים שאינם קשורים זה לזה כלל לבין מילים שלהן כמה משמעים קרובים שהתפתחו זה מזה. לדוגמה, התופעה שלפיה פירוש המילה "ראש" הוא גם "האיבר העליון בגוף" וגם "התחלה" (כמו בצירופים "ראש השנה" או "ראש החודש") תיקרא "פוליסמיה" (ריבוי משמעות, על פי היוונית: פולי – הרבה, סמיה – משמע); ואילו תופעה שבה למילה שני משמעים שונים לגמרי תיקרא "הומונימיה" (שוב על פי היוונית: הומו – זהה; נימיה – שם).

מקובל במילונים להבחין בין השתיים בדרך ההצגה של הערכים. במקרה של הומונימיה יובאו שני ערכים נפרדים, אף שהם זהים בכתיבם ובניקודם, ואילו במקרה של פוליסמיה יוצגו המשמעים השונים תחת ערך ראשי אחד. כך מבינים המעיינים שלדעת המילונאי המשמעים קשורים זה לזה והתפתחו ממקור אחד.

המילה העברית הראשונה במילון יכולה להדגים את העניין. המילה "אָב" מופיעה בשני ערכים שונים – "אב" שפירושו "אבא" ו"אב" כשמו של החודש האחד עשר בלוח השנה העברי. שני המשמעים אינם קשורים זה לזה, והרי לנו הומונימיה. לעומת זאת, תחת הערך "אב" שמשמעו "אבא", נוכל למצוא גם משמעי משנה כגון "התחלה" ו"עיקר", כמו בצירופים "אבי העורקים", "אב הטומאה" ועוד - ולזאת ייקרא פוליסמיה.

צריך עיון
לא תמיד קל להבחין בין גברת הומונימיה לחברתה פוליסמיה, ולא פעם ניתן להיתקל במחלוקת המילונאים לגבי ערכים שונים. ענייננו השבוע הוא במילה "עין" על שתי משמעויותיה: איבר הראייה ומקור נביעת מים, מעיין.

עֵין המים נזכרת לראשונה במקרא בבריחתה של הגר מפני שרה, שם נאמר: "וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר" (בראשית טז). בשנית נזכרת העין בפרשתנו, ובה מפליאה רבקה לעשות בחסדה בהשקותה את עבד אברהם ואת גמליו. יושם לב כי בשני המקומות נקרא מקור המים גם בשם "באר" - בסיום דברי המלאך להגר נאמר "על כן קרא לבאר באר לחי ראי", וכן בפרשתנו – בתחילה נאמר "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל", ובהמשך: "ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (יש אמנם שביקשו לחלק בין הבאר לעין, אך על פי פשט אין הדבר מוכרח).

בעלי המילונים התייחסו לשתי העיניים שבהן אנו עוסקים כהומונימים, וייחדו להן שני ערכים נפרדים. ברם, נראה שאין הדבר פשוט. לא רק בעברית מכונים המעיין ואיבר הראייה בשם "עין": כך נוהגות גם קרובותיה, הארמית והערבית. אמנם אין בעובדה זו כשלעצמה להפריך את ההפרדה בין המשמעים השונים, אך דומה שהקשר בין שתי העיניים נעוץ ברבדים המוקדמים של השפות השמיות, ונבקש כאן לנסות להתחקות אחריו.

במילון אבן שוֹשן מובאת הערה בסוגריים לצד הערך "ב. עין" העוסק במעיין: "אולי הרחבת משמעות מ'א. עין' (= העין הרואה), מקור זליגת הדמעות". ואמנם, הדימוי של העין למעיין המנביע דמעות כבר מופיע בתנ"ך, בקינתו של ירמיהו: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה" (פרק ח).

על פי קשר זה אכן קבע בעל מדרש "שכל טוב" (ר' מנחם ב"ר שלמה, חי באיטליה לפני כ-900 שנה) כי שתי המילים קשורות: "עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק. וזכר לדבר: 'ועיני מקור דמעה', ולכן העין קרוי עין, כי מה המעיין כיוון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיוון שפסקו מימיו אין בו הנאה". ברם, משמע מדבריו שהמובן הראשוני של המילה עין היה מעיין, ובשלב שני ניתנה המילה לעין שבגוף, על שום הנוזלים היוצאים ממנה.

והדברים צריכים עיון (ואגב, המילה עיון אין פירושה אלא "נתינת עין". בלשון חז"ל נגזר פועל בבניין פיעל מן העין – לעיין, לתת את העין ואת הדעת על דבר מסוים). סביר יותר לכאורה להניח שהמשמע הראשוני התייחס לאיבר שבגוף, שהרי אדם קרוב אצל עצמו וראשית כול הוא קורא בשם לאיברים ולעצמים שבסביבתו הקרובה. מעיינות המים אמנם תפסו מקום חשוב ביותר בעת העתיקה, אך עדיין העין הממשית היא מושג בסיסי יותר שכל תינוק לומד את שמו בין המילים הראשונות שיוצאות מפיו.

ובכן, הכיוון המבוקש על ידינו צריך להיות הפוך – קריאה למעיין, למוצא המים, על שם העין, איבר הראייה (המילה מעיין עצמה נולדה מן העין, בתוספת מ"ם תחילית). על פניה נראה שקשה לקבל את הצעתו של אבן שוֹשן, שלפיה המעיין נקרא עין בשל הדמיון לעין המזילה דמעות, שכן אין מדובר בתכונה עיקרית של העין. אף שישנם (או ישנן) שדמעתם מצויה, ועיניהם משגרות דמעות כדבר שבשגרה - עדיין קשה להניח שבשל תכונה זו ייקרא מקור המים בשם עין.

מקורו של המקור
רעיון מעניין מובא במילונו של יהושע שטיינברג, משפט האורים, בערך זה. ראשית, הקדמה קצרה: המילה עין בתנ"ך אינה מתייחסת רק לאיבר הרואה, אלא גם לדבר הנראה. למשל, על הארבה שהכה את מצרים נאמר: "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ" (שמות י). עין הארץ פירושו מראה הארץ, הארץ הנראית על ידי העין. לשון דומה מופיעה ביחס למן שירד לאבותינו במדבר: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח" (במדבר יא). עינו היינו מראיתו, צבעו (וכן הוא אף בלשון חז"ל: במסכת שבת מובא בשם בית שמאי שמותר להניח צמר בסיר לשם צביעתו ביום שישי בתנאי ש"יקלוט את העין" קודם השבת. עין כאן פירושה צבע).

על פי מובאות אלו סבור שטיינברג שאף מקור המים נקרא בשם עין בשל ההשתקפות הנראית במים. כשם שהמראָה שבלשוננו נקראת מראה, כך העין, המעיין, נקרא כך שכן בצלילות המים רואה המסתכל את עצמו ואת סביבתו.

על אף מקוריותה של ההצעה (ואף המילה מקור קשורה לעיוננו זה – שהלא במקורה אינה אלא מעיין, מוצָא מים) – דומה שיש להציע רעיון פשוט יותר. תיאורי שטח רבים בלשוננו קיבלו את כינוייהם מאיברי הגוף. כך נוכל למצוא בתנ"ך מושגים כמו "ראש ההר", "פי הבאר", "טבור הארץ", "ירכתי הבית" (דוגמאות נוספות מובאות במדרש קהלת רבה פ"א בשם ר' שמעון בן לקיש: "כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ לדוגמא לו...").

על פי זאת, נראה לומר שפתח המים נקרא בשם עין בתחילה על שום צורתו העגולה – שהרי פעמים הרבה היו המשתמשים במים כורים באר כדי להגיע למקור המים הנובעים והצלולים. ובכן, כשם שעין המחט והעיניים שבאריג נקראות כך בשל צורתן הדומה לעין – ייתכן שאף המעיין נקרא כך בתחילה. וליתר דיוק: כשם שפתח הבאר נקרא בשם פֶּה על שום צורתו ובשל העובדה שבדומה לפה שבגוף הוא מהווה פתח כניסה – כך נקרא המעיין בשם עַין שכן נתפס כעינה של האדמה, כפתח המזכיר את העין בצורתו ובתכונת הרטיבות שבו (וכאן מתקרבים אנו להצעה שהוזכרה לעיל בשם אבן שושן. דברים דומים כותב אברהם שטאל ז"ל במילונו לערבית מדוברת בערך עֵין).

אפשר אפוא שבימים קדמונים, אם היו נדרשים הדוברים לרשום מילותיהם במילונים, היו הם מתייחסים לעֵין המים כסעיף והרחבה של העין שבפָּנים, ולא היו מציינים כאן כל הומונים.