על שקיעות והשקעות

יעקב עציון

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בראשית כח, יא)

בתנ"ך השמש לעולם אינה שוקעת.

אנו רגילים לקרוא להיעלמותה של השמש מעינינו בשם "שקיעה", אך במקרא השורש שק"ע כלל לא מוזכר בהקשר זה. התיאור הרגיל בתנ"ך להתכסותה של השמש הוא "בוא השמש", כלשון הפסוקים הפותחים של הפרשה העוסקים ביציאת יעקב מבאר שבע בדרכו חרנה: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּמֶש וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא".

בלשון חז"ל ה"שמש" הפכה ל"חמה" וה"ביאה" הפכה ל"שקיעה", וכך במקום "באה השמש" השתמשו בצירוף "שקעה החמה". הדבר בולט במדרש בראשית רבה לפסוקים אלו (פרשה סח), הדורש מהלשון "כי בא השמש" שהדבר קרה לפתע, כביכול מבלי שהיה יעקב אבינו מוכן לחשכה שירדה לעולם:

כי בא השמש - רבנן אמרי כיבא השמש, מלמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצנעה. משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים. אמר המלך: כבו את הנרות, כבו הפנסין, שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצנעה (המילה פנס הגיעה ללשון חז"ל מן היוונית, ומשמעותה כלי שבתוכו מניחים את הנר המאיר).

שינויי הלשון רומזים לשינוי בתמונת העולם. הלשון המקראית, המדברת על בוא השמש בערב ועל יציאתה בבוקר, מציבה נגד עיניה מקום כלשהו שיש לשמש שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת - כדרך האדם העוזב ביתו עם שחר ובא אליו עם חשכה. לכן הזריחה בתנ"ך נקראת גם יציאה ("הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה", בראשית יט), והשקיעה נקראת כאמור בוא השמש.

תמונה זו מתוארת במזמור י"ט בתהילים, שבו מדומָה השמש לחתן ולגיבור העושה דרכו במרוצה, ומקום מושבה מכונה אוהל וחופה: "...לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם, וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח". ר' דוד קמחי מביא בפירושו את הצעת אביו, ר' יוסף קמחי, שלפיה הדימוי לחתן רומז לרצונה של השמש לסיים את עמל יומהּ ולחזור מהרה אל משכנהּ: "שדימהו לחתן יוצא מחופתו שהוא נכסף לשוב לכלתו, כן השמש שב בכל יום למקום זריחתו".

במדרשי חז"ל כונה לעתים מקומה זה של השמש בשם היווני "נרתיק". כך שנו חכמים במדרש בראשית רבה פרשה ו:

גלגל חמה יש לו נרתיק, שנאמר "לשמש שם אהל בהם", ובריכה של מים לפניו, בשעה שהוא יוצא הקדוש ברוך הוא מתיש כוחו במים שלא יצא וישרוף את העולם (בתלמוד במסכת גיטין מובא מקרה שבו נתן אדם גט וקבע שייכנס לתוקף רק "לכשתצא חמה מנרתיקה", וברור מן הסוגיה כי הכוונה היא לשעת הזריחה; דף ע"ו).

בהתאם לקריאת השקיעה בשם "ביאת השמש", הרוח המערבית כולה נקראת בשם "מבוא השמש". כך למשל נאמר בנבואת זכריה (פרק ח): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ".

השמש טבעה
לעומת הלשון המקראית, בלשון חז"ל נקראות עליית השמש וירידתה בשמות הרגילים בלשוננו – זריחה ושקיעה. מושגים אלה אינם מתייחסים למקום משכנה של השמש, אלא לעולמנו אנו – הרואֶה את השמש מנצנצת ועולה עם שחר, ושוקעת ונעלמת מן העין בשעת ערב (מעניין לציין שגם המילים "חמה" ו"לבנה", הבאות תחת ה"שמש" וה"ירח" הרגילות בלשון המקרא, מתייחסות לגרמי השמים על פי מושגי עולמנו אנו – ולא כשמם הפרטי של הכוכבים כביכול). שקיעה פירושה ירידה מטה – ובפרט: ירידה אל תוך מים, טביעה במצולות. בימי המשנה תיקנו חז"ל תפילה קצרה למי שנכנס למרחץ, ובה בין השאר היה אומר המתרחץ: "יהי רצון מלפניך שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום, ותצילני משריפת אש ומשקיעת מים וממפולת אבנים...". המרחצאות באותה תקופה היו מוסקים באש, והיה חשש ממפולת ומטביעה. שקיעת מים אין פירושה אלא טביעה במים.

בלשון דומה משתמש ר' עקיבא בסיפור המובא במסכת יבמות בתלמוד הירושלמי: "מעשה שעשיתי מפרש בים הגדול, וראיתי ספינה אחת ששקעה בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שהיה בתוכה. וכשבאתי למגיזה של קפודקיא [בתורכיה של ימינו] והתחיל מקדמני ושואל לי שאלות. נומתי [=אמרתי] לו: היאך פלטתה? נומה לי: רבי, טרפני גל לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה".

ובכן, בדומה לשקיעות הללו, שאינן אלא טביעות, כך שקיעת השמש פירושה היעלמותה מעינינו תוך ירידתה למצולות. תמונה זו משתקפת גם בתרגומים הארמיים הארצישראליים, המתרגמים בקביעות את "ביאת השמש" שבמקרא במונח "מטמעי שמשא", שפירושו טביעת השמש וטמיעתה בים המערב (הפועל "להיטמע" בעברית יסודו בטביעה ושקיעה זו).

השקעה בחבית תאנים
מפורסם הסיפור על ר' יהודה שאמר לבנו בסכנין שבגליל שיביא לו גרוגרות (תאנים) מן החבית. חזר הבן ואמר שהחבית מלאה בדבש, ולא בתאנים. אמר לו ר' יהודה: "השקע ידך ואת מעלה גרוגרות" (ירושלמי פאה פ"ז ה"ד). אף כאן פירושה של ההשקעה היא הורדה והטבלה של היד בתוך דבש התמרים.

ברם, אם נאמר ליהודי ברחוב כיום את המילה "השקעה", יש לשער שהוא לא יעלה בדעתו הטבלה כלשהי אלא יחשוב על השקעת מאמץ, זמן או כסף. בדומה, "יועצי ההשקעות" בבנקים אינם עוסקים בהטבעות אלא במיני קניות ומכירות, מוצלחות יותר או פחות.

איך אפוא הגיעה ההשקעה אל תחומים אלו? ראשית, יש כאן התרחבות סמנטית טבעית מן המוחשי אל המופשט. בתלמוד הירושלמי במסכת הוריות מובאים דברי חז"ל: "לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד", ומיד נכתבת הסתייגות: "הדא דתימר עד שלא שיקע בו רבי רוב משניות. אבל מששיקע בו רבי רוב משניות – לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה". המשניות המשובצות לאורך סוגיות התלמוד מדומות על ידי בעל המימרא לחפצים המשוקעים בקרקע. וכשם שניתן להשקיע משניות, כך ניתן להשקיע – כלומר להטמין, להכניס, לרכז – זמן ומאמץ. כך, "אירוע מושקע" בלשוננו הוא אירוע שניכר בו שמארגניו ניסו לצקת לתוכו תוכן ועניין.

כל זאת ביחס להשקעה בכלל. לגבי השקעות הכספים – דומני שמקורן במטבע לשון חז"לי מסוים, המשוקע בסיפור המובא בתלמוד על העיר לוד בראשית ימי האמוראים, כשהייתה מרכז תורני ולאומי חשוב:

רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיה הוון מטיילן באילין כנישתא דלוד [= היו מטיילים בבתי הכנסת בלוד]. אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר ליה: כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן! לא הווה אית בני נש דלעיין באוריתא? [וכי לא היו בני אדם העוסקים בתורה?]

ר' חמא מציין את השקעתם הרבה של אבותיו בבניין בתי הכנסת המפוארים בלוד, אך נענה בביקורת חריפה מצד ר' הושעיה, הסובר שמוטב היה להעביר את כספי התמיכה ללומדי התורה ולא לשקעם בקירות בתי הכנסת.

על כל פנים, נראה שמדימוי מוחשי זה התקבע בלשון הצירוף "השקעת ממון" – והתרחב והלך עד להשקעות בנות ימינו בבורסה וכדומה.