האנושיות הבהמית

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

על פניו נדמה כי מחשבות מוסריות נוגעות תמיד בנושאים ברומו של עולם. התעסקות במוסר נתפסת כמעשה הרואי, תיאורטי, אליטיסטי במהותו. אולם למוסר אמיתי יש מעט מאוד עם חזות מהודרת של נושאים ברומו של עולם. מוסר אמיתי הוא מה שמתרחש כאן ועכשיו, בין שני אנשים. הוא האופן הנכון שבו ראוי לאדם לנהוג באחיו, בחברו, בשכנו. מוסר אמיתי הוא המעשה שנעשה על אף שאין לו קהל, משום שהוא המעשה שצריך להיעשות.

במחויבות שמוסר כזה מעמיד - לא כל אדם יכול לעמוד. מתוך הפשטות שבו, יש מי שמבטל את חיוניותו וחשיבותו - חשיבותה של ההגינות ההדדית, של החמלה האנושית. אך דווקא במצבים השכיחים והשגורים ביותר, מתגלה רגע מכונן בו נדרש האדם למוסר אמיתי בבחירותיו ובהתנהלותו. כשאיש אינו מסתכל והוא אינו יודע באם הוא עומד, או נכשל, בניסיון.

"אל העיירה הובאה מכפר ביכוב לאחר שמתו שם עליה הוריה, והיא אין איתה אלא חבילה של כלי מיטה ומעט חמימות מטיפוחה של יד אם, אשר התנדפה מהר בתוך צינת הנכר"¹. קומץ מטלטלים ושריד קלוש של חום אימהי, זה כל רכושה של חיה פרומה עלי אדמות. חפצים שהם הנצחה אחרונה של המקום המוגן והבטוח - בית. "שברירים" מאת דבורה בארון הוא סיפורה של חיה פרומה, יתומה בת חמש. אך האנשים הרואים את חיה פרומה על שרידי ביתה שאבד אינם רואים לפניהם יתומה חסרת ישע כי אם סיכון, מטרד, טורח ועול. כך הם הופכים והופכים בגסות של מחשבה ורגש בצרור זיכרונותיה, מפשיטים אותה מהקניין היחיד שנותר בידה - תמצית מהוהה של משפחה. באטימותם הם מחפיצים גם את חיה פרומה עצמה, מגלגלים אותה מיד ליד ולה לא נותר אלא לצפות שוב ושוב בעיני ילדה גדולות ועגולות "היאך כריה מתערטלים מציפויים ונחבטים תוך זלזול בידיים זרות"².

מפגשיה האקראיים של חיה פרומה עם זרים הפורשים עליה את חסותם הארעית, הם כמפגשיו של הרכב יונה פוטאפוב, גיבור "כאב לב" לאנטון צ'כוב. כותרת הסיפור - "כאב לב"³, "יגון"⁴ - מצליחה להביע במדויק את הלך הרוח של היצירה, אשר בדומה "לשברירים" אינה מניפסט בוטה אודות סבל האדם, כי אם תיעוד מטריד אודות קשיחותו של הטבע האנושי.

יונה פוטאפוב, אשר שכל את בנו הצעיר לפני שבוע ימים, מבקש נואשות אחר מישהו לשוחח עמו. מישהו שיאפשר לו לפרוק את העול הכבד הרובץ עליו, מישהו שיקשיב. יגונו של יונה מבודד אותו מן המציאות סביב אולם הצורך בקרבה אנושית, בשיתוף, חזק יותר אפילו מכוחו המצמית של המוות.

העוברים ושבים בדרכו של יונה נחפזים לדרכם. כל איש טרוד בענייניו ובעיסוקיו, מקיף עצמו בחומת אדישות ועוינות כנגד כאבו של אב וידו המושטת בתחינה. מול עיניים עצומות או נוסעים היורדים מן העגלה ניסיונו נבלם, נגדע בטרם עת. יונה משתתק, לא מצער, כי אם מהעדר קהל. ההשמצות, הגינויים, הצעקות והקריאות, האנשים הממהרים מתחת וסביב העגלה, המתנגשים, העולבים בו - אפילו הם מעבירים את הבדידות האיומה שבליבו של יונה. כה גדול הכאב, כה עמוק היגון.

הנוסע הראשון, איש צבא, הוא פתח תקווה עבור יונה: מישהו שמתעניין ולו מכורח הנימוס. יונה נרגש, להוט לתקשר, אך הכאוס ברחוב מושך אותו חזרה אל המציאות הקרה, מנתק באיבו את הקשר הרופף שנוצר. כך אירע גם לחיה פרומה, כשזקנה כפרית הביאה אותה אל ביתה ברחבת ההר. לא פסגה גבוהה, אך לפחות לא עוד שפל תחתיות. ברם, כשלאסונה של חיה פרומה מתגלה נטייתה הטבעית לאכול, נחרדת ממנה הזקנה והיא מוחזרת במהירות אל הגיא, נדונה להמשיך לנוע. עזובה ובלתי נאהבת, מגונה בגין יתומתה, בגין גילה ובגין הופעתה המוזנחת ונטולת החן.

התקווה האפשרית שהבהבה לרגע בשמי קיומם של יונה וחיה פרומה נגוזה עד מהרה באפלת המציאות.

הקבוצה השנייה העולה על עגלתו של יונה מונה שני צעירים וגיבן, המכה את יונה בכדי להחיש את קצב הנסיעה. נערים אלה הם כילדים הצוחקים והעולבים בחיה פרומה, אכזרים כדרכם של ילדים. אך דווקא המבוגרים הם שפוצעים את נפשה, מצלקים אותה בניכור קשה יותר מהגינוי. כך בבית השמש, שבו היא משמשת כעוזרת: בת השמש היא הנערה היפה שחיה פרומה לעולם לא תהיה. כשם שאין נמשכות הבריות אל היתומה משוללת החן, כן נמשכת חיה פרומה אל הנערה בעלת העיניים הצוחקות ושיער הזהב. בת השמש מזכירה לה את אימה - זיכרון מושלם ונטול דופי. באפלולית המטבח - באפלולית חייה - מאירה בת השמש בקדושה של זהב, אותה קדושה אותה נוסכת חיה פרומה בפמוטות שהיא מצחצחת⁵. בעיצומו של רגע מבקשת חיה פרומה לגעת בשערה, לגעת שוב בזיכרון הרחוק של אמה המנוחה, להתחבר, סוף - סוף להתחבר למשהו, למישהו. בת השמש נסוגה, נרתעת מעט, "כמתוך הפתעה לא נעימה"⁶ אך זו אמה שמסתערת בשצף קצף על חיה פרומה, שכה העזה לעשות. בגללה מבינה חיה פרומה לראשונה כיצד היא נתפסת בעיני אחרים - דמות עלובה ומכוערת. מישהי שיש בה משהו פגום. האירוע הקטן משנה משהו בחייה. היא יוצאת מבית השמש לבלי שוב, מנתקת עצמה ממנו ומכל הבתים האחרים, הדומים לו כל כך. מיום זה ואילך נעשית עבודתה מתוך ריחוק נפשי והשפלת עיניים, מתוך ידיעה מרה למודת ניסיון שגם אם תעז לשאת אותן, לא יפגוש מבטה במבט אנושי חם. כך היא נאלמת ונעלמת, מוצאת אהדה בברק החוזר אליה מעבודתה הנמרצת⁷, זוכה לחיבה מעצים ומחפצים דוממים, מבודדת בעולם שנקלעה אליו מתוך קרירות ליבם של הבריות סביבה⁸.

חיה פרומה ויונה פוטאפוב חיים בתוך צינה מושלגת, אלגוריה הנמתחת בין הקרח שבחוץ לקרח שבלב. אך יונה פוטאפוב אינו אומר נואש⁹; מנוסע לנוסע, מאדם לאדם, הוא ממשיך להתעקש, ממשיך לחפש ובסופו של דבר גם מוצא מישהו שיקשיב לו. הסוסה, בפניה הוא שופך את לבו, אינה אומרת או מבקשת דבר. היא פשוט נמצאת שם, פנויה ונכונה להאזין או לפחות, לאפשר ליונה סופסוף לדבר.

כפי שאירע ליונה קורה גם לחיה פרומה וגם היא מוצאת את גאולתה בחיה, פרה בשם ריז'קה¹⁰. ריז'קה הינה פרה מבכירה, הזועמת וזועקת את כאב הניתוק מילדה הראשון. באמצעות השימוש במילה "מבכירה" מאנישה המספרת את הפרה ומעלה אותה מדרגה של בהמה לאם. ריז'קה נושאת את עיניה אל חיה פרומה כדרך שחיה פרומה נשאה את עיניה אל אשת השמש, כשם שיונה נושא את עיניו אל נוסעיו - מבקשים למצוא בהם ראי, הזדהות והבנה אנושית. חיה פרומה לא זכתה למצוא את מבוקשה בזולת, אך ריז'קה מוצאת את מבוקשה בחיה פרומה. האם שנקרעה מבנה פוגשת בבת שנקרעה מאב ואם ובין שתיהן נולדת הבנה וקרבה המייבשות את הטחב, מסלקות את הבדידות ומפיגות את המועקה הסמיכה, הפוצעת, הממיתה שמסביב¹¹.

הבהמה היפה, אשר הזהב בפמוטות הנחושות ובשערות בת השמש נמצא גם בעורה הקטיפתי, מקרינה על חיה פרומה ולראשונה בחייה מביאה אותה לחוות את ה"אהדה" שביקשה לעצמה תמיד ואשר לא זכתה לה מעולם.

כל הארבעה - יונה וחיה פרומה, ריז'קה והסוסה - הינם דמויות תלושות, נוודיות במהותן, שבאבחה של רגע נקרעו מעבר של משפחה וחמימות והושלכו אל הווה של תוהו ובוהו עירוני. אנשים מתרוצצים סביבם, טרודים מדי מכדי לראותם - ישויות ממשיות, עולם ומלואו.

מציאת הגאולה בבעלי החיים נראית כמעשה של חוסר ברירה, בגין העדר הבנה והקשבה מצד היצורים האנושיים. בעלי החיים אינם יכולים להפעיל מערכת העדפות ושיקולי חשיבות. הם פשוט חיים. חייתיות זו אינה מעידה על יתרונם דווקא, כמו על חסרונם של בני האדם, שעל אף שכלתנותם הברורה, היתרה, המהוללת, אינם משכילים לעשות את מה שחיות עושות באופן כה טבעי, מתוך העדר גמור של מחשבה.

ההשקה והדמיון שבין שתי היצירות אינו מקרי; "השפעתו הרבה של צ'כוב על סופרי התקופה היא מהמפורסמות... אין ספק שגם דבורה בארון למדה ממנו רבות ובמיוחד מיכולתו לתאר את גיבוריו בסיטואציות מרגשות ומעוררות רחמים, מתוך יחס של קרירות כביכול, כדי שלא לגלוש לסנטימנטליות ולפאתוס"¹² - למדה ואף תרגמה רבים מסיפוריו, ביניהם "כאב לב" הנדון כאן, לעברית.

ההשפעה הספרותית - יצירתית רקמה מתווה מהותי של עולם תכליתי, שבו לאנשים - אנשים הטרודים בעצמם, בתועלת וטובת עצמם - נשאר מעט רצון, אם בכלל, לבצע מאמץ כלשהו בעבור אדם אחר.

מה מצריך מאמץ זה? רק מוכנות להקשיב. היכולת לשים עצמך בצד כדי שהזולת שלצידך יוכל לשים עצמו במרכז, ולו לרגע. הרצון להעניק את חסד ההשתתפות, חסד הקרבה האנושית. אבל קרבה אנושית כזו אינה קיימת אצל אנטון צ'כוב ודבורה בארון. רק החיות המשוללות הירתעות של מחשבה ושיקול דעת, רק הן מפגינות רגישות אנושית כנה ואמיתית, אנושיות מן המעלה הראשונה.

מדוע דווקא הן מצליחות במקום שבו כשלו אחרים, רבים כל כך?

זו השאלה שאנטון צ'כוב ודבורה בארון מניחים לקוראיהם לנסות ולהבין, לנסות לפענח, אך חשוב מכך - לנסות להתמודד בכדי להימנע מהצורך להשיב עליה, להבא.





¹ דבורה בארון, "שברירים", לאורך השורות, הוצאת רמות בע"מ, תל אביב, 1983, עמ' 13.
² שם.
³ ע"פ זאב זמירי (א. פ. צ'כוב, מבחר סיפורי צ'כוב, זאב זמירי, יוסף שרברק, תל אביב, 1972).
⁴ ע"פ תרגומו של א. אברם (אנטון צ'כוב, כתבי אנטון צ'חוב, מתרגם: א. אברם, הוצאת ספרים כתבי מחברים נודעים, תל אביב, 1960).

⁵ השבת וקדושתה משחקת תפקיד מרכזי בחייה של חיה פרומה: בערב שבת מזדהרת עבודתה במלוא עוצמתה, בכניסת השבת מתעוררת כמיהתה לחיבור אנושי. גם השתדכותה לבעל המשקאות מכפר קמינקה נעשית ביום השבת. השבת היא הזמן שבו מתברר הפער הקוטבי בין רצונה העז של חיה פרומה בחום ומשפחה לבין הלבד שהוא מנת חלקה.
⁶ דבורה בארון, "שברירים", לאורך השורות, הוצאת רמות בע"מ, תל אביב, 1983, עמ' 14.
⁷ "שמשות החלונות... נזכך זיו העולם בהן, והרצפה לא באו בני הבית לדרוך עליה, אלא אם כן השילו מעל רגליהם את הנעלים" שם.
⁸ שיא הבריחה מתרחש עם נישואיה של חיה פרומה לבעל המשקאות מכפר קמינקה. איש זר, נטול שם. מישהו שעמו היא חולקת בית אך לא חיים. גם כאן בורחת חיה פרומה אל עבודת הניקיון; את מה שלא רואים בה מבחוץ, הברק והחן, מפיקה היא בניקיון ביתה. אך זה אינו ביתה. כשהיא מסיימת את מלאכתה, מבקשת חיה פרומה לקום וללכת, כשם שנהגה ביתר הבתים בהם עבדה, מרגישה כי גם כאן אין מקבלים אותה כאדם, אלא ממתינים שתסיים ותסתלק לה.
⁹ מעשיו אינם טעותו של אדם המחפש קרבה במקום ובעיתוי לא נכונים. ניסיונותיו עקרים בגין אופי האנשים, לא מעצם המעשה. ראו טענתה של מינה הוכברג http://194.90.43.3/class/orli_m/discomfort.doc.
¹⁰ "וכאשר בשעת ערב פעם, בשבתה בבדידותה בפתח הרפת, נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה - היא, אשר לא ידעה צחוק - ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור" דבורה בארון, "שברירים", לאורך השורות, הוצאת רמות בע"מ, תל אביב, 1983, עמ' 16.
¹¹ גם הדמיון בין יונה לסוסתו מודגש כבר בפתיחת היצירה; הם עובדים יחד, נעים יחד כיחידה אחת, שלמה, מכוסים כל כולם בשלג, שקועים במחשבות, עקורים ממקומם הטבעי (יונה מכפרו והסוסה מהשדה) - קורבנות של נסיבות טרגיות.
¹² נורית גוברין, "המחצית הראשונה", דבורה בארון - חייה ויצירתה תרמ"ח - תספ"ג, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 302.