על האהבה הגדולה של אבא

פנינה פרנקל

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

היה די שמח אחרי ההלוויה של אבא.

קיבלתי חופשה מן העבודה, השארתי את הטיפול בילדים ואת כל סידורי הבית לבעלי, וחזרתי לישון בחדר בו ישנתי בילדותי נעוריי. בכל בוקר מימי השבעה השכמנו קום, מיהרנו לאכול ולשתות, לבחור בגדים מתאימים ולשבת כל אחת מאתנו במקומה "הנכון", ממתינות ומצפות למנחמי האבלים.

והם נכנסו בנימוס ובשקט מילאו את החדר.

רגע של מבוכה, חיבוק, נשיקה, עיוות קל בפנים לאותת על משהו שנראה כמו צער, "משתתפים בצערכם", "איזה אדם הוא היה", מתיישבים ומתחילים לדבר, כאילו כדי לנחם אותנו, אבל למעשה מספרים על עצמם, על סבלם, על גבורותיהם, על המתים שחיו אתם ועל החיים שמייחלים היו בעקיפין שימותו גם היום. חלק מן סיפורים הכרתי, חלק מהם נתגלו לי לראשונה מפי דודים שתקניים או מדודות שהעדיפו לשמור הכול בסוד בתוך המשפחה.

סיפרו על דברים שהיו בין זה לזו וסיפרו על דברים שהיו צריכים לקרות בין זו לזה, אבל בשל המלחמה או בשל הפרידה, או בשל העלייה או בשל הירידה, לא קרו. סיפרו בחיוך, על דברים שהשתנו והתחילו כאסון והפתיעו לטוב, ובעצב, על דברים שהתחילו בצפייה לאושר ולחיים טובים יותר והסתיימו ברע.

אמי ישבה מכונסת בתוך עצמה. לרגע פורצת בבכי ומוחה עיניה בחופזה, ומהר למדיי נרגעת ונהנית מתשומת הלב שהיא זוכה לה. היא מקשיבה בסבלנות ובשלווה, כאילו מדובר באנשים ממקום אחר. לאחר מספר ימים פחת מספר המבקרים. ישבנו שתינו לבד מצפות שהדלת תפתח. "מה נשמע אצלך?" שאלה אותי פתאום אימא שלא כמנהגה.

אימא שלי שהייתה עסוקה תמיד בעשייה ובמתן הוראות לכול בני הבית. ומעולם לא עצרה להתעניין במצב של משהו. היא אהבה לספר סיפורים, אבל בהם נהנתה לשמוע את עצמה מספרת לא היה לה זמן לדיבורים ארוכים ולהאזנה לאחרים. להפתעתי התיישבה מולי באותו ערב, נשמה עמוקות, פנתה אלי ואמרה: "בואי ילדה שלי, אספר לך כמה סיפורים על אבא". וכך כך פתחה אימא, וסיפרה לי ביידיש ובמעט העברית שדיברה את הסיפור על האהבה של אבא:

"מרגע שהחלטנו לעזוב את פריז ולעלות לארץ הציקה לדוויד, לאבא שלך שאלת הפרנסה: "לאן נלך, לאן נגיע?", שאל. "מה נעשה שם?" ימים ולילות לא ישן, מוטרד היה במחשבות.


יושב היה אבא מולי מידי ערב, חוזר ומדבר אל עצמו ואלי: ""פַארשטֵייסטוּ, מלכה'לה, מַייִן גַאנץ לֶעֵבֵן –טלטלו אותי ממקום למקום, ונפלו עליי דברים בהפתעה. עכשיו הגיע הזמן שלי ..." ומיד היה חוזר ושואל את עצמו: "אבל, איך? איך אוכל לעשות פעם משהו גדול באמת." היה מניע ראשו, בודק ומתלבט. לרגע נראה מאושר, ורגע אחר כך היה מיואש, כל זאת, כשצלחת המרק שבישלתי לו מתקררת למולו על השולחן. "דויד, אס שויין הייתי גוערת בו. די זוופ ווערט קאלט."

לימים, כשנרדם במטרו, בהיותו עייף ורצוץ, לאחר יום עבודה, התערבבו בחלומו מראות האנשים וקולות המתכת של הרכבת התחתית עם בדי הצמר וקולות הסריגה בבית החרושת בו עבד, היא הופיעה לראשונה בחלומו. כשהתעורר ידע שמצא בה תשובה לכל תוכניותיו. "כשהיגיע הביתה וסיפר לי על כוונותיו." הסבירה אימא בהבעה נרגשת "התמלאתי בגאווה רבה, מודה בלבי על אושרי ומזלי, שאני הקטנה וחסרת הנדוניה נבחרתי להינשא לאיש חכם כל כך."

"הרעיון של אבא היה להביא לארץ מכונת סריגה חדשה. הוא הציע לדחות את העלייה שלנו לישראל בשנה. "במהלך השנה נשתדל לחסוך מדי חודש בחודשו את רוב משכורתי, נוסיף כסף ממכירת הדירה והכלים ונקנה כאן, בפריס מכונת סריגה תעשייתית מן החדישות ביותר, מאלה המיוצרות בגרמניה ואשר למפעל שבו אני עובד." כך הסביר לי אבא את תוכניותיו. "כשנגיע לארץ עם מכונת סריגה חדשה כזו, לא יהיו לנו בעיות של פרנסה. אני אוכל להתחיל מיד לסרוג ולייצר טריקוטג' מודרני.

אולם, לאחר שנה מאמצת הודיע לי אבא בייאוש: "עדיין חסרים כמה אלפי פרנקים לקניית מכונת הסריגה". "מה נעשה?" שאלתי בחרדה. "הניירות והאישורים לעלייה של הסוכנות כבר מוכנים" הזכרתי לו. "את הדירה כבר מכרנו, והכל כבר נארז" הוספתי. כשאני מתבוננת בשני ארגזי עץ קטנים שניצבו בפינה ובתוכם שני סירים מפויחים, כלי אוכל, שמיכת הפוּך שהצלחתי להביא עוד מהבית, שקית בד ובה קוביות סוכר, לעת רעב, ומעט בגדים. בפינות הארגז דחפתי שאריות של בדים שקניתי מדי שבוע כשולחן "מציאות" בדוכני השוק, "אפשר, אולי אוכל לתפור לנשים הנכבדות שמלות מבד צרפתי על פי הז'ורנלים הישנים שאספתי וצירפתי לארגז.
עוד באותו יום, הוא פנה בלב כבד אל יידֵל, ידידו הצורף, ובידו שלשה רובלים אחרונים מזהב שנותרו מכל רכושם, אבל לא הספיק גם מחירם לכסות את החסר. אולי מתוך רחמים למראה הייאוש שעל פניו של אבא, ואולי משיקולים של סוחר ממולח, הסכים יידֵל לתת לאבא את יתרת הסכום כהלוואה: "תחזיר לי כשאני ואשתי נגיע פעם לארץ ישראל" אמר בטון של מי שיודע שהכסף הזה אבוד. אבא לחץ את ידו והבטיח שישלח לו את מלוא הסכום בהקדם מן הרווחים הראשונים שיעשה בארץ ישראל.
כך הצטרפה המכונה למשפחה. גם אני כילדה קטנה זכרתי את מסירותו של אבא למכונת הסריגה: ישבתי על שרפרף עץ קטן כשאני מתבוננת בו יום יום. הוא ליטף אותה ועטף אותה באהבה כל חלק שלה וארז אותם עטופים בריפוד עדין בארגז מיוחד שנקנה בעבורה. הוא גרע מן הכספים האחרונים שהשארנו לבעיות בריאות ושילם תוספת מיוחדת למשלוח, כדי שהארגז ובו מכונת הסריגה לא יופרד מאתנו ויתלוו אלינו עד לנמל במרסי. יחד עלינו על האנייה "נגבה" כדי להבטיח שהיא תגיע אתנו בו-זמנית לנמל חיפה. כשהגענו לארץ הופנינו אותנו מיד למעברת עולים נידחת. בעוד כולם מנסים למחות ולצעוק, התהלך לו אבא וחיוך מסתורי של ביטחון על שפתיו.

הוא לקח אותי הילדה הקטנה, איתו, לנמל כדי לקבל לידיו את הארגז ובו מכונת הסריגה. "זהירות!!!" חילק פקודות על ימין ועל שמאל, כדי שידעו מה רב שוויה של זו הארוזה בתוך הארגז. אחר כך שכר משאית להוביל את הארגז ושלושתנו אבא אני והמכונה נסענו היישר למעברת בית-ליד, כדי להכניס את הארגז לחדר הקסרקטין הצבאי הגדול, ששרד מימי הצבא הבריטי, בו שוכנו בצפיפות עם שמונה משפחות נוספות.

את הקשרים הראשונים בארץ עשה אבא תוך כדי חיפוש אחרי אנשי מקצוע. הוא נסע לתל אביב וניסה למצוא מפעלי סריגה או ידידים למקצוע כדי להזמינם לראות אותה במו עיניהם, להתרשם מביצועיה ולבדוק מיד את ההצעות שהם יכולים להציע לו כדי לעבוד אתה. חודשים רבים עברו עד שקיבלנו מכתב בודד: "מר וינגרוד, בעל מפעל קטן לסריגה, זוכר לאבא את הקשרים הנושנים כשעבדו יחד בוורשה. הוא יגיע בשבוע הבא באוטובוס מתל-אביב עד למעברה הצפונית כדי להתרשם מן המכונה".

עוד באותו בוקר אחז אבא בידיו בפטיש ובמסור ופתח את הארגז. לא עזרו צעקותיהם של דיירי החדר, שקיללו אותו בכל השפות "חולרא, פשה-קרעב" קללו אותו השכנים הרוסיים על הלכלוך, ועל הריחות, בגין מכונת הסריגה. "הר יבורסקי ואס איז דאס, איין שונט?" פנו אליו הייקים על הדפיקות והרעש שהיה עליהם לסבול. "דוויד די ביסט משיגע גווירען?" פנו אליו ביידיש חבריו לחדר איתם נהג לשחק בקלפים בשעות הפנאי. אבל אבא לא שמע דבר. אט אט הוא החל להרכיב את חלקיה. אחוז דיבוק הגביר את תנועותיו, הוא דיבר אליה תוך כדי הברגת הברגים והתייעץ אִיתה ביידיש תוך כדי שימון המחטים וחיבורם בימים ובלילות.

לבסוף, כשהושלמה מלאכת ההרכבה, ניצבה לה מפלצת הברזל דוממת ומטילה אימה בין מיטות הסוכנות העמוסות והמעוקמות, כשהיא זקופה, כבדה ושחורה, זוקרת את סמל המפעל הגרמני כטבלית במרכז.

תחילה התבוננתי בה באימה. לאורכה של מכונת הסריגה היו שתי שורות של מחטים מסודרות צמודות זו לזו כמו במסדר צבאי, ובמרכז ראש משולש עם שתי ידיות בכל צד, המניעות אותו, כשהסתימה הרכבת הראש, הוא החל לנוע על פני שורות המחטים לכאן ולכאן והמחטים מתרוממים עולים ויורדים כמו חיילים של משמר המלכה העוברים בנתיב קבוע ומאשרים את תקינות המסלול. ומשמיעם קולות חורקים ומפחידים של ברזל הנוגע בברזל הקר.
אבל שסיים פנה אבא לבדוק את פעולתה. ופתאום הייתה לנו חגיגה. אבא השחיל במחטים מעט צמר שהביא איתו, אחז בה בשתי הידיות בידיים מיומנות, והיא נענתה למגע ידיו כמי שחוזרת אל ביתה לאחר פרֵדה ממושכת. קולות הששששיק, ששששאק, ששששיק, ששששאק, החוזרים במונוטוניות, והצליל המתכתי שהתגלגל מצד לצד התנגנו לקראתו, וכל תנועה שלה העלתה חיוך של אושר על פניו. הוא לא שמע את צעקות האימהות "גוואלד! דוויד, גוואלד" וקולות הבכי של התינוקות שהתעוררו בבהלה. כל אלה חלפו על פניו כלא היו. ונדמה היה שעוד רגע הוא פותח אִתה בריקוד סוחף, בחלל החדר. ואני מתבוננת באבא שלי וראשי נע מצד לצד, צוחקת איתם, מתעלמת מכל מה שסביב ומחכה להזמנה להצטרף למחול משולש.

מתוחים, ישבנו והמתנו בכיליון עיניים לבואו של המומחה. ואימא המשיכה: "לפנות ערב הוא הגיע עייף וזועף על שהיה עליו לצעוד שעה ארוכה ברגל מתחנת האוטובוס עד למעברה. "נעם, הטרינק, עס אפעס, קח תתכבד" פניתי אליו כדי להרגיעו ונתתי בידיו כוס מלאה מן ה"קומפוט" הוורוד שבישלתי לכבוד בואו, והמתקתי בקוביות הסוכר האחרונות שהבאתי מפריס."

בהתרגשות התבוננתי גם אני באבא כשפנה מיד לפעולה - בגאווה ליווה מבטו את שורות המחטים שהתרוממו בזו אחר זו והנהן לקרסים שבראשם, ואלה, קדו קידה נימוסית לכיוון הקרסים שמולן, וכך עברו חוטי הצמר לכאן ולכאן. מידי פעם היה מתכופף ובוחן בדאגה מסוימת את מלבן הסריג הצבעוני שזחל ונולד לו אט אט מבין רגליה, נמתח כלפי מטה על ידי שתי משקולות ברזל כבדות, כמו ידיים של מיילדת השולפת במיומנות את הרך הנולד.

לאחר כרבע שעה של הדגמה, קם המומחה וניסה גם הוא להפעיל את המכונה. הוא סרג בה מספר שורות. התבונן בדוגמאות הסריגה שאבא הכין בשבילו מבעוד מועד, ולבסוף התיישב שוב על פינת המיטה, ביקש כוס נוספת מן ה"קומפוט", ולאט ואט בדיבור יבש פתח ואמר: "ראה דוִּיד, יש בעיה. החוטים שמתאימים למכונה הזאת הם חוטי צמר בעובי של מספר 7. חוטים כאלה יצאו מהמחזור בארץ לפני מספר שנים. כל המפעלים בארץ עובדים עם מכונות שנקנו בארצות הברית בחוטים שמספרם 12 לפחות. אין מה לעשות. לא תוכל להשיג בארץ חוטים בשביל המכונה הזאת. אני מצטער".

"מרגע זה" אמרה אימא "לא יכולתי להסתכל בעיניו, והוא לא רצה עוד לפגוש בעיניו של איש. מאותו לילה ישנו גב אל גב. שישה ימים התהלך שותק בחדר. לא אכל ולא שתה. הרמזים שלי שאולי כדאי פשוט להשאיר אותה בחוץ ולהשתחרר ממנה, נתקלו במבט מזרה אימה. הבנתי שבקשר הזה אסור לי להתערב.
לא, לא זרקנו את מכונת הסריגה לגרוטאות.

כמו חיית מחמד שחלתה לפתע, כך המשיך אבא לשמור על המכונה, לנקות אותה, לתפעל ולפנק אותה. לימים העביר אותה אתנו לשיכון החדש והציב אותה בדירת החדר לעיני כול. חשופה ופשוקת רגלים תפסה מכונת הסריגה את מקומה בפינת הסלון, שהיה גם חדר השינה שלנו, וכך בחנה המכונה את מעשינו ביום והציצה למיטתנו בלילה. חמש שנים נהג אבא לחזור ולעבוד בה מדי ערב בערב, לאחר שחזר מיום העבודה שלו בבניין. במעט הצמר המתאים שהיה לו היה סורג ופורם, סורג ופורם, כמו מאהב השומר על ריח האהובה שלו היה חוזר ומריח את מטפחת המשי שנותרה בידיו.
יום אחד הגיע מִברק מבריסל.

אַדֵק בן דודו, שאתו עבד במפעל בוורשה, כתב בזו הלשון:

"בדרך אליך. באנייה "גלילה", 700 ק"ג צמר משובח מספר 7 כמתנה. זה משלוח ראשון של עודפי צמר שנשארו לי במחסנים לאחר שהחלפתי את כל מכונות הסריגה של המפעל שלי למכונות חדישות מארצות הברית. אשלח עוד. על החתום: אַדֵק זלונקה, בריסל".

שבעה משלוחים של צמר הגיעו אלינו בזה אחר זה במהלך אותה שנה. חודשים רבים סרג אבא ללא הפסקה סוודרים לנשים, לילדים ולגברים. אני גזרתי ותפרתי אותם, עברתי בין השיכונים ומכרתי אותם במחירים מוזלים לכל תושבי השכונה. חדר הסלון שלנו, שהיה גם חדר השינה, הפך גם למפעל הסריגה ולמתפרה. השקענו בעבודה את מלוא המאמץ, שלושתנו: אבא, מכונת הסריגה ואני.


חוטי הצמר מבלגיה נגמרו לאחר שנתיים.

אבל בזכותם עברנו לדירה חדשה. והיא, כמובן שהיא עברה איתנו. מחסן מיוחד בנינו בשבילה, עם דלת עץ נעולה. איך הוב פמחת די טייר, שתהייה שם סגורה ולא יכלו לראות אותה.

יום אחד קראתי מודעה במדור "יד שנייה" בעיתון היידיש "לעצטע-נאייעס" נאמר בה: "דרושה מכונת סריגה יד שנייה הסורגת בחוטים מספר 7 בלבד. נא לפנות למפעל "מגבות רוזן" ברחוב המסגר". לא האמנתי. קראתי שוב ושוב את המודעה והכן מדובר בדיוק במכונה שלנו. הנחתי את העיתון עם המודעה המובלטת מול צלחת הצהרים שלו. ומפינת החדר ראיתי ושמעתי אותו קורא: "מלכה'לה קים א הר, בואי תראי. מחפשים אותה, את המכונה שלנו!" נסענו יחד לברר פרטים במפעל כי עדיין לא היינו בטוחים. אבל כשחזרנו היה לו חיוך כזה על השפתיים, ואני כבר ידעתי.

כך מכרנו את מכונת הסריגה למפעל המגבות של רוזן. התברר שמחטים של המכונה הישנה שלנו, התאימו בדיוק לחוטים העבים של המגבות. ולמרות יושנה שילמו בעבורה סכום נאה.

ולא די בזה, מנהלי המפעל אפילו הסכימו לתנאי של אבא והם הזמינו אותו לבוא ולעבוד עליה במפעל שלהם. מאז הוא חזר ממנה יום יום, גאה, רגוע וטוב לב" סיימה אימא לספר והוסיפה: " א זיין מזל, אביי זי איז נישט במיר אין שטייב – איזה מזל היה לי, העיקר, שהיא כבר לא אצלי בבית".

אימא סיימה את סיפורה והשתתקה כשעל פניה חיוך מסתורי. ברגעי הדממה, עצמתי עיניים ותמונתו של אבא עלתה בזיכרוני - איש קטן ורזה בגופית עבודה, כחולה, דהויה ומיוזעת. הנה הוא מותח ידיו ורגליו מעלה כדי להגיע ולהגיש ערב ערב את מִנחתו, לראש המפלצת המתכתי הוא מניע את הידיות מצד אל צד ופתאום, הוא מרחף מולי כענק, שפרץ מתוך המכונה... ואני שומעת אותו פונה אלי ברכות ולוחש: ווּאס אִִיז מִיט דיר מַיִין קינט? ווי א היין גאייסטו, ווּאס ווילסטו? גיב מִיר דַיִין הַנד..."**, ואני אוחזת בו ואנו נעים מעלה מעלה, ומלווה אותנו מאחור שובל של חוטי צמר צבעוניים המתעופפים מתוך בגדי הטריקוטג' שעל גופי, והם הולכים ונפרמים מעליהם שורות שורות, והם חוזרים ונסרגים מעליהם מחדש בלי הפסק, הלוך וחזור הלוך וחזור. בתחילה יוצאים החוטים מתוך הבד בגלים זעירים, מכווצים ומבולבלים זה בזה, מונעים מקצב הפרימה, ואט אט הם נמתחים מחדש מתנופפים בחופשיות בתנועת הרוח ומלפפים בעצמה את כדור הצמר הענק המתגלגל מתרוקן ומתמלא לתנועתם. ואני ממשיכה ונעה מתנופתם, בעליות ובמורדות למצוא לי כוון ומקום משלי לסרוג בו את כתונת החלומות המיוחדת שלי...