לימודים - המבנה הבסיסי של הלכות שבת

סדר הדיון:
מבוא: על השבת.
זכור: קידוש והבדלה: הקידוש: למקורו של הקידוש; למהות הקידוש; כיצד מתבצע הקידוש?; השתיה והפעולות שלאחר הקידוש; ההבדלה: למהותה ולפריטי המצווה; סדר ההבדלה; מנהגי הבדלה.
שמור: איסורי המלאכה בשבת: איסורי המלאכה בשבת - הרקע המקראי; איסורי המלאכה בהלכה; איסורי תורה: אבות מלאכה ותולדות; הגדרת "אב" ו"תולדה"; איסורי חכמים - לביאור המושג 'שבות'; מוקצה - הגדרה ודברי רקע; הטעם לגזרת מוקצה; סוגים שונים של מוקצה; עובדין דחול; שביתת כלים; פיקוח נפש בשבת; גוי של שבת.
כבוד שבת: רחיצה ותספורת בערב שבת לכבוד שבת; הכנת הבית וסעודות שבת; בגדי שבת.
עונג שבת: סעודות שבת; נר שבת.
ערובין: הגדרה ודברי רקע; עירובי תחומין; עירובי חצרות; עירוב סביב מקום ישוב; עירובי תבשילין.
רשימת מקורות.

***

מבוא: על השבת

"שבת" הוא כינוי ליום השביעי בשבוע, אך גם השבוע כולו מכונה במקרא "שבת", כנראה על שם סיומו של השבוע בשבת.¹ נראה שמשמעותו העיקרית של השם "שבת" נגזרת מהפועל "לשבות" שפירושו להפסיק לעבוד, ולאו דווקא לנוח.² המקרא מספר (בר' ב, א-ג) כי ביום זה שבת האל עצמו ממלאכת בריאת העולם, ועל כן ציוה על מנוחה בו. המקרא מייחס חשיבות רבה למצוה זו. כל ימי השבוע נקבעים ביחס לשבת.³

מצוה זו היא המצוה היחידה שנזכרה בסיפור בריאת העולם (בר' שם), והיא היחידה בין המועדים שנזכרה בעשרת הדברות (שמ' כ ז-י; דב' ה יב-טו).

טעמים שונים נתנו במקרא למצוה זו: הטעם התיאולוגי, שביום זה שָבַת האל ממלאכת הבריאה (בר' שם; שמ' כ יא; לא יז) מתקשר להיבט הלאומי, המצהיר שיום זה הוא אות לקשר המיוחד של האל לעם ישראל - שכן האל העניקו רק להם (שמ' לא יז); הטעם הסוציאלי מדגיש את החובה לאפשר מנוחה לבהמה, לעבד ולגר (שמ' כג יב); ונמצא במקרא גם שטעם השבת נתלה בשחרור בני ישראל מעבדות במצרים (דב' ה יד-טו) - ואם-כן השבת נתפסת גם כמעין "יום עצמאות" לאומי.⁴

בדיון שיוצג להלן אשרטט את המבנה הבסיסי של הלכות שבת כפי שהן עוצבו על ידי מערכת ההלכה, כשבמרכזו של הדיון תוצב החלוקה הבסיסית של יסודות השבת על-פי הרמב"ם, ומסביבה יוצגו התוספות שהוסיפה ההלכה כפי שהיא מעוצבת בספרי פוסקי ההלכה האחרונים.

*

מטרת הדיון שלהלן איננה היסטורית כי אם טיפולוגית. התפתחות הלכות שבת היא מן הדברים הסבוכים שדיון צנוע זה מטבע הדברים איננו יכול להקיפו. ואולם, יש - לפי הבנתי - בהצבת דגם אידיאלי של הלכות שבת, גם אם זו חוטאת לרגע לאמת ההיסטורית, כדי לתרום לתפיסה ראשונית, כללית ביותר, של "סבך העצים" ב"יער העצום" של הלכות שבת. במחקר האנתרופולוגי מקובלת, בעקבות מקס וובר, הגישה המתירה לבנות "טיפוס אידיאלי" (Idael Type) של מבנה הטקסים בחברה מסויימת, המתעלם - תוך כדי בנייתו - מהשאלות הנוגעות להתפתחות ההיסטורית. האנתרופולוג שהתמחה בחקר ההלכה היהודית, ניסן רובין, כותב כי על פי גישה זאת -

החוקר בונה טיפוס או מודל, שמרכיביו הם מתוך המציאות החברתית, החוקר בורר ומלקט לתוך המודל את המרכיבים אשר לדעתו הם בעלי חשיבות לבעיה הנחקרת. הטיפוס הוא איפוא אידיאה מלאכותית של החוקר, הבנויה על מציאות אך אינה נמצאת בצלמו ובדמותו של הטיפוס במציאות עצמה. הטיפוס האידיאלי משמש בידי החוקר כלי מדידה, שאליו הוא משווה את המציאות כדי לראות בכמה היא קרובה אל הטיפוס האידיאלי או רחוקה ממנו. משמע, הטיפוס האידיאלי אינו מציאות היסטורית ממשית, אלא כלי אנאליטי הנשען על המציאות.⁵

***

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמ' כ ח-י).

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת (דב' ה יא-יד).

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר - אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל (במותי) בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר (יש' נח יג-יד)

בהסתמך על פסוקים אלו ניסח הרמב"ם את כלל ענייני השבת בהלכה:⁶

ארבעה דברים נאמרו בשבת: שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והם מפורשים על ידי הנביאים; שבתורה: זכור ושמור; ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג.⁷

ניסוח כולל זה דורש פירוט והסבר.

את הרמוז בכינוי "זכור" מפרש הרמב"ם:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר, זכרהו (=הזכירהו) זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו (=להזכירו) בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.⁸

ומה הוא "שמור"? ב"שמירה" הנזכרת בענייני שבת בלשון התלמוד הכוונה היא לכל מצוות "לא תעשה" הקשורות לשבת.⁹ כלומר כלל האיסורים המשתלשלים מן הכתוב שהוזכר לעיל: "לא תעשה כל מלאכה".

ב"כבוד" הכוונה לכל הפעולות המכינות הנדרשות כדי לקבל את השבת מתוך תחושת כבוד, שאין בה רשלנות וזלזול כלפי היום הקדוש.

ב"עונג" הכוונה היא לסעודות השבת שיש להכינן ברוחב יד כיאה ל"יום תענוגים".

בדברים שלהלן יתפרטו ארבעת היסודות הללו למרכיביהם. לאחר מכן נסקור בקצרה את ענייני "עירובין".

זכור: קידוש והבדלה

¹⁰

הקידוש: למקורו של הקידוש

את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" מבין מדרש ההלכה כציווי להזכיר¹¹ את העובדה שהיום הקדוש נכנס - בשעת כניסתו - בלוויית טקס שנערך על כוס של יין.¹² הזכרה זו היא הקרויה בפינו "קידוש", והיא מתבצעת פעמיים בכל שבת. בכניסת ליל שבת לאחר התפילה ולפני הסעודה; ושוב, בבוקר יום השבת לאחר התפילה ולפני סעודת שחרית. קידוש אחרון זה קרוי "קדושא רבא", כפי הנראה בלשון סגי נהור, שכן קידוש זה קצר - ובמקור לא היתה כלולה בו אלא ברכת "בורא פרי הגפן".¹³ יש הסבורים כי רק קידוש הלילה הוא צו מן התורה וקידוש הבוקר הוא תקנת חכמים, אך יש הטוענים כי שניהם מן התורה.¹⁴

טקס הצהרה זה הוא טקס-מעבר קלאסי.¹⁵ קידוש ליל שבת בא בשלב המעבר בין ימי החול ליום של קדושה, וההבדלה היא טקס-מעבר הפוך, מעבר מיום של קדושה אל ימי החול.¹⁶ אמנם לפנינו תופעה מעניינת של הוספת שלבים חדשים לטקס המעבר המרכזי: הקידוש. קבלת שבת מלווה היתה בטקסים נוספים כבר בימי התלמוד. על רבי חנינא מסופר כי לאחר שלבש בגדי שבת היה מכריז הכרזה מיוחדת: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה"; ובדומה לכך מסופר על ר' ינאי (בבלי שבת קיט ע"א); וממקורות נוספים נראה כי טקסי קבלת שבת אלו היו מלווים בריקודים.¹⁷ קבלת שבת נתפסה כנראה אצל רבים כזמן שבא לאחר פעולת החולין האחרונה שמבצעים - והיא הדלקת הנר.¹⁸ במקורות עתיקים מסופר כי נהוג היה גם טקס תקיעות לסימון זמן כניסת שבת. שלוש תקיעות ראשונות סימנו לעם כי עליו להפסיק את מלאכת החול ולהתכונן לשבת, ושלוש אחרונות באו לסימון סוף זמן החול וכניסת זמן השבת.¹⁹

המונח העתיק "תוספת שבת".²⁰ מלמד כי ניתן, ואף חובה, להקדים את כניסת השבת, ולו בזמן מועט. כך הופך טקס הקבלה של השבת לטקס אקטיבי הניתן ביד האדם ואין חלות הזמן הקדוש ענין אלוהי שאין האדם יכול להשפיע עליו כלל.²¹

למהות הקידוש

מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל ניתן להסיק כי לדעתו עיקר הקידוש הוא "לקדש את יום השבת בדברים". כלומר, להצהיר כי נכנסה השבת בעת כניסתה - ולהצהיר כי יצאה השבת בעת יציאתה. מכאן מובן כי הצהרה זאת במהותה אינה תלויה בכוס היין, שהוספתה לקידוש איננה כלולה בצו התורה "זכור", אלא היא תקנה מדברי חכמים, שמטרתה להוסיף לקידוש חגיגיות ושמחה.²² וכך אכן מפרש הרמב"ם בהמשך דבריו: "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין" (שם, ו). לפי זה מתברר היטב מדוע ניתן גם לקדש על הפת: "היה מתאוה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין, הרי זה נוטל ידיו תחלה (=לסעודה) ומברך המוציא ומקדש (=על הפת), ואחר כך בוצע ואוכל" (שם, ט). לפיכך מובן עתה מדוע יש פוסקים שסוברים כי מן התורה יוצאים ידי חובת קידוש באמירת תפילת ערבית של שבת, בה כבר נזכרות ההצהרות על קבלת היום הקדוש; לדעתם, הקידוש על היין הוא אך ורק תקנת חכמים. ואולם יש שסבורים כי לאחר שכבר תוקנה תקנה מיוחדת זו אין יוצאים כלל ידי חובת קידוש בתפילה.²³

גם נשים חייבות בקידוש. ²⁴

כיצד מתבצע הקידוש?

כוס היין ואחיזתו: "לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית,²⁵ או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר" (רמב"ם, שם, כט, ז).

הברכה: "ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי הגפן", ולאחריה הברכה על קידוש היום: "ברוך אתה ה"א מלך העולם אשר קדשנו במצותיו...ברוך אתה ה' מקדש השבת. ומנהג פשוט (=נפוץ) בכל (=קהילות) ישראל לקרות בתחילה פרשת 'ויכולו' (=בראשית ב א-ג)" (רמב"ם, שם).

השתיה והפעולות שלאחר הקידוש: אחרי סיום אמירת הקידוש המקדש "שותה מלוא לוגמיו (=רוב רביעית) ומשקה לכל בני חבורה (=המסובים), ואחר כך נוטל ידיו ומברך 'המוציא' ואוכל (=הסעודה עצמה)" (שם).

דברים אלו כותב הרמב"ם בעקבות הנאמר (בבבלי פסחים קו ע"ב): "אין קידוש אלא במקום סעודה"; על כן מי שקידש ולא סעד לא יצא ידי חובת קידוש.²⁶ סעודה מוגדרת בהלכה כאכילה של לכל הפחות כזית לחם = כ-29 גרם; אך שתיית רביעית יין נוספת או אכילת עוגות נחשבת בדיעבד כ"סעודה".²⁷

ההבדלה: למהותה ולפריטי המצווה

יש הסבורים כי מצוות ההבדלה היא מן התורה ויש הסבורים שהיא מדברי חכמים.²⁸ לדעה הראשונה נשים חייבות לקיימה מן התורה, אך לדעה השניה אין ברור לגמרי כי האשה חייבת בה.²⁹

כמו הקידוש גם ההבדלה במוצאי השבת היא טקס בעל היבט אורקטי, חושי (Orexi פירושו עז ביטוי). משתתפים בטקס זה הנר הדלוק (חוש הראיה), הבשמים (חוש הריח), והיין (חוש הטעם). הטעם שניתן להוספת הבשמים הוא : "מפני שהנפש דואבת על יציאת השבת, משמחים אותה ומיישבים אותה בריח טוב",³⁰ ולהוספת הנר: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא"³¹. רמוזה כאן האגדה המספרת כי "במוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, מעין דוגמא של מעלה, והביא שתי אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור".³²

סדר ההבדלה: "סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין (='בורא פרי הגפן') ואחר כך על הבשמים ('בורא עשבי/מיני בשמים') ואחר כך על הנר. וכיצד מברך על הנר? 'בורא מאורי האש', ואחר כך מבדיל (= נוסח הברכה המסתיימת: "...ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול').³³ על המבדיל לשתות לפחות רוב רביעית. מצוה מן המובחר להבדיל על כוס יין, ו"אין מבדילין על הפת".³⁴ אבל על השכר (=בירה) מבדילין - אם הוא חמר מדינה".³⁵

מנהגי הבדלה: מצוות ההבדלה משופעת במנהגים. נמנה כאן רק כמה מנהגים ידועים. לנר הבדלה נוהגים להדליק אבוקה ("אבוקה מצוה מן המובחר" - בבלי פסחים קג ע"ב), דהיינו כמה פתילות שלָהבותיהן נוגעות זו בזו - וזאת בהתאמה לנוסח הברכה "בורא מאורי האש" בלשון רבים.³⁶ כן נוהגים להביט בכפות הידים ובצפורניים סמוך לברכת הנר.³⁷ נוהגים למלאות את כוס היין עד גדותיה, עד שישפך מעט מן היין לצלחת ההבדלה, כסימן טוב לתחילת השבוע.³⁸ ומנהג אחר הוא לשפוך מעט יין מכוס ההבדלה בסיומה לצלחת, כדי לכבות בו את הנר.³⁹

שמור: איסורי המלאכה בשבת

איסורי המלאכה בשבת - הרקע המקראי

"לא תעשה כל-מלאכה" (שמ' כ י; דב' ה יד) - האיסור לעשות מלאכה בשבת נזכר בתורה כמה פעמים, ואף עונשו של העושה מלאכה בשבת נתפרש: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמ' לא, יד).⁴⁰ ברם, לא נתבאר בכתוב עצמו מה כלול במושג "מלאכה", ואילו פעולות ספציפיות נכללות בו. גם נסיון למצוא לכך תשובה באמצעות מניית הפעולות שנאסרו במפורש במקרא אינו פותר את הבעיה. במקרא מצינו איסור מפורש רק על חריש וקציר (שמ' לד כא),⁴¹ הבערת אש (שם, לה ג),⁴² קישוש עצים (במ' טו לב).⁴³ והעבדת הבהמות (שמ' כ י; כג יב; דב' ה יד),⁴⁴ ואין ברור לגמרי מה המכנה המשותף בין הפעולות הללו על מנת שנוכל להגדיר על פיו במדוייק מהי "מלאכה".

מספרי הנביאים והכתובים אנו למדים על איסורים נוספים: מעמוס ח, ה ("...מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה-בר" וגו') נוכל ללמוד, כפי הנראה, על איסור משא ומתן בשבת וראש חודש.⁴⁵ ירמיהו מתלונן על כך שהעם נוהג להוציא משא מבתי העיר בשבת (יר' יז, כא-כז);⁴⁶ ישעיהו מטיף לעם: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת ענג, לקדש ה' מכבד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (יש' נח, יג),⁴⁷ ונראה שיש לפרש פסוק זה כמופנה כנגד עיסוקי חולין בכלל בשבת: הליכה לצרכי עסקים, משא ומתן ודיבור בעסקי חולין;⁴⁸ ובנחמיה מצאנו אזהרה על כמה פעולות אסורות: דריכת הגתות, הבאת הערמות, העמסה על החמורים ("יין, ענבים, תאנים וכל משא"), הובלת הסחורה לירושלים והעיסוק במכירתה.⁴⁹

איסורי המלאכה בהלכה

איסורי תורה: אבות מלאכה ותולדות:

הכינוי "ל"ט (=39) מלאכות" מופיע במדרש ההלכה, אך שם לא מצאנו רשימה המפרטת אלו מלאכות נכללות בקבוצת איסורים זאת.⁵⁰ ואולם, המשנה במסכת שבת מונה אותן:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע ב' חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (משנה שבת ז, ב).

עיון ברשימה זו ילמדנו כי היא כוללת סדרת פעולות ראשוניות ביותר לשם קיום היחיד והחברה בתנאים הבסיסיים ביותר:

מ"הזורע" עד "האופה" - הכנת הלחם, המהווה דוגמא לכל הפעולות החקלאיות של הוצאת המזון מן האדמה;

מה"גוזז" עד "התופר ו"הקורע" - הכנת הבגד מן הצמר;

מ"הצד צבי" עד "הכותב" ו"המוחק" - צידת בעלי חיים לצורך אכילת הבשר ושימוש בעור לכתיבה (ואולי גם לביגוד);

מ"הבונה" עד "המכה בפטיש" - מלאכת העמדת הבנין למגורים והכנת כלים לשימוש האדם; ו"המוציא מרשות לרשות" היא מלאכת ההובלה.

ומכל מקום, ברור לחלוטין כי לפי רשימת אבות מלאכה אלו אין הקריטריון לאיסור ה"מלאכה" אותו אסרה התורה קשור למידת הטירחה והיגיעה של עשייתה, שכן פעולות רבות המנויות ברשימה זו אינן דורשות מאמץ גדול במיוחד מצד עצמן, כגון הפוצע (או הבוצע) שני חוטים, כלומר מסיר את חוטי השתי מחוטי הערב כדי לתקן את האריג, או המכה בפטיש, המיישר את הכלי בשלב האחרון של הכנתו באמצעות מכות קלות וכיוצא בזה. מכאן נלמד שהגדרת מלאכה קשורה למידת היצירה שבה. פעולה המוגדרת כיצירה חדשה בעיני חכמים תחשב אפוא למלאכה אף אם אין עשייתה מעורבת בטירחה מרובה.⁵¹

רבי יהודה הנשיא רואה את המספר 39 כמספר דווקאי, שניתן למשה מסיני,⁵² וכך גם המסורת האמוראית שאחריו, המנסה לתת הסברים שונים מדוע נקבע דווקא מספר זה. ר' יונתן בן רבי אליעזר סבור כי מקורו בעובדה שהמילים "מלאכה" "מלאכתו" ו"מלאכת" מצויות בתורה 39 פעם, ור' חנינא בר חמא סבור כי ל"ט מלאכות אלו הן המלאכות שהיו מעורבות בהכנת המשכן ("כנגד עבודות המשכן"), ועוד.⁵³

בברייתות תנאיות שונות מצאנו מיונים של קבוצות מלאכות, אך בהן לא נזכר המושג "תולדה". כגון זו שבתוספתא שבת ט (י), יז-יח: "החופר והחורש והחורץ מלאכה אחת הן, הדש והכותש והנופט מלאכה אחת הן, התולש והבוצר והקוצר והמוסק והאורה - כולן מלאכה אחת. המכבס והסוחט מלאכה אחת הן".⁵⁴ מברייתות אלו למדו האמוראים על התולדות שיש לאותן ל"ט מלאכות שבת. כך למשל מסופר על רבי יוחנן וריש לקיש שבתוך לימודם "הוציאו" ל"ט תולדות על כל אב.⁵⁵

הגדרת "אב" ו"תולדה":

בתלמוד הבבלי (ב"ק ב ע"א) הוגדרה המלאכה כפעולה שלפי המסורת היה לה חשיבות בעת בניית המשכן, ותולדה היא פעולה שלא יוחסה לה חשיבות. אך יש הסבורים כי הכינוי "אב מלאכה" יוענק לפעולה שיש לה חשיבות מצד עצמה (בעיני בני-האדם), ובנוסף לכך גם קיימת מסורת שפעולה זו היתה בשימוש במשכן, ושאם חסר תנאי אחד - הרי זו תולדה.⁵⁶

עקרונית מוגדרת ה"תולדה" כפעולה בעלת קוי דמיון ל"אב". הדמיון יכול להתבטא בדמיון בתכלית הפעולה או באופן עשיית הפעולה. לדוגמא: ניכוש עשבים רעים הוא תולדה של מלאכת החורש, משום שהוא דומה לאב אך ורק בתכלית, כלומר הכשרת הקרקע היא התכלית המשותפת לשתי הפעולות, אבל אין שתי הפעולות דומות באופן הביצוע. משום כך אין המנכש עשבים רעים נחשב לאב - אלא לתולדה.⁵⁷

לרמב"ם (הלכות שבת, ז, ב-ד) שיטה מיוחדת להגדרת היחס בין האבות לתולדות. לדעתו כל 39 המלאכות אינן אלא דוגמאות מייצגות של פעולות רבות אחרות הדומות להן. לפי זה כל אב מל"ט האבות מייצג קבוצה גדולה של אבות הדומים לו.⁵⁸

הגדרה מבוררת מצוייה בדברי הרב ישראל ליפשיץ (בתחילת חיבורו "כלכלת השבת"),⁵⁹ והנה סיכומה בקצרה: פעולה הדומה לאב גם בתכלית הפעולה וגם באובייקט בו היא נעשית (אפילו אם אינה דומה באופן הפעולה, אך הפעולה נעשית באותו חפץ - כמשקה צמחים למשל, שהינו תולדה של זורע) הינה "אב". לפיכך מבריך ומרכיב יהיו אב בדיוק כמו נוטע. אולם, פעולה הדומה לאב באופן הפעולה אך לא בתכלית - היא תולדה. דוגמא לכך: טוחן ברזל - אף שפעולה זו דומה באופן הפעולה לטוחן חיטה לשם הכנת הקמח, הואיל ומטרתה שונה (אינה לאפייה) הרי היא נחשבת לתולדה.⁶⁰

מבחינת ההלכה אין כל הבדל בין עונשו של העובר על האב ובין עונשו של העובר על תולדה, אלא שהעובר על אב ותולדתו בשגגה אחת מביא רק קרבן חטאת אחד, והעובר על כמה אבות שונים (או על אב ותולדה של אב אחר וכיוצא בזה חייב קרבן חטאת על כל עבירה בנפרד.⁶¹

ראוי להעיר בנוסף לכך, כי עם התפתחות הטכנולוגיה והמצאת מכשירי החשמל הפך בעידן המודרני אב המלאכה של הבערת אש לפרק הרחב והחשוב ביותר של איסורי הלכה בשבת. הפעלת מכשירי חשמל וכן הפסקת הפעלתם נאסרה בשבת משום שלדעת הפוסקים הרי היא סוג של הבערת אש או כיבוייה, ויש מי שסבור כי מתלווה לכך גם איסור משום אב המלאכה של בונה או סותר, שהרי כל הדלקה מלווה בסגירה של מעגל חשמלי.⁶² אף שמבחינה עקרונית לא חל איסור על הפעלת מכשירים חשמליים מערב שבת על מנת שיפעלו בתוך השבת, כמאוורר או פלטה חשמלית, לעיתים מתלוות לכך בעיות נוספות, כמו במקרה של הפעלת טלוויזיה על ידי שעון שבת. כאן אין האיסור קשור לפעולה של "הבערת אש", כי אם לאיסור ליהנות מחילול שבת.⁶³

איסורי חכמים - לביאור המושג 'שבות':

הרמב"ם מגדיר את איסורי החכמים שנגזרו בשבת כך:

נאמר בתורה 'תשבות'.⁶⁴ אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה (הלכות שבת, כא, א).

מכאן ואילך מונה הרמב"ם את פרטי שני סוגי הגזרות הללו, הנמנים על שני סוגים: פעולות שיש להן דמיון למלאכות האסורות, ומחמת הדמיון גזרו חכמים שלא לעשותן; ופעולות שאין להן דמיון למלאכות האסורות אבל עצם עשייתן יכולה (מבחינה טכנית) לגרור את האדם לעשיית המלאכות הללו.

דוגמא לגזירות מן הסוג הראשון: אחת מתולדות האב "טוחן" היא הפעולה של חיתוך הירק לחתיכות דקות כדי לבשלו. ומשום דמיונה של פעולה זאת לריסוק השחת לבהמה (לצורך אכילתה המיידית) נאסרה זו האחרונה מגזרת חכמים.⁶⁵

דוגמא לסוג הגזרות השני: חכמים אסרו מקח וממכר בשבת גזרה שמא יכתבו העוסקים בכך חשבונות או זכרון-דברים לעצמם - וכתיבה, כאמור, נמנית על אבות המלאכה.⁶⁶

מדברי הרמב"ם הללו משמע כי גזרות אלו הן גזרות חכמים והן אינן נחשבות כאיסורי תורה, שכן הוא מדגיש: "דברים הרבה הן שאסרו חכמים" - ומכל מקום, אף אם נאמר כי על העיקרון שיש לגזור גזרות כאלו כבר ציוותה התורה, הרי שלקביעת פרטי הדברים, דהיינו אילו פעילויות ספציפיות יש לאסור - לכך הוסמכו החכמים.⁶⁷

הרמב"ן⁶⁸ סבור כי ישנה קבוצה נוספת של איסורי "שבות" שהם איסורי תורה גמורים (שנאסרו בצו ה"שבתון").⁶⁹ בצד קבוצה אחרת של איסורי "שבות" שהם מדברי חכמים. בקבוצה הראשונה נמנות פעולות המצריכות מאמץ וטורח, כמו פעילויות המסחר וכד', ובקבוצה השניה נמנים מעשים שאין בהם יגיעה רבה, ושגזרו שלא לעשותם מחמת החששות שנימנו לעיל בדברי הרמב"ם.⁷⁰

מוקצה - הגדרה ודברי רקע:

המונח "מוקצה" נגזר מן השורש קצ"ה,⁷¹ והוא בא להגדיר כל אותם חפצים שההלכה אוסרת לטלטלם בשבת. איסור השימוש במה שלא הוכן מראש לשבת מוכר כבר מתקופות עתיקות מאוד. ממקורות חיצוניים אף ניכר כי החמירו באיסורים אלה בתקופות קדומות כאיסורי תורה לכל דבר. גם התלמוד מוסר כי בימים קדומים החמירו בדבר מאוד, אך ברבות הימים חל בדיני המוקצה תהליך הדרגתי של הקלה.⁷² מכל מקום ההלכה מחשיבה את איסורי המוקצה כאיסורי חכמים, ואין בהם מחומרת איסורי התורה. עם זאת, דעת הרמב"ן היא שגזרת מוקצה היא פרט אחד ממערכת גזרות ה'שבות', שלדעתו כוללת באופן עקרוני איסורי תורה, כפי שהוסבר לעיל.⁷³

הטעם לגזרת מוקצה:

הרמב"ם.⁷⁴ מונה שלושה טעמים לגזרה זו:

א. "כדי שלא יהיה (=יום השבת) כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן (=להעביר אל המקום הנכון) כלים מפינה לפינה, או מבית לבית...ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה 'למען ינוח [עבדך ואמתך כמוך]' (דב' ה יד)".

ב."...(כש)יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיבוא לידי מלאכה".

ג."מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנויות, אלא בטלים כל ימיהן...ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת (=לא יהיה עבור אנשים אלו כל הבדל בין ימי החול לשבתות)".

ולדעת הראב"ד (=רבי אברהם בן דוד, החכם הפרובינציאלי בן המאה הי"ב)⁷⁵ טעם גזרת מוקצה הוא משום החשש שמא אם יורשו האנשים לטלטל חפצים אלו ישכחו ויוציאום מרשות היחיד לרשות הרבים.

סוגים שונים של מוקצה:

כל דבר שאינו מוכן לשימוש מערב שבת אסור בטלטול בשבת. מה שהוכן לשימוש או שידוע ומקובל שמשמתשים בו בשבת (כגון כלי אכילה, בגדים וכדומה) אינו מוקצה ומותר בטלטול.

ישנם כמה סוגים של מוקצה שחומרת איסורם שונה. נדגים זאת רק בדוגמאות אחדות:⁷⁶

מוקצה מחמת 'נולד': כל דבר שהופיע לפנינו באופן לא צפוי בשבת, בין שנולד ממש (כמו ביצה שנולדה) או שנשתנתה צורתו (כגון קמח שנאפה והיה עתה ללחם) או דג שהועלה מן הים.

מוקצה מחמת חסרון כיס: בקבוצה זו כלולים חפצים בעלי-ערך, שאדם מקפיד שלא לעשות בהם שימוש אלא למטרתם המיועדת (כגון כינור לנגן בו, או מכשירי חשמל יקרים לשימושם המיוחד וכדומה). מוקצה מחמת איסור: כל כלי שמלאכתו הקבועה אסורה בשבת כלול בקבוצה זו (כגון כלי כתיבה, פטיש וכד'). קבוצת האיסורים האחרונה קלה יותר מקודמיה בכך שהותר לטלטל חפץ - כגון פטיש - לצורך גופו; כלומר, כאשר יש צורך בפטיש, לשם פעולות המותרות בשבת (כגון שימוש בו לשם שבירת אגוזים) - אזי הותר השימוש בו.

עובדין דחול: הגדרתה של קבוצת איסורים זאת שנויה במחלוקת.⁷⁷ הדעה המקובלת יותר בהלכה מונה בה את כל הפעולות שנאסרו משום שהן אינן תואמות את אופיו המקודש של יום השבת ויש בהן אלמנטים סקולאריים (=מלשון secular =חולין, במובן המנוגד לקודש), כגון: מדידה, שקילה וכדומה.⁷⁸ איסורים אלו נחשבים כאיסורים קלים יותר משאר איסורי חכמים והותרו כאשר הם נעשים בדרך שונה מדרך עשייתם הרגילה בשאר ימי החול.⁷⁹

שביתת כלים: מחלוקת עתיקה היא אם מותר להפעיל מערב שבת כלים שימשיכו לפעול פעולה מן המלאכות האסורות מעצמם בשבת. בית שמאי אסרו זאת, אך ההלכה נפסקה כדברי בית הלל המתירים זאת.⁸⁰ מאוחר יותר הפך ויכוח זה (בשינויים כאלו ואחרים) לסלע מחלוקת מרכזי במאבקם של הרבנים עם הקראים, אשר אסרו אף השארת נר דלוק מערב שבת לשבת או חמין (=השארת אוכל חם על כירה בשבת) בכל הצורות, אף אלו שהותרו על ידי הרבנים. וכדי לחזק זאת נהגו יתר הקפדה גם בנושאים הקשורים לנר של שבת וכמו כן חיזקו את מנהג אכילת החמין בשבת.⁸¹

פיקוח נפש בשבת: מותר לעבור על כל הכללים שאמרנו לעיל, ואף מצוה לעשות זאת, בכל מקרה שיש ספק פיקוח נפש, ואפילו אם קיים ספק אם הטיפול יעזור. וכל הזריז לחלל את השבת כדי להציל נפש מישראל הרי זה משובח. החכמים הגדולים, ראשי הקהילה, הם שצריכים לבצע מעשי הצלה אלו ראשונים, ואין נכון שיאמרו לאחרים לעשות זאת, זאת כדי שכל הקהל ייווכח בנחיצות המעשים ולא יבואו עקב כך לזלזל בכבוד השבת.⁸²

גוי של שבת: במקורות התלמודיים קרוי נושא הלכתי סבוך זה "אמירה לנכרי". השאלה היא: האם ועל מה הותר לומר לגוי שיעשה מלאכה עבור היהודי בשבת. בתלמוד הבבלי.⁸³ נמסר הכלל: "אמירה לנכרי שבות", כלומר אין באמירה לגוי לעשות מלאכה בשבת משום איסור תורה אלא היא רק גזרת חכמים.⁸⁴ כדי לחזק איסור זה חכמים אסרו בתנאים מסויימים גם הנאה ממעשה שעשה גוי בשבת והביאו אל היהודי.⁸⁵ במציאות החברתית של הקהילות היהודיות בימי הביניים נעשה ברוב הקהילות שימוש מסודר ומאורגן ב"גוי של שבת" לצורך אותן פעילויות שהוסכם על דעת רבני הקהילות להתירן אם נעשו על ידי הנכרי.⁸⁶

כבוד שבת

⁸⁷

ההכנות לכבוד שבת כוללות לפי ההלכה כמה סעיפים

רחיצה ותספורת בערב שבת (=יום שישי) לכבוד שבת: מצוה על כל אדם לרחוץ גופו במים חמים בערב שבת).⁸⁸ מפני כבוד השבת; ויש שנוהגים גם לטבול במקוה טהרה.⁸⁹ וכן מצוה להסתפר, להתגלח ולגזוז צפרניים.⁹⁰

הכנת הבית וסעודות שבת: כבר במקורות תנאיים קיימת הוראה להכין מאכל ומשקה לכבוד השבת, וכן הוראה ללבוש בגדים נקיים לכבוד שבת. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי⁹¹ נדרש הכתוב דלעיל "זכור את יום השבת לקדשו" כך: "במה אתה מקדשו? במאכל ובמשקה ובכסות נקיה".

הכנות הבית הללו כוללות נקיון הבית, סידורו והצעת מפה על שולחן הסעודה⁹². ומקדימים בהכנות לשם סעודות השבת כבר מבוקר יום שישי⁹³. מצוה זו מוטלת על כל אדם, גם מי שיש לו משרתים - מצוה שיסייע להם להכין את צרכי השבת.

וכתב הרמב"ם:

אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק (=לערוך קניות) ולא להתעסק במלאכות שבבית - חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו (=בעצמו) שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים (=קדומים, מסופר עליהם ש) מהם מי שהיה מפצל העצים (=להבערתם) לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל (=קולע) פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח (שם, ל, ו).

אסור לקבוע סעודה של משתה בערב שבת מפני כבוד השבת (=כדי שיצפה לסעודת ליל שבת, ולא יכנס לשבת מחוסר-תאבון); ברם אוכלים ושותים כרגיל ביום שישי. ההלכה אוסרת רק עשיית סעודות גדולות של שמחה.⁹⁴

בתקופה התלמודית נהגו להכין לכבוד שבת צמחים ריחניים לנוי ולהרחה בשבת.⁹⁵

בגדי שבת: בתלמוד נדרשות המילים "וכבדתו מעשות דרכיך" שבדברי ישעיהו שהובאו לעיל: "שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".⁹⁶ לובשים אפוא בגדים נקיים ומכובסים מיוחדים לשבת, ואף מי ששובת לבדו ואין איש רואהו חייב להחליף בגדיו לכבוד שבת, כיון שאין הבגד לכבוד הרואים - אלא לכבוד השבת.⁹⁷

עונג שבת:

⁹⁸

סעודות שבת

בימים קדומים נוהגים היו לאכול מדי יום שתי סעודות. הסעודה השניה היתה נאכלת בימי חול בערב לאחר השקיעה, לאחר סיום יום העבודה. ובשבת נהגו לאכול שלוש סעודות: סעודת ליל שבת, סעודת שחרית וסעודה שלישית, שהוקדמה מליל מוצאי שבת לתוך זמן מנחה של השבת, כדי שתֵאָכל בשבת.⁹⁹ חובה זאת מנסח הרמב"ם כך:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת¹⁰⁰...וצריך ליזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות...וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות.

כוונת הרמב"ם היא לומר שבסעודות אלו יש לשתות יין; ¹⁰¹ וכן לומר, שהמברך על הלחם מברך על שתי ככרות יחד, זכר למנה הכפולה של המן שליקט כל אחד מבני ישראל במדבר ביום שישי עבור יום השישי והשבת.¹⁰² מכינים לכבוד שבת את מיטב התבשילים, החביבים על בני הבית,¹⁰³ והמנהג הוא ללוות סעודות אלו בשירת פיוטים מיוחדים המכונים "זמירות שבת". ויש שנוהגים¹⁰⁴ ללוות את השבת בצאתה בסעודה נוספת, שמרבים גם בה בשירת פיוטים מיוחדים, הקרויה "מלוה מלכה".¹⁰⁵

נר שבת

חובה היא להשאיר בכל בית נר דלוק לכבוד שבת.¹⁰⁶ חובה זו היא מכלל חיובי עונג שבת.¹⁰⁷ שכן מטרתה היא שהסעודה תיאכל לאור הנרות.¹⁰⁸ חיוב ההדלקה העקרוני הוא על נר אחד בלבד, אבל מצוה להרבות בנרות, והמנהג הוא שלא לפחות משני נרות: אחד כנגד "זכור" והשני כנגד "שמור".¹⁰⁹ למרות האמור, רווח באשכנז של ימי הביניים המנהג שלא להשתמש בנר זה ולא ליהנות מאורו, ויש שסוברים כי מן הטעם הזה נהגו להדליק יותר מנר אחד, כדי שיוכלו להשתמש באור הנרות האחרים.¹¹⁰

חיוב הדלקת נר שבת מוטל על הנשים והגברים כאחד, אלא שעל פי רוב נהגו הנשים להדליקו; כיון שלפי תמונת המצב החברתי של אותם זמנים היה ניתן לומר ללא כל פקפוק כדברי הרמב"ם: "נשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית".¹¹¹ במדרש האגדה מובא טעם אחר לכך. נאמר שם שעל האשה מוטלת חובת הדלקת נר שבת משום שנר הוא סמל לנשמת החיים, והאשה שנגררה ראשונה לחטא הקדום של אכילה מעץ הדעת בגן-עדן - לפי המסופר בבראשית ג, א-כד - גרמה שירדה לעולם גזרת המוות.¹¹²

על הדלקת הנר מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת".¹¹³ מבחינה היסטורית לא ידוע לנו על תקנת ברכה זו לפני זמן הגאונים, והחוקרים מניחים שברכה זו אכן ניתקנה בתקופה זו,¹¹⁴ כדי לחזק את מנהג הרבנים להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת, ולהבדיל את ההולכים אחריהם ממנהג הקראים האוסר זאת.¹¹⁵

המנהג הוא שהאשה המדליקה מקבלת שבת בהדלקה זו.¹¹⁶ זמן ההדלקה הוא שעה קלה קודם השקיעה, אך, בנוגע לכך ישנם מנהגים שונים. ברוב ערי הארץ המנהג הוא לקבל שבת כְּעשרים דקות לפני השקיעה, ובירושלים ופתח-תקווה המנהג הוא לקבלה ארבעים דקות קודם לשקיעה.¹¹⁷

ערובין

¹¹⁸

הגדרה ודברי רקע

בשמ' טז, כט, נאמר:

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם - שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.¹¹⁹

נראה שמסורות קדומות פירשו בפסוק זה כאיסור על יציאה מ"מקומו" של האדם בשבת.¹²⁰ אולם במדרש ההלכה¹²¹ נאמר: "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ - אלו אלפיים אמה".¹²²

גם ממצאים ארכאולוגיים, כגון כתובת "תחום גזר", שנמצאה במרחק אלפיים אמה מהעיר גזר, מעידים כי מרחק זה שימש כתחום העיר לענייני יציאה בשבת.¹²³ אך היו מן האמוראים שהקלו בדבר, וסברו כי ההליכה שנאסרה מן התורה היא רק למרחק י"ב מילין.¹²⁴ לפי דעה זאת חכמים הם שהגבילו מרחק הליכה זה לאלפיים אמה,¹²⁵ וכשיטה זו פוסק הרמב"ם להלכה:

היוצא חוץ לתחום המדינה (=העיר) בשבת לוקה, שנאמר 'אל יצא איש ממקמו ביום השביעי'. מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים העתיקו (=העבירו קבלתם במסורת) שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל.¹²⁶ וכך אמר להם משה רבינו (=לבני ישראל) 'לא תצאו חוץ למחנה'. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר¹²⁷.¹²⁸

ואולם, הדעה המקובלת יותר על הפוסקים - והיא אכן זו התופסת מקום מרכזי יותר בין חכמי התלמוד הבבלי - היא שכל איסור הצעידה אל מחוץ לעיר אינו אלא גזרת חכמים בלבד, ואין כאן כל איסור תורה. את הפסוק האמור "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" מסבירים אותם פרשנים כמוסב על איסור היציאה ללקוט מן - אך על עצם ההליכה אין מוטל לדעתם כל איסור מהתורה.¹²⁹

ומכל מקום, ברור הדבר כי מי שדר בעיר מסויימת מותר לו ללכת אלפיים אמה לכל צד. ואם הוא הולך לצורך מצוה, כגון לשמחת נישואין וכיוצא בזה, התירו לו החכמים ללכת אף מרחק גדול יותר מזה, אלא שלצורך זה תיקנו תקנה מיוחדת הקרויה "עירובי תחומין".

עירובי תחומין

לצורך הליכה זו שנזכרה לעיל בשבת, על האדם להניח לפני שבת במקום מסויים שבתוך התחום המותר (=אלפיים אמה) לאחד הצדדים שאליו הוא רוצה ללכת, מזון שיספיק לשתי סעודות. מעתה רואים אנו את מקום הנחת האוכל כמקום שביתת השבת שלו (=כביכול היה זה ביתו לצורך העניין בתוך השבת); וכעת מותר לו ללכת בשבת ממקום שביתה זה עוד אלפיים אמה נוספות.

לדוגמא: אם הוא מניח לפני שבת את מנת המזון הזאת במרחק אלף אמה מסוף התחום המקורי לצד מערב - יכול הוא, לפיכך, בשבת עצמה ללכת ממקום המזון עוד אלפיים אמה לצד מערב. נמצא שמותר לו ללכת לצד מערב (מביתו הממשי) שלושת אלפי אמה: אלף אמה עד למקום המזון - ועוד אלפיים אמה ממנו ואילך. ברם יש לדעת שבה בשעה גורע הוא מזכותו ללכת מביתו הממשי, לצד מזרח למשל, אלף אמה; שהרי מעתה מוגדר מקום המזון כביתו בשבת זו.¹³⁰

עירובי חצרות

איסור ההליכה שהוסבר לעיל אינו עוסק אלא באדם שהולך מעירו ללא כל משא בידיו, בכיסו, וכיוצא בזה. איסור אחר, מאיסורי ל"ט המלאכות, הוא איסור ההוצאה של חפצים בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך.¹³¹ מן התורה אמנם אין איסור להוציא חפצים מרשות לרשות אלא באופן הנזכר, אך חכמים גזרו כי לא יוציא אדם משא כלשהו גם מרשות יחיד אחת לרשות יחיד אחרת.¹³² כאשר כמה בתים פתוחים לחצר מוקפת גדר (=רשות יחיד) אחת, ובעלי כל הבתים הללו רוצים לטלטל חפצים מבתיהם לחצר הכללית ומבית אחד לשני, יכולים הם להניח מזון המשותף לכולם באחד הבתים, ובכך כאילו הכריזו כולם על שיתוף, ומעתה נחשבים כל הבתים והחצר כרשות יחיד אחת.¹³³

"עירוב" סביב מקום ישוב

כיוון שנאסר להוציא כל חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים (ולהיפך), ואף טלטול חפצים בתוך רשות הרבים אסור, התירו רבים מחכמי ההלכה להקים מעין גדר סביב העיר כולה שתוגדר מעתה כרשות יחיד גדולה אחת - וכך יותר הטלטול בכולה.¹³⁴ להלכה אין מתירים להשתמש בעירוב זה אלא בערים שאין בהן רשות הרבים מדאורייתא (=מן התורה); וכיון שלפי הדעות המקילות בענין זה אין רשות הרבים אלא שטח שמהלכים בו מידי יום לפחות שש מאות אלף איש, הרי שברוב הערים בארץ יש מקום להיתר השימוש בעירוב זה.

ואולם, יש המחמירים וסוברים כי לשם הגדרת רשות הרבים אין צורך במספר אנשים כה רב, ולדעתם די בהגדרה הבסיסית שהובאה לעיל.¹³⁵ על כן, אין לפי דעות מחמירות אלו כל מקום להתיר טלטול על סמך תקנת עירוב זו.¹³⁶ כיום נוהגת הרבנות הממונה על כל עיר בארץ להתקין עירוב סביב העיר.

עירובי תבשילין

זהו "עירוב" מסוג שונה לגמרי מהעירובים שנזכרו לעיל. כאשר יום-טוב חל ביום שישי ולמחרתו שבת אסור לפי ההלכה להכין צרכי אוכל מיום-טוב לשבת. כדי להתיר זאת מכינים "עירובי תבשילין"; כלומר, מערבים את הכנת התבשילים של יום-טוב עם הכנת התבשילים של השבת באופן סמלי. וכך עושים: מניחים לפני יום-טוב פת ותבשיל במקום שלא יאכלו עד שבת; והואיל וכך כבר החלו באופן סמלי את ההכנות לשבת לפני יום-טוב - מותר מעתה להמשיך בהכנות אלו גם ביום-טוב עצמו.¹³⁷

רשימת מקורות:

אלבק, מבוא למסכת עירובין = חנוך אלבק, מבוא למסכת עירובין, בתוך: חנוך אלבק, סדר מועד מפורש פירוש חדש, מוסד ביאליק-דביר, ת"א-ירושלים תשי"ב.

אנציקלופדיה תלמודית, א = מאיר ברלין-שלמה יוסף זוין (עורכים), אנציקלופדיה תלמודית לעניני הלכה, כרך א, הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, ירושלים תש"ז.

בנוביץ, מוקצה למצווה = משה בנוביץ, מוקצה למצווה, בתוך: יעקב רוט ואחרים (עורכים), תפארת לישראל: ספר היובל לכבוד ישראל פרנצוס, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק תש"ע, עמ' 169-181.

ברנדס, נר שבת = יהודה ברנדס, הטעם כמעצב הלכה: עיון במצוות הדלקת נר שבת, אקדמות יב, תשס"ב, עמ' 209-234.

ברנדס, עונג שבת = יהודה ברנדס, עונג שבת: הנאה גופנית לשם שמים, בתוך: 'וחי בהם...': על קידוש השם - אסופת מאמרים (עורך: יצחק אלפסי), משפחת זיסרמן, גבעתיים תשס"ג , עמ' 302-324.

גבעתי, השבת =מ' גבעתי, השבת בדברי הנביא עמוס, בית מקרא ב (סט), תשל"ז, עמ' 195-196.

גוטל, חדשים גם ישנים = נריה גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, מאגנס, ירושלים תשס"ה

גילת, משנתו = יצחק דב גילת, משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, דביר, תל אביב תשכ"ח.

גילת, פרקים = יצחק דב גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ב.

גרינולד, ההבדלה על הכוס = אבי גרינולד, ההבדלה על הכוס: השתלשלות ההלכה והמנהג, עבודת גמר, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ז.

דור, הנשים הנכריות = יונינה דור, האומנם גורשו 'הנשים הנכריות'? שאלת ההיבדלות בימי שיבת ציון, מאגנס, ירושלים 2006.

דמסקי, ימי עזרא ונחמיה = אהרן דמסקי, ימי עזרא ונחמיה, בתוך שיבת ציון - ימי שלטון פרס (בעריכת ח' תדמור ואחרים), עם עובד, תל אביב תשמ"ג.

האופטמן, נשים = יהודית האופטמן, 'הדבר מסור לנשים': נשים וטקסי דת ביתיים, סידרא כד-כה, עמ' 83-109.

היימן, עיון = פנחס היימן, עיון במקורות הטרמינולוגיה של הלכות טלטול כלים, שנתון מכללת אורות ישראל, קובץ א (תשמ"ט), עמ' 114-127.

הירש, חורב = שמשון רפאל הירש (סודר מחדש עפ"י תרגום הרב משה זלמן אהרנזון), המכון להפצת ספרות דתית בישראל, ?בני-ברק תשמ"ד.

ואן גנפ, טקסי מעבר =
Arnold Van Gennep, The Rites of Passage, trns. By M. Vizedom, University of Chicago Press, Chicago 1960.
(הספר ראה אור במקור בצרפתית בפריז ב-1908).

ווייס, דור דור, ד = אייזיק הירש ווייס, דוד דור ודורשיו, ד, דפוס רוזנקראוץ-שריפטזצר, ווינה תרמ"ז (תל-אביב תשכ"ד)

וינפלד, עצת הזקנים = משה וינפלד, עצת הזקנים לרחבעם (מלכים א, יב, ז), לשוננו לו, (תשל"ב), עמ' 3-13.

טיגאי, שבת = יעקב חיים טיגאי, הערך 'שבת', אנציקלופדיה מקראית, ז,מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ו, עמ' 517-504.

יודלביץ, החשמל לאור ההלכה = שמואל יודלביץ, החשמל לאור ההלכה, דפוס ח"ש שווארץ, ירושלים תשי"ד.

יצחקי, מוקצה = אפרים יצחקי, מוקצה, סידרא טז, תש"ס, עמ' 81-104. ?

כשר, תורה שלמה, טו = מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, חלק טו (יתרו), מכון תורה שלמה, ניו יורק תשי"ג.

כ"ץ, גוי של שבת = יעקב כ"ץ, גוי של שבת: הרקע הכלכלי-חברתי והיסוד ההלכי להעסקת נוכרי בשבתות ובחגי ישראל (התקין והביא לדפוס: יצחק כהן), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ד.

לוין, אוצר הגאונים, שבת = בנימין מנשה לוין, אוצר הגאונים, שבת, דפוס נ' ורהפטיג, ירושלים תר"ץ.

לנגה, הלכות ערובין = אלימלך לנגה, הלכות ערובין: דיני ארבע רשויות שבת, מחיצות, צורות הפתח וערובי חצרות עם הערות ומראי מקומות, ספרייתי, תל אביב תשמ"ו.

מכילתא דרבי ישמעאל,= מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת חיים שאול הורוביץ וישראל אברהם רבין פרנקפורט תרצ"א (מהדורת צילום, הוצאת שלם, ירושלים תשנ"ח)

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי = מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת יחיאל נחום אפשטיין ועזרא ציון מלמד, ישיבת שערי רחמים ובית הלל, ירושלים תשל"ט.

מרקס, בעת אישן = דליה מרקס, בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה, ידיעות אחרונות, תל אביב 2010.

נוי, הסתכלות בצפרנים = דב נוי, הסתכלות בצפרנים בשעת ההבדלה, מחניים פה-פו (תשכ"ד), עמ' 166-173.

נויבירט, מבוא = יהושע ישעיה נויבירט, מבוא להלכות שבת, נדפס בצירוף עם הספר (ובכותר) שמירת שבת כהלכתה: תיקונים ומילואים, מאת ש"ז אויערבאך, מכון נשמת אהרן ויעקב, ירושלים תשנ"ג.

נויבירט, שמירת שבת, א = יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, א, פלדהיים, ירושלים תשמ"ט.

נויבירט, שמירת שבת, ב = יהושע ישעיה נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, ב, פלדהיים, ירושלים תשמ"ט.

ספר הראבי"ה = ספר הראבי"ה (אליעזר בן יואל הלוי), חלק א, מהדיר: אביגדור אפטוביצר, ברוקלין (הוצאה עצמית) תש"מ.

עמינח, אבות ותולדות = נח עמינח, אבות ותולדות במלאכות שבת, סידרא כד-כה (תש"ע), עמ' 273-290.

קאפח, הליכות תימן = יוסף קאפח, הליכות תימן, מכון בן-צבי, ירושלים תשכ"א.

קוסמן, לתולדות = אדמיאל קוסמן, לתולדות הקטגוריה של איסורי 'עובדין דחול' בשבת ויו"ט ויחוסה לקטגוריה של איסורי ה'שבות', חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ג.

קוסמן, קריאת רשימות = אדמיאל קוסמן, קריאת רשימות מעל גבי הכותל בשבת, סידרא י, תשנ"ד, עמ' 110-103.

קימלמן, לכה דודי = ראובן קימלמן, 'לכה דודי' וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, כרוב ומאגנס, ירושלים תשס"ג

קפלן, לבעיה = צבי קפלן, לבעיה: שבת האדם או שבת העולם, סיני צד, א/ב (תשמ"ד), עמ' לו-מז.

קרצ'מר-רזיאל, טלטול = יואל קרצ'מר-רזיאל, טלטול כלים בשבת: בין מוקצה להוצאה, בתוך: ברוך יעקב שורץ ואהרן שמש (עורכים), איגוד: מבחר מאמרים במדעי היהדות (כרך א: המקרא ועולמו, ספרות חז"ל ומשפט עברי ומחשבת ישראל), האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשס"ח, עמ' 315-327.

קשת, קדש = יפתח קשת, קדש עליו היום? מעגלים, א, תמוז תשנ"ח, עמ' 45-53.

רובין, ראשית החיים = ניסן רובין, ראשית החיים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשנ"ה.

רופא, הכיתות = אלכסנדר רופא, ישעיה סו, א-ד: הכיתות ביהודה בתקופה הפרסית, אשל באר שבע, ב, (תש"מ), עמ' 27-37.

רזניקוב, גדרי ספק פקוח נפש בשבת = אברהם רזניקוב, גדרי ספק פקוח נפש בשבת, המרכז הקהילתי: איחוד שיבת ציון, קובץ שנתי, תשס"ב, עמ' 128-141.

רקפת-תא-שמע, קדוש והבדלה = אהרן רקפת (רוטקוף) וישראל תא-שמע, הערך 'קדוש והבדלה', אנציקלופדיה עברית, כרך כט, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים תשל"ז, עמ' 150-149.

שו"ע = "שולחן ערוך", ספרו של ר' יוסף קארו (או"ח = חלק אורח חיים).

שלנגר, יסודות = משה חיים שלנגר, יסודות הלכות שבת, פלדהיים, ירושלים תשמ"ו.

שמואלביץ, אוצר החשמל = רפאל שמואלביץ (עורך) אוצר החשמל: תמצית הדיונים ההלכתיים, על מקורותיהם של כל עניני החשמל, כליו ומכשיריו (מתוך האנציקלופדיה התלמודית, כרך יח, תשמ"ו), מכון האנציקלופדיה התלמודית, ירושלים תשמ"ז.

שמש, מי מקדש = אהרן שמש, מי מקדש את השבת?, בתוך: אבי שגיא ונחם אילן (עורכים), תרבות יהודית בעין הסערה : ספר היובל לכבוד יוסף אחיטוב, הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג, עין צורים תשס"ב, עמ' 699-708.

תא-שמע, הבדלה על הפת = ישראל תא-שמע, הבדלה על הפת, בתוך: (עורך: מאיר בניהו), ספר זכרון להרב יצחק נסים: הלכה ומנהג, משפט עברי, בית ההוצאה שליד הרב נסים, ירושלים תשמ"ה, עמ' קלה-קמה (וכן הנ"ל, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 221-233).

תא-שמע, נר = ישראל תא-שמע, נר של כבוד, תרביץ מה, (תשל"ו), עמ' 137-128.

תבורי-רפלד, נספח = יוסף תבורי ומאיר רפלד, נספח ביבליוגרפי לסידור הנאו שפ"ח (מהדורה פקסימילית) המחלקה לתלמוד אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ד.

תבורי, רשימת מאמרים = יוסף תבורי, רשימת מאמרים בענייני תפילה ומועדים, קרית ספר סד (תשנ"ב-תשנ"ג).

הערות

¹ טיגאי, שבת, עמ' 504
² שם, עמ' 505
³ שם, עמ' 505.
⁴ ראו טיגאי, שבת, עמ' 508-504. אפשר לפרש נימוק זה כבא לבסס את סמכות האל לצוות על שמירת השבת, שהרי כולנו עבדים לו, ואלמלא שיחררנו היינו עדיין עבדים במצרים; אך אפשר גם לראות נימוק זה כבא לחזק את הצורך במנוחה - שהרי בעבר, כשהיו בני ישראל עבדים במצרים, לא יכלו לנוח. אפשרות נוספת היא לומר שנימוק זה מופנה לאדון, על-מנת לשכנעו לשחרר ליום השבת את העבד ממלאכה - כפי שהאל שיחרר את בני ישראל מעבדותם.
⁵ רובין, ראשית החיים, עמ' 11-12. רובין מדגיש שם בהמשך מה שיש להדגיש גם כאן, שהצגת הטיפוס האידיאלי אינה אלא "הרכבה מופשטת" שאיננה מייצגת תקופה היסטורית מוגדרת אחת, אלא בנוייה על הנתונים העולים ממכלול הספרות שמונחת לפנינו.
⁶ יש להעיר כי באופן עקרוני כל ההגדרות וההלכות שיאמרו להלן חלים ביום-טוב כבשבת, להוציא אותם דברים שהותרו ביום-טוב מחמת היותם כלולים בהיתר "אוכל נפש" המיוחד ליום טוב. ראו לענין זה רמב"ם, הלכות יום-טוב א, ד.
⁷ משנה תורה, הלכות שבת, ל, א.
⁸ שם, כט, א.
⁹ ראו למשל בבלי ברכות כ ע"ב ורש"י שם בד"ה "בשמירה".
¹⁰ לרשימה ביבליוגרפית מקיפה של מאמרים על הקידוש ראו תבורי, רשימת מאמרים, עמ' 148-150, וראו גם גילת, פרקים, עמ' 328 ואילך; תבורי-רפלד, נספח, עמ' 68 ואילך, ובענייני ההבדלה - ראו תבורי, רשימת מאמרים, עמ' 151-152; תבורי-רפלד, נספח, שם.
¹¹ זכור" במובן להזכיר = להצהיר. לפירושים אחרים שהוצעו ל"זכור" ראו מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחודש, עמ' 229; רש"י לשמ' כ, ז; ראב"ע ורמב"ן שם.
¹² בדברינו כאן הכוונה היא לנוסח מדרש הלכה זה כפי שהובא בבבלי פסחים קו ע"ב. לנוסחאות אחרות של מדרש הלכה זה, ועל בעיות הנוסח שהוא מעורר ראו מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחודש, עמ' 229, בהערות לשורה 15.
¹³ וראו על כך גילת, פרקים, עמ' 332
¹⁴ ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, עמ' צ, פרק מג סעיף ג ואות ח. הקידוש נעשה באופן דומה גם ביום-טוב (למעמדו ההלכתי ראו שם אות ח), אך אין קידוש זה נושא דיוננו כאן.
¹⁵ על טקסי מעבר ראו ואן גנפ, טקסי מעבר. ועל יישום גישה זאת על מקורות היהדות ראו הדוגמאות השונות הללו: דור, הנשים הנכריות, עמ' 190-202; מרקס, בעת אישן, עמ' 254-269.
¹⁶ על משמעותם של טקסי המעבר בקשר למצוות היהדות ראו רובין, ראשית החיים, עמ' 25. מנקודת מבט זו אין ספק שההגיון נותן כי קידוש הלילה בלבד הוא מן התורה. על ההיבט האורקטי (חושי) של טקס זה כאחרים במסגרת מצוות היהדות ראו רובין, ראשית החיים, עמ' 14.
¹⁷ ראו גילת, פרקים, עמ' 326-327. שריד למנהג זה נמצא, כפי שניתן לשער, בקהילות תימן - שנהגו לרקוד בשבת בשעת אמירת "בואי כלה בואי כלה". ראו קאפח, הליכות תימן, עמ' 4-5; גילת, פרקים, שם הע' 7. על היחס הכללי לריקוד בשבת ראו המקורות שנזכרו אצל קוסמן, לתולדות, עמ' 127 הע' 56.
¹⁸ על כך ראו להלן, וכן ראו גילת, פרקים, עמ' 347-348
¹⁹ משנה סוכה ה, ה; וראו גילת, פרקים, שם ועמ' 315 ואילך.
²⁰ על המונח ומקורותיו העתיקים ראו גילת, פרקים, עמ' 258-261; ואשר להלכה הנוהגת ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, פרק מו, עמ' עה ואילך.
²¹ על השאלה באיזו מידה נקבעת קדושת השבת על פי האדם המקבלה עליו ובאיזו מידה משפיע הזמן החיצוני על חלות הקדושה של השבת רבו הדיונים, ואציין כאן לאחדים מהם: קפלן, לבעייה; קשת, קדש; שמש, מי מקדש.
²² לטעם הענין (המובא כבר בשאילתות) ראו הגהות מיימוניות על הרמב"ם שם אות ע: "כדי לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא לענין שירה, ואין אומרים שירה אלא על היין".
²³ נויבירט, שמירת שבת, ב, פרק מז, עמ' צא-צב.
²⁴ שם, וראו בהערות באות כו על מנהג הנשים בעדות המזרח.
²⁵ רביעית היא כ-86 גרם לדעת ר"ח נאה, וכ-150 גרם לדעת החזו"א.
²⁶ נויבירט, שמירת שבת, ב, עמ' קסט, פרק נד סעיף ג. אשר למי שסעד במקום אחר ראו שם, וכן סעיף ד.
²⁷ שם עמ' קעו ואילך. לגבי אכילת פֵרות ראו שם סעיף כד.
²⁸ ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, נח, ה, עמ' רכא בהערות. על ההבדלה ראו גרינולד, ההבדלה.
²⁹ ראו שם עמ' רכה-רכו, סעיף יד וההפניות בהערות שם.
³⁰ רמב"ם שם כט.
³¹ בבלי פסחים נג ע"ב.
³² שם נד ע"א, וראו גם המקבילה בירושלמי ברכות ח, ו, יב ע"ב.
³³ רמב"ם שם, כד. הנוסח המקובל אצלנו מזכיר ארבע הבדלות: "בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". ר' אושעיא אמר כי "הפוחת לא יפחות משלוש, והמוסיף לא יוסיף על שבע". אך רבי יהודה הנשיא הזכיר רק הבדלה אחת: "המבדיל בין קודש לחול". בגניזה התגלו נוסחאות הבדלה פיוטיות המכילות שבע הבדלות. ראו רקפת-תא-שמע, קדוש והבדלה, עמ' 150.
³⁴ וראו בקשר לכך תא-שמע, הבדלה על הפת.
³⁵ שו"ע או"ח, רצו, ב. חמר מדינה מוגדר כמשקה שנוהגים לשתות (וכל מקום על-פי מנהגו) לא כדי להרוות את הצימאון כי אם כ"משקה חשוב" - לכבוד הסעודה ולכבוד האורחים. (נויבירט, שמירת שבת, ב, ס, ג, עמ' רמג ואילך. אם מיצים מסוימים "משקאות נחשבים" הם, ומוגשים תדיר לכבוד הסעודה או האורחים אפשר גם כן להבדיל עליהם).
³⁶ למקורות מנהג זה ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, סא, כה, עמ' רסז, אות עא.
³⁷ על פרטי קיום המנהג ומקורותיו ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, סא, לה, עמ' רעא ובהערות שם; נוי, הסתכלות בצפרנים.
³⁸ נויבירט, שמירת שבת, ב, ס, יט, עמ' רמח. לטעם שיתוף היין בהבדלה והמנהג לשפוך את היין על פי המקובלים ראו קימלמן, לכה דודי, עמ' 116-117 הע' 170.
³⁹ שם, עמ' רנז ובהערות.
⁴⁰ בספרות ההלכה נתפרשו עונשי המחלל שבת כך: המחלל שבת במזיד עונשו סקילה, אם אין עדים שיביאוהו למשפט בפני בית-דין עונשו כרת בידי שמים, ואם חילל שבת בשוגג עליו להביא קרבן חטאת על שגגתו. ראו רמב"ם הלכות שבת, א, א-ב.
⁴¹ ולדעת רבי עקיבא, כנמסר בבבלי ר"ה ט ע"א, אין פסוק זה מוסב על ענייני שבת, אלא על שביעית. ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 9 הע' 39, לציוני המקבילות והמקורות הדנים על כך. הקראים פירשו איסור חריש זה כמטאפורה לתשמיש המיטה שנאסר על ידם בשבת, וראו דברי ראב"ע בפירוש הארוך לשמ' שם, המתקיפם בחריפות יתירה.
⁴² כה נדיר למצוא במקרא איסור מפורט ומפורש של "מלאכה" כגון זה, עד שרבי נתן המובא בתלמוד הבבלי (שבת ע ע"א) המתפלא על כך, מגיע למסקנה כי פסוק זה בא ללמדנו כי מוטל עונש נפרד על כל אב מלאכה (ראו הסבר להלן) בפני עצמו, גם אם ביצע אדם את כל ל"ט המלאכות יחד.
⁴³ לבבלי שבת צו ע"ב לא ברור כי האיסור הוא לקושש עצים. וראו לעניין זה גילת, פרקים, עמ' 33 הע' 9; קוסמן, לתולדות, עמ' 9 הע' 41. איסור הבישול והאפייה הנזכר בדברי תרגום אונקלוס ורש"י לשמ' טז, כג, אינו ברור כלל למעיין במקרא עצמו ובדברי הראב"ע שם, וראו גם רמב"ן שם; קוסמן, לתולדות, שם.
⁴⁴ לענין רכיבה עליהן בשבת ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 124-125 הע' 42 והמקורות שנזכרו שם.
⁴⁵ לדיון על כך ראו המקורות אצל קוסמן, לתולדות, עמ' 10 הע' 43.
⁴⁶ אך אפשר לפרש כי דבריו מופנים כנגד כל הפעולות הקשורות לענייני המסחר בשבת. וראו גם גבעתי, השבת.
⁴⁷ על האמור בישעיהו שם ראו רופא, הכיתות, עמ' 35 הע' 48.
⁴⁸ כך, אכן, נדרש הפסוק בבבלי שבת קיג ע"א-ע"ב. מן הירושלמי שם טו ג (טו ע"ב) נראו כי החמירו מאוד בכל סוגי הדיבור בשבת, אך מן הבבלי שם קנ ע"א-ע"ב עולה כי הקלו מאוד בהגבלות המוטלות בשבת על הדיבור. ראו גילת, פרקים, עמ' 255-258. ומכל מקום, חוקרים הראו - על סמך ביטויים אכדיים דומים - כי "עשות חפץ" ו"עשות דרך" מובנם "מסחר". ראו וינפלד, עצת הזקנים, עמ' 9 הע' 43.
⁴⁹ לעדות היסטורית מסייעת מיהודי מצרים של אותם ימים ראו דמסקי, ימי עזרא ונחמיה, עמ' 98.
⁵⁰ ראו למשל מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דשבתא פרשה א, עמ' 347.
⁵¹ ראו גם הירש, חורב, עמ' 70; קוסמן, לתולדות, עמ' 162 ואילך.
⁵² מכילתא דרבי ישמעאל, מכילתא דרבי ישמעאל, ויקהל, מסכתא דשבתא פרשה א, עמ' 345: "ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'. רבי אומר, להביא שלשים ותשע אבות המלאכות שאמר להם משה על פה".
⁵³ ראו בבלי שבת מט ע"א; ירושלמי שם ז ראש הלכה ב; גילת, פרקים, עמ' 34 והמקורות בהערות שם.
⁵⁴ ברשימות תנאיות אלו אין ניכרת כלל ההקפדה על המספר 39 דווקא, אך בברייתות המצויות בתלמוד ובדיוני האמוראים ניכר המאמץ להעמיד את רשימת המלאכות דווקא על מנין ל"ט. ראו גילת, פרקים, עמ' 36-39.
⁵⁵ ירושלמי שבת, ז ראש הלכה ב, ט ע"ב-ע"ג.
⁵⁶ לסיכום השיטות ראו אנציקלופדיה תלמודית, א, ערך "אבות מלאכות", עמ' מה. וראו גם עמינח, אבות ותולדות.?
⁵⁷ שלנגר, יסודות, עמ' 24-25.
⁵⁸ להגדרתה המדוייקת של ה"תולדה" לפי דעתו של הרמב"ם ראו מגיד משנה שם בדבריו על הלכה ד.
⁵⁹ חיבור הנדפס בראש סדר מועד בדפוסי משנה רבים.
⁶⁰ וראו לעניין זה גם גילת, פרקים, עמ' 45-46.
⁶¹ לסיכום הדברים ראו אנציקלופדיה תלמודית, א, ערך "אבות מלאכות", עמ' מו-מז.
⁶² נויבירט, שמירת שבת א, יג, א, עמ' קכט, ובהע' א, ההפנייה לדעת החזון איש. על שאלת החשמל בשבת נכתב רבות. במסגרת זאת אציין בקצרה רק למקורות אלו: שמואלביץ, אוצר החשמל; יודלביץ, החשמל לאור ההלכה; גוטל, חדשים גם ישנים, עמ' 213-214.
⁶³ ראו נויבירט, מבוא, עמ' ל-לג סעיף יא.
⁶⁴ לשני פסוקים שונים יכול היה הרמב"ם לרמז כאן: בשמ' כג, יב, או לאמור שם, לד, כא. לדיון על כך ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 167 הע' 282 סעיף ב.
⁶⁵ שלנגר, יסודות, עמ' 50-51.
⁶⁶ שם, עמ' 52-53. דוגמא זאת היא על פי המקובל אף שבספרי ההלכה מצטיירת תמונה שונה, ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 126 הע' 47 והמקורות שנזכרו שם.
⁶⁷ ראו דברי רבי וידאל די טולוזא בביאורו "מגיד משנה" שם. וראו הדיון אצל קוסמן, לתולדות, עמ' 167 ואילך.
⁶⁸ ר' משה בן נחמן (1194-1270 לערך), בפירושו לתורה, ויקרא כג כד.
⁶⁹ ראו דברי רב אשי בבבלי שבת כד ע"ב-כה ע"א; רמב"ן שם; קוסמן, לתולדות, עמ' 169 ואילך. הסתמכות הרמב"ן היא על מקורות עתיקים כבמכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, עמ' 33, המוכיחים כי 'שבות' היא קטגוריה של איסורי תורה. כדעת הרמב"ן סבור גם המחקר המודרני רובו ככולו, ראו הסקירה אצל קוסמן, לתולדות, עמ' 117 ואילך.
⁷⁰ לניתוח דברי הרמב"ן ראו בהרחבה קוסמן, לתולדות, עמ' 169-188, ובמיוחד עמ' 172 ואילך.
⁷¹ ראו גילת, משנתו, עמ' 123 הע' 85 .
⁷² בבלי שבת קכג ע"ב: "ת"ר: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת...התירו, וחזרו והתירו וחזרו והתירו, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול וידית של מחרישה". וראו גילת, משנתו, עמ' 123-128; גילת, פרקים, עמ' 98 הע' 41.
⁷³ ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 169 הע' 291. ודברי הריטב"א המובאים שם בעמ' 182 .
⁷⁴ שם, כד יב-יג.
⁷⁵ בדבריו בהשגות שם להלכה יב.
⁷⁶ להרחבת הדברים ראו היימן, עיון; יצחקי, מוקצה; קרצ'מר-רזיאל, טלטול; בנוביץ, מוקצה למצווה.
⁷⁷ על ההגדרות השונות המצויות בספרות ההלכה ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 15-16.
⁷⁸ יש להעיר כי הרמב"ם אינו מונה קבוצת איסורים זאת כלל. כמעט כל איסורי "עובדין דחול" נכללו אצלו בהלכות שבת בין איסורי ה'שבות' ונימנו שם במפוזר; אך על פי הרמב"ם, יש להוסיף כתת-קבוצה מיוחדת של איסורי ה'שבות' שגזרו חכמים, את קבוצת האיסורים שהוא מכנה "ממצוא חפצך ודבר דבר" (על סמך הפסוק בישעיהו שהובא לעיל). בפעולות האסורות הללו מונה הרמב"ם את האיסור לרוץ בשבת, להרבות בשיחה בטלה וכדומה; אך אין קבוצה זו קשורה לדעתו לקטגוריה של איסורי "עובדין דחול" שהוגדרו כאן. תת-קבוצה מיוחדת זו רוכזה על-ידי הרמב"ם בפרק כ"ד של הלכות שבת, וכבר בפתיחה הוא מבהיר את יחודה של קבוצה זו: "יש דברים שהן אסורים בשבת אע"פ שאינם דומין למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו? משום שנאמר 'אם תשיב משבת רגלך...ממצוא חפצך ודבר דבר'" וכו'. על הבחנה זו בין הרמב"ם לרש"י, ולמקובל בין האחרונים בימינו ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 1-30 והע' 174 בעמ' 30 על בעיית החלוקה הכללית של הלכות שבת לקטגוריות; שם, עמ' 70-72 לשיטת רש"י המקובלת היום בין פוסקי ההלכה; ושם, עמ' 75-116 בנוגע לליבון שיטת הרמב"ם. על השאלה אם זו היא תת-קבוצה של איסורי השבות או קבוצת איסורים נפרדת ראו שם עמ' 188-194 .
⁷⁹ למקורה ההיסטורי של קביעה הלכתית זו ראו ניתוח עמדתו של רש"י אצל קוסמן, לתולדות, עמ' 70-74 ובמיוחד עמ' 74 והע' 16; קוסמן, קריאת רשימות.
⁸⁰ ראו משנת שבת א, ה-ו. עוד על טעמי המחלוקת ראו גילת, פרקים, עמ' 307-308. ההלכה החיצונית החמירה מאוד בכך, ראו שם עמ' 312 הע' 54.
⁸¹ על פולמוס זה ראו גילת, פרקים, עמ' 344-346 .
⁸² נויבירט, שמירת שבת, א, לב, א, עמ' תכט-תל; שם, שם, יח, עמ' תלה-תלו, וכל הפרק שם. ואשר למקרים שבהם קיים ספק פיקוח נפש ראו רזניקוב, גדרי ספק פקוח נפש בשבת.
⁸³ עירובין סז ע"ב. רב יוסף, שדבריו הובאו שם, הוא הראשון במקורות שבידינו שמפיו נמסר כלל זה. ראו קוסמן, לתולדות, עמ' 140.
⁸⁴ וראו הדיון שם בעמ' 136-141 .
⁸⁵ להרחבת הדברים ראו שלנגר, יסודות, עמ' 68 .
⁸⁶ לסיקור נרחב של תופעה זו ומשמעותה ההיסטורית ראו כ"ץ, גוי של שבת.
⁸⁷ לרשימה ביבליוגרפית של מאמרים על העניינים הנידונים מכאן עד סוף דברינו ראו בתוך תבורי, רשימת מאמרים, עמ' 136-146; תבורי-רפלד, נספח, עמ' 68 ואילך .
⁸⁸ לכתחילה נעשות כל ההכנות הללו בערב שבת אחר חצות היום, אך אם אין זה אפשרי (או אם מדובר בימי שישי הקצרים שבחורף) יש לעשותן לפני חצות היום (נויבירט, שמירת שבת, ב, מב, מז, עמ' כ).
⁸⁹ נויבירט, שמירת שבת, ב, מב מה, עמ' יח.
⁹⁰ עמ' יט.
⁹¹ עמ' 149.
⁹² נויבירט, שמירת שבת, ב, מב נה, עמ' כג.
⁹³ שם, שם, ז, עמ' ג-ד.
⁹⁴ נויבירט, שמירת שבת, ב, מב כו, עמ' יא, וכל הפרק שם.
⁹⁵ גילת, פרקים, עמ' 304-305 .
⁹⁶ בבלי שבת קיג ע"א. וראו גילת, פרקים, עמ' 303-304; קוסמן, לתולדות, עמ' 188 הע' 382.
⁹⁷ רמב"ם שם ל, ג; נויבירט, שמירת שבת, ב, מב נו, עמ' כג-כד. על מנהגו של האר"י ללבוש בגדי לבן בשבת, ובעקבות זאת מנהג המקובלים הרואים בבגדים אלו "כתנות אור" ראו קימלמן, לכה דודי, עמ' 142-167.
⁹⁸ על יסוד הלכתי זה ראו ברנדס, עונג שבת.
⁹⁹ ראו גילת, פרקים, עמ' 116 הע' 44 .
¹⁰⁰ לתולדות חיוב זה ראו שם עמ' 115-116 .
¹⁰¹ ראו "כסף משנה" לר"י קארו שם.
¹⁰² שמ' טז כב. וראו דרשת ר' אבא בבבלי שבת קיז ע"ב. לכתחילה יש לנהוג כך בכל שלש סעודות השבת, ובשעת הדחק די בלחם אחד שלם לסעודה שלישית (נויבירט, שמירת שבת, ב, נה א-ב, עמ' קצב) .
¹⁰³ ראו רמב"ם שם ל, ז, והבהרת ר' יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, או"ח, סימן רמב סעיף מג.
¹⁰⁴ אשר למעמדה של סעודה זאת ראו דברי נויבירט: "ואף כי רבים אינם נזהרים בסעודת 'מלוה מלכה' כל ירא שמים יתאמץ לקיימה" (נויבירט, שמירת שבת, ב, סג א, עמ' רפז).
¹⁰⁵ המקור לסעודה זאת הוא בדברי ר' חנינא המובאים בתלמוד הבבלי שבת קיט ע"ב: "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית".
¹⁰⁶ על הטעמים השונים למצוה זו ראו גילת, פרקים, עמ' 338-339. למצוות נר של שבת הושוותה חומרה מיוחדת עד שהיו שראוה כמצווה דאורייתא, ראו שם עמ' 336-338. על מצווה זו ראו ברנדס, נר שבת.
¹⁰⁷ רמב"ם שם ה, א. אך ראו דבריו שם ל, ה, וערוך השולחן שם רסג א-ב, וראו שם גם על שיטת רש"י בענין. וראו כמו כן האמור בהע' הבאה.
¹⁰⁸ ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, מג א, עמ' לא והע' ו; שיטת בעל "ערוך השולחן" (שם, רסג, ב) היא שהדלקת הנר בחדר שאוכלים בו היא משום כבוד שבת, והדלקת הנר בחדרים האחרים היא כדי שלא יכשלו וימעדו - ומשום עונג השבת .
¹⁰⁹ נויבירט, שמירת שבת, ב, מג ב, עמ' לב.
¹¹⁰ ראו תא-שמע, נר.
¹¹¹ שם ה, ג, וראו דבריו שם גם בהלכה א.
¹¹² ראו למשל תנחומא נח, א. וראו גילת, פרקים, עמ' 336.
¹¹³ ומכיון שעל הברכה להיאמר באופן עקרוני לפני עשיית המצווה, ובמקרה זה אי אפשר לעשות זאת, שכן נהגו הנשים לקבל שבת בברכת הדלקת הנר [ראו גילת, פרקים, עמ' 347-349] (והמקבלת שבת עליה כבר אינה יכולה להדליק!), משום כך רווח המנהג שהנשים מדליקות את הנר ומכסות עיניהם בשעת אמירת הברכה, כדי לא ליהנות מאור הנר לפני הברכה, ואז פוקחות עיניהן ונהנות מאור הנרות (ההנחה היא שההנאה מאור הנר היא עשיית המצוה. נמצא שהאשה ברכה - ואחר כך ביצעה את המצוה). ראו נויבירט, שמירת שבת, ב, מג, ל, עמ' מט-נ.
¹¹⁴ הראשון שהעיר על כך היה ווייס, דור דור, ד, עמ' 108 . וראו לעניין זה הערת אביגדור אפטוביצר, המהדיר של ספר הראבי"ה (אליעזר בן יואל הלוי), א, עמ' 263 הע' 10, המפרט את העניין בקצרה: ברכה זאת איננה מופיעה כלל בתלמודים; ואף שבספר אור זרוע נאמר שמצויינת ברכה שכזאת בתלמוד הירושלמי - אין הכוונה לתלמוד הירושלמי אלא לספר הירושלמי - שהעתיק זאת מדברי הגאונים.
¹¹⁵ ראו לעיל: שביתת כלים. וראו לוין, אוצר הגאונים, שבת, חלק התשובות, סימן פה, עמ' 27-28; גילת, פרקים, עמ' 342-344 .
¹¹⁶ נויבירט, שמירת שבת, ב, מג יח, עמ' מד. ומדוע דווקא האשה? ראו דברי הרמב"ם בהלכות שבת, ה, ג: "ונשים מצוות על דבר זה (=על הדלקת נר שבת) יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. לפי סברה אחרת הטעם לכך הוא משום ש"היא (=האשה, חוה בחטא הקדמון), כיבתה נרו של עולם (=גרמה מיתה לאדם)...לפיכך תשמור מצות נר". וראו על כך גם האופטמן, נשים, עמ' 91 ואילך.
¹¹⁷ נויבירט, שמירת שבת, ב, מג, יא, עמ' לט.
¹¹⁸ בנוגע לרקע ההיסטורי של הלכות עירובין ראו גילת, משנתו, עמ' 137-148 .
¹¹⁹ וראו גם יש' נח, יג.
¹²⁰ וכנראה נפוצו הסברים שונים למונח "מקומו של האדם". ראו אלבק, מבוא למסכת עירובין, עמ' 77; גילת, פרקים, עמ' 249-255; קוסמן, לתולדות, עמ' 9 הע' 41 ועמ' 122 הע' 34.
¹²¹ מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויסע, עמ' 170.
¹²² לפי מידות זמננו האמה היא כחצי מטר לדעת רא"ח נאה ומעט יותר לדעת ה"חזון איש". נמצא שהמרחק הוא כקילומטר אחד.
¹²³ ראו גילת, פרקים, עמ' 253.
¹²⁴ מיל אחד הוא בערך קילומטר, המדובר הוא אפוא במרחק של כשנים עשר קילומטר.
¹²⁵ לבירור דעות אלו ראו גילת, פרקים, עמ' 254-255.
¹²⁶ על פי המסורת שבידם מחנה בני ישראל במדבר השתרע למרחק י"ב מילין. וראו בבלי עירובין נה ע"ב, שם מוסר רבה בר בר חנה כי הוא ראה במו עיניו מקום זה, ולפי עדותו שטחו הוא שלוש פרסאות על שלוש פרסאות, כלומר י"ב מיל על י"ב מיל.
¹²⁷ ראו במדבר לה, ה. ללויים ניתנו ערים לשבת ומגרשים סביב הערים, וכן שדות וכרמים. לפי פשטות הכתוב שם העיר, מגרשיה ושדותיה נמצאת במרכז ריבוע של אלפיים אמה. כוונת הרמב"ם היא אפוא לומר שקצה העיר (=מגרשיה) משתרע עד סוף התחום של אלפיים אמה. וראו לענין זה הויכוח התנאי במשנת סוטה ה, ג, ומפרשי המשנה שם.
¹²⁸ רמב"ם, שבת, כז, א. אך ראו גם דעתו בפירוש המשנה סוטה ה, ג, וכפי הנראה חזר בו.
¹²⁹ ראו רש"י, ראב"ע ומפרשים אחרים על הפסוק הנ"ל.
¹³⁰ ראו אלבק, מבוא למסכת עירובין, עמ' 77-78 .
¹³¹ לפירוט נוסף של החלוקה הכללית לרשויות שבת: מן התורה ישנה חלוקה לרשות היחיד ורשות הרבים. רשות היחיד מוגדרת כשטח שיש בו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (=טפח הוא שיעור הקרוב לעשרה סנטימטרים) ויש סביבו מחיצות בגובה עשרה טפחים. רשות הרבים מוגדרת כרחוב או שוק או כל מקום אחר שהרבים משתמשים בו, שרחבו עולה על 16 אמות, ואינו מקורה או מוקף חומה ושעריו נעולים. מדברי חכמים ישנן עוד שתי רשויות: כרמלית, המוגדרת כמקום שאינו לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, וששטחו הוא לפחות ארבעה על ארבעה טפחים והוא גבוה מסביבתו עד עשרה טפחים, אך אין לו מחיצות שיהפכוהו לרשות היחיד. לדוגמא: תל שמידותיו הן כמידות הנ"ל. אך גם ים או שדה נחשבים כשייכים לקבוצה מוגדרת זו, כיוון שאין הרבים עוברים שם, ואין מקומות אלו רשות הרבים - ומאידך אין הם מקומות מגודרים ואינם יכולים להיחשב כרשות היחיד. מקום פטור, מוגדר כשטח בתוך רשות הרבים שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים, אך הוא גבוה משלושה טפחים ומעלה, או אף אם אין בו ארבעה על ארבעה טפחים, אך הוא מוקף מחיצות המבדילות אותו מרשות הרבים. לקבוצה זאת ניתן לשייך בור או תל מוגבה העונים לדרישות המידות הללו ומצויים בתוך רשות הרבים. להרחבת הדברים ראו תוספתא שבת א, א; בבלי שבת ו ע"א; רמב"ם שם, יד, א; לנגה, הלכות ערובין, עמ' 16 ואילך; נויבירט, שמירת שבת, א, פרק יז, עמ' קצא ואילך.
¹³² על מקורות עתיקים, מהם ניתן אולי להסיק כי סבורים הם שהמדובר באיסור תורה, ראו גילת, משנתו, עמ' 137-138.
¹³³ והוא הדין לגבי חצרות של בתים שכולן פתוחות למבוי אחד, שמניחים מזון משותף לכל בני החצרות בתוך המבוי ומעתה הותר לכולם לטלטל בשבת מחצר לחצר ומן החצרות למבוי. ואם המבוי פתוח לרשות הרבים יש לסותמו, כדי שיוכל להחשב לרשות היחיד יחד עם כל החצרות (ראו משנה עירובין א, א). עירוב מסוג זה קרוי "שיתוף מבוי".
¹³⁴ עירוב זה נעשה על ידי נעיצת ארבעה קנים מסביב לישוב שגובהם לפחות עשרה טפחים, עליהם מניחים קנים באופן מאוזן ויוצרים על ידי זה גדר של "צורת פתח". לדעות המחמירות נדרש שלא יהיה מרחק גדול מעשר אמות בין הקנים העומדים. לפרטי הענין ראו לנגה, הלכות ערובין, עמ' 36 ואילך.
¹³⁵ בהע' 131.
¹³⁶ ראו לנגה, הלכות ערובין, עמ' 16 ואילך; נויבירט, שמירת שבת, א, פרק יז, עמ' קצב-קצד; ר-רא. לסיכום השיטות השונות ראו כשר, תורה שלמה, טו, עמ' 155-179.
¹³⁷ להרחבת הדברים ראו נויבירט, שמירת שבת, א, ב י-טז, עמ' לד-לז. למקורות הקדומים העוסקים בעירובי תבשילין ראו גילת, משנתו, עמ' 125-126.