פמוטות

איתמר יעוז קסט . . . התבוננות בשיר - אסתר ותקון

גיליון מס' 52 - תשרי תשע"ד 9/13

שְׁנֵי פָּמוֹטוֹת. גּוּפֵךְ. וְהַשֶּׁמֶשׁ עֲגֻלָּה שׁוֹקַעַת
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן. יוֹם הַשִּׁשִּׁי עוֹצֵם עֵינַיִם עֲיֵפוֹת.
מַה חָשָׁה אַתְּ כָּעֵת מוּל רִצּוּדֵי הַלֶּהָבוֹת הַשְּׁתַּיִם,
בְּעוֹד דְּמֻיּוֹת שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה נֶאֱסָפוֹת

לְתוֹךְ גּוּפֵךְ שֶׁבְּרֶגַע זֶה נִפְתָּח בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם
כִּבְסֻלַּם-יַעֲקֹב: שֵׁמוֹת עוֹלִים-יוֹרְדִים בָּךְ בְּחָפְזָה
וְעוֹד מְעַט שַׁבָּת. שְׁעַת הַחֶסֶד תִּגָּמֵר בַּהֲסִירֵךְ יָדַיִם
מֵעַל פָּנַיִךְ שֶׁלָּבְשׁוּ פָּנִים הַרְבֵּה.
צִיר הַדֶּלֶת זָע,

וַאֲנִי בְּפֶתַח הַמִּטְבָּח נִצָּב. אִמִּי עוֹמֶדֶת לְיָדִי,
תְּחוּשַׁת פְּלִיאָה. הִיא: רַק מַשָּׁב שֶׁל רוּחַ. מֵעוֹדִי
לֹא רָאִיתִי אֶת דְּמוּתָהּ מוּאֶרֶת בְּנֵרוֹת שַׁבָּת.

לְרֶגַע קַל לוֹהֵט גּוּפֵךְ בֵּין כָּל הָעוֹלָמוֹת
צְלָלִית בְּתוֹךְ צְלָלִית נִשְׁזֶרֶת. הַשַּׁלְהָבוֹת מִתְעַמְעֲמוֹת,
יַלְדוּת הִיא אוֹ זִקְנָה? -
שָׁעָה שֶׁלֹּבֶן-הַשַּׁעֲוָה זוֹלֵג לְאַט לְאַט.



התבוננות בשיר, אסתר ויתקון

השיר מעוצב כסונטת זה"ב קלאסית. השורות מחורזות. שני הבתים הראשונים בני ארבע שורות, ושני הבתים האחרונים בני שלוש שורות. המבנה המוקפד הזה עומד בניגוד מרסן להתרחשות הטעונה, והסוערת המתרחשת בנפש ה'אני' המבטא את עולמו ברגעים של חסד, בשעת הדלקת נרות השבת בידי רעייתו. בסונטת זה"ב שני הבתים האחרונים באים לבטא מציאות מנוגדת או שונה מזו שבוטאה בשני הבתים הראשונים. השיר שופע פעילות המתרחשת באותן דקות מיוחדות מאד, בעת הדלקת נרות השבת.

שישה-עשר פעלים רובם נפעלים, משקפים את ההתרגשות הפנימית של ה'אני' המתבונן באשתו בשעת הדלקת הנרות, ובחלון בו נשקפת השמש השוקעת. מול השקיעה המסמנת קו ירידה מתוארת עליית שמות יקירי המשפחה בסולם יעקב, הנלחשים בפי הרעייה בעת תפילת הדלקת הנרות. שעת שקיעת השמש המכונה 'שעת בין השמשות', ידועה במסורת היהודית כשעה של שעת רצון, שעה של רחמים, שעה בה התפילות תתקבלנה בשמים לפני אלוהים.
זוהי שעה גורלית. שעת חסד המלבישה לרעייה שלל הבעות. כשם שחלום המלאכים היורדים ועולים בסולם היה משמעותי וגורלי עבור יעקב, כך תפילת הרעיה בעיני בעלה המתבונן בה, בהדלקת נרות השבת. עייפות של החולין נשארת מאחור. עיני הרעייה נעצמות כדי להתעמק בכוונת רגשותיה ולהתייחד עם יקירה. התנועה המסתמנת היא של כינוס פנימה. מהשמש בחלון אל החדר ואל גופה של הרעיה. בני המשפחה מתכנסים בגופה. אך לא די בכך - בשעת חסד זו של תפילה מעל השלהבות הדולקות, עוברת הרעיה שינוי צורה על-טבעי. גופה הופך לסולם יעקב, בו עולים ויורדים שמות בני המשפחה המוזכרים בתפילתה.

החיבור הזה של המשפחתי אל החלום הפרטי-לאומי של יעקב אבי האומה, מאפיין לא מעט שירים של המשורר איתמר יעוז-קסט. הוא לרוב אינו רק שיר לירי, אלא לעיתים ישות בלתי נפרדת משלשלת הדורות היהודיים.

בשני הבתים האחרונים מתרחש מאורע מיסטי על-טבעי נוסף. בשני הבתים הראשונים המבט של הדובר מרוכז ברעיה. בשני הבתים האחרונים נכנסת לתמונה אמו של המשורר. כרוח ולא כיצור חי. היא עומדת לידו כביכול לחזות יחד עמו בחזיון הנהדר של הדלקת נרות השבת, מה שמעולם לא קרה בחייה. שכן הוריו של המשורר היו יהודים מתבוללים.

אור נרות השבת מאיר את דמותה, שהיא דמות מלאה סבל, יגון ודיכאון, למי שמכיר את שירתו של איתמר יעוז-קסט. כאן בשיר, נמצא מעין תיקון לדמותה המיוסרת. זה אפשרי רק מכוחן המופלא של נרות השבת, עליהן מברכת רעייתו ומתפללת.

בבית המסיים, מגיעה החוויה המיסטית לשיאה. גוף האשה הופך לפיד אור לוהט. מעין אליהו העולה בסערה השמימה. שלהבות הנרות הקטנים מתעצמים לאור עצום ברגעים אלו בו דמות האם ודמות הרעיה מתלכדות יחדיו. האם זוכה להדליק נרות שבת בזכות אותו ליכוד מיסטי עם גוף הרעיה. אפשר לראות כאן סוג של של תשוקה אדיפאלית מודחקת, המולבשת בכותונת של קדושה ורוחניות עילאית. שעה של מיסטיקה בשיאה המשורר מאבד את תחושת הזמן. האם הוא נמצא עתה בילדות או בזקנה? אין לכך משמעות. כי המאורע הוא על-זמני. מיתי ואישי כאחד. לאחר השיא חווה המשורר את האנטי-קליימקס. "שעה שלבן- השעוה זולג לאט לאט". המראה הטבעי של הנר ההולך ונגמר מסמל את גוויעתה ההדרגתית של החוויה העוצמתית שחווה ה'אני' אך זה עתה.