אמנות הסיפור במגילת אסתר

יצחק יפין

גיליון מס' 13 - תשע"ז - 2016/17

מגילת אסתר, בצד המסרים האמוניים שלה, היא גם יצירת אמנות נפלאה. אני מזמין אתכם לטעימה זעירה, בה נעסוק בהיבט אחד של אמנות הסיפור: אומנות השזירה של כמה וכמה סיפורים ליצירה אחת ואחדותית. אומנות זאת איננה ייחודית רק לספרות, ואנחנו מוצאים אותה גם באומנויות אחרות. נראה שאת אותם העקרונות המשמשים במגילת אסתר אפשר למצוא גם ביצירה מוסיקלית.

במגילת אסתר אנחנו מאזינים לכמה סיפורים. בצד הסיפור המרכזי של הצלת עם ישראל מגזרת ההשמדה, ישנו סיפור ההתמודדות האישית של המן ומרדכי, סיפור התהליך שעובר על עם ישראל שהופך מעם מפוזר ומפורד לעם של "לך כנוס את כל היהודים", סיפורה של אסתר הקונה את מקומה גם בחצר המלכות הפרסית וגם ב"כתבוני לדורות" של עם ישראל, סיפורי הכס בכיכובם של ושתי, בגתן ותרש ואחרים, וישנו סיפור כלכלי הנע ממחסור להתעצמות כלכלית. בסיפור הכלכלי למשל, המחסור הוא זה שעוזר להמן לשכנע את המלך להסכים למזימתו: "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול להביא אל גנזי המלך" אבל לסיפור זה יש סיום משמח (לפחות את המלך..): "ויישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים, וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי...".

איך נשזרים הסיפורים? נאזין ליצירה מוסיקלית קצרה ומוכרת, פוגה בדו מינור מתוך הפסנתר המושווה של בך, ספר ראשון. פוגה היא יצירה שבה כמה מנגינות רודפות אחת את השנייה (פירוש המילה פוגה הוא מרדף או צייד), והתוצאה היא יצירה אחת ואחדותית.

נאזין ליצירה במלואה ולאחר מכן נסביר את עקרונות החיבור של המנגינות:

היצירה במלואה

הקולות שביצירה
יש ביצירה שלושה קולות, והם (ע"פ סדר הופעתם):

אלט (מסומן בסגול בתווים בהמשך):

סופרן (מסומן באדום בצילום התווים):

טנור (מסומן בחום בצילום התווים)

המנגינות שלהם דומות מאד, שלושתם משמיעים את אותו הנושא אך ישנם הבדלים. הבדל ניכר בגובה הצליל והבדלים קטנים בקו המלודי. זהו העיקרון החשוב הראשון, עיקרון החיקוי. חיקוי תוך כדי שינוי. עיקרון זה הוא מבין החשובים ביותר באמנות: חזרה ושינוי תוך כדי התפתחות.

עכשיו נאזין שוב לתחילת היצירה ונשמע איך משתלבים קולות האלט (שמתחיל כסולו) והסופרן שמצטרף אליו בהמשך:
תחילת היצירה

ההרמוניה
כאן כבר נכנס עיקרון נוסף: ההרמוניה. צליליהם של שני הקולות המושמעים בו זמנית מעוררים בנו תחושות חדשות ומוסיפים מימד נוסף להתרשמותנו מהיצירה. כל תו ביצירה הוא חלק ממלודיה המתנגנת בקול שאליו הוא שייך, (שילוב אופקי) ובאותו זמן הוא חלק מאקורד הרמוני המורכב ממנו עצמו ומהתווים של הקולות האחרים המתנגנים באותו רגע (שילוב אנכי). המוסיקאים קוראים לטכניקת השילוב האנכי בשם קונטרפונקט.

תווי הנגינה של תחילת המגילה

לא כל האקורדים ערבים לאוזן. כל מלחין רוצה אמנם שהיצירה תהיה יפה ונעימה, אבל הוא רוצה להשיג גם מתח ועניין, ואותם יש לו אפשרות להשיג, בין היתר, ע"י משחק בהרמוניות. מידת הנעימות נגזרת מהמרווח שבין התווים. מבלי להיכנס לשמות, יש מרווחים קונסוננטים, נעימים, וישנם מרווחים דיסוננטיים היוצרים תחושה של צרימה.

למשל, האקורד המסומן בתווים ב1 הוא דיסוננטי. הוא יוצר תחושה של מתח, חוסר יציבות, אי נוחות וציפייה לפיתרון. האקורד המסומן ב2 פותר אותו ומחזיר אותנו למקום הנוח והנעים.

נאזין לקטע המסיים את הפוגה. שימו לב לדיסונאנס שבאקורד האחד לפני האחרון ולפתרונו החגיגי באקורד המסיים:
הקטע המסיים את הפוגה

יישום העקרונות במגילה
נחזור למגילה ונראה איך מיושמים בה בדיוק אותם העקרונות של שילוב הסיפורים. נדגים זאת באמצעות הסיטואציה המתוארת בפרק ו פס' י"א-י"ב: "וייקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש." זהו קטע השיא בסיפור ההתמודדות האישית בין מרדכי והמן. המן מקווה לקבל מהמלך הסכמה לתלות את מרדכי, אך המלך מצווה עליו להוליך את מרדכי ברחובה של העיר בלבוש מלכות. מרדכי הוא על הסוס, וכולנו נהנים ממפלתו האישית של המן וצוחקים מהסיטואציה הקומית. אך בה בעת אנחנו עדיין מוטרדים מאד מהשאלה מה יקרה בסיפור המקביל, סיפור הגזירה על עם ישראל שעדיין לא הגיע בשלב זה לסופו הטוב, ועדיין אין אנו יודעים אם תצליח אסתר במשימתה לשכנע את המלך לבטל את הגזירה. זהו מקרה קלאסי של רגע שבו יש דיסונאנס בין שני הסיפורים, דיסונאנס שיוצר בשומע אי נוחות, אי יציבות וציפייה דרוכה לפיתרון. והפיתרון אמנם מגיע מהר כשהמגילה חוזרת לסיפור הגזירה, שאותה מצליחה אסתר לבטל במשתה היין השני. בשלב זה חוזרת הקונסוננטיות בין שני הסיפורים והם מגיעים להרמוניה מלאה.

נכון שבנקודה זו יש הבדל בין יצירה מוסיקלית פוליפונית, שבה שומעים בו-זמנית את המנגינות השונות, לבין יצירה ספרותית, שבה ניתן לקרוא או להאזין בכל רגע נתון לסיפור אחד בלבד, אך לא יהיה זה מופרך להניח שבעת שמיעת הסיפור, המאזין נמצא גם תחת הרושם של הקטע הקודם שעדיין מהדהד בראשו ומעמת אותו עם ההתפתחויות שבסיפור המקביל. יתרה מזו, גם בפוגה ששמענו, בכל זמן נתון קיימת דומיננטיות של קול אחד בלבד בתורו, כאשר שאר הקולות נמצאים בעמדות ליווי.

ראינו את נפתולי ההרמוניה שבין הסיפורים. נחזור עכשיו לעיקרון הראשון שעליו דיברנו, עיקרון החיקוי. שני הסיפורים מחקים זה את זה כמו המנגינות בפוגה ששמענו. לשני הסיפורים מבנה דומה: שניהם פותחים בהתייעצות של המן עם אוהביו וזרש אשתו. שניהם ממשיכים בדיאלוג שבו המלך שואל שאלות: מה נעשה? מי בחצר? מה לעשות? ובסיפור השני: מה בקשתך? מי הוא זה? הגם לכבוש? שניהם מסיימים בהוראת המלך לפגוע בהמן. בליבם של שני הסיפורים מובאות הערכותיו של המן: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" בסיפור הראשון, לעומת "ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך" בשני. בשני הסיפורים צצים פתאום ה"ידענים", נערי המלך היודעים מי בחצר או חרבונה היודע להציע את עץ התליה. בשני הסיפורים קיים מניע פסיכולוגי לחשדותיו של המלך בהמן, חשדות שאותם נטעה בו אסתר ברוב תבונתה.

תבונתה של אסתר מביאה אותנו גם לדמיון שבין סיפורה של אסתר לסיפורה של ושתי שבתחילת המגילה. שני הסיפורים עוסקים במלכה וביחסיה עם המלך, שניהם מתרחשים על רקע של משתה, בשניהם הדרמה המרכזית נוגעת להתייצבותה או אי התייצבותה של המלכה בפני המלך ובשניהם יש לאישה סדר יום שהיא מבקשת להוביל. ושתי מתנגשת חזיתית ונכשלת, אסתר מתנהלת בתחכום וזוכה.

מהדיון במנגינות ובהרמוניות נעבור לרמת המקרו של מבנה היצירה. כמעט בכל יצירת אמנות המתרחשת לאורך זמן, ישנה אקספוזיציה המציגה במה דברים אמורים, התפתחות של קונפליקט ולבסוף התרה. בפוגה האקספוזיציה בנויה מנושא המנוגן ע"י הקול הראשון ומכניסה של הקול השני, הנקראת תשובה. בין האקספוזיציה לפיתוח מופיע קטע מעבר הנקרא אפיזודה. בדומה לזה, מגילת אסתר נפתחת בסיפור הדחתה של ושתי וממשיכה בסיפור המלכתה של אסתר, שהוא מעין תשובה לחלל שנוצר עם הדחתה של ושתי. לאחר מכן, לפני התפתחות הקונפליקט בין המן לבין מרדכי והיהודים, ישנה אפיזודה: סיפור קצר על חשיפתם של הקושרים בגתן ותרש ע"י מרדכי. סיפור קטן שרק בהמשך תתברר משמעותו הגדולה. בהמשך הפוגה מופיעים קטעי מעבר אפיזודיים נוספים, וכך גם במגילה: קטעי ההתייעצות בין המן למקורביו הם דוגמא לקטעים כאלה.

המגילה נקראת על שמה של אסתר אשר בחכמתה, תושייתה, מסירות נפשה ויופייה, הביאה תשועה לעמה. מבחינה זאת סיפורה של ושתי הוא אקספוזיציה הולמת ביותר למגילה, מפני שהוא מגדיר את נתוני הפתיחה לפעילותה של אסתר: חברה גברית שאין בה מקום לדעה עצמאית של אישה. על רקע שכזה מובן עוד יותר ההישג הגדול של אסתר.

לשם מה כל זה נחוץ? לא אחת נשמעת הטענה מדוע יש לנתח יצירות אמנות? הסיפור יפה, תנו לנו ליהנות ואל תכבירו הסברים. התשובה היא שהבנת היצירה לעומקה מגבירה את ההנאה ממנה, ולענייננו נוסיף שאם ליצירה יש מסרים אמוניים, ההבנה יכולה להעצים גם את המסרים.



הקבצים הקוליים לקוחים מהסרטון "?What is a Fugue" של קונסרבטוריום דייב, לונדון 2013:
https://www.youtube.com/watch?v=3tU1PDS9kyI