לא זכיתי באור מן ההפקר / ארס-פואטיקה

עיון בשירו של ח"נ ביאליק

יעל אראלי

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

בשיר זה, שנכתב בשנת תרס"ב, עוסק המשורר חיים נחמן ביאליק (1873 – 1934) בתהליך כתיבת השיר, באופן בו מתקבל השיר בלב הקוראים ויחסם כלפי המשורר.

בשיר ארבעה בתים: בתים א' ו-ב' עוסקים במקור השיר ובייחודיותו. הבית השלישי מתאר את תהליך כתיבת השיר: השיר המכונה 'ניצוץ' ניתז מן הלב המתפוצץ מגודל ועומס הצרות, עף אל עין המשורר ומן העין אל הדף בו נכתב החרוז. הבית הרביעי עוסק במערכת היחסים בין המשורר לקהל הקוראים: מהרגע שבו פרסם המשורר את שירו, הוא אינו שייך לו עוד אלא לקורא.

דיון בשיר
בתים ראשון ושני – השיר נפתח בקביעה של המשורר כי השירה שלו היא מקורית – הוא לא לקח אותה מאיש לא ברשות ולא שלא ברשות (מן ההפקר) ואף לא קיבל את כשרון הכתיבה בירושה. האור – השירה היא מקורית, אותנטית, וייחודית למשורר עצמו. האור כמו יהלום נחצב מלבו של המשורר המכונה "סלעי וצורי". בבית השני הוא חוזר בשנית על בלעדיות השיר: כולו שלו, לא שאל אותו מאיש ולא גנבו. השיר שלו ובתוך לבו.

בית שלישי – כאן חל המפנה בשיר. לבו של המשורר לא עומד בעמוס הצרות הניחתות עליו על ידי "הפטיש" המכה בלבו. מעומס הכאב של הלב המתפוצץ עף הניצוץ מלב המשורר אל עינו. יש כאן תהליך של החצנה. הניצוץ – השיר כבר אינו פנימי ומוסתר הוא כבר יותר גלוי כיוון שהוא בעינו של המשורר ומשם עף אל החרוז כלומר, מתגלה כיצירה חשופה לעין כל על הדף. יש לשים לב, כי לתהליך יצירת הניצוץ מקדיש המשורר שני בתים ואילו להימלטות הניצוץ הוא מקדיש רק שתי שורות.

בית רביעי – בשלב הזה השיר נקרא על ידי הקוראים. לזמן קצר מצליח השיר להדליק בעירה בלב הקוראים ולהלהיב אותם. אך התלהבות זו איננה ארוכת טווח ואילו המשורר חש שהוא משלם את מחיר החשיפה של השיר בחלבו ובדמו- כלומר בכל היקר לו. המשורר משלם מחיר כבד על חשיפת צרותיו וכאביו. בעוד המשורר עובר תהליך קשה מאוד בזמן כתיבת השיר, הקורא עובר חוויה קלה ומהירה בזמן קריאת השיר. בניגוד לאש הבוערת בלב המשורר, אש תמיד שלא תכבה, בדומה לאש הקורבן המאכלת את הקורבן המיצוג במילים "חלבי ודמי" – האש שניצתה בלב הקוראים תבער ותכבה במהרה.

סיום השיר הוא מעין טענה כלפי הקוראים: מצד אחד, המשורר זקוק לקוראים על מנת שתהליך יצירת השיר יהיה שלם. מצד שני הוא כועס עליהם מכיוון שאת מחיר החוויה שלהם הוא משלם.
התהליך בשיר: מלב המשורר נחצב הניצוץ – עף לעינו- מעינו לחרוזו (לשיר הכתוב) - מן הדף ללב הקוראים. כלומר: ממקום פנימי- למרחב חיצוני- חזרה למקום פנימי.

אמצעים אומנותיים
מוטיבים – יש בשיר מספר מוטיבים שחוזרים גם בשירים אחרים של ביאליק:
מוטיב האור- כאן האור הוא השירה על כל הצדדים החיוביים והטובים שבה. השירה מאירה לקוראים את העולם, מאירה את עיניהם, מעוררת אותם וכד'.
מוטיב הדמעה- כאן מוטיב זה מרומז בשימוש בעין. הניצוץ עובר מן העין אל החרוז- אל הדף כמו דמעה: מלמעלה למטה.

מטאפורות – השיר עשיר בלשון ציורית ויש בו מטאפורות רבות:
מסלעי וצורי נקרתיו – מטפורה לתהליך הקשה ולעבודה הנפשית הקשה והמכאיבה המלווה את תהליך הפקת האור-השירה.
"חצבתיו מלבבי"- כנ"ל
"ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר" – מטפורה למקור הכתיבה – רגש אחד ויחיד בלב המשורר.
"פטיש צרותי הגדולות"- מטפורה המתארת את תהליך היצירה: כדי שיווצר שיר כוחות חיצוניים צריכים להפעיל את המשורר. מתוך קשיי החיים של המשורר נכתב השיר.
"יתפוצץ לבבי" – מטפורה לשלב הבא בתהליך היצירה: על מנת לשחרר את הניצוץ, הלב חייב להתפוצץ. המשורר משלם את מחיר היצירה ב"מותו שלו".
"ניתז אל עיני" - מטפורה המתארת את תחילת תהליך הכתיבה: המשורר כותב בעקבות החוויות שהוא עובר ובעקבות התבוננותו בעולם.
"בחלבי ובדמי את הבערה אשלם"- תיאור מטפורי של מצב המשורר בעולם, כפי שמצטייר בעיני הדובר: הוא חש בשירה תחושה של חוסר צדק, הנובע מן המצב שבו הקוראים הופכים לשותפים לאש ('בעירה') שהוא הדליק במחיר עצום של עבודה מפרכת, סבל וייסורים.

חזרות – הדובר חוזר על מילת השלילה "לא" מספר פעמים כדי לחזק את התחושה שהשירה
שלו היא מקורית – הוא לא לקח מאיש ולא קיבל אותה בירושה. היא נובעת ממנו והיא משקפת את עולמו ותחושותיו.
המילה 'הוא' חותמת את שורות ב' וד' בבית השני ומעידות על שייכות השירה למשורר ועל טענת המקוריות שלה.

אנפורה- המילה 'כי' מתפקדת בשתי משמעויות: כי –לשון סיבה : כי מסלעי וצורי
נקרתיו, כי ממני ובי הוא. כי- תיאור זמן (כש..) כי יתפוצץ לבבי.
חזרה זו מחזקת את הקשר בין העובדה שמקור האור והניצוץ הוא בלב הדובר ובזכותו הם הגיעו אל הקוראים.

חריזה- בכל בית שורות ב' וד' מתחרזות באופן מלא. גם השורה השלישית בבית הראשון והשורה השלישית בבית השני מתחרזות זו בזו: חצבתיו-נקרתיו (גם המשמעות זהה!)
ישנם גם חרוזים נוספים שהם צליליים אבל לא דקדוקיים (נשמעים דומה אך לא כתובים באותם
עיצורים): ההפקר-מסתתר; עיני-דמי.

סינקדוכה- החורז מייצג בשיר את הישר כולו. (סינקדוכה – פרט המייצג את השלם)

ארמזים מקראיים בשיר:
"פטיש צרותי" – דברי ה' הם "כפטיש יפוצץ סלע" (ירמיהו, כג, כט). הדובר משווה את שירתו לדבר ה' כלומר יש בה שליחות ומסר גורלי ומשמעותי לקוראים-לעם כמו דברי הנביא. כפי שהנביא לא יכול לברוח מנבואתו אלא הוא חייב למסור אותה לעם כך גם המשורר.
"בחלבי ובדמי" – רמיזה לאברי הקורבן הפנימיים והמובחרים שהיו מוקרבים כליל על המזבח. באמצעות הארמז מודגשת תחושת ההקרבה העצמית שחש הדובר.
"מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" – ישעיהו (נא, א-ב) מכנה את אברהם ושרה, אבות האומה בכינויים "צור חצבתם" (אברהם) ו"מקבת בור נקרתם" (שרה).
הוא יוצר זיקה בין תופעות בטבע לבין דמויות האבות כדי לומר כי עם ישראל ,בני בניהם של אברהם ושרה כאילו נחצבו מאותה האבן, מאותה באר. השייכות בין אברהם "אביכם" ושרה "תחוללכם" (אמכם) היא כמו השייכות של בן להוריו הביולוגיים. ישנו מטען גנטי שעובר מההורים לבנם. באותו האופן חש המשורר כלפי שירו: תהליך כתיבת השיר כלידת בן אשר הוא חלק ממנו ויש בו מטען שעבר מאב לבן.
"מסלעי וצורי"- במקרא מוכנה הקב"ה פעמים רבות "סלעי ומצודתי" וכן "צורי" –כמשענת ומגן לאדם. בשיר הסלע-הצור הוא סמל ללב אשר תהליך הפקת השיר ממנו קשה ומכאיבה בדומה לחציבת אבנים טובות מן הסלע.