הזמן בשירתו של טדרוס הלוי אבולעפיה

אוסנת לוטבק

גיליון מס' 6 - תשס"ז * 2007

תוכן המאמר:
א. הרקע התרבותי הכללי בו חי המשורר טדרוס
ב. ה"זמן" בשירתו של טדרוס על רקע קודמיו האנדלוסיים ובצרופים חדשים
ג. סיכום
ד. הערות

א. הרקע התרבותי הכללי בו חי המשורר טדרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה
תקופתו של אלפונסו העשירי, המכונה החכם, שמלך בקאסטיליה משנת 1252 עד שנת 1284, מסמנת שיא בהתפתחותה התרבותית של ספרד הנוצרית, שליט בעל כישרון ורב ידיעות זה קירב לחצרו משוררים ומלומדים ממינים שונים, בני ספרד ובני חוץ, נוצרים, מוסלמים ויהודים (1).

אלפונסו העשירי מגלם באישיותו פתיחתה של תקופה חדשה בצפון הנוצרי. אדם זה, שכבר בני דורו הצמידו לו את הכינוי "החכם", חיבר למעלה מארבע מאות מזמורים למריה הקדושה, שבהם הוא מתאר אותה כאישה נחשקת ומפתה. לשיריו חוברו מנגינה וזומרו על ידי המשוררים העממיים ה- JUGLARES, זכו להצלחה גדולה וניכרת השפעתם העמוקה על הסחף מהשירה הדתית- המסורתית- הכנסייתית אל עבר השירה העממית, החופשית ובעלת האופי החילוני (2).

חידושו של אלפונסו העשירי מתבטא במזיגה של מוטיבים דתיים מסורתיים ושילובם בתוך השירים בעלי המתכונת החילונית. כמו כן לא די שהמלך המשורר חצה את הקווים ויצר בכך מציאות שירית חדשה, אלא הוא זנח את הכתיבה בלטינית, שהייתה נחלת הכנסייה ומעמדות הגבוהים וכתב את שיריו בשפה שהייתה נחלת השירה העממית: הגאייגו פורטוגס (3).

הנזירים אשר שקדו במשך מאות בשנים על כתיבת מזמורים דתיים בשפה הלטינית החלו אף הם לעבור באותה עת ללשון העממית, לרומנסה, שהייתה מקובלת בקסטיליה, ויצרו בכך זרם שירי חדש שהתאפיין במוטיבים דתיים טהורים שעוצבו בלשון שווה לכל נפש. הראשון שידוע בשמו ואשר השתייך לשירה הדתית שנכתבה בז'אנר זה היה גונזלו דה ברסאו.

חשוב לציין, שאף על פי שהנזירים פנו אל השפה העממית הם הקפידו על שימוש מדויק בלשון ביצירותיהם, ובכך יצרו זרם ספרות עלית בשפה העממית: " EL MESTER DE CLERECIA"(4).

בחצרו של אלפונסו העשירי, נפגשים חכמים ומלומדים משלוש הדתות: הנוצרית, המוסלמית והיהודית, ושלוש השפות: הלטינית, הערבית והעברית יוצקות את תוכניהן לשפה החדשה הקסטילית. מופעים משוררים מכל הזרמים הספרותיים שפעלו בקסטיליה: החוגלרס, הקליריקוס, אנשים הבקיאים בכלי נגינה, תזמורות קטנות, זמרים וזמרות מכל הגזעים והדתות, ומצטרפים אליהם טרובדורים. אל חצר תוססת זו היה קשור טדרוס הלוי אבולעפיה (5).

טדרוס הלוי אבולעפיה נולד בשנת 1247, נצר לאחת המשפחות המיוחסות ביותר בקרב יהודי טולידו. קהילת טולידו הייתה אז למרכז החיים התרבותיים והפוליטים של יהודי קסטיליה. בטולידו ישבו בני המשפחות המפורסמות שברחו בזמנם מחרב המראבטים והמוחדים, ובחוכמתם שרתו את מלכי קסטיליה במשא ומתן הדיפלומטי עם הערבים ובארגונם של כספי המדינה. לפי שיטת הרקונקיסטה היו היהודים לעמודי המדינה הנוצרית ומיטב היהדות הקשטיליאנית נמצאה בטולידו (6).

טדרוס בן למשפחה מכובדת, נזקק לכסף ונעזר לשם כך בשירתו, הוא השתייך אל הפמליה של השר היהודי, דון יצחק בן צדוק, שהיה מדינאי בחצר המלך אלפונסו העשירי וחוכר מיסים. לאיש הזה התלווה טדרוס בנסיעתו כדרך הטרובאדורים. הוא אף זכה להיפגש עם המלך אלפונסו העשירי, והגיש לו שירים, שכתב במיוחד בשבילו. ברבות הימים אף זכה להימנות עם חוכרי המיסים. חייו ידעו עליות ומורדות, בשנת 1279 אסר המלך את גובי המיסים ובניהם את דון יצחק, שנדון למיתה בתליה. כמו כן כשנשללה ממנו טובת המלך הגיע גם לישיבה בבית הכלא. בשנת1281 נשתחרר ממאסרו ומזלו נשתנה שוב לטובה, וב- 1289 הוא נזכר בין מוכסי המלך סאנצ'ו הרביעי, ועל משרה זו שמר יותר מעשר שנים, יש ממנו עוד שיר שנכתב כמשוער בשנת 1300, אלא שתאריך זה מוטל בספק (7).

כבן הקהילה היהודית בטולידו התבסס טדרוס ביצירתו על מסורת השירה האנדלוסית הקלאסית, ועם זאת ניכרים ביצירתו גילויים ספרותיים חדשים. במשך שנות חייו של טדרוס, שידעו תהפוכות הרבה, התערב המשורר לא רק בתוך חבורת המדינאים, אשר הקיפו את המלך אלפונסו העשירי, אלא נחשף גם להשפעותיהם המגוונות של המשוררים, אשר הסתופפו בחצר המלוכה. כך הכיר את שפות השירה ואת הזרמים הספרותיים שהתפתחו בתקופתו בקסטיליה החדשה (8).

ב. ה"זמן" בשירתו של טדרוס על רקע קודמיו האנדלוסיים ובצירופים חדשים
טדרוס ממשיך בשירתו את מוטיב ה"זמן" ומשמעותו כפי שהתבטא בשירה האנדלוסית. יש בשיריו תלונה על הזמן והתמרמרות כלפיו. המשורר רואה בו את מקור סבלו של האדם, אך מכיוון שבשיריו מטושטשת ההבחנה בין שירי קודש לחול, משובץ נושא ה"זמן" גם בשירים בהם מתואר יחס קרוב לאל. כלומר, ה"זמן" והאל בשירתו נמצאים בכפיפה אחת (9).

ה"זמן" מופיע יחד עם האל ושניהם קשורים אל המשורר. טדרוס יוצר, אם כן, בשיריו שילוב בין האל, הזמן והמשורר. שלא כמו בשירים האנדלוסיים בהם או שהאדם משתוקק אל האל או שהוא מתלונן על הסבל שנגרם לו על ידי ה"זמן". הבחנה זו מתחדדת מאוד ביצירתו של שלמה אבן גבירול, שמשתמש באותן מילים עצמן בשני ההקשרים השונים האלה: בשירי הקודש שלו ההלל יוצא מתון קרביו של המשורר אל האל הקובע את מהלך חייו (10).

לדוגמא: בשיר "שְחִי לָאֵל":

"קְרָבַי בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם/ אֲשֶר לִשְמוֹ תְּהַלֵּל כּל נְשָמָה" (11).

ובאמצעות אותם קרביים ואותן עצמות מביע המשורר בשיר חול את סבלו הקשה מחמת כובד הכוח האחר המכניע אותו תחתיו. בשיר "רְבִיבֵי דִמְעֲךָ":

"וּבִעֵר הַקְּרָבִים עַל יְקוֹד אֵש/ וְדִמִּינוּ עֲצָמֵינוּ נְמַסִּים
קְרָבִים שָלְחוּ בָּהֶם חֳלָיָים/ וּמִצְוַת הַזְמַן שוֹמְרִים וְעוֹשִים" (12).

אצל טדרוס האל הכל יכול מגויס למלחמה ב"זמן" המתנכל לו אישית ועומד לצידו. לדוגמא: בשיר "חַי אֲדנָי" –

"חַי אֲדנָי, לא אִירְאָה מִזְמַנִּי/ אַחֲרֵי כִי בִשְמוֹ אֲשַו בִּטְחוֹנִי" (13).

וכן בשיר: "לְאֵל חִי אֶעֱשֶה מַעְטֵה תְהִילָּה" –

"וְאִם יַאְפִּיל זְמַן לִי – לוֹ אֲשַוַּע/ וְהוּא יוֹצִיא לְאוֹרָה מֵאֲפֵלָה" (14).

טדרוס מעמיד זה מול זה שני יסודות - הבורא הכל יכול שהעולם שרוי תחת השגחתו מצד אחד, וכוחות הגורל הלא רציונאליים המתאכזרים לאדם מן הצד השני. שני יסודות אלה אשר יוצרים ניגוד מוחלט על פי המסורת מתמזגים אצל טדרוס, כך שכאשר הוא סובל מפגעי ה"זמן" הוא פונה אל האל ומייחל לעזרתו (15).
לדוגמא: בשיר "עַתָּה בְּעֶזְרַת יָהּ" :

"עַתָּה בְּטוֹב יִמָּלְאוּ [כָלּ] חֲדָרַי הוֹן/ עַתָּה בְּבֵתִי יָשִים הַזמַן דָּמִים" (16).

וכן בשיר: "תֶּן לִי, אֱלוהַי, נִא, מְלאּת סִפְקִי/ וּגְמול כְּצִדְקָךְ לא כְמוֹ צִדְקִי

כַּסְפִּי שְלָלוּנִי בְנֵי יָמִים/ הָשֵב צְרוֹר כַּסְפִּי אֶלִי שַקִּי" (17).

בשני השירים הללו בולט שיתופו של האלוקים בענייני היום יום שמטרידים את המשורר: הוא מבקש מאת עזרת בעניין הכסף, ש"בני ימים" גזלו ממנו, ומצפה שכספו יוחזר לו בעזרת ה'. מבחינה זו אין הוא חורג מן המתכונת החביבה עליו, שהוא רגיל לקרוא לאל בצרותיו היום-יומיות ולשתפו במגעיו עם אנשי חצר המלך, או עם המלך עצמו, ואפילו לפנות אליו בענייני בריאות (18).

התופעה הזו, שהיא חדשה, מבחינת האינטנסיביות שלה, בתרבות שממנה ניזון המשורר, ראויה לתשומת לב ולבחינה מכמה נקודות תצפית. בולט האינדיווידואליזם של המשורר ; בניגוד לקודמיו, אשר ראו את עצמם גם כנושאי שליחות לאומית שהיא בעלת אופי דתי, כלומר כדוברים של עמם לפני האל – יחסיו של טדרוס עם האל בנויים בעיקרם על הזיקה האישית. לא רק שפנייתו של המשורר אל האל לובשת צורה חדשה, אלא גם תפיסת האל משתנה בתוקף זה. הוא מקבל, אם אפשר לומר כך, אפיונים חדשים. עכשיו מדובר לא רק באל המשגיח על עמו ככלל, ועל בני העם בצרותיהם הגדולות, אלא באל אישי, שאליו פונה האדם בבעיותיו הקטנות והיומיומיות. טדרוס פונה אל האל בכינוי "אבי" או "אב רחמן" בזיקה ברורה אליו כפרט (19).

למשל בשיר "אֵלִי הֲכָכָה יִרְדְּפֵנִי הַזְּמַן":

"אֵיךְ יִשְלְטָה בִי בֶן זְמַן ?וַהֲלא אֲנִי/בִנְךָ יְחִידְךָ, וְאַתְּ אָב רַחֲמָן" (20).

ההתרפקות של המשורר על אלוהיו, השותפות שהוא מייחס לו בכל עניין הנוגע לחייו, מרמזים על טיבו המיוחד של הקשר הזה, על אמונתו הבלתי מעורערת שהאל מתעניין בו שעה-שעה, ותומך בו ומסייע לו בכל עניין ועניין.

היחסים הנלבבים האלה שטדרוס מתאר בינו לבין אלוהיו אינם כשלעצמם בגדר חידוש, שהרי אני מכירים אותם בשירי הקודש של שלמה אבן גבירול, של יהודה הלוי ואחרים, שבהם מפתחים המשוררים זיקה אינטימית מאוד וקרובה אל האלוהים. החידוש של טדרוס הוא בכך שאצלו היחסים הללו אינם עומדים על מישור נשגב וגבוה. אין בהם הערצה ואין בהם אפילו אותה חתירה לשלמות אישית, המציינת את קודמיו. אצל טדרוס הכל בנוי על המישור היומיומי הפשוט ביותר, יכולתו להפוך בעיה של גביית מיסים לאירועים שירים המחייבים את התערבותו של האל. היומיומיות החומרנית והגסה של טדרוס היא המצמיחה את מיטב שיריו. בזה ייחודו, זאת גדולתו (21).

אצל המשוררים שקדמו לטדרוס, אם הופיע ה"זמן" סמוך אל האל היה זה בנוסח של הכללה, כלומר במסגרת תאור קונטמפלטיבי של הכוחות הפועלים על האדם (22). למשל במכתב שכג של שמואל הנגיד, בספרו בן משלי:

"וְהַיָּמִים מְצֻוִּים מֵאֱלוֹהַּ/ וְהֵם אָצִים וְעוֹשִים מַה יְּצַוֵּם" (23).

גם משה בן עזרא, אף שהוא נוקט גוף ראשון, מציג ראיה כללית של מצב האדם:

"אִם תּולְדוֹת יָמִים לְהָרַע נוֹעֲדוּ/ עָלַי וְלַכְאִיב אֶת לְבָבִי נוֹסְדוּ
אָרוּץ לְהִשָּגֵב בְּמִבְצָר מִיְּרא/הָאֵל יְסוֹדָיו עַל צְדָקוֹת נוֹסְדוּ" (24).

כלומר, גם שהמשורר מסב דברים על עצמו בגוף ראשון, שירי הגות אלה אינם אישים, אלא כלליים בגישתם ובניסוחם (25).

המשורר משתף את האל בענייני היומיום המטרידים אותו. הוא אינו רואה את ה"זמן" כגורם זר ואכזרי שמטרתו תמיד להתנכל לבני אדם, כדרך שקודמיו ראו אותו. ה"זמן" מייצג עבורו ישות בעלת אופי הפכפך, מכאן שהוא אינו גורם רע באופן מוחלט, אלא יש לו לעיתים צדדים חיוביים (26).
למשל בשיר:

"טָעֲמָה נַפְשִי תְמוּרוֹת הַזְּמָן /מַר וּמָתוֹק נִסְּתָה בוֹ, רוֹש וּמָן" (27).

מאפיין נוסף ביצירותיו הוא השימוש בדפוסים כלליים ולאומיים לשם הבעה אישית. וכך אנו מוצאים בשיריו חטיבה של תפילות למועדים קבועים, וגם בהן, בתפילות אל האלוקים, מופיע מוטיב ה"זמן" בהקשר אישי (28).

למשל בשיר: "תְּהֲלֵּל יָהּ, וְתִמָּלֵךְ בְּקוֹנִי/וְאַל תִשְבות בְּלֵיל שַבָּת לְשוֹנִי

וְהוּא יָפִיק בְּחַסְדּוֹ תַאֲוָתִי/וְעַל אַף הַזְּמַן יַעְשֶה רְצוֹנִי" (29)

וכך בשיר: "כָּבוֹד יְהִי לִי יוֹם מְנוּחָתִי/בַּעְרךְ לְאֵל שִירִי וְשִיחָתִי

עוֹד יִהְיֶה לִי הַזְּמַן עֶבֶד/ עוֹד תַּחֲזוֹר תֵּבֵל לְשִפְחָתִי" (30).

בשני השירים הללו המוקדשים לליל שבת מדבר המשורר בהלל שהוא נושא לאל ובהאזנה שמאזין האל לשירו ולכן התוצאה הצפויה של התפילה תהיה ניצחון המשורר על ה"זמן" (31).

בשיריו האישים של שלמה אבן גבירול יש אפשרות של קריאה כפולה. בקריאה השנייה, החומרים הקונבנציונאליים נתפשים כממלאים תפקידים השונים מאלה שניכרים בהם בקריאה הראשונה, ועם זאת אינם מבטלים את הקודמת. כלומר, הזמן המוצג בקריאה הראשונה ככוח חיצוני הלוחם כנגד האדם, מופיע בקריאה השנייה כציורו של רכיב פנימי שנוטל חלק במאבק נפשי (32). ההדגמה תתמקד בשני שיריו: "זְמָמַי הָהּ" ו"אֲנִי הָאִיש" (33).

בשיר "זְמָמִי הָהּ" – הזמן והתלאות מופיעים ככוחות חיצוניים המתעללים באדם:

"הֲדָפוּהוּ תְלָאוֹת מִנְּעֻרָיו/ וְחִצֵּיהֶן בְּצַלְעותָיו מְעוּכִים" (בית 9).

בקריאה השנייה אפשר לראות, כי הזמן ממלא תפקיד מטאפורי לכוח נפשי של הדובר בשיר, היינו הוא מייצג רכיב פנימי הנאבק באותם רכיבי נפש הדבקים בעקרונותיו של ה"אני הדובר" בשירים. הביטוי הבא, למשל, מכוון לאפשרות של קריאה אחרת: "וְאֶדְרוֹךְ עוֹז בְּנֵי יָמִים בְּנָפְשִי/וּפָנַי בַּחֲמַת יָמִים דְּרֻכִים" (בית3).

כלומר, המאבק עם בני הימים יכול להיתפס כמתחולל בתוך נפשו של הדובר בשיר (34). בשיר "אֲנִי הָאִיש" – המוטיב המרכזי המובע מראשית השיר הינו בקשת התבונה כדרך חיים בלתי נמנעת ובלתי מתפשרת, והמודעות לכך שעצם הבחירה בתבונה מעמידה את הבוחר בה מול התנכלותו של הזמן. בשכבת המשמעות הראשונה מתגלים שני מאבקים נפרדים מקבילים. שניהם קיימים מכוח המוסכמות ובנויים מחומרים קונבנציונאליים: האחד הוא מאבקו של הדובר בכוחות החיצוניים לו: "וְיֶלֶד מִבְּנוֹת יָמִים סְגָרוֹ (בית 5)", וְקָנִיִתי תְמוֹל שֶמֶץ תְּבוּנָה/וְהִשְכִּים הַזְּמַן לִדְרוֹש מְחִירוֹ" (בית 8) "וְעוֹדִי אֱרְכְּבָה לִדְרוֹש תְּבוּנָה/וְאִם לא יַחֲבוֹש הַיּוֹם חֲמוֹרוֹ (בית 9).
והשני- מאבקו של האדם בתוך עצמו: "אֲשֶר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ/ וְנַפְשוֹ מָאֲסָה לִשְכּוֹן בְּשָרוֹ" (בית 2). העיצוב המקורי בשיר זה מבטא מאבק הקיים בשירת הפרישות ובשירי קודש מסוימים. באמצעות הקריאה השנייה עולה שכבת משמעות נוספת שבה מתגלה כציר המרכזי של השיר – קרע נפשי. בשכבת משמעות זו מתואר מאבק אחד לאורך כל השיר, המאבק הפנימי- המתבטא ברובד הסמאנטי במאבק של לב בלב: נפש בבשר, והמתואר ברובד הציורי באמצעות הציורים "זְּמַן", "תְּלָאוֹת". "וְיֶלֶד מִבְּנוֹת יָמִים", ואלה ממלאים תפקיד נוסף בתפקידם הקונבנציונאלי המקובל. הם משמשים כמטאפורה לרכיבי הנפש המגוונים. הם משמשים כרכיבים ציוריים לכוחות נפש פנימיים הנאבקים בכוחות הנפש, אשר מאסו בבשר ובחרו בתבונה (35).

גם ביצירתו של טדרוס הלוי, מתאפשרת קריאה שנייה. לדוגמה בשיר: "אֲדוֹנָי, בַּחֲשוךְ, אוֹרִי"-

"וּמַה גַּם אִם זְּמַן מַחְשִיך עֲצָתִי/ אֲדוֹנָי, בָּחֲשוֹךְ, אוֹרִי וְיִשְעִי"(36).

על פי הקריאה המקובלת, ה"זמן", שהוא הגורל העיוור וישות אלגורית אימתנית, מחשיך את דרכי המשורר. על פי הקריאה השנייה, המשורר מתאר כוח פנימי, יצרי ואפל, והוא שמונע בעדו מלראות את הדרך הנכונה(37).

הבנת הביטוי "זמן" כמטאפורה לכוח נפשי שלילי מאירה באור חדש את התפילות למועדים קבועים שכתב טדרוס. ה"זמן" כמטאפורה ליצר הרע בתפילות, אין בו משום חריגה מן הלגיטימי והמקובל בשירה דתית: שום תוכן פאגאני אינו מפריע את ההרמוניה של עולם בר-המשמעות הנמצא תחת פיקוחה של ההשגחה העליונה. נמצא שם משורר העברי חידש בתחום דרכי העיצוב הציורי: בקריאה זו מצוירים היצר הרע וחולשת הנפש באמצעות מטאפורה שהוצאה מהקשרה הערבי הקונבנציונאלי כדי לשמש את המשורר העברי בשירתו האישית והדתית בשיח האינטימי עם אלוקיו (38).

טדרוס מתגלה בשירים אלה כאדם שאמונתו עמוקה והוא מבקש בתוך עצמו את הדרך הנכונה ולכן אין הוא נאחז בהאשמות שמיוחסות לגורל, אלא הוא לוקח על עצמו את האחריות למעשיו. קריאה כזו מתאפשרת ורצויה בשירים שעיקרם יסודות של שירה דתית או של דין וחשבון פנימי (39).

ג. סיכום
טדרוס ניצב בצומת ההשפעה של מספר מסורות גדולות, שפעלו עליו בעת ובעונה אחת ויצרו יחדיו את דמות האדם כפי שהיא נשקפת בשירתו.
ראשית, מסורת השירה העברית בספרד שטדרוס היה אמון על דקויותיה והיה בקיא בכל מכמני מקורותיה העבריים.
שנית, השירה הערבית ומסורת החשיבה המוסלמית, מוטיב ה"זמן" אשר הגיע לשירתו מן השירה הערבית בצינורי ההשפעה של האסכולה האנדוליסית.
ושלישית, המרכז החדש, הנוצרי המתפתח בטולדו סביב אישיותו של המלך אלפונסו העשירי "החכם". טדרוס היה משורר חצרו, הכירו אישית, הכיר את שיריו והכיר את המשוררים שפעלו בחצרו. הוא היה ער לתהליכים התרבותיים שהתרחשו בחצי האי האיברי, לפיתוחם של זרמים ספרותיים ולחציית קווים של תחומים מסורתיים בשירה. בחצר זו ובאקלים כזה יכול היה טדרוס לפתח את דרך הביטוי האישית שלו, אשר ניזונה משפעת המרכיבים המגוונים, שאפיינו את מקומו וזמנו (40).

יתכן שגם בשמו של המשורר יש הדים למפגש תרבויות:

טדרוס / הלוי / אבולעפיה
תרבות יונית הלניסטית / תרבות יהודית / תרבות-מוסלמית

ילין הגדירו בספרו: "אותו צריך לחשב כמגשר בין התקופה הספרדית ובין התקופה החדשה" (41).

העיון בשירי טדרוס יש לו פן נוסף היכול לתרום במישור החינוכי: טדרוס היה פתוח לתהליכים התרבותיים של סביבתו, ועם זאת שמר על יחודו הרוחני.

העיון בשיריו גורם להתוודעות עצמית ולהבנה של תהליכים תרבותיים ושל תהפוכות חברתיות, רוחניות ומוסריות, המשתקפות ביצירה האנושית לדורותיה. מפגש נכון עם ספרות יהודי ספרד עשוי ללמד את הקורא הישראלי לבחון תופעות של ייחוד עצמי ושל פתיחות תרבותית הן בהיסטוריה והן במציאות שהוא חווה" (42).

ד. הערות
1. שירמן, חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ספר שני, חלק ב', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים-תל אביב, תשי"ז, עמ' 413.
2. דורון, אביבה, "לבבי קח לך מטה לשונך-טדרוס בן יהודה אבולעפיה- משורר עברי בצומת של השפעות", מחקרי ירושלים בספרות עברית, האוניברסיטה העברית- בירושלים, 1980, עמ' 470-469.
3. שם, עמ' 470.
4. שם, עמ' 471-470.
5. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, טדרוס הלוי אבולעפיה- שירה עברית בספרד הנוצרית, תל אביב, תש"ן, עמ' 46.
6. בער, יצחק, "טדרוס בן יהודה הלוי וזמנו", ציון ב', 1937, עמ' 22-21.
7. שירמן, חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, עמ' 415-413.
8. דורון, אביבה, "קווי ייחוד בשירה העברית בקסטיליה החדשה", דפים למחקר בספרות 4, אוניברסיטת חיפה, 1988, עמ' 40-39.
9. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 74.
10. שם, 76,72.
11. שירמן, חיים, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, כרך ראשון, ירושלים-ת"א, תשט"ו, תשי"ט, עמ' 238, בית 7.
12. שלמה אבן גבירול, שירי חול, מהדורת בראדי- שירמן, הוצאת מכון שוקן, ירושלים, תשל"ה, עמ' 87, בית 12-11.
13. ילין, דוד, גן המשלים וחידות, אוסף שירי טדרוס אבולעפיה, חלק שני, כרך ב', ירושלים, תרצ"ז, שיר תתקס"ט, עמ' 196, בית 1.
14. שם, שיר תתקפ"ז, עמ' 201, בית 4.
15. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 76.
16.ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך א',ירושלים, תרצ"ד, שיר תרמ"ב, עמ' 99, בית 5.
17.ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך ב' ירושלים, תרצ"ז, שיר א-נה', עמ' 221, בתים 2,1.
18. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 76.
19.דורון, אביבה, "לבבי קח לך מטה לשונך- טדרוס בן יהודה אבולעפיה- משורר עברי בצומת של השפעות", עמ' 481.
20. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק 2, כרך ב', שיר א-פ"ד, עמ' 229,
בית 2.
21. דורון, אביבה, "לבבי קח לך מטה לשונך- טדרוס בן יהודה אבולעפיה- משורר עברי בצומת של השפעות", עמ' 482-481.
22. שם, עמ' 479.
23.שמואל הנגיד, דיואן, כרך שני,בין משלי, מהדורת דב ירדן, ירושלים, תשמ"ג, שיר שכ"ג, עמ' 127.
24. בראדי, חיים, משה אבן עזרא- שירי חול, ספר ראשון, הוצאת שוקן, ברלין, תרצ"ה, שיר נ"א, עמ' שפ"ב.
25. פגיס, דן, שירת החול ותורת השיר למשה אבן עזרא ובני דורו, ירושלים, 1970, עמ' 232-230.
26. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 77-76.
27. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק ב', כרך ב', תרצ"ז, שיר תחמ"ח, עמ' 160, בית 1.
28.דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 78.
29. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק ב', כרך ב', שיר א-כ"ג, עמ' 210, בתים 1,3.
30. שם, שיר א-כ"ד, עמ' 211, בתים 6,1.
31.דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 79.
32.דורון, אביבה, "שתי קריאות בשיריו האישיים של שלמה אבן גבירול", מחקרים ביצירת שלמה אבן גבירול", בעריכת ד"ר צבי מלאכי, הוצאת מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, 1985, עמ' 55.
33. שלמה אבן גבירול, שירי החול, מהדורת בראדי- שירמן, ירושלים, תשל"ה, עמ' 40-39, 117-116.
34. דורון, אביבה, "שתי קריאות בשיריו האישיים של שלמה אבן גבירול", מחקרים ביצירת שלמה אבן גבירול",עמ' 58-57.
35. שם, עמ' 71-69, 77-76.
36. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, כרך ב' חלק שני, תרצ"ז, שיר תתקנ"ה, עמ' 192, בית 9.
37. דורון, אביבה, משורר בחצר המלך, עמ' 82.
38. שם,שם.
39. שם, עמ' 83.
40. דורון, אביבה, "לבבי קח לך מטה לשונך", מחקרי ירושלים בספרות העברית, 1988, עמ' 482.
41. ילין, דוד, גן המשלים והחידות, חלק שני, כרך ב', תרצ"ז, עמ' XXXV.
42. דורון, אביבה, "השירה העברית בספרד כביטוי לזהות עצמית ולפתיחות תרבותית", עלון למורה לספרות, חוברת מס' 13, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 37 .