על השיר תפילה לאם בטרם שחרית מאת חוה פנחס כהן

אהובה רקנטי

גיליון מס' 13 - שבט תשס"ח * 1/08

תפילה לאם בטרם שחרית / חוה פנחס כהן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים
פָּנַי - כַּסֵּה בְּאוֹר.
שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי
מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע
וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

החוויה המתוארת בשירה של חוה פנחס כהן "תפילה לאם בטרם שחרית", מתוך הקובץ מסע איילה (1994), היא חוויה דתית-נשית המנהלת דיאלוג עם מושגים הקשורים לעולם של עבודת המקדש.

השיר הוא כעין תפילה של אם המבקשת לחוות באופן מלא את אימהותה בלא שיטרידו אותה גורמים חיצוניים ובלא שיסיחו את דעתה מן הדבר החשוב ביותר – ההורות. היא מבקשת בתפילתה שתינתן לה היכולת לתת את עצמה במלאות ולהקדיש את עצמה לטיפול בבית, מתוך תפיסה שזוהי עשייה של קדושה.

גם "תפילה" וגם "שחרית" הן מילים הנאמרות בהקשר של עבודת ה' – עבודה יומיומית שאינה פוסקת מיום שהאדם עומד על דעתו. כך היא גם עבודתה של האם, עבודה יומיומית ובלתי פוסקת מן הרגע שהיא הופכת לאם.

הכותרת מצביעה על טקסט ליטורגי מובהק. "תפילה בטרם שחרית" היא תפילה המהווה הכנה לתפילה, תפילה שהאם אומרת אותה קודם שיפציע השחר, קודם שתתחיל במלאכת יומה. תפילת אמהות היא מושג רחב במסורת היהודית, החל בתפילותיהן של אמהות האומה דרך תפילותיהן של אמהות בכלל – על בעליהן, ילדיהן, על עמן ועל עצמן. כך מצטרפת תפילתה של חוה פנחס כהן לשרשרת של תפילות נשים מכל הדורות, תוך שהיא מתמקדת בתפילה על ילדיה ועל עצמה כאם.

השיר מעמיד זו לצד זו מילים המתארות עבודת קודש כמו: תפילה, שחרית, סולת (במשמעות של מנחת סולת), קרבן תודה, קרבן תמיד, לצד מילים המתארות את עבודת האם: בישול דייסה, מדידת חומו של התינוק, פריסת לחם לפרוסות, מריחת לחם בחמאה, הרתחת חלב והכנת קפה.

ריבוי הפעולות בהן מתוארת עשייתה של האם, ואזכור עבודת הקודש הקשורה במקדש או בתפילה, מצויים בתחילת השיר ובסיומו, וביניהם באה תפילת האם.

השיר פותח בסיטואציה יומיומית. האם עומדת במטבח ומכינה דייסת סולת לתינוקה. בעת הכנת הדייסה היא מבקשת להיות מכוונת כל כולה אל התינוק ואל צרכיו. היא מבקשת להיות מכוונת אליו בהתעסקות הפיזית כמו גם בפניוּת הרגשית והמחשבתית. בתפילתה היא מבקשת להיות מסוגלת להתרכז בכל מה שדרוש לתינוקה:

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

המעשים היומיומיים של האם, הכנת הדייסה, מדידת חומו של התינוק והטיפול בילדים האחרים, מתוארים בשיר כמלאכת קודש. המשוררת רואה את עצמה דומה לכהן האחראי על עבודת הקודש של הקרבת הקורבנות.

בתפילותיה מבקשת האם לרומם את גידול הילדים לטיפוח ולחיזוק האהבה והקשר הרוחני מעבר לשגרה של הטיפול בגוף, מעבר לטרדות וללחצים המאיימים להאפיל על האושר ועל השמחה שבאימהות.

הדוברת בשיר מודעת לקשיים ולסכנות, ולכן היא מתפללת שתוכל להתגבר עליהם, שמחשבות טורדניות לא יטרידו אותה ולא יבלבלו אותה, שיהיה לה אומץ להיות מזוככת על מנת שתוכל לשקף לילדיה את עצמם ולהיות מוארת אליהם, שלא תפקע סבלנותה, שלא יהיה לה רפיון ידיים וכו'.

רצונה של הדוברת להיות קרובה אל ילדיה הוא עז, והיא מתפללת שהקרבה שלה אליהם ושלהם אליה לא תיפסק אף לא לרגע. בסוף השיר היא מבקשת שתהיה בה אהבה גדולה, אותה תוכל לחלק לילדיה.

תפילתה של האם מקבילה להקרבת הקורבנות. הללו נרמזים כבר בתחילת השיר. דייסת הסולת מקבילה למנחת הסולת שהוקרבה במקדש, ובסוף השיר היא מזכירה את ריח החלב וריח הקפה המקבילים לריח הקטורת.

השיר מסתיים בהצהרה ברורה: אני אינני יודעת איך מקריבים קורבנות, איני יודעת את עבודת הכהן במקדש, אך אני יודעת את "עבודת" האם, ואני מתפללת שאוכל לעשותה כפי שצריך לעשותה.

קרבן התודה המופיע בסוף השיר מצביע על הודיה, על הכרת התודה שיש לאם על עצם היותה אם, וקורבן התמיד מצביע על השגרה הקיימת גם בעבודת ה' וגם ב"עבודת" ההורות ובגידול הילדים.

השיר כתוב במעין כתיבה חופשית. הוא מכיל שלושה בתים שאינם שווים באורכם. גם השורות אינן שוות באורכן, חלקן קצרות מאוד וחלקן ארוכות.

השיר כמעט נעדר סימני פיסוק, ובולטת ביותר העובדה שהבתים אינם מסתיימים בסימן פיסוק.

היעדר סימני הפיסוק יוצר רצף של בקשות הנאמרות כמעט בנשימה אחת:

הסר ממני... שילכו ממני... שלא יבלבלו... ותן לי אומץ... ואת החושך כסה באור... שלא תפקע... וכו'

הבקשות מנוסחות על דרך החיוב ועל דרך השלילה. ישנו ריבוי של בקשות שדברים לא יקרו, שלא יהיו – שלא יבלבלו... שלא תפקע סבלנותי... שלא יהיה לי רפיון ידיים... שלא יפסק...

כל אלה יוצרים תחושה של חרדה של לחץ ושל חשש מפני הדברים הרעים העלולים לקרות לכותבת או לילדיה.

התפילה בשיר נאמרת באופן ישיר ואינטימי. הפנייה אל ה' נעדרת מחיצות, והיא נאמרת בלשון פשוטה, יומיומית ואותנטית מאוד.

בבית האחרון משתנה הנימה, והיא הופכת רכה ומפויסת. הבקשה היא על אהבה גדולה שאפשר לחלק אותה, כמו לחם שאותו מורחים בחמאה.

יש בבית זה ניחוחות של חלב וקפה. הכל מתואר בפשטות, בחמימות ובאינטימיות של בית.שתי השורות האחרונות הן שיוצרות את האנלוגיה בין עבודת הכהן לבין עבודת האם. בית זה פותח בבקשה לנתינה – תן בי אהבתך, ומסיים בנתינה – בחוסר ידיעה ובחוסר יכולת לתת קורבנות. גם כאן יש סוג של תפילה – אני מתפללת, אומרת הדוברת, שלא אצטרך להקריב, אני איני יודעת איך מקריבים. תפילה זו מציפה כמובן חרדה תמידית של אמהות לגורל של ילדיהן.

מצד אחד ניכר הרצון להודות ומצד שני ישנו הדהוד של העקידה, הפחד מפני הקרבת קורבן של ממש, פחד שיוצר מעין מחאה נסתרת.

תפילתה של האם מסומנת באמצעות שלוש בקשות שלאחר כל אחת מהן בא פירוט: הסר ממני, תן לי, תן בי.

רוב הבקשות מתחילות במילה שלא (שלא יבלבלו מחשבותי, שלא תפקע סבלנותי, ולא יחר גרוני, שלא יהיה לי רפיון ידיים, שלא ייפסק...), והן מדגישות את הרצון ואת המאמץ של הדוברת להתמסר לגידול הילדים באופן שלם ופנוי בלא שיסיטו אותה עניינים אחרים ובלא שהאימהות "תיפגם" על ידי קוצר רוח וחוסר סבלנות.

בבקשותיה החוזרות ונשנות ישנו הדהוד אינטרטקסטואלי הן לתפילת שחרית והן לברכת המזון. לפני קריאת שמע בתפילת "אהבת עולם..." נאמר: "ויחד (את) לבבנו לאהבה וליראה את שמך, (למען) לא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד". ובברכת המזון נאמר "שלא נבוש בעולם הזה ולא ניכלם לעולם הבא..."

לצד הבקשות "שלא..." מופיעה בקשה ארוכה שהמלה החוזרת בה היא פנים בצורות שונות, פנים שהן קווי מתאר חיצוני ופנים שהם ביטוי של פנימיות.התמונה המרכזית בחלק זה של השיר היא תמונת המראה, שבניגוד למקובל אין היא משמשת להתבוננות של הדוברת בעצמה, אלא לביטול ההשתקפות שלה. במקום השתקפות זו היא מבקשת שכל אחד מילדיה יוכל להתייחס אליה כאל מראה שבה ניבטים פניו שלו.

הדוברת מבקשת שיהיה לה אומץ לזכך את פניה, כל שכל אחד מילדיה יוכל לראות את פניו בתוך פניה. בקשה נוספת היא להסיט את החושך המשוקע מפנים פניה ולכסותו באור.השיר מתאר פעולות חיצוניות רבות הקשורות בגידול ילדים, אך למעשה הוא מדגיש את התחושות הפנימיות של הדוברת: רצונה שפנימיותה תקרין על ילדיה, שהם יוכלו לראות את עצמם משתקפים בפני אמם, לכסות את החושך באור, להאיר את פניה ואת פנימיותה באור.
את השיר "תפילה לאם בטרם שחרית" כתבה חוה פנחס כהן ב-1990, כשבתה הייתה תינוקת, והוא התפרסם ב"נקודה" ב-1992. בראיון שערכה עמה ורד לוי-ברזילי אומרת פנחס-כהן:

החרדה שלי הלכה והתעצמה, הצורך שלי להיות אם מדויקת, נקייה מלחצים ומטרדות, יחד עם הצורך שלי לכתוב וליצור, ומה שכל זה יצר בתוכי – מתח נורא, כעס, פחד, מחויבות, אחריות, בהלה, רגשות אשם, והכל עלי, על כתפי. הרגשתי כמו שמשון, מחזיקה בעמודי הבית, אם אלחץ חזק מדי, עוד קצת הכל יקרוס ויתמוטט. אם אדע לשמור על לחץ במידה נכונה זה יחזיק מעמד. זה היה קשה מנשוא.

פנחס-כהן ממשיכה ומספרת שנטלה לידיה את הסידור שהיה מונח על שולחן במטבח, ונתקלה בתפילה בטרם שחרית. אז חשה שמשהו מבעבע מתוכה:

המלים פרצו מתוכי חותרות תחת המוצקות והביטחון שמעניק ספר התפילה הקנוני, ביטחון כביכול כמעט כנגד כל חרדה אנושית, מתוך אמונה חד-משמעית. "אבל אצלי, אם ואשה צעירה, האמונה נסדקה מפחדים".

דבריה של המשוררת בראיון זה מאירים את השיר ופורשים לפנינו את עולם התחושות והרגשות שהולידו אותו.