ג'ירף גבוה כזמר

יעקב עציון

גיליון מס' 34 - אלול תש"ע * 8/10

"זאת הבהמה אשר תאכלו: שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר"

לפני כשבועיים התקיימה בירושלים 'סעודת המסורה', שבה עלו על שולחנות הסועדים מינים ממינים שונים - כדוגמת בשר ג'אמוס, אייל וקצת ארבה - שקיימת לגביהם מסורת על היותם נאכלים בפיות בני ישראל.

בשר ג'יראפה אמנם לא הוגש בסעודה, אך אם היה מוגש – נראה שהיו נמצאים יהודים שהיו מקיימים את המלצתו של רב בן זמננו שכתב: "מדוע לא ייהנו מבשרה אם היא חיה כשרה, ואדרבה יאכלו ענווים וישבעו" (מובא במאמרו של הרב אברהם חמאמי על כשרות הג'יראף, 'תחומין' כ').

במדור זה איננו מבקשים לעסוק בענייני הלכה, אך נבקש לומר מילה על שמותיה של הג'יראפה, ועל זיקתם לסוגיית כשרותה.

בפרשתנו מצוינות עשר הבהמות המותרות באכילה: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר".

החיה האחרונה ברשימה, הזמר, זכתה לתרגומים הרבה: אונקלוס מוסר "דיצא", שם הקשור אולי לזמירות שמשמיע הזֶמר; התרגום הארמי הארץ-ישראלי מביא: "רימאן", שם הקשור לראֵם (ובדומה תרגם אונקלוס את הדישון העברי: "רימא"); התרגום היווני מקשר את ה"זמר" לג'יראף, בתרגמו: camelopardalis. המילה היוונית הנזכרת היא שילוב של camel, הלא הוא הגמל, יחד עם pardalis, השם היווני לנמר (שהתגלגל אף לעברית בצורה ברדלס). צווארה הארוך של הג'יראפה דימה אותה בעיני הקדמונים לגמל, וחברבורותיה הוסיפו את הפן הנמרי.


הבעה טובה
ואמנם, עד היום שמו המדעי של הג'ירף, על פי השם הרומי המקביל, הוא camelopardalis. בתקופת ההשכלה העתיקו מחברים עברים את השם הלועזי אל העברית, וקראו לג'ירפה בשמות "גמל נמר", "גמל נמרי" או "נמר הגמל". כך למשל מתאר ר' יוסף שיינהאק את הג'יראף בספרו "תולדות הארץ" (ורשה תר"א, 1841):

נמר הגמל דומה בתארו לסוס קטן, ראשו דומה לראש איל, אוזניו וזנבו לאוזן וזנב הפרה, בצווארו הארוך כאמתיים וחצי ידמה אל הגמל, ובחרבורותיו אשר הם ממראה עפר על מוסד לבן נצבות בסדרים ידמה אל הפארד"ל... והוא צוהל בקולו מכה ברגליו האחוריות כהסוס אשר ידמה לו ביתר דרכיו ומנהגיו... והוא מפחד ובורח ונעים בטבעו, באפריקא אוכלים את בשרו...

גם בארץ, בראשית ימי היישוב קראו לג'יראפות בשמן זה. כך לדוגמה כתבה דבורה אילון במדור "מעולם החי והדומם" בעיתון דבר בשנת תרח"צ (1938):

הבעה טובה לגמל הנמרי, אין הוא ירא מאויבים, חוש שמיעתו מפותח מאוד ובהרגישו רחש קל יישיר את מבטו לסביבה, וכשיראה חיה אויבת ישא את רגליו ויברח... אין הוא בררן, אוכל כל מה שמזדמן לפניו, ויקרה תכופות כי יוציא את צווארו מעבר לגדר, יתלוש פרחים ועלים מלאכותיים המקשטים את כובעי הנשים וילעס אותם בתיאבון רב.

בשנת תר"ץ (1930) אף התפרסם באותו עיתון סיפור מחורז מאת דוד שמעוני תחת השם "איך בא לעולם הגמל הנמרי", ובו מתואר בין השאר גזר הדין שבו נחרץ דינו של הג'יראף: "בעורו של נמר עורך עתה יומר, אך גופך, גוף גמל ישמר, וככה תיקרא: הגמל הנמר".

מכל מקום, אט אט נכחד 'הגמל הנמרי', ובגני החיות שבו להתהלך הג'יראפות. תהליך דומה התרחש מוקדם יותר במדינות דוברות האנגלית, וגם בהן דחק השם giraffe את ה-camelopard שהיה מקובל בראשית ימי האנגלית.


הזמר מרומם
מנין בא השם ג'יראפה? בגרסתו הנוכחית הוא התגלגל לשפות העולם מן האיטלקית, אך הורתו בערבית. בפשרו של רב סעדיה גאון (בערבית: תפסיר) מתורגמת המילה "זמר" בפרשתנו במילה "זראפה", הלא היא הג'יראפה שלנו, הנקראת עד היום בפי הערבים זראפה.

ניתן לשער שהמילה ג'ירפה נראתה מתאימה יותר לכינוי החיה ארוכת הצוואר מאשר "הגמל הנמרי", שמלבד היותו שם כפול ודרשני קמעא, הוא לא נוח לריבוי (בסקירה המובאת לעיל מהעיתון 'דבר נוקטת המחברת 'הגמלים-הנמרים').

בשירו "היו לילות", כתב המשורר יעקב אורלנד בין השאר: "הוא היה אז בהיר, וגבוה כזמר". רבים סבורים שכיוון כאן אורלנד לזמר שאנו עוסקים בו, המצוין בגובהו, אך השערה זו הוכחשה על ידי המשורר עצמו. באתר 'זמרשת' (המגדיר עצמו 'פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם') מובאים לצד שיר זה דבריו של ד"ר אבשלום קור, המספר כי התקשר בשנת תשמ"ו לביתו של אורלנד בחיפה, ושאלו מה הפשט בביטוי "גבוה כזמר". "זה לא ג'יראף", ענה מיד אורלנד. "כמשורר, חשתי שהזמר הוא דבר שמרומם!". אמנם, גם לאחר עדות זו, שמעתי מגורמים מביני דבר כי להערכתם כוונתו המקורית של אורלנד בעת שכתב את השיר בשנות השלושים הייתה לזמר ארוך הצוואר.

שם נוסף שנתכנתה בו הג'ירפה הוא התחש, החיה שעורותיה שימשו לכיסוי המשכן וכליו. בספר שו"ת הרשב"ן שכתב הרב שלמה צבי שיק (מונקאץ' תר"ס, 1900) דן המחבר בשאלת זיהויו של התחש, ומצטט בין השאר מדברי "אחד מן החכמים" שכתב בכתב העת "כוכבי יצחק" שיצא לאור בווינה לפני כמאה וחמישים שנה כדברים הבאים (ומובאים הדברים גם במאמר הנזכר ב'תחומין'):

תחש היא החיה הנקראת בלשון התלמוד גמל נמר, ובלשון ערבי ג'יראפה, שהוראתו בלשון ערבי יפה ונאה, כי עורה יפה ומלא טלאים כנמר, ויש לה כמין קרן קטן במצחה, ושני קרנים דומות לקרני הצבי, ואזניה כאזני הפרה. והיא חיה טהורה המעלת גרה, ומפרסת פרסה שתי פרסות, השוכנות באפריקה. ומעורה יעשו שם עד היום אוהלים וכלים, לתת בהם מים.

והחיה הזאת יש לה תכונה מיוחדת, אשר לא נמצא בכל חיות היבשה, כי כאלם לא תפתח פיה, גם כי יגדל כאבה עד מאוד. ועל זה יעידו הציידים, כי גם אחרי אשר חבלוה בכלי נשק, לא תשמיע קולה. ועל תכונה הזאת נקראת בלשון עבר תחש, משורש חשה.

***

כאמור, לא התיימרנו כאן לפרוס את היריעה כולה לגבי הג'יראף ושמותיו, אלא להטעים מן הכינויים השונים שלהם זכה. מבירור קל שערכתי עם אנשי המסורה נמסר לי שטרם התוודעו ליהודי שאכל בעצמו מבשר הג'יראף, אך לדידם כלל אין צורך בעדות כזו על מנת להתירו לאכילה באשר מתקיימים בו סימני הטהרה הנזכרים בפרשתנו. וכפי שאמר לי אי-מי: אסור לאכול גמל, אסור לאכול נמר - אך גמל-נמר זה כבר סיפור אחר.