מעמקים - שני שירי מסע של רבי יהודה הלוי
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שני שירי מסע של רבי יהודה הלוי
"ציון הלא תשאלי", "זה רוחך צד מערב רקוח"

שושנה רבין

גיליון מס' 2 - תשס"ז * 2006

הקדמה


ה"מסע" המתואר בשירי ריה"ל הוא מסע במובן רחב:

מסע ריאלי מספרד לכיוון ארץ ישראל שהוא מסע גם במובן הרוחני - לכיוון המקום המקודש "שם השכינה שכנה לך, והיוצרך פתח למול שערי שחק שעריך."

מבחינה זאת אפשר לתאר את ריה"ל מעין "צלבן יהודי", אשר נחוש לצאת למסע למרות אי וודאות שאכן יצליח להגיע, ולמרות שהוא מודע לכך שהמציאות שיפגוש שונה מהחזון.
עצם המסע יש בו משום מימוש החזון.

אפשר לתאר את שירי המסע של ריה"ל - כשירים המבטאים תנועה במספר מישורים מקבילים:
תנועה לכיוון מזרח – קדמה, קדימה.
תנועה למעלה אל הגבוה (הר ההר).
תנועה אל הנשגב, האלוקי.
תנועה פנימה אל הלב.

המסע הפיזי הכרוך בקשיים ובתלאות, מכין את הדובר למצב היטהרות והזדככות פנימיים, דתיים ורוחניים.

שירי המסע שכתב המשורר מקיפים תהליך מורכב ומתמשך לשלביו:

- השלב של הרגש המושך לציון: ביטוי רגשי לשאיפותיו ולחלומו של המשורר להגשמת הצו הפנימי הדתי והרוחני של עליה לציון.
- שלב של רגשות עזים המתלווים לפרידה מבני המשפחה, מידידים ומאורחות חיים.
-שלב הנסיעה בים: הסכנות, התלאות, הפחדים והתקוות.

בכל השלבים האלה גוברת השלמות הפנימית של המשורר המכיר והבטוח בצעד שבחר. הוא מסכן את עצמו ועוזב את כל היקר לו, אך בטוח שבכך הוא זוכה בהשלמת המסע פנימה, ולמעלה ומתקרב אל ה'.


מתוך שפע שירי המסע של ריה"ל, אתייחס לשני שירים שקשורים למסעו של ריה"ל אל "מחוז החפץ" – ציון, שהיא מחוז חפץ גיאוגרפי אך גם מחוז חפץ במשמעות רוחנית, אידאית ודתית. כך שהמסע הגשמי שאליו יוצא המשורר מבטא מסע של התעלות שעליו אין המשורר מוכן לוותר למרות כל הקשיים.


השירים
השיר "ציון הלא תשאלי", הוא שיר של "השלב הראשון" ובו תיאור רגשותיו וגעגועיו של הדובר לארץ הבחירה, בעודו יושב בספרד.


חווית המסע הריאלי (השלב השלישי) בא לידי ביטוי בשיר השני: "זה רוחך צד מערב". זהו שיר ים המבטא חוויותיו של הדובר בשעת ההתקרבות אל חופי הארץ במהלך היציאה להפלגה מאלכסנדריה לכיוון מזרח [ציון].


"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך"

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה
וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,
שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ
פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,
וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין
שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.
אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר
רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.
אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ
יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?
מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר
נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!
מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד,
אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!
אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ-
נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,
אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-
תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!
אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-
עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,
הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי
אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.
חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר
אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!
יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי
חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,
בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ-
בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!
אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,
חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–
אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,
כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?
אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד
אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?
כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר
מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.
עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ-
כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!
צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי
מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–
הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים
עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.
מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים
אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,
עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ
מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,
הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים
לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.
שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם
הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?
אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי-
אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?
יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְ-
חָתֵךְ בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

בשיר ארוך זה מרוכזות ארבע חוויות מרכזיות:


א. געגועים למחוז חפץ פיזי ורוחני. 1-9
ב. מסע אליו בדמיון, 10-18
ג. קינה על המצב הקיים (התפכחות), 19-30
ד. תפילה למימוש החלום ואמונה בקיומו. 31-34


שיר זה מבטא רגשות געגועים לציון, הצהרת אהבה וקשר נצחי, המשורר הוא "אסיר תאווה", הבוכה את צערה של ציון וחולם על "שיבת שבותך".
המשורר עדיין בשלב הקודם לנסיעה הממשית, והוא מדמה בעיני רוחו מסע במקומות הקדושים לארכה ולרחבה של הארץ. תוך התפעמות מסגולת הקדושה, והמעלות הדתיות וההיסטוריות של ציון.

בשיר ישנה זרימה של מספר "תנועות". התנועות המטאפוריות מקרבות את הדובר לעבר היעד.

1. תנועה פנימה אל הלב והנפש:
"שלום אסיר תאווה נותן דמעיו כטל... נכסף.. לבכות ענותך אני תנים... אני כינור לשירייך (3-5). "לבי לבית אל ולפניאל מאד יהמה" [בית 5], " "אבחר לנפשי להשתפך במקום.." (8), אניד לבתרי לבבי בין בתריך" (בית 11). - הדובר מגלה את רגשותיו העמוקים רגשות של אוהב לאהובתו - כל מאוייו מכוונים כלפי המסע למחוז הכיסופים.

2. תנועה אל הגבוה טופוגרפית וגיאוגרפית, עליה מהנמוך לגבוה:
ביטויים רבים נקשרים לכך כגון ""כטל חרמון... על הרריך"; "הר העברים"; "הר ההר"; "מבור שבי"; "לעלות ולאחז..."
הגעגוע אל ציון מכוון תנועה כלפי הגבוה שיש להעפיל אליו.

3. תנועה אל הנשגב–האלוקי והרוחני,
"שם השכינה שכנה לך, והיוצר פתח למול שערי שחק שעריך" [בית 6]. וכן, "מקום אשר רוח אלוקים שפוכה על בחירייך" ועוד.

התקדמות אל הנשגב מקבלת ביטוי מטפורי נוסף: התקדמות לעבר "האור" : "מאורך" "מאירייך"] ועוד, (בית 7, 15 21, 33).

על מנת להצליח בהתקדמות למחוז החפץ (הפנימי, העליון והרוחני) נזקק הדובר לאמצעי המאפשר נדודים ומעוף "מי יעשה לי כנפיים וארחיק נדד" [בית 11].
ואמנם, בשורות 10 - 18, ישנו מעין מסע רגלי באתרים בארץ ישראל. הדובר בעיני רוחו "מממש" את המסע, את החלום.

הפעלים שבהם מתואר "הטיול" הם פעלים של תנועה: "משוטט", "ארחיק נדד" "אעבור" "הלוך", כלומר, עצם השוטטות וההליכה במקומות הקדושים של ציון היא התנועה הנכספת.
המהלך האישי של עולה הרגל בימי הביניים, הוא מעין פולחן של אבל על חורבן ירושלים. בשיר זה נוספת גם ציפיה ותפילה לחידוש ימיה כקדם.
תנועת ההתקדמות לכיוון היעד היא היא המטרה, אף אם ההתגשמות נראית בלתי ריאלית ברגע זה.

על כל פנים, בשיר מתקבלת תמונה של ירושלים בימי תפארתה. הדובר רואה בה "בית מלוכה, כסא ה'", "כסאות גבירייך" "ציון כלילת יופי אהבה וחן תקשרי", תיאורי היופי הגשמי של ציון משלימים את היופי הרוחני הקיים במחוז החפץ האוטופי, שאותו מכיר המשורר מתוך התנ"ך.

בשעת השוטטות רואה בה המשורר את עברה ואולי גם את עתידה, לא את ההווה שלה.
מבחינה זאת, שיר זה דומה ליצירות ספרותיות של יוצרים בני עמים שונים המתארים מסע דמיוני אל ארץ חלומות שם מובטחת חוויה דתית או רוחנית.
[כגון: ספרות מסעי הצלב במאה ה 12-19].


התפכחות
בשורות 17 - 26 מצבה העגום של ציון בהווה מעורר את המשורר לשאלות רטוריות: "איך יערב לי אכל ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפריך?" וכן סימני אבלות: "אגז ואשליך פאר נזרי" [בית 19], ישנו ניגוד חריף בין המסע שגילה את ציון "כלילת יופי" לבין המציאות – "פגרי נשרים בפי העורבים" תמונות של חרבן והרס, ’ ארץ טמאה’ שוממה וחרבה.

המסע ההזוי שבמהלך השיר מביא את הדובר להחלטה: "אשרי אנוש יבחר יקרב וישכון בחצריך".
יש לשער שחלום זה לא הרפה מר' יהודה הלוי עד להוצאת חלומו לפועל וליציאה לקראת מקום כיסופיו, כפי שאכן ידוע מהביוגרפיה שלו.

בחלק האחרון של השיר מביע המשורר את אמונתו בשיבתה של ציון אלי קדמת "נעוריה", יש סיום של נחמה לגאולה עתידית.

אמצעי עיצוב נוספים
החוויה העמוקה של הדובר השר באה לידי ביטוי בשימוש בגוף ראשון ובלשון של משאלה כגון "מי יתנני" וכן "מי יעשה לי כנפיים".
הלשון היא בזמן עתיד – הבטחה - "אפול לאפי" " ואחונן", "אעבור בארצך", "ינעם לנפשי" ועוד.

באמצעות ריבוי שאלות רטוריות מבטא המשורר את אי יכולתו ליהנות בזמן החורבן כגון: " איך יערב לי…" וכן משמשות השאלות כאמצעי להפלגה של מעלותיה של ציון: "אל מי ידמו משיחייך ואל מי נביאיך ואל מי לוייך ושרייך? [בית 30].

ציורי הלשון - המטפורות הציוריות הרבות, כמו: "אסיר תאווה", "אני תנים" ו"אני כינור", ממחישות את הקשר העמוק של הדובר עם מושא "תאוותו" וביטול כל קיום של מציאות אחרת מלבדה.
כך גם במטפורות כגון: "אשתה חמתך" ו"אמצה את שמרייך".

ואומנם, הדובר בשיר, כמו "תייר" אמיתי, חש בחושיו את הארץ "המתוירת":

הוא חש את העפר והאבנים [בית 13], מריח את בשמיה [בית 16], משתפך בדברי תפילה ורואה בה כסאות של גבירים [בית 9]. מצד שני, הוא מתעשת וער למציאות: תמונות החורבן הקשות כמו: " אראה בפי עורבים פגרי נשרייך… יסחבו הכלבים את כפיריך", מנוגדות לתיאורים הדמיוניים וההזויים שתוארו בשורות קודמות.
הניגודים החריפים בשיר בין הקיים לבין החלום ברורים ביותר והם הממחישים את ההתפכחות.

פירוט של ציון על אזוריה ואתריה השונים גם הוא אמצעי להדגשת ההכרות לכאורה עם הארץ והוא מעניק אשליה של משוט אמיתי בה. כך נזכרים החרמון, בית אל, פניאל, מחניים, חברון, כרמל, הר העברים, הר ההר.

אפקט דומה יש לדעתי, לפירוט של צורות נוף כמו: הר, גבעה, נהרות, יער ועוד.

שיבוצים
בשיר משובצים ביטויים וחלקי פסוקים מהמקרא, חלקם שיבוצים ניטרליים המעשירים את השיר מעצם ההקשר המקראי. כך לדוגמא השיבוץ מתהילים קלג א-ג "כטל חרמון שיורד על הררי ציון", במקור, הדימוי אינו מתקשר לדמעות אלא דווקא בקונוטציה חיובית של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

חלק מהשיבוצים באים בהתאמה לשימוש בהם בשיר, כגון: "עת אחלום שיבת שבותך" מתאים לפסוק בתהילים קכ"א "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים".

מעניין במיוחד השימוש בשיבוץ משיר השירים, כך שקשר האהבה של המשורר לציון, מקבל תוקף נוסף. בשיר השירים תיאור האהובה: "זאת קומתך דמתה לתמר…אמרתי אעלה כתמר אוחזה בסנסיניו [פרק ז ח-ט]
תמונה זאת מתקשרת לתיאור בבית 28 בשירנו.


מיצלול
אמצעי המיצלול העשירים בשיר תורמים לעושרו וליופיו של השיר. כן מדגישים את החוויות המרכזיות שמפורטות למעלה.
בתים של תיאורי החורבן עמוסים במצלול קשה כגון בתים 19 ו20, ואילו הבתים האחרונים מבטאים שמחה גם בצלילם.
חריזה- חרוז מבריח אשר מסתיים בצליל Xיך, מבטא סימן של שייכות, כביכול המשורר מתמסר ומקדיש הכול לציון.
כמו כן מבטאת הפניה לציון בלשון נקבה, קשר של אוהב לאהובה.
השתתפות שלש 3 הברות אחרונות בחרוז הופכות אותו לחרוז מושלם.
כן ישנם צימודים שתורמים למצלול: מאיריך ומוריך, אהלה ואהליבה, הר ההר, ארצך וארצה. כן רבים הצימודים הגיזריים: שיבת שבותך, להשתפך שפוכה, בתרי – בתריך, שלום שלומך, שכינה שכנה. אליטרציה של אותיות חוזרות מעשירה את הרושם המוסיקלי של השיר. כך לדוגמא בבית 6 צליל חוזר של ש.
"התנועות" שתאירנו מקבלות חיזוק צלילי באונומוטופיאות במו נדוד אניד משוטט ועוד.
גם האנפורות (כמו מי מי ) מחזקות את המוסיקליות של השיר.
המשקל: המתפשט- הדלת והסוגר מורכבים מ-4 עמודים: מתפעלים, פועלים, מתפעלים, נפעל.

לסיכום
בשיר "ציון הלא תשאלי", ריה"ל "מרחיק לנדוד" על כנפי דמיונו, ו"משוטט" בארץ הבחירה שהיא משאת חלומותיו וכיסופיו הדתיים והלאומיים, על אף החורבן והמצב הפוליטי והביטחוני הרעוע בו היא שרויה.

תוכנו של השיר וקישוטיו [האמצעים הספרותיים] מבטאים "מסע" זה.
ואכן כידוע, ריה"ל עושה הכול על מנת להפוך חלום זה למציאות, מנתק קשריו בארץ מגוריו, ושם לדרך פעמיו.



זה רוחך צד מערב - ריה"ל
זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רָקוּחַ
הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ

מֵאוֹצְרוֹת הָרֹכְלִים מוֹצָאֲךָ
כִּי אֵינְךָ מֵאוֹצְרוֹת הָרוּחַ

כַּנְפֵי דְּרוֹר תָּנִיף וַתִּקְרָא לִי דְרוֹר
וּכְמָר-דְּרוֹר מִן הַצְּרוֹר לָקוּחַ

מַה-נִּכְסְפוּ לָךְ עָם אֲשֶׁר בִּגְלָלְךָ
רָכְבוּ בְגַב יָם עֲלֵי גַּב-לוּחַ

אַל נָא תְרַפֶּה יָדְךָ מִן הָאֳנִי
כִּי יַחֲנֶה הַיּוֹם וְכִי יָפוּחַ

וּרְקַע תְּהוֹם וּקְרַע לְבַב יַמִּים, וְגַע
אֶל הַרְרֵי קֹדֶשׁ וְשָׁם תָּנוּחַ

וּגְעַר בְּקָדִים הַמְסָעֵר יָם עֲדֵי
יָשִׂים לְבַב הַיָּם כְּסִיר נָפוּחַ

מַה יַעֲשֶׂה אָסוּר בְּיַד הַצּוּר אֲשֶׁר
פַּעַם יְהִי עָצוּר וְעֵת שָׁלוּחַ

אַךְ סוֹד שְׁאֵלָתִי בְּיַד מָרוֹם, וְהוּא
יוֹצֵר מְרוֹם הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ.
מוטיב הנסיעה בים רווח בספרות הרומית – לדוגמא אצל פוביליוס [8 לפה"ס] וורגיליוס [113 אחה"ס].
דאנטה האיטלקי [1265-1321] פיתח מוטיב זה ותיאר מסע דמיוני בים כדימוי למסע בנפש. [לדוגמא, עיין שיר שני שורות 1-15].

יש לציין שמלבד תיאור הסכנות שבים, השוו האיטלקים כל יצירה ספרותית להפלגה, כך המושגים: אפיקן, ליריקן מתקשרים לסוגים של כלי שיט.
גם משוררים ערבים הרבו לתאר מסעות בים.
מוטיב זה מופיע גם בספרות העברית. כגון בשירו של שמואל הנגיד "הלכושל ונופל תקומה".
ריה"ל כתב כ-12 שירי ים, ובניהם השיר "זה רוחך".
בשירי הים של ריה"ל ניכרת התייחסות ל"שיר יורדי הים" שבתהילים קז' כג-לב.
המטרה של המשורר כשל תהילים - "לספר מעשי אלוהים ברינה".


השיר "זה רוחך" נכתב תוך כדי מסע בים, במהלך דרכו של ריה"ל לציון.
החוקר שלמה דב גויטיין כותב במאמר "האם הגיע ר' יהודה הלוי אל חוף א"י?" שהתפרסם בתרביץ מו' תשל"ז:
"אין ספק ששיר זה נכתב בשעה שהאוניה עגנה בנמלה של אלכסנדריה. בימים הארוכים של השהיה… "
באותו מאמר כותב גויטיין, שנמצאו 2 מכתבים של בן נצר בן אברהם איש אלכסנדריה, אשר נכתבו בג' בסיוון 1141. מתוכם עולה שריה"ל עלה לאוניה שמגמת פניה מזרחה, והיא לא זזה במשך ארבעה ימים [או שישה], מפני שהרוח הייתה נגדית - נשבה מן המזרח.

על פי תעודות היסטוריות אלה, השיר מתפרש כבקשה מרוח המערב להלחם עם רוח המזרח ולהתגבר עליה. הנה כי כן זהו שיר מסע אמיתי המתאר חווית הדובר המצפה להפלגה שתביאו למחוז חפצו.

למעשה, המשורר פונה אל רוח המערב ומתאר את סגולותיה החיוביות: הרוח נושאת איתה ריחות נעימים ריחות של נרד ותפוח וכן מר דרור [שם של בושם] הוא מבשר דרור אף לציפור הדרור. [המסע מדומה לתעופה לכן דימוי הדרור.]

בבית 4 מתאר הדובר את כיסופי העם אשר רוכבים על גבי לוח –דימוי לאניה, אשר מדגיש את חוסר היציבות שלה. הרוח היא זאת שמקדמת את האניה ולכן מבקש המשורר שהרוח לא תרפה לא ביום ולא בלילה, עד הגיעה להררי קודש ושם תנוח. תפקיד נוסף לרוח: לגרש רוחות סערה.
בסוף השיר – בשני הבתים האחרונים מודה המשורר שהרוח אינה עצמאית: "פעם הוא עצור ופעם שלוח" ולכן ברור לדובר שבעצם סוד שאלתו אינו ביד הרוח, אלא ב"יד מרום" שהוא "יוצר הרים ובורא רוח". כאן חוזר הרעיון של "לספר מעשי ה' ברינה".


המצלול בשיר חוזר על צליל הרוח ומחקה את ההפלגה בעזרת הרוח, החרוז המבריח – צליל שחורז ל"רוח", יוצר אפקט של אונומוטופיאה. בבתים האחרונים המצלול הוא כבר של סערה מאיימת.
[לדוגמא " וגער בקדים המסער ים עדי ישים לבב הים כסיר נפוח" וכן בית 4, 6]
בבתים 6-9 ישנה גלישה המעצימה את התנועתיות ומחקה את הרוח.

הצימודים תורמים למצלול כמו דרור-דרור, רקע-קרע, הצור-עצור ועוד.
התנועתיות בשיר מתבטאת במשקל ובתמונה כגון "כנפי דרור תניף ותקרא לו דרור" תמונה של שחרור [דרור], ומעוף [כנפי], ותנופה [תניף].
תמונה נוספת המאחדת צליל ומשמעות היא תמונת רקיעת התהום וקריעת
לבב ימים…
כן גם התמונה של "סיר נפוח" המציירת סערה ומשלימה את הצליל שבדלת "המסער ים".
גם התמונה של מקום מוצאה של הרוח "אוצרות הרוכלים" [בית 2], היא תמונה של ניידות, [הרוכל עובר ממקום למקום עם מרכולתו].

כך ניתן למצוא בשיר, אחדות התמונה [רוח מבושמת וטובה המוליכה את האוניה],
ואחדות התנועה, לכיוון "הררי קודש".
רק שם האניה "תנוח", וכנראה שם יוכל גם הדובר בשיר לנוח…

סיכום
בתרגיל הודגמו 2 משירי המסע הרבים שכתב ריה"ל, שניסה להגשים את חלומו ויצא למסע קשה "מסוף מערב" אל המזרח – אליו נמשך ליבו.

ראינו כיצד משתקף המסע - הן זה שבעיני רוחו, והן זה שהוציא אל הפועל – בשיריו, תוך כדי כתיבה שהיא אומנות גאונית ומשלבת תמונתיות, מצלול, קונוטציות מקראיות ומשמעות באופן שמתאפשר לקורא "לחוש" את המסעות השונים.