מעמקים - לא מחאה חברתית
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לא מחאה חברתית
על הסיפור "חיזו בטטה" מאת סמי בורדוגו

אסתר ז. ויתקון

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

ברצוני להתייחס למבט האירוני של חיזו כלפי מסירותם המפוקפקת של הבריות, מה שקרוי בפינו החברה. בשחזור מאורעות חייו עד לשלב בו הוא לוקח על עצמו את תפקיד ההורה הדואג והאחראי לבית ולאחיו, אנו שומעים מרירות מאופקת (וזה כוחו של התיאור) כלפי החברה הממדרת אותם בדיעבד ושלא בדיעבד. המרירות בשיאה מובעת בתיאור אשפוזה של האם. המשבר הנפשי שבו לקתה בעקבות חרדה מתמדת לפרנסת המשפחה, שהגיע לשלב אקוטי בעקבות פיטורי האם מעבודה בקופת חולים, ניתן להבנה, באמצעות הבן, כסוג של מחאתה של האם כלפי מציאות חייה. היא בורחת לפרדס מקום של טבע ירוק, נותן פרי נפלא בצבעו ובריחו, כי שם היא אינה זקוקה לכישורי הישרדות חברתית, כלכלית. האם זקוקה לתמיכה רגשית וכלכלית. משברה הוא זמני וחולף. עובדת סוציאלית מסורה וודאי הייתה מועילה מאד במצב הנתון. הרחקת האם מן הבית הוא אכזרי, אם כי מנקודת מבט של האם אולי הייתה זקוקה למנוחה גמורה מנשיאה בנטל האחריות לחיי משפחתה. ואולם באורח אירוני, אומללותה של האם "מפרנסת" צוות שלם של בני אדם. נהג אמבולנס, חובשים, רופאי בית- החולים ועוד.. ובדיעבד אפילו בנה חיזו מפיק סוג של הנאה משינוי במעמדו בתוך המשפחה.

בסופו של הרהור, נראה לי שהעיוורון בסיפור הוא קיומי. הוא אימננטי לבני הבית של משפחה מלוכדת אך חלשה מאד מבחינה כלכלית והחסרה מידע וכלים לתקשורת נאותה יותר עם בני משפחה אחרים ועם גורמים שונים בחברה שעשויים היו להיות לעזר,אילו פנתה המשפחה לבקשת עזרה. חיזו מתאר את התנהלות אמו ואת האסתטיקה הביתית שהיא הקפידה עליה. אלו מרמזים על כבוד עצמי . על הסתמכות רק על עצמה. נשיאת אחריות בלעדית על עצמה. אלו קירבו את רגע המשבר הבלתי נמנע. האם יכלה האם לראות זאת מבעוד מועד. סבורני שלא. זהו עיוורון שרובנו לוקים בו. עד שאנו חווים משבר קשה המלמד אותנו להיעזר באחרים.כמאמר השיר הישן והמפורסם של ברברה סטרייסנד "אנשים הזקוקים לאנשים הם האנשים המאושרים ביותר בעולם ". בניגוד גמור למה שאנו סבורים לרוב. מורכבות מבטו של חיזו אינו מאפשר לנו להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה או כלפי האם או כל גורם אחר. באופן דרכי הסיפור שהסופר נוקט עולה הרושם שהראייה המפוכחת וה"אמיתית" מטבע הדברים הנה מתעתעת, ובעצם בלתי-אפשרית. היא חמקמקה. העיוורון הנו קיומי. מה שנותר לנו, בני האדם לעשות עם עובדה זו, היא להושיט יד לעזרה משני צדי המתרס. לבקש ולהעניק.